מנהיגות וחוסר מנהיגות

קשה להיות רחוק מהארץ בתקופות פוליטיות מעניינות. בארץ תקופות פוליטיות מעניינות פירושן תקופות פוליטיות רעות. מאחר שאין לי כאן חברים ישראלים שבפניהם אני יכול לשפוך את הלב ושיבינו אותי, אני נאלץ להסתפק בבלוג הזה- עמכם הסליחה. אנא הגיבו כדי שתהיה לי תחושה שאני מדבר עם מישהו.

שני אירועים פוליטיים התרחשו ביומיים האחרונים בשתי נקודות מרוחקות על הגלובוס. האחד התרחש בישראל, עת החליטה ממשלת ישראל לתמוך בהצעת סגן שר הבריאות להעביר את מבנה חדר המיון של בית החולים ברזילי למיקום מרוחק מחשש לפגיעה בקברים שמהותן אינה ידועה. עלות ההחלטה כך וכך מאות מיליוני שקלים ודחייה של חודשים או שנים בבניית חדר המיון. ההחלטה עברה כמובן בגיבוי ראש הממשלה, שחזר בו כעבר יום בעיקבות הסערה הציבורית שכללה את התפטרות מנכ"ל משרד הבריאות והפגנה מסיבית של רופאים.

האירוע השני הוא הצלחתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה להעביר בקונגרס את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בהוצאה כספית אדירה הנשיא החליט להעניק כיסוי רפואי לכל אזרחי ארה"ב, כולל ל-30 מיליון אנשים שאינם מבוטחים כעת. הוא הבטיח את זה בבחירות ועכשיו קיים.

הנה כמה הרהורים שעולים במוחי מהשוואת שני הארועים הללו, הנוגעים בבריאות הציבור בכל אחת מהמדינות:
1. אחריותיות. זהו התרגום העברי של המושג האנגלי accountability. הסיבה שהמונח כמעט לא מוכר לדוברי עברית היא שבניגוד למדינות מתוקנות רבות, המושג כמעט לא קיים בארץ. כוונתי היא לתהליך שבו מנהיג מבטיח דברים מסויימים לבוחריו, נבחר לתפקידו על בסיס הבטחות אלה, ואז מקיים את ההבטחה. אין לי כלים לבחון אם חוק הבריאות האמריקאי הוא נבון מבחינה כלכלית. מבחינה ערכית הוא נראה לי ראוי ואמיץ- יש לזכור שחוק מקביל עבר בארץ בשנת 1995 ביוזמת חיים רמון והוא עובד לא רע עד היום. אבל זה לא העניין. מה שחשוב הוא שאובמה הבטיח, עבד וקיים. אצלנו בארץ אין ציפיות מהמנהיג ולכן אין הבטחות וממילא אין קיום. מוות פוליטי שבתוכו יום בחירות אחת לכמה שנים.
2. אידיאולוגיה. בארה"ב התקיים ויכוח אידיאולוגי סביב חוק הבריאות, שנגע למהות תפיסות העולם הדמוקרטיות והרפובליקניות, למהות הפילוסופיה הסוציאליסטית לעומת זו הקפיטליסטית. בישראל מזה כמה שנים (יש הרואים ברצח רבין את תחילת התהליך) אין ויכוח אידיאולוגי של ממש. יש מרכז פוליטי ענק שבתוך כל אחת ממפלגותיו פוליטיקאים בעלי חזונות מדיניים וכלכליים שונים בתכלית, כאשר הם מואילים בטובם לחשוף אותם לציבור. אין ויכוח אידיאולוגי, אין התנגשות ערכים הבאה לידי ביטוי במפה הפוליטית. כאשר אין אידיאולוגיה ואין כיוון ממילא התוצאה היא זיגזוג מתמיד של בנייה והקפאה (בין אם מדובר בשכונות או בחדרי מיון), פעולה והתנצלות עליה.
3. מנהיגות. אובמה העביר את החוק גם לנוכח התנגדות עזה בתוך מפלגתו שלו ובציבור האמריקאי בכלל. החוק עבר בפער קטן ביותר של 219 מול 212. הסיבה לכך היא שאובמה הוא מנהיג: הוא החליט על דרך והוביל אותה עד הסוף. יתרה מזאת, ושוב- מבלי לנקוט עמדה לגבי התבונה הכלכלית של החוק, אובמה החליט להגן על האנשים החלשים ביותר בחברה האמריקאית, ולא על בעלי ההון ועל המקורבים ללוביים החזקים. נתניהו, לעומת זאת, שם פס על החלשים בחברה שלו. נסחף לכל רוח ונכנע לכל לחץ קואליציוני, מטורף ובלתי מוסרי ככל שיהיה. מחר ייפגש אובמה עם נתניהו. נשיא מנצח ובעל חזון מול ראש ממשלה עלוב וחסר כיוון.

