אחרי החגים יתחדש הכל

שלום קוראים יקרים!

היום נפתחה רשמית התקופה הישראלית הידועה כ"אחרי החגים". כנראה שאין זמן טוב מזה לחזור לבלוג הישן והאהוב, שמתקשה להתאושש מאז החזרה שלי מפריז. העבודה החדשה שלי כעיתונאי מותירה בי כוחות מעטים לכתוב גם בשעות הפנאי, וכך גם החיים האישיים שהתמלאו לאחרונה, ובכל זאת - קוראים יקרים -זכרתי לכם חסד נעוריכים, לכתכם אחריי בארץ הבלוגים הלא זרועה...

***

מעולם לא ראיתי את עצמי כמבקר חתונות, אבל הבוקר השתתפתי בחתונה מיוחדת במינה ששווה לפחות כמה מילים.

לכאורה, תיאור יבש של הנסיבות לא היה מותיר רושם מיוחד: הזוג, בשנות השלושים לחייו, חי ביחד כבר עשר שנים והחליט באחרונה למסד את הקשר. החתונה היתה מצומצמת בהיקפה, ומספר האורחים עמד על כמאה. כניסה למתחם תיאטרון החאן, פתקאות קטנות המסמנות את מקום הישיבה, משמאל כספת הצ'קים ומימין המלצרית עם מגש המתאבנים. אבל כשהקהל התיישב, ואבי ונדב נכנסו ונעמדו מולו שלובי ידיים, משהו מחשמל עבר באוויר והיתה תחושה שמשהו גדול ומשמעותי עומד להתרחש.

מי שמכיר את הזוג הזה יודע שהם לא אנשים פורמליים במיוחד, ואכן הטקס היה קצר וקולע, אבל כמה קצר - כך מרגש. את הטקס הנחתה חגית עופרן, ועלו לברך צביה גרינפלד ושמואל, אחיו של נדב. מעניין שכל המברכים הם דתיים (בעבר או בהווה), אבל זה כבר נושא לבלוג אחר. אבי ונדב הקריאו מכתבים אישיים שכתבו זה לזה והחליפו טבעות. שמואל ברך על הגפן ושהחיינו והקהל הרים כוסית. תם הטקס, והחלה הסעודה. זו היתה חתונת בוקר ירושלמית צנועה ואלגנטית - עם קהל מגוון של צעירים וזקנים, דתיים וחילונים, רווקים ונשואים, הומואים והטרוסקסואלים, כיאה לחוג החברים של הזוג. כשצעדתי הביתה, מוסיקת הריקודים נשמעה היטב בפאתי גן הפעמון בואכה עמק רפאים.

***

מחר אנחנו פותחים את מחזור הקריאה החדש בתורה, עם פרשת בראשית. מבלי להתכוון לכך, אולי, האירוע של אבי ונדב נפל בזמן הולם ביותר בלוח השנה שלנו. בסוף תהליך בריאת העולם, האל בורא את האדם ואת האשה. האיחוד בין האדם והאשה הפך עד ימינו לאב הטיפוס לאיחוד בין גבר ואשתו, ובברכות החתונה אנחנו אומרים "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" כשהכוונה היא כמובן לזוג הראשון עלי אדמות. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו," אומרת התורה בפרק ב' של ספר בראשית, "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד."

מהי משמעות המילים "והיו לבשר אחד"? על כך חלוקים שניים מגדולי פרשני התורה, רש"י והרמב"ן. רש"י טוען שמדובר בצאצאיהם של הזוג: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד." מה פתאום, מפטיר כנגדו הרמב"ן, גם חיות מזדווגות ומביאות ילדים לעולם ובכל זאת "הבהמה והחיה אין להן דבקות בנקבותיהן". מה שמבדיל, לדעת הרמב"ן, בין אדם וחיה הוא מושג הנאמנות.

לפי התיאור המקראי האשה היתה חלק מבשרו של אדם, "ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו". האדם עוזב את בני משפחתו ומתאחד עם אשתו, "ורואין את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד". ה"בשר האחד" אינו חיצוני לבני הזוג, כפי שטוען רש"י, אלא בני הזוג עצמם.

חבריהם של אבי ונדב יודעים שהם כבר מזמן "בשר אחד". הם לימדו את חבריהם מהי אהבה ומהי נאמנות ומהי זוגיות ארוכת שנים. מי יתן וידעו רק שמחה רבה בהמשך חייהם המשותפים.

***

אדם נוסף שמתחיל השבוע דרך חדשה הוא חברי הטוב שמעון. שמעון בחר זה מכבר להצטרף לסגל משרד החוץ וביום ראשון הוא מתחיל תקופה חדשה כדיפלומט צעיר בהודו הרחוקה. מי שמכיר את שמעון- שהוא גם פילוסוף, איש ספר, תלמיד חכם, בלוגר מחונן והכי חשוב- קורא של הבלוג הזה, יודע שהתמזל מזלו של משרד החוץ לזכות באדם בשיעור קומתו. שמעון, תביא כבוד למדינת ישראל ושמור על קשר!

