חמאס ופתח נדחפו להסכם הפיוס בתחילת מאי בעקבות לחץ מסיבי מהרחוב, הן בגדה והן בעזה. הרחוב היה צריך לתעל את האנרגיה המהפכנית שזורמת היום בעולם הערבי, והוא החליט לעשות את זה בכיוון של פיוס ואיחוד השורות - הסיסמא שנישאה בפי כל היתה "העם רוצה בסיום הפילוג" ולא "העם רוצה בהפלת השלטון/הנשיא" כמו במצרים ותוניסיה. למרות שרוב הפרשנים הפלסטינים סברו טרם הפיוס שלא פתח ולא חמאס מעוניינים, היה בכך הישג טקטי לשני הצדדים: פתח ואבו-מאזן מעוניינים בשקט תעשייתי לקראת הפניה לאו"ם בספטמבר ואילו החמאס מעוניין להרגיע את הביקורת ברחוב העזתי גם לאור היחלשות הפטרון בסוריה.
אבל גם בעקבות החתימה בקהיר ב-4 במאי, רב הנסתר בהסכם על הנגלה. ממשלה פלסטינית של טכנוקרטים טרם הוקמה (הם הציבו מעין דד-ליין עד ה-10 ביוני). עדיין אין הסכמה על מועמד פשרה לראשות הממשלה, ודיווחים מלמדים שחמאס מסרבים בכל תוקף להמשך הכהונה של סלאם פיאד.
בימים האחרונים התגברו ההתבטאויות הספקניות (בעיקר מצד חמאס) לגבי עתיד הפיוס. שני הנושאים המרכזיים שעשויים להכשיל את העניין הם:
1. היחס לישראל ולמו"מ עמה (קרי מדיניות חוץ).
2. נושא האסירים הפוליטיים (יחסים פנים-פלסטיניים).
היוזמה הצרפתית לאירוח שיחות שלום התקבלה בברכה על ידי אבו-מאזן, אבל חמאס מיהרו לגנות זאת ואמרו שהבחירה האסטרטגית שלהם היא בהמשך ההתנגדות ושלעולם לא יהיה מו"מ עם ישראל.
בנושא האסירים, הבעיה חמורה אף יותר. אנשי חמאס טוענים שהרשות מעולם לא הפסיקה להטריד ולעצור אנשי חמאס בגדה, ושמנגנוני הבטחון של הרשות ממשיכים לשתף פעולה עם ישראל, בעיקר נגד חמאס. כיום יש כ-300 אסירים "פוליטיים" של החמאס בבתי הכלא של הרשות בגדה. פקידים רבים המזוהים עם חמאס מוטרדים ומפוטרים. שחרור מסיבי של אסירי חמאס היה אמור להתבצע אתמול, ה-6.6, אך איני יודע אם זה קרה. ברצועת עזה, פתח טוענת שישנם 17 אסירים פוליטיים אבל איש זכויות אדם שאיתו דיברתי בעזה אמר לי שמדובר באנשים שמואשמים ברצח, ולכן קשה לקרוא לזה אסירים פוליטיים. בקיצור, חמאס כועסת מאוד ומאיימת בפירוק השותפות עם פתח. בינתיים חמאס ממשיכה לעצור ולהוציא להורג חשודים בריגול עם ישראל. אבו-מאזן מנסה להפסיק את תופעת ההוצאה להורג, אך ללא הועיל.
נכון להיום, עזה והגדה הן עדיין שתי ישויות פוליטיות נפרדות לחלוטין, ושום שינוי לא חל בכך מאז הסכם הפיוס לפני חודש.