אוי לו לדור שאלה מנהיגיו.

נ.ב. - להתראות בארץ ביום חמישי!

על ארכיאולוגיה והעתיד

כרגיל, ירושלים שוב עומדת במרכזה של סערה בינלאומית. כמו בסיבובים הקודמים, האש מלובה על ידי המנהיגות הערבית (בעיקר הדתית, אבל לא בהכרח) במסע של דה-לגיטימציה נגד הנוכחות היהודית בירושלים. רק היום הכריז אחד מראשי התנועה האסלאמית בישראל שליהודים אין גרגר של אחיזה היסטורית בירושלים.

הסיפור הזה לא חדש, אבל הוא תמיד מפתיע אותי שוב. ישנן שתי גרסאות של ההיסטוריה- זו המדעית שמקבל העולם, שמסכימה שנוכחות יהודית קיימת בירושלים לפחות 2,500 שנה וכנראה שקרוב יותר ל-3,000; וזו הקונספירטיבית של העולם המוסלמי שטוען בעקשנות שהכל פוברק מטעם הקולוניאליזם כדי לפגוע בערבים ולתת למערב דריסת רגל במזרח התיכון. אם להסביר על רגל אחת למה זה קורה, הרי שמדובר בתפיסה ילדותית ומטופשת שסבורה שאם עם אחד טוען לזיקה דתית והיסטורית על מקום, הרי שבלתי אפשרי שלעם אחר תהיה זיקה דומה. מן ההכרח, גורסת השיטה, שאחד הצדדים משקר. התפיסה הזאת נפוצה מאוד בעולם הערבי והמוסלמי, אבל קיימת גם אצלנו - ראו ערך מרדכי קידר ודומיו. אז זהו, שלא. אין מקום שבו הדבר יותר שגוי מאשר בירושלים.

עם זאת, הבדלי המנטליות בין ישראל לעולם הערבי בולטים במיוחד לאור ידיעה קטנה שהתפרסמה היום במדור המדע ב-Ynet. בכתבה נאמר שארכיאולוגים ישראלים גילו שמבנה שנחשב עד לאחרונה לבית כנסת בבית ירח שעל שפת הכנרת הוא למעשה ארמון מוסלמי של שושלת אומיה מהמאה השביעית. בצל המתקפה ההיסטרית של שכנינו על זכותנו להיות כאן מסתבר שבישראל הארכיאולוגיה היא מדע עצמאי שאומר אמת גם כשהיא קצת לא נוחה מבחינה דתית. במקומות אחרים ההיסטוריה והארכיאולוגיה מתגמשות כמסטיק כדי לשרת מטרות פוליטיות עכשויות.

אילו היה מדובר רק בהיסטוריה, החרשתי. "אללי פאת - מאת" - העבר מת. אבל ברור שלהכחשת ההיסטוריה יש השלכות מרחיקות לכת על ההווה ועל העתיד. הכחשת הזיקה העמוקה של היהודים לארץ ישראל לא תאפשר לעולם הערבי לקבל את מדינת ישראל כחלק מהמזרח התיכון בטווח הארוך. משמעות הדבר היא שגם כאשר נפרד משטחים בגדה המערבית ומהאוכלוסיה הפלסטינית שיושבת עליהם (במהרה בימינו, אמן), נורמליזציה לא תהיה כאן. לצד הדרישה הפוליטית הישראלית על "הפסקת ההסתה" עלינו לתת את הדעת גם לנרטיב העומק של הצד שכנגד.

שכנתנו ממערב

לפני כשבוע אושפז נשיא מצרים חוסני מבארכ בבית החולים ונותח, במהלך ביקור בגרמניה. האישפוז של הנשיא בן ה-81 הזכיר לכל המעוניין שבעוד שנים לא רבות, ואולי אף פחות מכך, תעמוד מצרים בפני צומת דרכים היסטורי. מבארכ עלה לשלטון לאחר שקודמו בתפקיד, אנור סאדאת, נרצח בידי מתנקש פונדמנטליסטי שכינה אותו "פרעה" וביקש להעניש אותו על הסכמי השלום שחתם עם ישראל ועל הפתיחות שגילה כלפי המערב. בשנה הבאה יסגור מבארכ 30 שנה בתפקיד.