תשעה באב בירושלים

אין ספק, ירושלים היא המקום להיות בו בתשעה באב. שוטטות קצרה במרכז העיר מזכירה טעם של חורבן. טוב, מספיק עם הציניות- זה פוסט רציני. אני חושב שתשעה באב הזה היה המעניין ביותר שחוויתי.

פתחתי אותו באוהל של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה, שם קראו מגילת איכה. אני חושב שבעבר מתחתי כאן ביקורת על עיסקת שליט "המתגבשת" ועל גישת "בכל מחיר"; אבל ברגע ששמעתי שיש קריאת מגילה באוהל לא היססתי ללכת. תשעה באב הוא זמן של סולידריות ואהבת חינם. משפחת שליט במצוקה כבר 4 שנים וביקורי תמיכה מהסוג הזה רק יעשו להם טוב. מצאתי את עצמי יושב על המדרכה ממש מאחורי נעם שליט והרב הראשי מצגר שהגיע גם הוא וישב על שרפרף נמוך. ממצמץ מול הבזקי מצלמות התקשורת חשבתי כמה הולם לקרוא את המגילה כך, "ברחובה של עיר" כפי שתענית ציבור אמורה להיות על פי מקורות ההלכה. חשבתי גם כמה מוזרה וייחודית החוויה הזאת בטח מרגישה עבור נעם ואביבה שליט, שמצאו את עצמם בעל כורחם מנותקים מהבית הגלילי שלהם, כיפה מקומטת על הראש, בתוך ים של דוסים (וגם מאיר שלו) על מדרכה ירושלמית. מי ייתן ולא יסבלו עוד זמן רב.

התחנה הבאה שלי היתה בית גשר, ברחוב המלך דוד. הוקרן שם סרט תיעודי מתוך הסדרה "אז הרצל אמר" על עזיבה של צעירים (חילונים) את ירושלים, תוך התמקדות באיום הדמוגרפי הערבי והחרדי. כמו צפיה בפרק של "סרוגים" אין כמו קצת רפלקציה עגמומית לתשעה באב, כאילו שלא ידענו את כל זה מהחיים שלנו. מה שחמם את הלב היתה קבוצת הדיון אחרי הסרט. מעגל קטן של צעירים ירושלמים, חלקם מלידה וחלקם סטודנטים, שלמרות היותם זרים זה לזה קיימו דיון על עברה ועתידה של העיר. החומר מבאס, אבל בשום מקום בעולם לא ניתקלתי בחדוות דפי המקורות והעיסוק האובססיבי, הכמעט פתולוגי, באקטואליה ובערכים כמו בירושלים. זה מקום שבו לאנשים באמת אכפת ממה שקורה בחייהם ובסביבתם הפוליטית. נדמה לי שללא אותה אכפתיות וללא אותו קשר נפשי עמוק, החיים כאן היו קשים מנשוא עבור רובנו.

ביום תשעה באב הלכתי לפאנל במכון "פרדס", שוב על ירושלים. הוא התקיים באנגלית, והקהל שגדש את האולם עד אפס מקום הורכב ברובו מעולים אנגלוסקסים בגיל העמידה, בני דמותם של הוריי. יש המון אנשים כאלה בירושלים, וגם הם הביעו צימאון לעכשווי, למציק. לאן העיר הזאת הולכת מכאן? אולי אחד הרבנים בפאנל יוכל לתת תשובה? ראש קהילת "קול הנשמה" הרפורמית אמר שלמרות כל הקשיים בעיר הזאת הוא חש בר מזל בכל בוקר שהוא מתעורר בעיר ומגשים את חלומות הדורות הקודמים, והקהל הנהן בהסכמה.

את הצום חתמתי בבית אביחי, עם הקרנת פרק בסדרה החדשה "נבלות". הסדרה מבוססת על שני ספרים של יורם קניוק ועוסק בנקמה של זקני הפלמ"ח בדור הצעיר וחסר הגבולות שאינו מכבד את דור המייסדים. (זהירות: ספוילר!) בפרק הראשון, זה שהוקרן, זוג הזקנים האשכנזים מכה למוות ערס חצוף בחוף תל-אביב עם מקל הליכה ובקבוק שבור. יורם קניוק, שהשתתף בדיון על הסדרה לאחר הקרנתה הודה במובלע שזה חלומו הנסתר. הוא דיבר בתסכול רב על האלימות הפושה נגד זקנים ועל חוסר היכולת שלו לחצות את הכביש בתל-אביב ללא סכנת דריסה. אחרי הדיון יצאתי לחצר הפנימית ושברתי את הצום עם כוס מים קרים ורוגלך. בכל מקום בו הייתי בתשעה באב פגשתי אנשים מוכרים. ירושלים היא למעשה כפר קטן מאוד, ניגוד בולט לפריז שבה אתה אנונימי לחלוטין. האם לא ברחתי אל האנונימיות לפני שמונה חודשים?

