יום חמישי, 24 בדצמבר 2009

השמיניסטים שלי בארץ. וגם אני!

דבר ידוע הוא שיהדות צרפת היא ציונית מאוד, אבל היה צריך להיות בארץ בשבוע שעבר כדי לראות באמת במה מדובר. במסגרת התוכנית "בגרות בכחול לבן" (בצרפתית Bac Bleu Blanc) הגיעו לארץ 800 שמיניסטים יהודים מכל רחבי צרפת להשתתף בתוכנית אינטנסיבית בת שבוע ימים. התמזל מזלי, וזכיתי להצטרף ל-100 השמיניסטים של בית הספר "יבנה" שבו אני מלמד בימים האחרונים שלהם בארץ. לא היה קל לשכנע את מנהל בית הספר (שטס איתי באותה טיסה) לוותר על נוכחותי בפריז רק חודש וקצת אחרי שהגעתי, אבל בזכות דחיפה מצוות היחידה ומנציגות הסוכנות בפריז זה הצליח. הגעתי לירושלים.

אז מהי התוכנית הזאת בעצם? "בגרות בכחול לבן" התחילה כתוכנית מצומצמת בכמה בתי ספר יהודיים בצרפת לפני 7 שנים. השמיניסטים נשלחים לשבוע בארץ במהלכו הם מסיירים בין אוניברסיטאות, מכללות וישיבות ומשלבים גם טיולים וביקורים באתרי תיירות. מטרת התוכנית היא לחשוף את התלמידים לאפשרויות הלימוד בארץ לשנה אחת, לפחות. בניגוד לקהילות אחרות בעולם, המילה "עלייה" נמצאת תמיד על השולחן, ואינה נחשבת למילה גסה. עם השנים הלכה התוכנית והתרחבה וכללה השנה כאמור 800 תלמידים, כולל כאלה שאינם לומדים בבתי ספר יהודיים ומאותרים על בסיס אישי. התוכנית מסובסדת חלקית על ידי הסוכנות היהודית, ומדריכים אותה בארץ אנשי "החוויה הישראלית". עם זאת, ההשתתפות העצמית של התלמידים לא קטנה- בין 650-750 יורו לתלמיד; והעובדה שכל התלמידים ללא יוצא מן הכלל רוצים להגיע מעידה לא מעט על מידת הקשר הרגשי שלהם לארץ.

אני הצטרפתי לתוכנית לקראת השיא שלה- ערב גאלה בבנייני האומה שאיחד את כל התלמידים בהפקה ציונית אדירה (ומה לעשות, גם דביקה למדי בסטנדרטים שלנו). בהופעה שלא היתה מביישת את איירוויזיון 1979 (ושקצת הזכירה אותו) עשו הרבה כבוד לילדים האלה- יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי וראש העיר ניר ברקת (שהגיע כמחליפו של שמעון פרס, ששהה בקופנהגן) הגיעו לברך; להקת גאיה, מופע פירוטכניקה ורקדנים, דגל ישראל ענק ובלונים כחולים ולבנים שנפלו מהתיקרה. מדהים לראות כמה הציונות של יהודי צרפת קשורה לתרבות היהודית המסורתית שלהם. שיר הנושא של המסע היה "רק תפילה אשא" בביצועו המחודש של אברהם פריד, והתלמידים רקדו ופיזזו לשירים כמו "משיח משיח". רבים מהם ציינו בשיחות הסיכום את הברכה של הרב הראשי שלמה עמאר למרגלות הכותל ערב הטיסה חזרה כארוע המשמעותי ביותר במסע. האבחנות המקובלות בארץ בין "דתיים ל"חילוניים" או בארה"ב בין "רפורמים", "קונסרבטיבים" ו"אורתודוקסים" לגמרי לא רלוונטיות ליהדות צרפת (הספרדית) שרובה ככולה מצוייה לאורך הספקטרום המסורתי. ניסיתי ולא הצלחתי לדמיין נוער אמריקאי יהודי בסיטואציות דומות. מדובר בסיפור אחר לגמרי.

ישראל היא מקום חשוב וכמעט מובן מאליו עבור הנוער הצרפתי. מבין 17 השמיניסטים שאני מלמד בבית הספר רק אחד מעולם לא ביקר בארץ קודם. לרבים מהם בני משפחה בארץ. השאלה היחידה שמטרידה אותי עכשיו אחרי שהכל נגמר היא האם הפקות ענק כאלה ממשות את החזון הציוני? האם הן מצליחות לעודד עלייה או רק יוצרות דימוי של ישראל כלונה-פארק יהודי ענק שכיף לבקר בו מדי פעם? האם בכלל רצוי שהם יעלו? מה שבטוח הוא שהילדים נהנו כאן, וזה לא מעט.

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

עסקת שליט המתגבשת, או- הפוליטיקאים הקטנים שלנו

המערכת הפוליטית בארץ נדרכת בימים האחרונים לקראת עסקת חילופי אסירים שמטרתה להחזיר את גלעד שליט. כעת נשמעות קריאות רמות, בעיקר מצד משפחות שכולות נפגעות טרור, לפוגג את ערפל הצנזורה מעל העסקה המתגבשת ולאפשר דיון ציבורי נוקב. להפתעתי, נראה שהעמדות של הפוליטיקאים שלנו כלפי העסקה נקבעות לפי השתייכותם הפוליטית. מפלגת 'האיחוד הלאומי', הסמן הימני של הפוליטיקה הישראלית, היא היחידה שהשמיעה קול ברור נגד העסקה במסיבת עיתונאים אתמול. כמעט כל שאר חברי הכנסת (הציוניים) תומכים בעסקה או לכל היותר מתנדנדים בתמיכתם בה.

התפלגות העמדות לפי קווים פוליטיים קלאסיים (שמאל-ימין) אינה ברורה לי, והיא מסמנת לדעתי יותר מכל את הרדידות של המערכת הפוליטית בארץ. אני לא מצליח להבין למה התנגדות לעסקה צריכה להיות נחלתו של הימין האידיאולוגי. קשה לומר את זה, אבל יש להציג את השאלה במלוא חריפותה: מדוע שחרור סיטונאי של מחבלי האינתפאדה השנייה הוא מהלך ליברלי או הומני יותר מאשר לתת לגלעד שליט להמשיך להנמק בשבי? מדוע, לפי פרסומי התקשורת, קיים (כמעט) קונצנזוס פוליטי לפיו העסקה הזאת חייבת לצאת לפועל? במילים אחרות- למה דמו של גלעד שליט סמוק יותר מדמם של כל הקורבנות והחטופים הפוטנציאלים שכנראה יפלו כתוצאה מהעסקה? ההבנה של המושג 'זכויות אדם' כזכות לחופש של האדם הפרטי, שעומד מול עינינו כרגע, על פני הזכות לחיים ולחופש של הציבור (כמושג מופשט, אבל אמיתי) היא פשטנית ומסוכנת. ישנם טעמים הומניטריים טובים מאוד להתנגד לעסקה הזאת, ולא רק טעמי נקמנות או שנאת ערבים המאפיינים חלקים מהימין הישראלי.