בניגוד לסאדאת, שמותו תפס אותו בהפתעה, נראה שמבארכ התחיל כבר להכין את השטח ליום שאחרי: הוא רוצה שבנו ג'מאל (ג'ימי) הקרוי על שמו של עבד אלנאצר יהיה הנשיא הבא. אולם לאחרונה הצטרף לרשימת הטוענים לכתר יו"ר הסוכנות לאנרגיה אטומית לשעבר, מחמד אלבראדעי. אלבראדעי טען בראיון לטלויזיה המצרית שיתמודד למשרת הנשיא באם יוכל להתמודד לצד מועמדים אחרים בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, דבר הדורש שינויים מהותיים ומבניים בחוקה המצרית. מצרים היא מפלצת של קרוב ל-80 מיליון תושבים הדחוסים בצפיפות ובעוני לאורך עמק הנילוס. עוני ובערות שולטים שם בכיפה. אלבראדעי דיבר בראיון גבוהה-גבוהה על דמוקרטיזציה, חינוך, פיתוח אנושי, ועל הצורך לעבור מהתנהגות וחשיבה של ימי הביניים אל התמודדות עם המאה ה-21.

לכאורה, הכל טוב ויפה. מועמד ליברלי שבא להביא ישועה לכוחות הפרוגרסיביים והדמוקרטיים במצרים. אבל מועמדותו של בראדעי דווקא התקבלה באופן צונן למדי בקרב מי שהיו אמורים להיות תומכיו. דוגמא מצויינת לכך מצאתי בבלוג של צעירה מצרית ליברלית בשם דאליה זיאדה. במאמר שכותרתו "אלבראדעי: החלום או האשלייה של מצרים" קוטלת זיאדה את בראדעי ומועמדותו. הטיעונים שבה היא משתמשת מעניינים במיוחד, ומלמדים הרבה על אקטיביזם במצרים שכמעט לא שומעים עליו אצלנו.

ראשית, זיאדה לועגת לבקשתו של אלבראדעי מהציבור המצרי לשנות את החוקה בעוד הוא ממתין בצד בשקט. מנהיגים אמיתיים, כדוגמת מרטין לותר קינג וגאנדי הנהיגו את עמם לקראת שינוי ולא עמדו מנגד וביקשו מהעם לעשות את העבודה. "אם המצרים יצליחו לשנות את החוקה, למה יזדקקו אחר כך לבראדעי?" היא מציינת שאינטלקטואלים רבים במצרים קראו לקבל את פניו של בראדעי בשדה התעופה בעת חזרתו, תוך ציפייה שאלפים ייענו לקריאה. "אני בספק," כותבת זיאדה, "אם לשדה התעופה יגיעו עשרות וזאת במידה שבראדעי בכלל יופיע. יש לי תחושה חזקה שהוא יחליף את הטיסה שלו או ידחה אותה [...] כדי ליישם את התאוריה האהובה עליו של 'תגובה נייטרלית של שתיקה'". זיאדה בזה לבראדעי שהוא 'אזרח מצרי כמו כל אחד מאיתנו' ששרת רוב חייו מחוץ למדינה ועכשיו מגיע 'לבלות קצת זמן בבית. מה הוא נתן למצרים שמצדיק את קבלת הפנים המיוחדת בשדה התעופה?'. "יש לי תחושה," היא מוסיפה, "שהוא רק צל חיוור של תקוותה האבודה של מצרים."

זיאדה צודקת. לא צריך אפילו להבין ערבית, מספיק לראות את ההבדל ביכולת הביטוי ושפת הגוף של מבארכ ובראדעי. מבארכ: גנרל ופוליטיקאי מצחיק, בטוח בעצמו, מגלגל ערבית מדוברת בקול בס מעורר כבוד. בראדעי: אקדמאי ממושקף, מגמגם ולחלוטין חסר כריזמה, שניכר שעשה את רוב שעותיו במשרד ממוזג בוינה ולא בחום המחניק של קהיר. אני אומר לכם, אין מצב בעולם שהנחנח הזה ינהל את מצרים. אז מי כן? קשה לדעת. מהדהדת בראשי שיחה שניהלתי לפני 4 שנים בצרפת עם סטודנט מצרי בשם אחמד עבד אלח'אלק. אחמד אמר לי שאלולא מנגנון המודיעין הכללי היה כה חזק במצרים, האחים המוסלמים כבר מזמן היו משתלטים על המדינה. והאמת היא שהאפשרות הזאת לא הטרידה אותו במיוחד. מה שבטוח הוא שבשנים הקרובות יהיה מעניין אצל שכנתנו ממערב, ויכול מאוד להיות שגם אנחנו נושפע. אז אל תגידו שלא אמרתי לכם.