זהו, חזרתי לירושלים. יקח לי זמן להתרגל לאינטנסיביות שלה, עיר שבה הכל מתנגן בווליום הרבה יותר גבוה מאשר במקומות האחרים שאני מכיר. אבל מבלי להשמע דביק מדי, זה באמת המקום היחיד שמרגיש כמו בית.






למעלה: הפגנה למען שחרור גלעד שליט בפריז, לפני כשלושה שבועות.
למטה: תשעה באב באוהל משפחת שליט, הרב הראשי מצגר ונעם שליט.

פריז - הסוף

זמן רב עבר מאז הפוסט האחרון, זמן רב מדי. בתקופה הזאת הספקתי לבקר בבלגיה ובטורונטו, וגם כמובן להמשיך לאגור חוויות כאן בפריז. אבל מה לעשות- עייפות החומר. הזמן טס, והנה אני מוצא את עצמי בסוף השליחות. היום אני שולח ארבעה ארגזים ארצה וביום חמישי אני עולה על מטוס משארל דה-גול לבן גוריון.

מה אני לוקח איתי משמונת החודשים בפריז? המון. אוסף החוויות והרשמים שאדם אוסף במדינה זרה הוא אינסופי, גדול הרבה יותר מכדי לסכם בפוסט קצר בבלוג. אפשר לדבר על הדברים הכמיתים: רכישת שפה, חברים חדשים שאתה מקווה לשמור איתם על קשר אבל יודע שעם רובם הקשר ידעך ויאבד. מיליוני הרגעים שמרכיבים את השליחות הזאת הם זמן בעל איכות אחרת מאשר הזמן ב"חיים הרגילים" ועל הזמן הזה אני שמח ואסיר תודה.

אחד הדברים החזקים שאפיינו את השליחות הזאת הוא הזמן לבד. לא רק שלראשונה בחיי חייתי לבד, אלא שגם בתחום המקצועי לא ממש היה לי בוס והייתי אדון לעצמי. האחריות במצב הזה גדולה: אתה ממלא את הזמן שלך, ואיכותו תלויה אך ורק בהחלטתך ובמעשיך. בתחום המקצועי, אני זה שהחלטתי על תכני השיעורים שהעברתי בכיתה (מעבר לנושא השיעור הפורמלי) והצלחתו או כשלונו של השיעור היו תלויים אך ורק בי. במקרים רבים אני חושב שהצלחתי, באחרים נכשלתי.

סוף השליחות הוא גם זמן החרטות- המוזיאון בו לא ביקרתי, המסעדה המומלצת בה לא אכלתי, הספר שלא הספקתי לקרוא, הציור שלא הספקתי לצייר (כן עקיבא, אני מתנצל, אבל הקנבסים חוזרים איתי ריקים לארץ). כנראה שחרטה היא חלק אינטגרלי מזמן משמעותי, וכמו שאומרים "צריך להשאיר משהו לפעם הבאה." עם כל הביקורת, התרגלתי לפריז. אני מרגיש נוח בעיר, כמעט בן בית. מעניין להיווכח איך מקום זר ומנוכר, עם פערי שפה ותרבות משמעותיים, גדל עליך והופך עם חלוף הזמן למרחב ביתי.

עניין נוסף הוא החשש לקראת הנחיתה בארץ. לא נעים להודות, אבל קצת מפחיד לעזוב מקום אלגנטי, מפונק, סנובי, מודע לעצמו, עם תחבורה ציבורית מצויינת, אוכל טוב (גם אם יקר), שבו רוב ההוצאות שלי הן על משלם המיסים הישראלי (לא באמת, יותר נכון על חשבון תורמים אמריקאים שבטח יסגרו את הברז אם חוק הגיור יעבור) למקום צרוב שמש, סחבקי, לא מתפקד, יהודי מאוד, שבו כל החשבונות והמיסים עליי, קרוע מפרוייקטי בנייה מושחתים ו/או בלתי-נגמרים, אבל מקום שבעיקר מרגיש שלי.

לפני שנסעתי לשליחות קניתי מחזיק מפתחות עליו כתוב בעברית "אין כמו בבית" עם תמונה של צב. חלק גדול ממה שהופך מקום לבית הוא החברים. אני חוזר אליכם חבר'ה, ולא דקה מוקדם מדיי.

השאלה האחרונה הנשאלת היא מה קורה עם הבלוג הזה. הוא נוצר כדי לדווח על חיי בנכר, אך מילא את ייעודו באופן חלקי בלבד; גם בגלל שכתבתי בו לעתים נדירות מדי, וגם בגלל שחלק מהפוסטים לא עסקו בכלל בצרפת אלא במה שקורה בארץ. אבל זה אולי מה שיעניק לו זכות קיום בירושלים. מה אתם אומרים?