לכן כל כך מתבקש שהעמדות בעד ונגד העסקה יחצו מפלגות. אני הייתי מצפה שלצד כצ'לה ואריה אלדד ישבו במסיבת העיתונאים בכנסת ח"כים כמו חיים אורון ממר"צ או אופיר פינס ממפלגת העבודה שעדיין מאמינים שיש פרטנר פלסטיני מתון שאיתו אפשר לדבר. העסקה הצפויה מחלישה עוד יותר את הפת"ח (החלש גם כך), ונותנת פרס עצום לחמאס- תמריץ אדיר לחטוף חיילים נוספים בעתיד. אחד מבני משפחות האסירים הפלסטינים אמר אתמול בחדשות ערוץ 2 כי חמאס עושה הרבה יותר עבור האסירים מאשר פת"ח. והוא צודק; את החשבון הפשוט הזה יכול לעשות כל פלסטיני מהשורה. המסר שישראל שולחת לחברה הפלסטינית הוא חד-משמעי: חטיפות משתלמות, כי ישראל תמיד תשלם את מלוא המחיר עבור חייל חטוף. הדרך האלטרניטבית, של נטישת האלימות וחתירה למשא ומתן השיגה עד כה עבור הפלסטינים תוצאות מוגבלות ביותר. אמנם חל שיפור במצב הכלכלי בגדה המערבית ומחסומים הוסרו, אבל משא ומתן אמיתי טרם החל בקדנציה של נתניהו. הפלסטינים יצטרכו לחכות עוד זמן רב כדי לראות שינוי אמיתי בחייהם בעקבות משא ומתן.

מערך הכוחות בחברה הפלסטינית הוא משחק סכום אפס. אם חמאס מנצחת- פת"ח מפסידה, ולהפך. חיזוק החמאס משמעותו בהכרח החלשת הפת"ח. ישראל תימרצה בעבר את הגורמים הקיצוניים בחברה הפלסטינית- היא הנחיתה בכך מכת מחץ על הגורמים המתונים; ושילמה מחיר כבד. מעניין איך תגיב ישראל אם בפעם הבאה שחמאס תחטוף חייל היא תדרוש בתמורה את הפסקת הבנייה בהתנחלויות. ישראל חייבת לחשוב על דרך לשנות את שיטת התמריצים שלה מול הפלסטינים, ויפה שעת אחת קודם.

יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

פריז, כעיר שחוברה לה יחדיו


בפוסט הקודם כתבתי על בית הספר שבו אני מלמד ועל מערכת החינוך בצרפת. הפעם אני רוצה להתמקד במה שנמצא מחוץ לכותלי בית הספר: העיר פריז עצמה, מהמעט (יחסית) שהספקתי לראות ממנה. למען הנוחות אני מחלק את הדברים לכמה סעיפים, בסדר אקראי למדי:

1. טופוגרפיה גיאוגרפיה ודמוגרפיה או כנסיות ריקות ומסגדים מלאים. קצת כמו ירושלים, פריז מחולקת באופן מובהק לשכונות. בתוך השטח המוניציפלי של העיר קיימים 20 רבעים (arrondissement) הפרוסים כמו שבלול ממרכז העיר עם כיוון השעון. חלוקה נוספת של העיר היא לשניים: הגדה הימנית של הנהר סיין הוא למעשה צפון העיר והגדה השמאלית הוא דרומה. אני גר ברובע ה-13, בפינה הדרום-מזרחית של העיר. העיר שטוחה, מה שעושה אותה נוחה מאוד לג'וגינג ולרכיבה על אופניים (נראה מה מזה אצליח לגרום לעצמי לעשות). פריז מורכבת רובה ככולה מבנייני דירות, לא בתים או קוטג'ים כמו בלונדון או מקומות אחרים בעולם. משמעות הדבר היא שלאנשים כאן אין חצר אחורית ואת האוויר הצח שלהם הם שואפים בגנים ציבוריים הפזורים ברחבי העיר. הגנים הללו מטופחים מאוד, וחלקים גדולים ביותר, אבל הם ננעלים על בריח בשעת ערב מוקדמת, לרוב חמש. אני מניח שהדבר נועד למנוע מגורים של הומלסים (שנקראים כאן בשפה תקינה פוליטית 'חסרי מגורי קבע') או התקהלות של ערסים. משמעות הדבר היא שלא ניתן לבקר בגנים האלה אחרי שעות העבודה, אבל זה בכל מקרה פחות נעים כי כבר חשוך. הזריחה, אגב, הולכת ומתאחרת בצעדי ענק: השעון המוערר שלי מכוון לשבע בבוקר אז עדיין חושך מצרים בחוץ. בשעה 7:45 כשאני יוצא מהבית לתפילה בבית הספר מנצנץ לו אור בהיר באופק.
החלוקה הדמוגרפית מאוד מורגשת בשכונות העיר. יש רבעים אופנתיים ועשירים שבהם רואים הרבה לבנים, ומנגד שכונות שלמות שבהם לא תראה אדם לבן ובקושי תשמע צרפתית, וגם אז במבטא כבד. את השוק של חיי קיבלתי ביום שישי האחרון בזמן שוטטות ברובע ה-18 בצפון העיר, סמוך לרובע מונמרטר, רובע האומנים המפורסם. פתאום באמצע השדרה מצאתי את עצמי באמצע התקהלות של מאות מוסלמים לתפילת יום השישי – על המדרכה! שמתי את נפשי בכפי וצילמתי אותם. לא ציפיתי להדגמה כל כך מוחשית לאיסלאמיזציה של אירופה עליה שמעתי ולמדתי כל כך הרבה.


2. תחבורה. התחבורה כאן ממש מעולה. האמצעי המפורסם ביותר הוא המטרו, המרשת את העיר כולה- יש תחנת מטרו בערך בכל 100 מטר. אבל זה לא הכל- הרכבת קלה (tramway) שאנחנו כל כך משתוקקים לה בירושלים היא כסף קטן כאן, לצד רכבת הפרברים (RER) ומערכת האוטובוסים. בנוסף לכך, כמו בערים אחרות בעולם, יש כאן מערכת מפותחת של תחנות השכרת אופניים השייכות רשמית למערכת התחבורה הציבורית של העיר (כרטיס חופשי חודשי במטרו מזכה אותך גם בהשכרת אופניים) וכל כביש שעברתי בו כולל מסלול אופניים. פשוט לקנא.

