הפעם משהו קצת שונה. ניסוי. החלטתי לחזור למקצועי הצבאי ולתרגם קצת ערבית. לרגל יום הולדתו ה-120 שיחול בעוד יומיים, קורבן הניסוי הזה הוא
מיח'איל נעימה (1889-1988, כן הוא חי כמעט מאה שנה!) אחד מגדולי הסופרים הלבנונים במאה ה-20. לנעימה היו חיים מעניינים- הוא בילה את רוב ילדותו בארה"ב, עד שהחליט לחזור למולדתו לבנון ב-1932, שם נפטר. בגלל שהתחנך בסמינר רוסי באוקראינה, הוא דיבר וכתב גם ברוסית, בנוסף לערבית ואנגלית. בזמן שהותו בארה"ב, נעימה היה אחד השותפים לתחיית הספרות הערבית וייסד אגודת כותבים ערבים (the New York Pen League) יחד עם אגדת ספרות לבנונית אחרת: ח'ליל ג'בראן, שאת הביוגרפיה שלו כתב נעימה ב-1934.
אני התוודעתי לאיש דרך אחד המורים שלי לערבית, פרופ' ישי פלד מאוניברסיטת תל אביב, שממש סגד לו בשל שפתו הגבוהה והציורית. בקהיר קניתי ספרון של סיפורים קצרים פרי עטו בשם "אכאבר" (=הגדולים ביותר, רבים של אכבר) משנת 1956. הסיפור הראשון, והמקאברי משהו, הנושא את אותו השם מוגש לכם כאן לראשונה בתרגום לעברית. תהנו.
***
"גדולים"
מיח'איל נעימה
עד שעה מאוחרת בלילה נשארו אבּוּ-רשיד ואֻם-רשיד עֵרים, דנים בנושא בעל חשיבות עליונה, ולכלל הסכמה לא באים. נמסר להם שהאדון יגיע למחרת לחלק את הגורן ועתה עליהם להכין סעודה מסורתית. מה יכינו לו? אביו המנוח של האדון היה בוּר כמותם; דיבורו המוני, בגדיו והליכותיו פשוטים. בכל פעם שהיה מגיע לחלק את הגורן בשלהי הקיץ התעקש לשבת על האדמה, תחת עץ האלון שלצד האסם, ולשם היתה אם-רשיד מביאה את ארוחתו על מגש עשוי קש. הארוחה, שאם-רשיד התגאתה בה עד בלי די, כללה רק כמה ביצים מטוגנות עם נתחי בשר ועליהם חלב מחובץ, מעט בצל ומלפפונים, כמות גדולה של רקיקי לחם ומעט דבש- אם היה דבש בנמצא.
אבל האב הלך לעולמו בחורף שעבר, ובהיאספו אל אבותיו עבר רכושו הרב לבנו. יחד עם הרכוש עברו השכירים, וביניהם אבו-רשיד, שהיה מאהוביו של האב וממקורביו.
האדון הוא עורך דין המתגורר בבירה וחי חיים של "גדולים", וגם רעייתו מה"גדולים". לזוג ילדה בוגרת שחגגה זה מכבר שבעה אביבים; בוודאי לא יגיע אליהם האדון לבדו אלא ילווה באשתו, בבתו, במשרתת, בנהג המכונית. איך ראוי להם, לאבו-רשיד ולאם-רשיד, לקבל את פני האורחים?
איפה יושיבו אותם, בבקתתם העשויה גזרי עץ וענפים? על הכרים? או שמא יפרסו להם את יצועם לשבת עליו? מה יציעו להם לאכול ולשתות? כיצד יגישו את האוכל? הרי ה"גדולים" לא אוכלים אלא בסכין ומזלג ובצלחות חרסינה. דבר מכל אלה לא היה לאבו-רשיד ולאם-רשיד. אפילו לא שולחן. כמה צלחות מתכת, קומקום חרס, מספר כפות עץ ושרפרף אוכל עגול היו כלי האוכל המפוארים ביותר שלהם.