להתראות בקרוב,

אלחנן

ציון במשפט תיפדה

אני עוקב בעצב ובחשש אחרי ההתפתחויות בעקבות פסיקת בג"צ בפרשיית בית הספר בעמנואל. מחר ימלאו את הרחובות שבהם חלפתי בדרכי מהאוניברסיטה לבית הוריי אלפי חרדים שיפגינו נגד מוסדות המדינה וזכותן לקבל הכרעות. כבר חשתי בעבר את הבושה החמוצה של נסיעה בקווי אגד נפרדים באותם רחובות, עומד או ישוב בקידמת אוטובוס שבו נשים נדחפות מאחור; אבל נראה שהפעם נפל דבר בישראל. עד כה העימותים בין החרדים למדינה התמקדו באירועים נקודתיים: פה נתיחת גופה, שם קברים עתיקים. דומה שכאן לראשונה העימות החזיתי הוא סביב זכותה של המדינה לקבוע עקרונות מוסריים וערכיים עבור כלל האזרחים, ולאכוף את מרותה על אי העמידה בהם. את האמת הפשוטה הזאת הבין הרב אלישיב כשהצהיר ש"המאבק הזה הוא המאבק של הדור, והמלחמה של הדור" וטען כנגד השופטים ש"הם לא רוצים לאבד את הגוף, אלא את הנפש."

את ההפגנה מחר ניתן לראות בשני אופנים, ואיני יודע איזה מהם חמור יותר. ייתכן שהחרדים מפגינים משום שהם אכן מאמינים שאפליה על רקע עדתי היא עיקר הלכתי או אמוני; שישנן עדות מסויימות בעם ישראל שרמתן הדתית נמוכה מזו של "העדה שלנו" בהגדרה. מצד שני ייתכן שההפגנה היא קריאת תגר על המדינה ועל עצם זכותה של נציגיה המוסמכים להחליט החלטות שיחייבו את הציבור החרדי. כנראה ששתי התשובות נכונות, ושתיהן מחרידות.

אבל את האפשרות השנייה שהעליתי אי אפשר שלא לראות בהקשר הרחב יותר של התנהגות של קבוצות בחברה הישראלית. לא סוד הוא שישנם תחומים בארץ ישראל - חברתיים וגיאוגרפיים - שמהם המדינה הסירה את ידיה זה מכבר ושבהם איש הישר בעיניו יעשה. אני מדבר לא רק על מערכת החינוך שכבר מאז קום המדינה מקבעת, באמצעות מימון, את האוטונומיה הכיתתית כברירת המחדל ה"טבעית" על חשבון הסולידריות הכללית. אני מדבר גם על יישובים הומוגנים, חלקם עם ועדות קבלה, שתושביהם אינם מכירים את השונה (לא רק בן עם אחר, אלא גם בן עמם שלהם!) ואינם מכירים בו. ואני מדבר על התנחלויות שמבחינת הקיצוניים שבתושביהם פסיקת בית משפט היא בבחינת המלצה בלבד, או אולי עצה רעה, ושעבורם שליחי בית המשפט בדמות חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל הם קלגסים.

"הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". את האנרכיה שמפניה הזהיר ר' חנינא סגן הכוהנים במסכת אבות אנו רואים כעת לנגד עינינו בדמות הפגנה (שאני מקווה שלא תידרדר לאינתיפאדה אלימה) תוך פריסה של אלפי שוטרים והצמדת מאבטחים לשופטי ישראל. המדינה הפריטה לדעת את מוסדותיה ואת ערכיה, ועכשיו היא משלמת את המחיר. כולנו משלמים את המחיר. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית אינה בהפגנת החרדים מחר, אלא בשתיקה הרועמת של הציבור הרחב ומנהיגיו שעומדים מנגד ואינם יוצאים באלפים לרחובות בהפגנת נגד.

קחו למשל את תגובתו של ראש הממשלה, הנציג הבכיר של המדינה והממסד, תגובה רפה ומגומגמת כצפוי. במקום לעמוד כסלע איתן מאחורי החלטת בג"צ ולהעמיד במקומם את כל הגזענים והרדיקלים החופשיים שמטרידים אותנו ומהלכים עלינו אימים, הוא קרא "לכל הצדדים הנוגעים בדבר לגלות איפוק [...] ולפתור את הבעיה בדרכי שלום ונועם". אפשר לשאול מי הם בדיוק "כל הצדדים הנוגעים בדבר?" ואם אני צד- איך ולמה אני אמור לנהוג איפוק? יש מחלוקות שחייבות להסתיים בהכרעה, ואסור שתסתיימנה בפשרה. המחלוקת שלפנינו היא אחת המובהקות שבהן.

בעוד פחות מחודש אני חוזר לעירי האהובה ירושלים ששמה שלום, עיר הצדק, קריה נאמנה, אך כל ישותה רקובה משנאת חינם, פירוד, פילוג, ריב ומדון.