3. סופרמרקט. חווית הקנייה בסופרמרקט פריזאי שונה מזו שבארץ. אני לא מדבר רק על המבחר העצום של הגבינות הקשות, של הנקניקים ושל הטורטים מעוררי התאווה. כשומר כשרות, אין לי אלא להתעלם בצער מכל אלה. מה שאותי מרגש זה המבחר העצום של הירקות המשומרים והקפואים. עכשיו כאן יש יתרון וחיסרון. ירקות טריים הם מעבר להישג ידו של אדם עם הכנסה מינימלית כמו שלי. עגבניות עולות כ-3 יורו לקילו. אבוקדו אחד עולה יורו, ונמכר כמו ירקות רבים בבודד ולא במשקל. מצד שני, אפשר לקנות כאן כל מיני דברים מענינים בתוך קופסת שימורים- כמו למשל תרד (שגם בצורתו הקפואה מאוד זול ונפוץ כאן. מממממ) או גבעולי סלרי. הדבר המדהים בסופר השכונתי שלי הוא שאת קופת האקספרס המיועדת לפחות מעשרה מוצרים אפשר להפעיל לבד! כן כן, העברתי את המוצרים שלי בעצמי, הכנסתי את הכסף לחריץ, והלכתי לדרכי. סוף עידן הקופאיות? אבל הגילוי המרעיש ביותר בסופר נוגע לנייר טואלט. הצרפתים מאוד מחבבים נייר טואלט מבושם- זה שבחדר השירותים שלי מכיל אלו-וורה והוא מפיץ את ניחוחו בכל חדר השירותים. בסופר הענק שליד הבית שלי, לא ניתן למצוא בתוך ההיצע הענק חבילת נייר טואלט המכילה יותר מ-12 גלילים. המסקנה ההגיונית היחידה- הצרפתים מחרבנים פחות. עד כאן להפעם (:

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

פוסט ראשון מפריז: על חינוך יהודי בצרפת

ביום חמישי שעבר, אחרי בירוקרטיה שהתארכה עד אינסוף, נחתתי סוף סוף בפריז. קר עכשיו בעיר, בערך 10 מעלות בשעות היום, ואנשים מסתובבים ברחובות עם מעילים אופנתיים וצעיפים. אני מתגורר ברובע ה-13, בקצה הדרומי של פריז, בדירה קטנה השוכנת בתוך מתחם בית הספר שבו אני מלמד.


כמה מילים על מערכת החינוך הצרפתית ועל בית הספר "יבנה"


"יבנה" הוא אחד מבתי הספר היהודים הגדולים והמוערכים בפריז. הוא מתחיל בטרום חובה ומגיע עד כיתה י"ב. החלוקה לחטיבות כאן שונה מבארץ- היסודי עד כיתה ה', החטיבה היא ו'-ט' והתיכון הוא י'-י"ב. אני אלמד בעיקר את כיתות התיכון ואתן שיעורי תגבור בעברית. אני מתחיל בשבוע הבא, אחרי שהתלמידים יחזרו מחופשת אמצע הטרימסטר. מהי חופשת אמצע הטרימסטר אתם שואלים? ובכן, היום היה בצרפת חג אזרחי לרגל הפסקת האש של סוף מלחמת העולם הראשונה (11 בנובמבר). בצרפת אוהבים את החופשות שלהם ובית הספר ניצל את החופשה ויצר סוף שבוע ארוך במיוחד. הסיבה? מכיוון שחגי תשרי נפלו השנה ברובם על סוף השבוע יצא שהתלמידים למדו יותר מדי (!) ולכן עכשיו הם משלימים ימי חופש. אכן, חיים טובים.

בית הספר מוגדר כדתי, ולכן ההשוואה עם מערכת החינוך הדתי בארץ, שאני תוצר שלה, בלתי נמנעת. הנה כמה הבדלים, שרובם עובדים לטובת צרפת. יש לנו, אני חושב, מה ללמוד:

  1. אפשר לעשות בית ספר דתי מעורב (בנים בנות). את כל המקצועות חוץ מלימודי קודש לומדים כאן ביחד, ואני לא רואה מיניות מתפרצת במסדרונות או הריונות בלתי רצויים. מצד שני, אני חדש כאן ואם אגלה בהמשך שטעיתי, אשמח לדווח. החינוך הדתי שמרני יותר מבתי הספר הממלכתיים דתיים בארץ, ורוב מורי הקודש הם תוצר של מערכת הישיבות והסמינרים החרדיים. אתמול נכחתי לראשונה בישיבת מורים של מקצועות הקודש. לתדהמתי המורים, בזקניהם המטופחים, ישבו בנפרד מהמורות בפיאותיהן היוקרתיות. דמיינו אותי, בג'ינס וסוודר, מציג את עצמי בפני 20 מורים בצרפתית מגומגמת; סרוגניק ישראלי בכינוס צרפתי של סיעת ש"ס. היה קטעים. מקצועות החול נלמדים לבגרות (בצרפתית Baccalaureat או בקיצור Bac) ברמה הגבוהה ביותר. הממשלה מממנת את כל שעות הלימוד למקצועות הבגרות, ולכן מחיר הלימודים לא מאמיר כמו בחינוך היהודי הפרטי בארה"ב. כאן, ההורים משלמים רק על השעות הנוספות, המוקדשות ללימודי הקודש. צרפת, המדינה הלאומית והממורכזת, מאמינה כמובן בלימודי ליבה. אין מימון ללא לימודי ליבה, בניגוד למגמה הרווחת בארץ שתוליד את האסון החברתי של הדור הבא. החינוך הציבורי בצרפת הוא חזק במיוחד, ובתי הספר הציבוריים נחשבים עדיין לאיכותיים יותר מאשר בתי הספר הפרטיים (שהם בעיקר קתוליים).
  2. יום לימודים ארוך. גם לי היה יום לימודים ארוך בתיכון הימלפרב בירושלים, אבל אף אחד לא חשב שמגיע לי גם לאכול. היו הרבה דיבורים על ארוחה חמה, אני יודע, אבל בסופו של דבר אני זוכר בעיקר "מוקפץ" בבגט (עכשיו אני מבין שזה מעולם לא היה באמת בגט) במחיר מופקע בקיוסק הבית-ספרי או כיתות רגליים לרחוב הפסגה החרדי בחיפוש אחר מזון זול באיכות ירודה. ב"יבנה" כל התלמידים מקבלים כרטיס מגנטי שהעברתו מעל חיישן מזכה אותם בארוחה בשרית חמה, כולל תוספות. לכן בשעה שש בערב כשהם יוצאים מבית הספר הם לא נראים כמו סמרטוט, כפי שאני זוכר את עצמי בשעות האלה.
  3. פיקוח. מערכת החינוך הצרפתית פיתחה שיטה גאונית למניעת הברזות ופיקוח הדוק על התלמידים. בית הספר מעסיק "משגיחים" (בצרפתית: surveillant, מילה שמשמעותה גם "סוהר"): לאחר שהמורה בכיתה בודק נוכחות בתחילת השיעור, הוא רושם את שמות התלמידים החסרים על הלוח. המשגיח, שהוא בדרך כלל סטודנט צעיר באוניברסיטה שרוצה להשלים הכנסה, מעתיק את שמות החסרים ומתקשר להורים שלהם לברר את פשר ההיעדרות. בנוסף לכך, כל משגיח אחראי על שכבה אחת ומוודא שהתלמידים לא מסתובבים במסדרונות. ואכן, השיטה מונעת הברזות ושוטטויות. מעניין כמה עוד הייתי לומד אם שיטה דומה הייתה מיושמת בתיכון שלי. מצד שני, החיים היו פחות כיפים.
  4. כבוד. אתמול התנדבתי להכנס לשיעור אנגלית בכיתה ו' (הכיתה הראשונה בחטיבה) ולהחליף כמה מילים באנגלית עם התלמידים הצעירים. מי שלא ראה כיתה שלמה קמה על רגליה בכניסתי וביציאתי ושואלת במבטא צרפתי כבד ובחיוכים מבויישים שאלות כמו: "מהיכן אתה מגיע?" "האם אתה מנגן בגיטרה?" לא ראה דבר חמוד מימיו. אמנם אין כאן תלבושת אחידה כמו באנגליה או אוסטרליה, אבל כל התלמידים בבית הספר פונים למורים שלהם בתואר monsieur, ורבים מן המורים פונים כך לתלמידים. אני מת על זה.
  5. בחירה במקום כפייה. התפילות בבית הספר יבנה הן רשות ולא חובה, וראו זה פלא- בית הכנסת גדוש בתלמידים בזמן תפילת שחרית עד שהמקום צר מלהכילם. זה נכון שבית הספר מתמרץ את התלמידים להגיע באמצעות קרואסון וקופסת מיץ בסיום התפילה, אבל אותי זה מאוד מרשים לראות תלמידים ותלמידות מתייצבים לתפילה מכל קצות פריז ב-7:45 בבוקר כשעלטה וקור כלבים שוררים בחוץ. בנוסף, בית הספר מעמיד מורים המעבירים שיעורים קצרים לתלמידים בתוך בית המדרש בהפסקה שאחרי ארוחת הצהריים ולפני השיעור. גם כאן, הגעה ללימוד פירושה הפסד דקות הפסקה יקרות והיא וולנטרית לחלוטין, ובכל זאת תלמידים מגיעים. כל הכבוד להם, אני בגילם כנראה לא הייתי בא.