שבת שלום!

דרוש: יושר אינטלקטואלי

בשבוע שעבר הגיע לעיר חיים יבין במסגרת סיבוב אירופאי שבו הוא מקרין את סרטו "תעודה כחולה - יומן מסע". זוהי סדרה של סרטים בני שעה על אחד הנושאים הרגישים ביותר בישראל, מעמדם של ערביי ישראל. ההקרנה בפריז התקיימה בחסות "שלום עכשיו" בצרפת והגעתי אליה יחד עם חברה ישראלית החיה בצרפת, ימנא מצארוה. ימנא גדלה בטיבה ולמדה אסלאם ומזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון. את הדוקטורט שלה עשתה בפרינסטון וכרגע היא מלמדת בשתי מכללות המיועדות לסטודנטים אמריקאים ובינלאומיים הרוצים לבלות סמסטר בפריז. ימנא התרגשה לקראת ההקרנה, לדבריה, משום ש"גדלה על מבט" והיא אף הצליחה לשכנע את בעלה סלים, אלג'יראי צרפתי, להגיע להקרנה למרות שאינו דובר עברית. הסרט של יבין למעשה עסק בימנא ובדילמות הקיומיות שלה.

כשהגעתי לאולם ההקרנה גיליתי שוב את הקהילה היהודית "השנייה" של פריז, זו שאינה מיוצגת בבית הספר שבו אני מלמד. אשכנזים בני שישים ושבעים שנראים בדיוק כמו מקביליהם בתל אביב. גם אלה, נזכרתי, חיים כאן בעיר- אבל אני כמעט ואיני רואה אותם, למעט בכנסים ואירועים אינטלקטואלים אחרים המיועדים ליהודים, שאליהם אני מזדמן. ילדיהם ונכדיהם, על פי רוב, אינם לומדים במערכת החינוך היהודית המסועפת של העיר, שבה אני מעביר את ימיי.

אין ספק, הסדרה של יבין מציגה את הבעיה של ערביי ישראל (או ערביי 48, או פלסטינים, או מה שתרצו) במלוא חריפותה. הסרט אמנם חד-צדדי, אך האמת שעולה ממנו נוקבת ומעוררת מחשבה. יבין מצהיר שמטרתו לתת קול לערביי ישראל שקולם לא נשמע במרחב הציבורי והוא עומד בכך; אני לא חושב שכל סרט חייב להציג באופן שווה את שני צדי הויכוח.

לאחר הסרט התקיים דיון, ובו השיב יבין על שאלות הקהל. "אני ציוני גאה" הכריז יבין בפתח הדברים, אך מאוחר יותר הכריז ש"מבחינה אובייקטיבית הציונות אינה טובה יותר מקולוניאליזם". הדבר היחיד המבדיל בין הציונות לקולוניאליזם, טען יבין, הוא שהמהגרים היהודים הגיעו לארץ על רקע השואה, ושהאדמות נקנו כדין מהערבים "משום שהיהודים היו חכמים מספיק כדי לקנות אותם והערבים טפשים מספיק כדי למכור אותם". הרגשתי מובך בשביל ימנא.
יבין טען שהוא בעד אפלייה מתקנת וחלוקה מחדש של משאבי הקרקע במדינה: הוא אפילו דיבר על "החזרת אדמות" תוך שהוא מדגיש כל העת שסרטו, וכך הדיון כולו, עוסק בערביי ישראל ולא בערביי השטחים. אז האם הוא בעד הקמה מחדש של יישובים שחרבו\ננטשו במלחמת העצמאות? הדבר נותר עמום. "אני מתנחל" הצהיר יבין ולא הסביר מדוע, אך טען שהוא בעד "ציונות ליברלית" ולא בעד "הציונות החזירית" המיוצגת כיום במפעל ההתנחלויות. מתנחל או לא מתנחל?
לאחר הסרט אמר לי סלים שמעולם לא נתקל באדם כל כך מלא בפרדוקסים פנימיים ואני נאלצתי להסכים.