מקרה קל של מחלת ים

לפני שסיפור המשט יהפוך לאטריות קרות שאני מקווה שלא יתחממו מחדש, כמה הערות:

תמונת הוידאו הקפואה של חייל הקומנדו הימי מושלך מסיפון האונייה בידי המון פורעים תורכים נועד באופן מתוחכם להזכיר, ואכן הזכיר, תמונה דומה מהעבר הלא רחוק.

ב-12 באוקטובר 2000, שבועיים אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה, נקלעו בטעות שני חיילי המילואים יוסי אברהמי וודים נורז'יץ' לראמאללה. המון מוסת ביצע בשניים לינץ' אכזרי והשליך את גופותיהם מחלון תחנת המשטרה. אני עדיין מצטמרר כשאני נזכר בתמונות האלה.

המילה "לינץ'" ומערכת הדימויים מאז שבים ועולים במקרה דנן, אבל רק מדגישים כמה השתנינו כחברה, עשר שנים אחרי.

כאשר חיילי קומנדו משתלשלים באישון לילה ממסוק קרב עם נשק חם, גם אם לא התכוונו לעשות בו שימוש, ואז זוכים להתנגדות אלימה, זה לא לינץ'. כי הם חיילים וכי הם לא הגיעו במשימת שלום, במילים אחרות - הם לא שני מילואימניקים שהלכו לאיבוד. יתרה מזאת, השימוש במושג "לינץ'" מראה בדיוק את ליקוי המאורות שלנו, את הטשטוש המוחלט שחל בתודעה הישראלית בין אזרחים לחיילים, במשמעות הפגיעה באזרחים (גם אלימים) אל מול משמעות הפגיעה בחיילים, ואת חוסר האבחנה שלנו בין פעולה התקפית לפעולה הגנתית.

הפעולה הזאת, והכיסוי התקשורתי שלה, חידדו מאוד את ההבדלים העמוקים בין תודעת הישראלים ותודעת שאר העולם. הישראלים מתעסקים ללא הרף בשאלה מי היה יותר אלים על האונייה, או במילים אחרות "מי התחיל". רוב העולם מקבל אלימות מוגבלת של אקטיביסטים כאשר מדובר בהתנגדות לעוולות - תשאלו כל אדם ברחוב את מי הוא אוהד יותר: את ספינות גרינפיס או את ציידי הלוויתנים היפנים. את אף אחד בעולם לא מעניין כמה אלות בייסבול או כמה סכינים קפיציות היו על הספינה. כהרגלנו בקודש, אנחנו ממשיכים לשכנע בעיקר את עצמנו. ניסינו בהסברה הישראלית לרקוד על שתי החתונות- מצד אחד לטעון שחשבנו שמדובר בפעילי שלום ולכן לא באנו מוכנים לעימות (כדי לתרץ בדיעבד את מחיר הדמים הגבוה) ומנגד להסביר שלמעשה עצרנו שלוחה של אלקאעדה, חמושה עד צוואר. ניסינו ונכשלנו. בעולם, לעומת זאת, שואלים את השאלה הגדולה: איזו תכלית נועד לשרת המצור על עזה? אבל אם את המצור על עזה (שהוא מזמן לא הרמטי- ישראל עצמה איפשרה לא מזמן לספינות להגיע לעזה בלי בדיקה, וכולם יודעים זאת) איננו יכולים להצדיק בפנינו ובפני העולם, כיצד נוכל להצדיק את השמירה עליו "בכל מחיר?"

ישנן כמה אקסיומות שהציבור מקבל בשמחה וללא שאלות, כמו היו תורה למשה מסיני:
1. רטוב זה נקי (כלל צבאי ידוע)
2. אם הפלסטינים סובלים זה בוודאי 'טוב ליהודים'. לגלעד שליט, לתושבי שדרות, למישהו. מכיוון שאנחנו (לא רק העולם, אלא גם אנחנו) רואים את הסגר על רצועת עזה בעיקר כעונש קולקטיבי שמבטא תיסכול על בחירת חמאס ועל חוסר היכולת לסיים את סוגיית שליט, הרי שהתגובה ההכרחית שלנו לפיאסקו של אתמול אינה התנצלות בסגנון "סליחה, טעינו, אבל היינו מוכרחים" אלא הטענה הבלתי משכנעת "הם תקפו אותנו בסכינים". כפי שכתבתי כאן בעבר, כשאין מדיניות ואף אחד בארץ לא דורש הסברים על המדיניות, שום הסברה לא תעבוד. התגובה לואקום הזה היא פאניקה, פאניקה ואלימות- שבאים לידי ביטוי הן בלב ים והן במליאת הכנסת.