בפוסט הבא, קצת על החיים בפריז: בסופרמרקט, ברחוב, במטרו.



יום רביעי, 21 באוקטובר 2009

על עיתונאים וחופש

הארגון "עיתונאים לזכויות אדם" פרסם אתמול את מדד חופש העיתונות. בזכות מבצע "עופרת יצוקה" 'זכתה' ישראל למקום נכבד בדו"ח כמי שחוותה "נפילה חופשית"- ממקום 46 בעולם בשנת 2008 למקום 93 השנה. וזה רק בתוך גבולות המדינה. באופן מעניין, ישראל היא המדינה היחידה המופיעה בדו"ח פעמיים: פעם אחת תחת הכותרת "ישראל (שטחי ישראל)" ופעם אחת כ"ישראל (אקסטרה-טריטוריאלי)" כשהכוונה כמובן לפעילות ישראל בשטחים ובעיקר ברצועת עזה במהלך "עופרת יצוקה". במתכונתה השניה מדורגת ישראל במקום ה-150 המביך, בין שתי דמוקרטיות ידועות: בלארוס ואפגניסטאן.
התגובה הראשונה שלי היתה הלם. איך ייתכן שלבנון, איחוד האמירויות הערביות וכויות עקפו אותנו בסיבוב?! אחר כך, לפי הפרוטוקול של אירועי פוסט-טראומה, עברתי להכחשה. האנטישמים האלה! האמת היא שהקריטריונים לדירוג באמת מאוד לא ברורים: הארגון כותב שהשאלונים לפיהם מדרגים את המדינות נשלחו "לארגונים שותפים, ל-130 כתבי הארגון הפרוסים ברחבי העולם, לעיתונאים, חוקרים, משפטנים ופעילי זכויות אדם." בהקשר הישראלי, ברור שמידת האובייקטיביות הפוטנציאלית של חלק מהגורמים האלה מוטלת בספק. בכלל, לא ברור אם מדובר בעיתונאים מקומיים או במאות העיתונאים הזרים המשרתים בישראל. ברור שהתשובה לשאלה הזאת משפיעה דרמטית על הדרוג, בטח כשזה נוגע לשטחים. בכלל, איך אפשר לדרג את ישראל, או את ארה"ב, באותה סקאלה עם פפואה גינאה החדשה. יש שם בכלל עיתונאים?!
ובכל זאת, נפילה של 47 מקומות לא הולכת ברגל. אם מדובר בשנאת ישראל, איפה היא היתה בשנה שעברה? הרי הדו"ח הקודם ששם אותנו במקום ה-46 המחמיא נכתב אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהיתה גם היא אסון הסברתי למדינת ישראל. אחד ממשפטי המפתח המדאיגים של הדו"ח הוא ש"ישראל החלה להפעיל את אותם אמצעים כלפי פנים שהפעילה מחוץ לשטחה." הוא מגבה את הטענה הזאת בהזכירו מעצר של 5 עיתונאים, וצנזורה צבאית גוברת על כל אמצעי התקשורת.
ישראל היא עדיין דמוקרטיה חיה ותוססת, אך שחיקה בדמוקרטיה היא תהליך הדרגתי, לא מיידי. מידת הדמוקרטיה של מדינות היא לא דבר מובטח. פרסומים, כמו זה בשבוע שעבר על הקמת יחידת מסתערבים שתפעל בתוך תחומי מדינת ישראל, מגבירים את החשש לבריאותה הדמוקרטית של ישראל.
בשבוע הבא אני טס לפריז, צרפת, לתקופה של שמונה חודשים בערך. הבלוג הזה נועד, בין היתר, לעדכן אתכם בהרפתקאותיי בעיר האורות. היו שלום!

יום חמישי, 15 באוקטובר 2009

סיפור לסוף השבוע

הפעם משהו קצת שונה. ניסוי. החלטתי לחזור למקצועי הצבאי ולתרגם קצת ערבית. לרגל יום הולדתו ה-120 שיחול בעוד יומיים, קורבן הניסוי הזה הוא מיח'איל נעימה (1889-1988, כן הוא חי כמעט מאה שנה!) אחד מגדולי הסופרים הלבנונים במאה ה-20. לנעימה היו חיים מעניינים- הוא בילה את רוב ילדותו בארה"ב, עד שהחליט לחזור למולדתו לבנון ב-1932, שם נפטר. בגלל שהתחנך בסמינר רוסי באוקראינה, הוא דיבר וכתב גם ברוסית, בנוסף לערבית ואנגלית. בזמן שהותו בארה"ב, נעימה היה אחד השותפים לתחיית הספרות הערבית וייסד אגודת כותבים ערבים (the New York Pen League) יחד עם אגדת ספרות לבנונית אחרת: ח'ליל ג'בראן, שאת הביוגרפיה שלו כתב נעימה ב-1934.


אני התוודעתי לאיש דרך אחד המורים שלי לערבית, פרופ' ישי פלד מאוניברסיטת תל אביב, שממש סגד לו בשל שפתו הגבוהה והציורית. בקהיר קניתי ספרון של סיפורים קצרים פרי עטו בשם "אכאבר" (=הגדולים ביותר, רבים של אכבר) משנת 1956. הסיפור הראשון, והמקאברי משהו, הנושא את אותו השם מוגש לכם כאן לראשונה בתרגום לעברית. תהנו.