***
אלה הבעיות שטרדו את מנוחתם של אבו-רשיד ואם-רשיד באותו הלילה, אך בכל פעם שהסכימו על פתרון צצו בו קשיים. תחילה הסכימו לשחוט את הגדי המפונק שטרם נגמל, אך בנם רשיד רק שמע זאת ומייד התפרע: הוא החל לבכות, לטפוח על פניו ולהתגולל בעפר כמי שכפאו שד. הגדי היה הדבר היקר לו בעולם, וכך ניצל הגדי והושם התרנגול כפרתו. לבני הזוג לא היה דבר זולת אותו תרנגול ושלוש תרנגולות מטילות. אך שוב תקף את רשיד פרץ של בכי אליו נלוו זעקות שבר, קריעת בגדים, חרחורים ושיעולים, עד שהוריו החלו לחשוש לחייו.
הוא אהב את התרנגול האדום שלו, שאותו היה מאכיל מכף ידו ומרכיבו על כתפיו, שביופיו וכוחו היה מתפאר ושקריאתו הרמה – שבסופה הד נעים – שִׂמחה אותו במיוחד. ההורים, אם כן, חזרו בהם מההחלטה להרוג את התרנגול. בנם נרדם לאחר שהספיג את הכר בדמעותיו והשניים החליטו לבסוף לשחוט את אחת משלוש התרנגולות. כאשר גמלה ההחלטה בליבם של ההורים, נאנחה אם-רשיד ואמרה בנימה חמורה:
- בני נרדם כשאנחה בגרונו, ואנחה זו תשוב כאשר יקום בבוקר ויגלה ששחטנו את אחת התרנגולות. הוא הרי אוהב את כולן.
אמר אבו-רשיד:
- הוא יבכה קצת ואז ישכח אותה, ואנחנו מה נעשה? ה"אדון" מגיע אלינו בפעם הראשונה ואנחנו לא נכבד אותו?
- עזוב אותו, באמת! כל דמעה מעיניו של בני שווה את כל רכושו! כבר שכחת שקברנו את שלושת אחיו ולא נותר לנו זולתו? אין לי תקווה בלעדיו. אתן את העולם כולו בשביל הציפורן הקטנה באצבעו...
- אל תשכחי שאנחנו שכירים וחייבים לבעל האדמה 3,000 גרוש. עלינו לקבלו בכבוד. לו רק בטחנו בידידותו, כאביו, היה הדבר קל יותר; אך איננו יודעים את אשר על ליבו.
- ירחם האל על נשמת אביו. אפילו ריבית לא היה דורש מאיתנו.
- כן, ירחם האל על עצמותיו. הוא היה טוב לב, אבל הזמנים משתנים מהר, ואיתם האנשים. איננו יודעים מה מזלנו עם הבן.
- ליבי אומר לי שמזלנו לא טוב.
***
השכם בבוקר נחפזה אם-רשיד להתקין את עצמה, לנקות את הצריף, ולהכין את הסעודה לאורחיה. לא קל היה לה להרגיע את רוחו של בנה כאשר גילה את דם התרנגולת ונוצותיה התלושות בסמוך לבית לאחר שקם משנתו. אבו-רשיד גילח את פניו, לבש את מכנסיו הטובות ביותר, והסתלק אל האסם לטאטא אותו במטאטא הקוצני. הוא ניפה את שארית החיטה שנותרה לצד הכברה והטיל אותה אל ראש הערימה שניצבה במרכז האסם. אחר, חג סביב הערימה והתעצב אל ליבו נוכח ההבנה שהיא עולה בקושי כדי מחצית הכמות שהכילה בעונה שעברה. השמים מנעו גשמים בעיתם, ונידבו אותם שלא בעיתם. היתה בצורת, והמוץ רב מן הבר. עבור אבו-רשיד, היתה זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שימיו עם האדון לא יהיו עוד נעימים כימיו עם אביו. הספר, כמו שאומרים, נקרא מתחילתו.