הנה שיר משעשע ואקטואלי לסיום:
http://www.youtube.com/watch?v=2M30ttmuW08&feature=related

***

לפני שבוע וחצי ביליתי שבת במחיצת מדריכים יהודים רפורמים בגרמניה, במסגרת סמינר. זאת היתה חוויה די ייחודית, כמעט מטלטלת. החשיפה לאנשים דתיים, חלקם באופן עמוק, שאינם אורתודוכסים היא די זרה ומוזרה לאדם שגדל בישראל, דתי או חילוני. גיטרות בזמן התפילה, שליחי ציבור- גברים ונשים, עטויי טליתות שעומדים כשפניהם לציבור ומדברים לתוך מיקרופון, נוסח תפילה שונה מאוד. העובדה שכל זה התרחש בגרמניה רק הוסיפה למבוכה.

כשסיפרתי לכמה תלמידים כאן בבית הספר על הביקור המתוכנן שלי לגרמניה, התגובות היו שליליות ביותר- הרפורמים (שנקראים בצרפת 'ליברלים') הם האויב מספר אחת של הממסד האורתודוכסי, די דומה לארץ. האורתודוכסים על פי רוב מעדיפים מחלל שבת, בועל נידות ואוכל שפנים שמגיע מדי פעם לבית הכנסת שלו ונותן ח"י אירו בעת העלייה לתורה על פני אדם משכיל ומחוייב ליהדותו, אך המעניק לה פרשנות שונה באופן רדיקלי. שלא תהיה טעות- אני מתנגד באופן עמוק לרפורמה, אבל אני חייב לשאול את עצמי מה עדיף- אדם שלא אכפת לו או אדם שאכפת לו מאוד, אבל באופן אחר ממני. האם הייתי מעדיף שאותם פליטי ברית המועצות לשעבר שחיים בעיר שכוחת האל בילפלד יבלו את השבת בבית או בבית הכנסת הרפורמי? שאלה קשה שאין לי עליה תשובה חד משמעית, אבל אני נוטה לעבר האפשרות השנייה.

לסיום, שתי תפילות שמשכו את תשומת לבי מתוך סידור התפילה שבו משתמשים החניכים, הראשונה בגלל הקונטקסט הגרמני והשנייה בגלל ההבדלים הבולטים לעומת התפילה המסורתית:

תפילת המחנה (בגרמנית במקור)
אנו מודים לך ה' על כך שאנו יכולים לעמוד כאן היום עם כל החברים שלנו.
אנו מודים לך ה' על כך שאנו יכולים לחוות כאן הנאה וידידות.
אנו מודים לך ה' על כך שמצאנו כאן מקום, שבו אנו יכולים לממש את יהדותנו בשלום.
אנו מודים לך ה' על כך שקיבלו אותנו (wilkommen sind) בארץ זו. אנו מבקשים ממך, ה', שתביא לנו ימים יפים רבים עד המחנה הבא, ותנחה אותנו בדרכנו.

תפילה למען מדינת ישראל (בעברית במקור)
אלוקינו ואלוקי אבותינו שלח נא ברכתך על מדינת ישראל ועל כל יושביה. שלח נא אורך ואמיתתך למנהיגי העם והדריכם בחכמה ובתבונה כדי שישרור שלום בגבולותיה ושלוה בבתיה. רוח אחוה והבנה הדדית תרפא כל פצע וחבורה. תקות-עמה ועבודת-בניה תגשמנה את חזון הנביאים. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, אמן.

על זהות לאומית פוסט-יום העצמאות

זו תחושה מוזרה לחגוג חגים לאומיים בארץ זרה, בייחוד כאשר ההורים שלך נמצאים לצדך לאחר שמטוסם קורקע בעקבות אפר וולקני מהר געש רחוק. בכל אופן, זכיתי לחוות את יום העצמאות כפי שיהודים בצרפת חווים אותו, והיה מעניין.

בערב הלכתי לטקס המרכזי שארגנו הסוכנות היהודית ותנועות הנוער בבית הכנסת המרכזי של פריז, La Victoire ברובע התשיעי. זהו בית כנסת ענק ומרשים, דמוי קתדרלה, שקושט בדגלי ישראל ומסכים שטוחים שעליהם הוקרנו טנקים דוהרים ולאחר מכן עולים חדשים צעירים במדי חאקי שהגיעו לארץ כדי להתגייס לצה"ל. הפטריוטיות הישראלית חגגה: נאום אחר נאום של בכירי הקהילה היהודית הפליגו בציונות קלאסית מהדור הישן; כזו שנשמעת היום במחוזותינו רק אצל הדרוזים וכמה ליכודניקים ותיקים. לאחר הנאומים צעדו פנימה בגאון חניכי תנועות הנוער ורקדו במעגלים במשך כחצי שעה. להפתעתי, תפילת ערבית שהיא מבחינתי מוקד ערב החג וכוללת בארץ את "שיר המעלות" במנגינה של התקווה ותפילת הלל, נדחקה לשוליים והתקיימה בקושי במניין גברים שהתכנסו בפינה עם תום הארוע בעוד הצלמים ואנשי הסאונד מקפלים את הציוד.