***


"גדולים"

מיח'איל נעימה


עד שעה מאוחרת בלילה נשארו אבּוּ-רשיד ואֻם-רשיד עֵרים, דנים בנושא בעל חשיבות עליונה, ולכלל הסכמה לא באים. נמסר להם שהאדון יגיע למחרת לחלק את הגורן ועתה עליהם להכין סעודה מסורתית. מה יכינו לו? אביו המנוח של האדון היה בוּר כמותם; דיבורו המוני, בגדיו והליכותיו פשוטים. בכל פעם שהיה מגיע לחלק את הגורן בשלהי הקיץ התעקש לשבת על האדמה, תחת עץ האלון שלצד האסם, ולשם היתה אם-רשיד מביאה את ארוחתו על מגש עשוי קש. הארוחה, שאם-רשיד התגאתה בה עד בלי די, כללה רק כמה ביצים מטוגנות עם נתחי בשר ועליהם חלב מחובץ, מעט בצל ומלפפונים, כמות גדולה של רקיקי לחם ומעט דבש- אם היה דבש בנמצא.
אבל האב הלך לעולמו בחורף שעבר, ובהיאספו אל אבותיו עבר רכושו הרב לבנו. יחד עם הרכוש עברו השכירים, וביניהם אבו-רשיד, שהיה מאהוביו של האב וממקורביו.

האדון הוא עורך דין המתגורר בבירה וחי חיים של "גדולים", וגם רעייתו מה"גדולים". לזוג ילדה בוגרת שחגגה זה מכבר שבעה אביבים; בוודאי לא יגיע אליהם האדון לבדו אלא ילווה באשתו, בבתו, במשרתת, בנהג המכונית. איך ראוי להם, לאבו-רשיד ולאם-רשיד, לקבל את פני האורחים?
איפה יושיבו אותם, בבקתתם העשויה גזרי עץ וענפים? על הכרים? או שמא יפרסו להם את יצועם לשבת עליו? מה יציעו להם לאכול ולשתות? כיצד יגישו את האוכל? הרי ה"גדולים" לא אוכלים אלא בסכין ומזלג ובצלחות חרסינה. דבר מכל אלה לא היה לאבו-רשיד ולאם-רשיד. אפילו לא שולחן. כמה צלחות מתכת, קומקום חרס, מספר כפות עץ ושרפרף אוכל עגול היו כלי האוכל המפוארים ביותר שלהם.

***

אלה הבעיות שטרדו את מנוחתם של אבו-רשיד ואם-רשיד באותו הלילה, אך בכל פעם שהסכימו על פתרון צצו בו קשיים. תחילה הסכימו לשחוט את הגדי המפונק שטרם נגמל, אך בנם רשיד רק שמע זאת ומייד התפרע: הוא החל לבכות, לטפוח על פניו ולהתגולל בעפר כמי שכפאו שד. הגדי היה הדבר היקר לו בעולם, וכך ניצל הגדי והושם התרנגול כפרתו. לבני הזוג לא היה דבר זולת אותו תרנגול ושלוש תרנגולות מטילות. אך שוב תקף את רשיד פרץ של בכי אליו נלוו זעקות שבר, קריעת בגדים, חרחורים ושיעולים, עד שהוריו החלו לחשוש לחייו.
הוא אהב את התרנגול האדום שלו, שאותו היה מאכיל מכף ידו ומרכיבו על כתפיו, שביופיו וכוחו היה מתפאר ושקריאתו הרמה – שבסופה הד נעים – שִׂמחה אותו במיוחד. ההורים, אם כן, חזרו בהם מההחלטה להרוג את התרנגול. בנם נרדם לאחר שהספיג את הכר בדמעותיו והשניים החליטו לבסוף לשחוט את אחת משלוש התרנגולות. כאשר גמלה ההחלטה בליבם של ההורים, נאנחה אם-רשיד ואמרה בנימה חמורה:

- בני נרדם כשאנחה בגרונו, ואנחה זו תשוב כאשר יקום בבוקר ויגלה ששחטנו את אחת התרנגולות. הוא הרי אוהב את כולן.
אמר אבו-רשיד:

- הוא יבכה קצת ואז ישכח אותה, ואנחנו מה נעשה? ה"אדון" מגיע אלינו בפעם הראשונה ואנחנו לא נכבד אותו?
- עזוב אותו, באמת! כל דמעה מעיניו של בני שווה את כל רכושו! כבר שכחת שקברנו את שלושת אחיו ולא נותר לנו זולתו? אין לי תקווה בלעדיו. אתן את העולם כולו בשביל הציפורן הקטנה באצבעו...
- אל תשכחי שאנחנו שכירים וחייבים לבעל האדמה 3,000 גרוש. עלינו לקבלו בכבוד. לו רק בטחנו בידידותו, כאביו, היה הדבר קל יותר; אך איננו יודעים את אשר על ליבו.
- ירחם האל על נשמת אביו. אפילו ריבית לא היה דורש מאיתנו.
- כן, ירחם האל על עצמותיו. הוא היה טוב לב, אבל הזמנים משתנים מהר, ואיתם האנשים. איננו יודעים מה מזלנו עם הבן.
- ליבי אומר לי שמזלנו לא טוב.

***

השכם בבוקר נחפזה אם-רשיד להתקין את עצמה, לנקות את הצריף, ולהכין את הסעודה לאורחיה. לא קל היה לה להרגיע את רוחו של בנה כאשר גילה את דם התרנגולת ונוצותיה התלושות בסמוך לבית לאחר שקם משנתו. אבו-רשיד גילח את פניו, לבש את מכנסיו הטובות ביותר, והסתלק אל האסם לטאטא אותו במטאטא הקוצני. הוא ניפה את שארית החיטה שנותרה לצד הכברה והטיל אותה אל ראש הערימה שניצבה במרכז האסם. אחר, חג סביב הערימה והתעצב אל ליבו נוכח ההבנה שהיא עולה בקושי כדי מחצית הכמות שהכילה בעונה שעברה. השמים מנעו גשמים בעיתם, ונידבו אותם שלא בעיתם. היתה בצורת, והמוץ רב מן הבר. עבור אבו-רשיד, היתה זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שימיו עם האדון לא יהיו עוד נעימים כימיו עם אביו. הספר, כמו שאומרים, נקרא מתחילתו.

הוא חפן מן החיטה והחל סופר אותה גרגר גרגר. בליבו אמר: אם יהיה המספר זוג נשאר על אדמתנו, וה"אדון" לא ידרוש ממני ריבית. אם יהיה פֶּרֶט הוא ידרוש ממני ריבית, וכשלא אוכל לשלמהּ יגרש אותי מן האדמה ויביא שכיר אחר תחתיי. אבו-רשיד הזדעזע עד מאוד כשהמספר יצא פרט, אך מיד גער בעצמו על הזעזוע והתחמק כשהוא מהמהם לעצמו.

***

כששב אבו-רשיד אל הצריף מצא את אשתו שקועה בעריכת צלחות המתכת וכפות העץ על השרפרף העגול, לאחר שסידרה את הכרים סביבו בצורה נאה. הוא ראה את בנו משחק עם הגדי וקורא לו בחיבה "שד" ורץ אחריו ונושא אותו על כתפיו ואוחז בטלפיו וחג עמו במעגלים כאילו מדובר בריקוד קִצבּי במיוחד. אחר עזב הילד את הגדי וקרא לתרנגול, אותו כינה "סולטאן". סלטאן מיהר אליו מייד והילד הגיש לו מעט זרעונים שאותם היה התרנגול מלקט מתוך ידו ואף מבין שפתיו. הילד הגביה את התרנגול אל-על וזה נפנף בבהלה בכנפיו ומיהר לנחות על ראש בעליו או על כתפו כשהוא משחרר למרחקים קריאה רמה. הילד אחז אותו בין ידיו והטביע נשיקה על כל אחת מעיניו. אחר שילח את התרנגול לדרכו ופניו קורנים מאושר ותענוג.