הוא חפן מן החיטה והחל סופר אותה גרגר גרגר. בליבו אמר: אם יהיה המספר זוג נשאר על אדמתנו, וה"אדון" לא ידרוש ממני ריבית. אם יהיה פֶּרֶט הוא ידרוש ממני ריבית, וכשלא אוכל לשלמהּ יגרש אותי מן האדמה ויביא שכיר אחר תחתיי. אבו-רשיד הזדעזע עד מאוד כשהמספר יצא פרט, אך מיד גער בעצמו על הזעזוע והתחמק כשהוא מהמהם לעצמו.
***
כששב אבו-רשיד אל הצריף מצא את אשתו שקועה בעריכת צלחות המתכת וכפות העץ על השרפרף העגול, לאחר שסידרה את הכרים סביבו בצורה נאה. הוא ראה את בנו משחק עם הגדי וקורא לו בחיבה "שד" ורץ אחריו ונושא אותו על כתפיו ואוחז בטלפיו וחג עמו במעגלים כאילו מדובר בריקוד קִצבּי במיוחד. אחר עזב הילד את הגדי וקרא לתרנגול, אותו כינה "סולטאן". סלטאן מיהר אליו מייד והילד הגיש לו מעט זרעונים שאותם היה התרנגול מלקט מתוך ידו ואף מבין שפתיו. הילד הגביה את התרנגול אל-על וזה נפנף בבהלה בכנפיו ומיהר לנחות על ראש בעליו או על כתפו כשהוא משחרר למרחקים קריאה רמה. הילד אחז אותו בין ידיו והטביע נשיקה על כל אחת מעיניו. אחר שילח את התרנגול לדרכו ופניו קורנים מאושר ותענוג.
קרבה השעה שתיים ובני הזוג כבר התייאשו מבואם של אורחיהם, כשלפתע שאון מכונית נשמע מרחוק. המכונית נעצרה על הכביש הראשי כמטחווי קשת מהצריף, וירדו ממנה איש ואישה ומשרתת וילדה קטנה שהחלו פוסעים לכיוון הצריף. אבו-רשיד ואם-רשיד מיהרו לקראתם כשהם צועקים מרחוק: "שלום וברכה! ברוך בואם של האדון ורעייתו ושל הכלה הצעירה!" כאשר הגיעו לאורחים התרפקו על ידיהם של האדון ואשתו והרעיפו עליהם נשיקות. הם ניסו לנשק גם את בתו הקטנה של האדון אך זו חמקה מהם בבהלה וחסתה בצל המשרתת. רשיד לא שת ליבו לאורחים והמשיך להשתעשע עם "שד" מזה ועם "סולטאן" מזה.
הקבוצה הגיעה לצריף; כשאשת האדון רוטנת וגונחת כל הדרך והמארחים מרעיפים עליה התנצלויות בלתי פוסקות. אם-רשיד עצרה בפתח הבית, פכרה ידיה במבוכה ואמרה בקול מגומגם:
- בבקשה, בבקשה, אני מתנצלת, אל תכעסו עלינו. אין כאן דבר שראוי לכם. ביתנו הדל פתוח לרווחה – בבקשה, היכנסו.
אשת האדון פנתה אליה ואמרה בבוז מופגן:
- לאן ניכנס? היכן הבית?
אם-רשיד השתנקה ואז מילמלה:
- הבית, גברתי? זהו הבית גברתי – הצריף הזה שאת רואה הוא בית הקיץ שלנו בהרים האלה.
בשלב זה פנה האדון לאשתו, ואמר לה בצרפתית:
- כך חיים הפלאחים האלה בהרים שלנו. הם גרים בצריפים הללו בקיץ, ואחרי שאוספים את התבואה וזורעים את השדות לעונה הבאה הם יורדים לכפרים שלהם, שם הם שוהים בחורף בבקתות פשוטות אבל נקיות וחמימות. הכפר של השכירים שלנו רחוק מכאן כשבעה מיל, וחלפנו על פניו בדרך.
השיבה האישה בצרפתית:
- הם חיים בקיץ כמו זאבים ובחורף כמו דובים. איפה הזקנה הזאת רוצה שנשב?
- בצריף.