העניין הוא שאני חושב שחיים יבין מייצג נאמנה את השמאל הציוני בישראל היום. זהו שמאל מבולבל, מלא סתירות והכחשות, ובעיקר סובל ממחסור ביושר אינטלקטואלי (פחות מהימין הציוני האידיאולוגי, אבל על כך בפעם אחרת). דווקא בגלל שהסכמתי עם חלק גדול ממה שיבין אמר בדיון, הייתי רוצה לשרטט כמה קווי יסוד להשקפתי בנושא:
1. החזקה שלנו על הארץ אינה נובעת מהשואה והאמפתיה הבינלאומית שבאה בעקבותיה, שאותם הדגיש יבין שוב ושוב, אלא מהזיקה ההיסטורית והדתית העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל. ברור מאליו שהיחלשות הגורמים הדתיים וחשיבות ההיסטוריה בנפש הציבור הישראלי היהודי מחלישה את הציונות ואת הלגיטימציה הבסיסית שלה להמשיך ולהתקיים.
2. הקטסטרופה ההיסטורית המשמעותית שנגרמה לפלסטינים בידי הציונות התרחשה בשנת 1948 ולא 1967. לכן, לא ניתן לומר שתושבי הקיבוצים בפרוזדור ירושלים שנבנו על חורבות כפרים פלסטינים או יושבי הבתים הערביים היקרים בטלביה ובבקעה צחים יותר מבחינה מוסרית מתושבי ההתנחלות רמות בה גדלתי, שנבנתה בשנות השבעים על גבעה שוממה שעליה הוצבו תותחי הלגיון הירדני. ההבדל היחיד בין "התנחלויות" 48 ו"התנחלויות" 67 הוא היכולת של מדינת ישראל להחזיק בהן ולהמשיך לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי. העולם השלים עם תוצאות מלחמת העצמאות ועם העובדות שקבעה ישראל בשטח בעקבותיהן (בעיקר משום שהאוכלוסיה הפלסטינית כבר לא הייתה במקומות האלה) אך לא עם תוצאות מלחמת 67 והעובדות בשטח שקבעה ישראל. לכן ההבדל העיקרי בין אלון מורה לתל-אביב הוא לא מוסרי אלא פרקטי: במה יכולה ישראל להמשיך ולהחזיק מבלי לאבד את אופיה.
3. השמאל הציוני חייב להכיר בעובדה שגם לאחר יציאת ישראל מהשטחים שבהן לא תוכל להחזיק לאורך זמן, קשה לדעת אם השלום יבוא. הוא בוודאי לא יבוא מייד. השאלה תלויה במידה מסויימת באיך ישראל תנהל את היציאה מהשטחים, אבל ישנם משתנים פוליטיים, דתיים ואחרים בצד הפלסטיני שישראל אינה אחראית עליהם ולא יכולה לשלוט עליהם. ייתכן מאוד שהדברים האלה הם דווקא המכריעים.

פורים

פורים בפריז לא משתווה לירושלים. מצד שני מעולם לא הייתי אוהד גדול של פורים בירושלים. יותר מדי רעש, ילדים בתחפושות גרועות ואנשים שיכורים. בפריז יש מספיק שיכורים גם ככה, והבגדים הרגילים הם לעתים קרובות תחפושות.

השמאלנות הפתולוגית שלי מעולם לא איפשרה לי להתחבר לפורים כי ראיתי בחג הזה מין אנומליה מוזרה בלוח השנה היהודי. חג שמתחיל ומסתיים בנקמה- כמו הבדיחה המפורסמת "הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, בואו נאכל!" העובדה שהעם היהודי ניצל מכליון, וניצל את ההזדמנות להשמיד עשרות אלפים מאויביו ועוד לבקש עוד לא נראתה לי כמו סיבה למסיבה. גם עכשיו אני מתקשה להתחבר לפילוסופיה של החג שרואה את העולם כמשחק סכום אפס: או שאתה הורג או שאתה נהרג. אבל השנה, פורים ראשון בחיי בגלות, הבנתי משהו חדש על החג הזה. יש בו משהו חתרני ומיסתורי ואפילו סימפטי.

פורים הוא חג הגלות. זהו הספר היחיד בתנ"ך (אולי חוץ מדניאל, אבל מי מכיר את דניאל) שמתרחש כל כולו בחו"ל, במצב בו יהודים חיים את חייהם שבשגרה כמיעוט לאומי ודתי. בכלל, המילה יהודי מופיעה כאן לראשונה - "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי..." וזה לא שמרדכי היה משבט יהודה, שהרי כתוב איש ימיני המעיד כנראה על שבט בנימין, אלא כפי שמעיר רש"י יש כאן עדות ראשונה לעובדה שאדם השייך לקולקטיב של עם ישראל בגלות, ושגלה עם שבט יהודה, מכונה "יהודי".