קרבה השעה שתיים ובני הזוג כבר התייאשו מבואם של אורחיהם, כשלפתע שאון מכונית נשמע מרחוק. המכונית נעצרה על הכביש הראשי כמטחווי קשת מהצריף, וירדו ממנה איש ואישה ומשרתת וילדה קטנה שהחלו פוסעים לכיוון הצריף. אבו-רשיד ואם-רשיד מיהרו לקראתם כשהם צועקים מרחוק: "שלום וברכה! ברוך בואם של האדון ורעייתו ושל הכלה הצעירה!" כאשר הגיעו לאורחים התרפקו על ידיהם של האדון ואשתו והרעיפו עליהם נשיקות. הם ניסו לנשק גם את בתו הקטנה של האדון אך זו חמקה מהם בבהלה וחסתה בצל המשרתת. רשיד לא שת ליבו לאורחים והמשיך להשתעשע עם "שד" מזה ועם "סולטאן" מזה.
הקבוצה הגיעה לצריף; כשאשת האדון רוטנת וגונחת כל הדרך והמארחים מרעיפים עליה התנצלויות בלתי פוסקות. אם-רשיד עצרה בפתח הבית, פכרה ידיה במבוכה ואמרה בקול מגומגם:

- בבקשה, בבקשה, אני מתנצלת, אל תכעסו עלינו. אין כאן דבר שראוי לכם. ביתנו הדל פתוח לרווחה – בבקשה, היכנסו.
אשת האדון פנתה אליה ואמרה בבוז מופגן:
- לאן ניכנס? היכן הבית?

אם-רשיד השתנקה ואז מילמלה:
- הבית, גברתי? זהו הבית גברתי – הצריף הזה שאת רואה הוא בית הקיץ שלנו בהרים האלה.
בשלב זה פנה האדון לאשתו, ואמר לה בצרפתית:

- כך חיים הפלאחים האלה בהרים שלנו. הם גרים בצריפים הללו בקיץ, ואחרי שאוספים את התבואה וזורעים את השדות לעונה הבאה הם יורדים לכפרים שלהם, שם הם שוהים בחורף בבקתות פשוטות אבל נקיות וחמימות. הכפר של השכירים שלנו רחוק מכאן כשבעה מיל, וחלפנו על פניו בדרך.

השיבה האישה בצרפתית:

- הם חיים בקיץ כמו זאבים ובחורף כמו דובים. איפה הזקנה הזאת רוצה שנשב?
- בצריף.
- בצריף הזה?! על האדמה?! לא. אני, יקירי, לא הולכת לסכן את נעלי העקב שלי ואת השמלה. עשה מה שאתה רוצה, אבל אני בשום אופן לא נכנסת לתוך הצריף הזה.
- אבל הם הכינו לנו ארוחה, ואנחנו רעבים, ובמיוחד בתנו. אם לא נאכל ממנחתם הם יראו זאת כעלבון.
- שיראו זאת איך שהם רוצים. אני לא מוכנה לאכול אצלם וגם לא ארשה לביתנו הקטנה נוּנוּ לאכול מצלחות המתכת הללו, ובכפות עץ?! מה קרה לך, יצאת מדעתך?!
- לא יצאתי מדעתי, אבל איני יכול לפגוע בציפור נפשם של האנשים הללו.
- תגיד להם שאכלנו בדרך, ואל תשתהה. אני לא רואה אצלם כיסא לשבת עליו. בוא נסתלק מכאן כמה שיותר מהר.

וכך היה. האדון התנצל בפני אבו-רשיד ואם-רשיד, התנצלות שנחתה עליהם כרעם ביום בהיר. לשונם נעתקה ודיבורם נאלם. פניהם החווירו עד שנראה היה שהעדיפו למות מאשר לספוג מהלומה שכזאת. לבסוף לקח האדון את אבו-רשיד הצידה, נעמד לידו בפינה, והזכיר לו את חובו לאביו. האדון ביקש מאבו-רשיד לשלם את הריבית על חמש השנים האחרונות לפחות. לבו של אבו-רשיד נכמר בקרבו והוא פכר את ידיו בעצבנות ואמר מבלי משים:

- אני נשבע ברוחם של שלושת ילדיי ובנשמתו של אביך אדוני, יכהה האל את שתי עיני- לא שכחתי את החוב. אני אשלם
אותו אנשאללה בתוספת ריבית, אבל החלק שלי ביבול השנה לא מספיק לי ולמשפחתי. איני יודע מהיכן אביא את הכסף לקנות חיטה די הצורך.
- עשה מה שאתה מבין, אבו-רשיד, אבל זכותי לקבל את הכסף בחזרה.
- זכותך, נכון אדוני, זכותך. אבל האל יתברך לא נתן לי יבול מספיק. מה אעשה? אלחם בו? ארגום אותו באבנים?
- זה עניינך, אבו-רשיד, לא ענייני. אשלח לך מחר את הנהג שלי והוא יחלק את הגורן, אבל כעת אנחנו מוכרחים לשוב
לעיר משום שיש לנו פגישות רבות. אני מתנצל.
- חבל אדוני, חבל. ביקורכם הסב לנו כבוד רב. איננו ראויים להסתופף בצל קורתכם אדוני.

***

באותה שעה הייתה נונו שקועה במשחק עם רשיד, הגדי שלו, והתרנגול. היא ניסתה להתקרב לרשיד וחבריו, אך הוא גרש אותה בגערה. כאשר פנה אביה לעזוב את המקום הסתובבה הילדה אל אמהּ ופנתה אליה בצרפתית:

- אמא, אני רוצה את הגדי הזה ואת התרנגול הזה!

השיבה לה אמה:

- תקבלי כל מה שתרצי, נונו.

והיא הורתה לאבו-רשיד להעמיס את הגדי והתרנגול על המכונית. הוא עשה זאת בהכנעה, וליבו כמעט מתפקע מכעס. תחילה, לא הבין רשיד את כוונת אביו בנושאו את שני אהוביו אל המכונית שעל הכביש, וגם אם-רשיד לא הבינה. המכונית נהמה ויצאה לדרכה, גומאת את הדרך במהירות. אבו-רשיד שב כשידיו ריקות מגדי ומתרנגול. אז הבין רשיד את שארע, והתעורר כמי שהקיץ מתרדמת. הוא החל לרדוף בכל כוחו אחרי המכונית, כשהוא צועק כמטורף: "ששששדדדד!", "סלטאאאאן!"

השמים שמעו את הזעקה, והואדי החזיר את ההד.

יום שני, 5 באוקטובר 2009

אנטישמיות

משפטו האלמותי של וודי אלן "זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אותי" מעולם לא הרגיש יותר רלוונטי מאשר בימים האחרונים.

אני רואה את עצמי כאדם די רציונלי, ובתור יהודי טוב מעדיף בדרך כלל הלקאה עצמית על פני האשמת הזולת. תיאוריות קונספירציה לא מדברות אליי. אבל האנטישמיות מרימה עכשיו את ראשה בעולם, וזה מטריד.