- בצריף הזה?! על האדמה?! לא. אני, יקירי, לא הולכת לסכן את נעלי העקב שלי ואת השמלה. עשה מה שאתה רוצה, אבל אני בשום אופן לא נכנסת לתוך הצריף הזה.
- אבל הם הכינו לנו ארוחה, ואנחנו רעבים, ובמיוחד בתנו. אם לא נאכל ממנחתם הם יראו זאת כעלבון.
- שיראו זאת איך שהם רוצים. אני לא מוכנה לאכול אצלם וגם לא ארשה לביתנו הקטנה נוּנוּ לאכול מצלחות המתכת הללו, ובכפות עץ?! מה קרה לך, יצאת מדעתך?!
- לא יצאתי מדעתי, אבל איני יכול לפגוע בציפור נפשם של האנשים הללו.
- תגיד להם שאכלנו בדרך, ואל תשתהה. אני לא רואה אצלם כיסא לשבת עליו. בוא נסתלק מכאן כמה שיותר מהר.
וכך היה. האדון התנצל בפני אבו-רשיד ואם-רשיד, התנצלות שנחתה עליהם כרעם ביום בהיר. לשונם נעתקה ודיבורם נאלם. פניהם החווירו עד שנראה היה שהעדיפו למות מאשר לספוג מהלומה שכזאת. לבסוף לקח האדון את אבו-רשיד הצידה, נעמד לידו בפינה, והזכיר לו את חובו לאביו. האדון ביקש מאבו-רשיד לשלם את הריבית על חמש השנים האחרונות לפחות. לבו של אבו-רשיד נכמר בקרבו והוא פכר את ידיו בעצבנות ואמר מבלי משים:
- אני נשבע ברוחם של שלושת ילדיי ובנשמתו של אביך אדוני, יכהה האל את שתי עיני- לא שכחתי את החוב. אני אשלם
אותו אנשאללה בתוספת ריבית, אבל החלק שלי ביבול השנה לא מספיק לי ולמשפחתי. איני יודע מהיכן אביא את הכסף לקנות חיטה די הצורך.
- עשה מה שאתה מבין, אבו-רשיד, אבל זכותי לקבל את הכסף בחזרה.
- זכותך, נכון אדוני, זכותך. אבל האל יתברך לא נתן לי יבול מספיק. מה אעשה? אלחם בו? ארגום אותו באבנים?
- זה עניינך, אבו-רשיד, לא ענייני. אשלח לך מחר את הנהג שלי והוא יחלק את הגורן, אבל כעת אנחנו מוכרחים לשוב
לעיר משום שיש לנו פגישות רבות. אני מתנצל.
- חבל אדוני, חבל. ביקורכם הסב לנו כבוד רב. איננו ראויים להסתופף בצל קורתכם אדוני.
***
באותה שעה הייתה נונו שקועה במשחק עם רשיד, הגדי שלו, והתרנגול. היא ניסתה להתקרב לרשיד וחבריו, אך הוא גרש אותה בגערה. כאשר פנה אביה לעזוב את המקום הסתובבה הילדה אל אמהּ ופנתה אליה בצרפתית:
- אמא, אני רוצה את הגדי הזה ואת התרנגול הזה!
השיבה לה אמה:
- תקבלי כל מה שתרצי, נונו.
והיא הורתה לאבו-רשיד להעמיס את הגדי והתרנגול על המכונית. הוא עשה זאת בהכנעה, וליבו כמעט מתפקע מכעס. תחילה, לא הבין רשיד את כוונת אביו בנושאו את שני אהוביו אל המכונית שעל הכביש, וגם אם-רשיד לא הבינה. המכונית נהמה ויצאה לדרכה, גומאת את הדרך במהירות. אבו-רשיד שב כשידיו ריקות מגדי ומתרנגול. אז הבין רשיד את שארע, והתעורר כמי שהקיץ מתרדמת. הוא החל לרדוף בכל כוחו אחרי המכונית, כשהוא צועק כמטורף: "ששששדדדד!", "סלטאאאאן!"
השמים שמעו את הזעקה, והואדי החזיר את ההד.