ההתנהגות של מרדכי ואסתר היא מאוד יהודית. כאשר אסתר נבחרת להכנס לארמונו של אחשוורוש אומר לה מרדכי לא להגיד את עמה ואת מולדתה. למה לא? המגילה לא מסבירה, אבל איכשהוא היום (בין אם בארץ או בחו"ל) זה נשמע לנו מאוד נורמלי. להסתתר. זה מעניין, כי מרדכי שיושב כל היום בשער המלך מעולם לא מסתיר את יהדותו: עד היום הוא נודע בכינויו מרדכי היהודי.

מנגד, מופיעה דמות מאוד מוכרת לנפש היהודית. בתחילת המגילה, טיפוס בשם ממוכן מסית את אחשוורוש להעיף את אשתו ושתי מהארמון בטענה שאם יעבור על חטאה בשתיקה כל הנשים בממלכה תמרודנה בבעליהן. מאוחר יותר, אדם בשם המן מנצל סכסוך פרטי עם מרדכי כדי לחולל משבר בין-לאומי: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי; ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי." המן מצליח לשכנע את אחשוורוש שהיהודים, בכל מקום בו הם נמצאים, מהווים סכנה ליציבות הממלכה משום ש"דתיהם שונות, את דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם." נשמע מוכר? גם האמונה של זרש אשתו בכוחם המאגי של היהודים נשמעת מאוד רלוונטית גם היום. חז"ל בגמרא מסכת מגילה זיהו בין ממוכן מתחילת המגילה להמן בהמשכה. לא קשה להבין מדוע - השניים מייצגים דמות שבאופן מניפולטיבי לוקחת מקרה פרטי ומשליכה אותו על הכלל. במילים אחרות, חז"ל רואים את הסקסיזם השוביניסטי של ממוכן כצידו השני של המטבע האנטישמי של המן.

אבל אם נהיה רגע כנים נבין שחששו של המן לא היה חסר בסיס. הסכסוך הכאילו-אישי בין המן למרדכי לא נראה לי אישי כלל, כי אם אידיאולוגי-אמוני. המן שנא את מרדכי מהרגע הראשון שזה סרב להשתחוות לו. הסיבה לכך, או לפחות כך לימדו אותי בגן, היא לא שהמן היה רשע אלא שפשוט לא ראוי ליהודי להשתחוות לבן אנוש. את הפער האידיאולוגי העמוק בין הנהוג בממלכה לבין מנהגיו של אותו יהודי הבין המן מהרגע הראשון. המגילה מנסה להוסיף כאן מניע אישי מצד המן, אבל גם היא יודעת היטב שגם אם לא היה בזוי בעיני המן "לשלוח יד במרדכי לבדו" הרי שמחר היה קם יהודי אחר שהיה מסרב להשתחוות לו. הבעיה לא היתה נפתרת.

המעניין הוא שהתסבוכת נפתרת לא על ידי המשך ההסתרה של אסתר, שעליה כזכור הורה מרדכי, כי אם על ידי אקט של גילוי וחשיפה. אף אחד לא מחייב את אסתר לחשוף את עמה ואת מולדתה בפני אחשוורוש. כפי שמצטיירת דמותו, אסתר יכולה היתה לחשוב על מניפולציה שתבטל את הגזירה מבלי לחשוף את שורשיה. אבל היא החליטה לעשות זאת בכל מקרה, ומבלי להתייעץ עם מרדכי.

הקושי הנפשי של חיים יהודיים בגלות, מלאי הסתרה וכפיפות ראש, הוא קושי שאין לזלזל בו. פורים, חג המסכות והתחפושות הוא החג בו גיבורי המגילה נגאלו דווקא בזכות חשיפת זהותם האמיתית. האפשרות להביע את הזהות באופן מלא היא זכות שנשללה מיהודים לאורך שנות דור, והאפשרות שלנו לעשות זאת היום (בעיקר בישראל, אבל לא רק) היא לא פחות ממדהימה.

חג שמח (לירושלמים!)

נ.ב. - פוסט זה נכתב תחת השפעת אלכוהול אז אנא גלו סלחנות לטעויות טכניות ותוכניות.