את ההתבטאויות של אחמדינג'אד בעניין היהודים כולם מכירים. גם כששר התרבות המצרי פארוק חֻסני חזר מפסיד מההתמודדות על ראשות אונסק"ו והאשים את "הלובי היהודי" בהפסדו לא הופתעתי. ישראל אכן היתה מאוד קולנית בהתנגדות שלה למועמדותו, למרות שלא שיחקה תפקיד אמיתי בהצבעה. המדינות פשוט לא רצו לבחור גזען שלא רק שלא עשה כלום לטובת התרבות בארצו במשך יותר מעשרים שנות כהונה, אלא פעל בעקביות לצנזר ולדכא אותה.

היום הוציאה הליגה נגד השמצה הצהרה נגד נשיא הונדורס המודח סלאיה שהאשים שכירי חרב ישראלים בתמיכה במועמד שהדיח אותו. עכשיו, אני לא מת על הליגה נגד השמצה - אני חושב שהם נוטים לפעמים לצעוק "זאב, זאב!" - אבל דבריו של סלאיה; שאמר לעיתון אמריקאי ששכירי חרב ישראלים מענים אותו באמצעות קרינה רדיו-אקטיבית; לא באמת יכולים להישאר בלי תגובה.

אם ההגיגים האלה היו נשארים בגדר דיבורים, ניחא. אבל בארגנטינה הוצאו צווי מעצר נגד הנשיא לשעבר קרלוס מנם (כיהן בשנים 1989-1999) ונגד 10 בכירים נוספים שלו, כולל ראש שירותי המודיעין ושופט פדרלי. כולם מואשמים בשיבוש החקירה של הפיגוע בבניין הקהילה היהודית אמי"ה ב-1994. הפיגוע בוצע כנראה על ידי חזבאללה בתכנון איראני ומנם הסתיר ושיבש מידע, ועזר לאחד הנאשמים להימלט מארגנטינה. זה מטורף! תארו לכם שראש ממשלת ישראל וראש השב"כ היו מנסים לשבש את החקירה של הפיגוע של עדן נתן-זאדה באוטובוס בשפרעם או עוזרים לחברי "מחתרת בת עין" להימלט מהארץ אחרי ניסיון הפיגוע במזרח ירושלים.

האנשים הללו הם לא דמויות סהרוריות מהרחוב אלא ראשי מדינות. המקרה של מנם רק ממחיש שהמרחק בין מילים למעשים קצר למדיי: עצוב ומדאיג להיווכח שחייהם של היהודים במדינות הללו, שחלקן נתפסות כמדינות עולם ראשון לכל דבר, מוגנים פחות מאלה של שאר האזרחים.
המאבק נגד אנטישמיות הוא סיזיפי. ההגדרה של "מהי אנטישמיות" נעשתה חמקמקה יותר מאז זכתה ישראל לעצמאות והיא נתונה בעימות פוליטי עם שכנותיה. אבל בפראפרזה על דברי השופט האמריקאי פוטר סטיוארט לגבי הגדרת הפורנוגרפיה, גם אנטישמיות אפשר "לזהות כאשר רואים אותה", ובדור שאחרי השואה אני חושב שצריך להילחם בה לא רק כצורך פרקטי אלא מתוך חובה מוסרית וערכית.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

בין ישראל לעמים

ימים אלה שבין כסה לעשור מתאימים, אני חושב, לעיסוק בנושאים קצת כבדים. היחס שבין יהודים לגויים, או בלשון נקייה מעט יותר- בין ישראל לעמים, הוא אחד הנושאים האלה. השורות הבאות הן בסימן חשבון נפש, לא לבעלי לב חלש.

***


פתחו את המחזור לראש השנה ותגלו את המתח המטריד הזה במלוא נוכחותו. בחג הזה, פרטיקולריות ואוניברסליות משמשים בערבוביה. את הנוסח המיוחד של תפילת שמונה עשרה אנחנו פותחים בראש השנה במילים הבאות:

"ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים".
אך מייד אחר כך:
"ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך. שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך."

ראש השנה הוא גם החג האוניברסלי של "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" (מתוך הפיוט המפורסם "ונתנה תוקף") אבל גם של ברית מיוחדת בין האל לעם ישראל: "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים". זהו חג אינקלוסיבי של "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" ואקסקלוסיבי "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה".

כל זה היה נשאר במישור התיאורטי וחולף לי לגמרי מעל הראש אלמלא התארח השנה בדירתנו בארוחת החג נזיר פרנציסקני נחמד בשם אוסקר. הוא עמד בשקט כאשר שרתי בנעימה את נוסח הקידוש החגיגי: "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקידשנו במצוותיו [...] כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים." והוא הבין עברית מצוין. בגלל שהחג נפל השנה על מוצאי שבת, הוא זכה לשמוע גם את נוסח ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים [...] הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך." ה"עמים" הם בצד של החול ושל החושך. קשה להתעלם מכך כאשר בן לאחד ה"עמים" עומד ממש לידך.

***

תמיד הסברתי לעצמי שאמנם אין לי דרך לדעת מדוע בחר ה' דווקא בנו היהודים, אבל אני כן מבין את מהותה של אותה בחירה. זו לא בחירה גזעית או אתנית, בחינת ה"פולק" הגרמני, אלא בחירה שהיא הטלת אחריות: משום מה, העם היהודי נבחר לשאת שק של חובות על הגב וכך לעבוד את בוראו. כך, בדרך פולנית משהו, גאוות הבחירה הופכת לנטל מעיק שאל לאחרים להתקנא בו. אם מישהו רוצה להצטרף לעם שלנו (ואנחנו לא ממש מבינים למה ירצה לעשות את זה), אהלן וסהלן. אם לא- לא ממש אכפת לנו.

אבל אני נוכח לגלות שפחות ופחות יהודים שותפים לפרשנותי. אולי אני טועה והיהדות היא דת גזענית חסרת תקנה? אולי כל חיי עסקתי באפולוגטיקה כדי לישון טוב יותר בלילה? האם האל "קידשנו במצוותיו וציוונו" או רק "קידשנו"? אנחנו יודעים מה הנצרות אמרה על כך, וממנה כל האנטישמיות המודרנית, אבל מה אנחנו אומרים לעצמנו?

***

הציונות הפכה את בעיית היחס האישי של היהודי לגוי מבעיה קיומית ודוחקת (תקראו הרצל) לבעיה תאורטית ורחוקה. בשביל היהודי הישראלי במאה ה-21, תוך פרק זמן היסטורי קצר ביותר, הפך ה"גוי" משכן עם פנים ושם (לטוב ולרע) לרעיון אמורפי, שבדרך כלל פועל נגדנו. אנחנו, היהודים בישראל, חיים בסביבה שהיא "גוי-ריין". לפעמים העולם הלא יהודי מתפקד כחור שחור שבולע יהודים, כמו בקמפיין הפרסום של תוכנית 'מסע' שהשווה אדם מתבולל לנעדר שלא נודעו עקבותיו. זאת, כמובן, מבלי לעסוק בתכנים החיוביים של היהדות שמהם יהנה בעתיד אותו יהודי בישראל. למה לעסוק בתכנים חיוביים? הרבה יותר קל ואפקיטיבי לעסוק בהפחדה.