בבוקר התקיים בחצר בית הספר הארוע המרכזי שמארגנים תלמידי השמינית שעומדים בקרוב לסיים. חציו הראשון הוא טקס יום זיכרון בסגנון הישראלי (כן, באמצע יום העצמאות) וחציו השני עליז וכולל חיקויים של מורים וריקודים מוזרים. האווירה מחשמלת וגם עבור ציניקן כמוני היא מחממת את הלב ומעוררת געגועים עזים לארץ.

עבור רבים מיהודי צרפת, יום העצאמות הוא חלק אינטגרלי מהזהות היהודית. עם זאת, היהדות הספרדית המסורתית מתנגשת עם מנהגי יום העצמאות שהשתרשו זה מכבר בבתי הכנסת הציוניים (אני מודה- האשכנזים, אותם אני מכיר) בארץ. למשל, השאלה "הלל עם ברכה או בלי ברכה?" נתפסת בעיניי הישראליות כשיא האייטיז, אבל בפריז היא מככבת. כאן, הרוב מוותרים על הברכה ונשארים עם התהילים: כך נוהג בית הספר. רבים מהם הופתעו מאוד לגלות שגילחתי את זיפי ספירת העומר לכבוד יום העצמאות, וראו בכך כמעט משבר אמוני וצעד של כפירה. אבל הם נורא ציוניים.

עם סיכום הארועים נותרתי מופתע נוכח העוצמה וההתלהבות סביב הלאומיות הישראלית לעומת העדר מוחלט של גאווה ואף של נוכחות של לאומיות צרפתית בחלל האוויר. כן, בטקס המרכזי אמנם הונפו דגלי צרפת (לצד דגל האיחוד האירופי) אך בזמן שירת ההמנון הצרפתי אנשים הסתובבו, פטפטו, וחשבתי שאפילו ראיתי מישהו לועג למילות המרסייז. בטקס בבית הספר ההימנון הצרפתי כלל לא הושר ודגל צרפת לא נראה באופק.

היום, בזמן שיעור אנגלית, העליתי את הסוגיה בפני תלמידי השמינית. שאלתי אותם למה צרפת נעדרת כל כך מהנוף היהודי בפריז, ולעומת זאת ישראל כל כך נוכחת. התשובות שקיבלתי היו מגוונות. חלקם אמרו לי שמושג הלאומיות גווע באופן כללי באירופה והיהודים בצרפת הם רק חלק מהתופעה הגדולה. אחרים אמרו שמדובר בתופעה צרפתית: שהיום רק זקנים בצרפת הם פטריוטים והם, כצעירים, אינם צריכים להיות כאלה. אבל התגובה המפתיעה ביותר הייתה עויינת ממש. היא דיברה על תחושת בגידה של צרפת ביהודים שלה; בחוסר הנוחות לבטא את התרבות הייחודית (היהודית, אבל גם כל תרבות פרטיקולרית אחרת) ברחוב; בעובדה שצרפת מצדדת באויביה של ישראל ולכן אם הבחירה היא בין תמיכה בלאומיות הצרפתית לזו הישראלית- ישראל מנצחת. כישראלי הרגשתי סוג של גאווה, אבל בו בזמן מבוכה ודאגה מסויימת: אדם נורמלי אמור להזדהות עם המדינה שבה הוא חי, והילדים האלה גילו מעט מאוד עניין בנעשה בארצם. בארה"ב, אמרתי להם, יהודים שרים את ההמנון האמריקאי בגאווה ובדום מתוח ואינם רואים סתירה בין נאמנותם לאמריקה ואהדתם לישראל. "צרפת היא לא אמריקה," הם ענו לי, "אנחנו לא אוהבים את צרפת" הוסיפו אחדים בלי להתבלבל.

"כמה מכם מתכננים לבלות את השנה הבאה בישראל?" שאלתי את השמיניסטים בסוף השיעור. אצבע אחת הורמה, מתוך 18. השאר נשארים בצרפת.

באנגליה לא מרחמים על ישראל

שלום!

בסוף השבוע האחרון נסעתי לאנגליה להשתתף בכנס שכותרתו "שפה, בטחון וקונפליקט במזרח התיכון" באוניברסיטת קיימברידג'. אני עצמי נתתי הרצאה קצרה בנושא המעורבות של חיל המודיעין בגיוס תלמידי תיכון ללמוד ערבית. אם להודות על האמת, ההרצאה היתה יותר ביוגרפית מאשר אקדמית (עם כמה נתונים שליקטתי מהאינטרנט) אבל מסתבר שמצגת פאוור-פוינט משדרגת כל דבר וגורמת לו להיראות יותר רציני ממה שהוא. חוץ מזה, היו שם שלושה גנרלים אמריקאים שעשו אותו דבר.