קחו למשל את דו"ח גולדסטון. סרבנו לשתף פעולה עם הועדה מתוך הנחה שכולם נגדנו. אחרי שהתפרסם הדו"ח החמור צווחו הפוליטיקאים שלנו שהמטרה סומנה מראש ושכולם אנטישמים. שכחנו שאנחנו סימנו את האו"ם מראש ושגולדסטון עצמו הוא יהודי חם ואפילו ציוני, לדברי בתו. מישהו בכלל קרא את הדו"ח?

יש כמובן הנוסח המקומי של הגוי, הערבי. אבל מי מאיתנו מכיר ערבי באופן אישי? למי מאיתנו יש חבר ערבי? הערבי הוא במקרה הטוב איש השרות שממלא את הפיתה או את מיכל הדלק ובמקרה הרע האויב שנתקלים בו במחסום או דרך הכוונת. הוא שקוף. יותר צעירים ישראלים ניגשים לבגרות בצרפתית מאשר בערבית, משל היתה ישראל ממקומת בין לוקסמבורג לליכטנשטיין. זה עצוב אבל נכון: המשפט היחיד שכל צעיר יהודי-ישראלי יודע להגיד בערבית מדוברת זה "עצור או שאני יורה". מצד שני, אולי זו ההוכחה לכך שאנחנו הצבא המוסרי בעולם.

***

כשפוליטיקאים ישראלים מתחילים להיזכר ביהדותם אני מתחיל לחשוש.

פעם זה היה ביבי, עוטה כיפת בד שחורה מקופלת, שלחש על אוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי" כדי לגרד עוד כמה קולות מש"ס. לא מזמן אמר לשר החוץ הגרמני שלא יתן להפוך את הגדה המערבית לנקייה מיהודים: "יודן-ריין".

לאחרונה היה זה אהוד ברק שהחל לצטט אמרות חז"ל בדבר המחיר הראוי לפדיון שבויים, כאילו היה גלעד שליט יהודי שנחטף בתחום המושב וברק ראש הקהל שעומד לשאת ולתת עם הפריץ.

היום שמעתי הקלטה של שמעון פרס המשווה בפאתוס היידישאי האופייני לו את היטלר, סטאלין ואחמדינג'אד. "מדוע כל הצוררים פוגעים דווקא ביהודים?" שאל/היתמם פרס. היטלר, נכון. סטאלין, ניחא. אבל אחמדינג'אד? פרס, שכחת שקרה משהו באמצע? שכחת שהיום "היהודי" זה לא הרשל הסנדלר שמחכה רועד בשטעטל כשברקע דוהר לכיוונו הקוזאק עם הגרזן? היום ליהודי יש כור אטומי וצי של F-16. היום היהודי כבר לא יהודי. הוא ישראלי. אתה, מר פרס, עזרת לו להיות כזה. כך שאני בספק, מר פרס, אם יללת הקורבן הנצחי תמשיך לעבוד עוד הרבה זמן.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2009

ונחני באורח מישור

בלוג זה המתין זמן רב ללידתו. עכשיו, ערב ראש השנה התש"ע, בא סופסוף לעולם, בועט ומצווח.

ברוך בואך בלוג. שתהיה לראש ולא לזנב.

הימים ימי אלול וסליחות. אנו ובני דודינו המוסלמים חולקים לוח שנה ירחי והשנה נפל רמדאן על אלול. אנו משכימים והם משכימים. אנו מכים על חזה והם כורעים ומשתחווים. כמה מחשבות, ידידיי, לרגל החגים הקרבים ובאים עלינו ועל כל ישמעאל לטובה.


מלכויות

סורת אלפאתחה היא הפרק הפותח את הקוראן. זהו ה"שמע ישראל" של המוסלמים; תפילה הנאמרת על פה חמש פעמים ביום. כבר בתחילת הפרק הקצרצר מכונה האל בשם "מלך יום הדין". יום הדין אמרנו? שלא כמו אצלנו, באסלאם היום הזה לא מגיע כל שנה אלא פעם אחת בלבד, באחרית הימים. הקוראן אוהב מאוד את יום הדין ומקדיש פסוקים רבים לתיאור המתרחש בו. לפי המסורת, דברים נפלאים ומזעזעים קורים ביום הזה. הרים זזים, מתפוררים ונעלמים, המתים קמים לתחייה. בשלב זה תשובה כבר לא מועילה. ערומים, מפוחדים ורועדים נאספים המתים מול מאזניים שם נשקלים מעשיהם הטובים והרעים ומוגש להם ספר בו נכתב גזר דינם. אם הם מקבלים את הספר ביד ימין- הם יכולים להיות רגועים. אם יקבלו אותו ביד שמאל - הם ייצלו לנצח באש הגיהנום.


שופרות

תקיעה-שברים-תרועה? תשכחו מזה. ביום הדין יהיו שתי תרועות. האחת תהרוג את כל החי על פני האדמה והשנייה תקים הכל לתחייה. אגב, למלאך הממונה על הקמת המתים קוראים אסראפיל.


זכרונות

אין לי מושג. הגיגים יתקבלו בברכה.


ונחני באורח מישור

החל בראש חודש אלול ועד לשמיני עצרת נוהגים יהודים לומר בסוף התפילה את מזמור כ"ז בתהלים המכונה "לדוד ה' אורי וישעי". זהו מזמור אישי מאוד של דוד, מזמור הנאמר בשעת מצוקה קשה ומביע בטחון מוחלט בעזרתו של האל. המזמור נוגע ללב כי הוא עוסק באל מסתתר, שאינו נגלה בחיינו, ובכל זאת אנחנו מבקשים את קרבתו ומדברים אליו בגוף שני, כאילו הוא חבר העומד מולנו. לקראת סיומו של המזמור אומר דוד: "הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור". צליל תחינתו של דוד מהדהד בסורת אלפאתחה, פסוק 6: "נחנו באורח מישרים". מי ייתן.


בית כנסת האורפלים

לא הצלחתי להירדם הלילה אז בארבע וחצי קמתי, התלבשתי והלכתי לסליחות. ברחוב בצלאל משך אותי מבנה נישא בוהק בלובן פלורוסנט בלילה הירושלמי המתקרב לקיצו. זקן שפוף הודיע לי שאני העשירי. הגעתי לבית כנסת האורפלים. מה, לא ניכנס?




מסתבר שאורפלים הם יוצאי העיר אורפה בדרום מזרח תורכיה. לפי ויקיפדיה, נוסח התפילה שלהם לא כולל תפילות מתקופת בית שני ואילך, מה שמעיד על כך שאנשי הקהילה הם מצאצאי גולי בית ראשון. כבוד.






כאמור, אנשי אורפה הם חובבי פלורוסנט. בית הכנסת שלהם מעוטר בנורות פלורוסנט לרוב, ואפילו שמו של מלך מלכי המלכים מונצח מעל ארון הקודש בפלורוסנט. חוסר הטעם הוא כמעט מצחיק, אבל בכל זאת יש בזה משהו משובב נפש. במורד הרחוב נמצא בית הכנסת של שכניהם האנטולים של האורפלים, הג'רמוקלים. פעם הבאה.





שנה טובה ומתוקה!