מדהים להיווכח שרק שעתיים ורבע ברכבת מפרידות בין מרכז פריז ומרכז לונדון. התמזל מזלי וזכיתי לימי השמש האביביים המעטים בהם התברכה אנגליה בשנה. הדבר אפשר לי לטייל להנאתי בCamden Market - שוק אומנים מקסים וכן לבקר במוזיאון היהודי שנפתח בחודש שעבר וכולל הסברים בסיסיים על היהדות וכן אגף על ההיסטוריה של יהודי בריטניה. מסתבר שהגישה החדשה במוזיאונים היא אינטראקטיבית למדיי - על קולב היו תלויים טלית וכיפה ולצידם שלט שהזמין את המבקרים - try me on

התחנה הבאה, כמה שעות לפני שבת, היתה קיימברידג'. העיירה האוניברסיטאית הקטנה והמקסימה הזאת עונה על ההגדרה של הרמב"ם לימות המשיח, זמן שבו- לטענתו- יוכלו היהודים לנוח מאויביהם וללמוד תורה ופילוסופיה כל היום ללא דאגות. קיימברידג' היא עיר של מדשאות מטופחות, קולג'ים מרשימים ועתירי צריחים ורוכבי אופניים לרוב. באמצעה, כמו בגן עדן, עובר נהר ובו תיירים שטים בנחת על סירות עץ נהוגות בידי סטודנטים שמסבירים להם על נושאי הלימוד שלהם. תפילת שבת בבוקר ושיטוט בעיר גרמו לי לפספס את ההרצאות הראשונות של הכנס, אבל זה לא היה נורא כי הגעתי בזמן לפאנל Israel, Palestine, Language and Terminology. למרות שמו, הפאנל הזה לא ממש עסק בפלסטיין; ארבעת דובריו, בהם ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, פרופסור לאנגלית מאוניברסיטת חברון, אנתרופולוגית יהודייה מטורונטו ומשפטנית צעירה מסקוטלנד ניצלו את הבמה איש איש בתחומו להכנס באם-אמא של ישראל.

פרופ' חבר מהאוניברסיטה העברית טען ששירתו של אלתרמן, למרות הביקורתיות שבה, נוצלה בידי הממסד הציוני כדי להצדיק את עוולות הציונות. חבר קרא למעשיה של ישראל ג'נוסייד ודגל במדינה דו-לאומית. פרופ' עטאונה מחברון הציג רשימה אקראית של ציטוטים גזענים של ישראלים ואז רשימה אקראית של ציטוטים שוחרי שלום של פלסטינים. הוא הסיק מכאן שהישראלים הם גזענים והפלסטינים שוחרי שלום. הדוקטורית מטורונטו תפסה פעם טרמפ עם ישראלית מבוגרת שלמדה ערבית והתלוננה שאין לה איפה לדבר אותה, ומכאן הסיקה שהערבים אינם קיימים בתודעת היהודים בישראל. המשפטנית מסקוטלנד ניתחה את פסק הדין של בג"צ בנושא הגדר וקבעה שהאפשרות הניתנת לפלסטינים לפנות לבית המשפט העליון הישראלי רק מנציחה את הכיבוש ונותנת לה לגיטימציה ומראית עין של הוגנות.

מהיום הראשון של הכנס יצאתי, אם כן, די בשוק וחשבתי טוב איך להעביר למחרת את ההרצאה שלי מבלי שתתפרש כמתקפה נוספת על ישראל. אני מקווה שהצלחתי. בסבב השאלות אחרי ההרצאה שלי נשאלתי שאלה פרובוקטיבית מעט לגבי הקשר בין הוראת השפה הערבית בארץ ובין כוח (במשתמע, שישראל משתמשת בשפה כאמצעי שליטה ודיכוי). עניתי שאכן ידע הוא כוח, אבל האלטרנטיבה לכך היא בורות - וזו חלופה בלתי מתקבלת על הדעת. הדרך היחידה לאזן את התמונה, טענתי, היא שהצד השני ילמד גם הוא על ישראל ועל תרבותה ובכך יציב כוח מול כוח. למרבה הצער, לאורך הכנס כולו הקו האנטי-ישראלי בלט במיוחד בהרצאותיהם של דוברים ישראלים. מעבר לכך הכנס היה מרתק- דוברת מדנמרק דיברה על התגובה של הדנים לפרשת הקריקטורות של מוחמד, דוקטורנטית מאוקספורד דיברה על הוראת פרסית בסוריה ועוד כהנה וכהנה נושאים מרתקים (אותי, לפחות).

אז לסיכום, מה למדתי מהחוויה? ראשית, שכנס על המזרח התיכון בקיימברידג' נראה מאוד שונה מכנס דומה בירושלים. שנית, אם וכאשר אחליט על עוד תואר בחו"ל, אצטרך לחפש בנרות אוניברסיטה שתסכים לקבל קו שונה מהקו העוין נגד ישראל, האופנתי מאוד בעולם האקדמי כרגע.