על פוליגמיה והתמוססות המדינה

בשבועות האחרונים, הפך נושא הפוליגמיה, או ריבוי הנשים, לנושא החם בחברה הבדווית בדרום. זה אינו נושא חדש, כמובן, אך העיסוק בו גבר בעקבות קמפיין חדש שהשיק בסוף נובמבר ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות, ארגון גג של קבוצות נשים ערביות, תחת הכותרת "אין הצדקה לריבוי נשים". הקמפיין היה תקשורתי בעיקרו, ונועד להביא לתודעת הציבור הערבי את סבלן של הנשים הפוליגמיות דרך פוסטרים ועדויות אישיות.

כצפוי, הקמפיין לא התקבל בברכה בנגב, שם על פי ההערכות 40% מהמשפחות הבדוויות הן פוליגמיות. בסוף דרשת יום השישי בשבוע שעבר במסגד ברהט, הזהיר הדרשן את הציבור "לשמור על נשיו ובנותיו מפני ארגוני הנשים." בעידודם של ראשי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ואפילו של ראשי מועצות, הושק ברהט קמפיין נגדי בהובלת תנועה קיקיונית בשם "הועדה לשוויון זכויות האשה בנגב". הקמפיין הנגדי גנב את הלוגו והגרפיקה מהקמפיין המקורי, והתמקד בתופעת הרווקות המאוחרת (לא רק בביצה בקטמון, מסתבר):

"מהו הפתרון ל-7,513 נשים מעל גיל 30 בנגב ללא בעל?" שאלה מודעה בעיתון אלחדת' רטורית. "פוליגמיה – הפתרון השרעי!"

השיח' חמאד אבו-דעאבס, ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, הצטרף לחגיגה והאשים את תנועות הנשים בקבלת מימון מהממסד הציוני במטרה להלחם בריבוי הדמוגרפי הערבי. בראיון לשבועון הישראלי כּל אלערב הוא אמר שארגוני הנשים הורסות את האפשרות של רווקות מבוגרות להגיע לאושר שבחיי נישואין, ושלוּ הדבר תלוי בו היה גם אוסר על נישואין בין גברים ערבים לנשים ישראליות לא-ערביות.

עד כאן העובדות. עכשיו קצת חומר רקע להבנת התופעה.

בישראל פוליגמיה אסורה על פי החוק, ועונשה עד חמש שנות מאסר.

באסלאם מותר לגבר לשאת עד ארבע נשים, בתנאי שהוא מתייחס אליהן באופן שוויוני כלכלית ורגשית. פוסקי הדורות האחרונים הבינו את הבעייתיות בדרישה זו (פתחו ספר בראשית, קראו על אבותינו אברהם ויעקב, ותבינו במה מדובר) ואת הקטסטרופה החברתית שמשפחה פוליגמית יוצרת (שוב, נא לפתוח ספר בראשית), ופעלו לצמצום התופעה. כיום, התופעה מצומצמת למדיי בחברות הערביות, ובתוניסיה – החילונית שבמדינות ערב – פוליגמיה היא אף בניגוד לחוק.

בנוהג הבדווי המצב שונה. שם, זוכה האשה למעמד הקרוב יותר לזה של חפץ מאשר לזה של בן אדם. היא אינה נחשבת לישות משפטית, חסרת עצמאות כלכלית (אין לה בעלות על רכוש) ואינה יכולה לקבל החלטות הנוגעות למעמדה האישי. במשפט הבדווי אשה לעולם תהיה תחת חסותו של אפוטרופוס גבר: אביה או אחיה כאשר היא רווקה, ובעלה כאשר היא נשואה. לא פלא שמתוך תפיסה של האשה כחפץ העובר לסוחר, שבה הגבר הוא הכל והאשה היא לא כלום, קל יותר לממש ולהצדיק פוליגמיה.
כאן אולי המקום לציין שבחברה הבדווית, המונה כיום 200,000 איש בקירוב, קצב הריבוי הטבעי הוא 5.5% - מהגבוהים בעולם. משמע, הבעיה הזאת לא הולכת להיעלם בקרוב.

ישראל אינה המדינה היחידה בעולם המתמודדת עם התנגשות בין סולם הערכים של חברות מיעוט בתוכה ובין ערכי הדמוקרטיה והליברליות של הרוב. צרפת סערה וגעשה מוקדם יותר השנה כאשר התברר שגבר פוליגמי בעיר נאנט רשם את שלוש נשותיו כאמהות חד הוריות ודרש עבורן כספי ביטוח לאומי. בישראל, עשרות אלפי בדוויות עושות זאת תחת עיני החוק ואין פוצה פה ומצפצף.

ישראל התייאשה מזמן מיכולתה לאכוף את ערכיה על כלל הציבור. בעיקר, היא מפחדת מ"דת" (או הצורה שבה אנשים בוחרים להציג "דת") וחוששת להתעמת מולה ערכית. בשם פלורליזם מעוות היא מממנת מוסדות לימוד ללא תוכנית ליבה שיגדלו דור חדש של בורים. היא נמנעת באופן שערורייתי מלהגיב על מכתב רבנים-פקידים גזעני שפוגע בזכויות יסוד של 20% מתושבי המדינה. היא מתירה הפקרות חוקית בנגב ובשטחים בנושאי בנייה בלתי חוקית (שגם היא מוצדקת בנימוקים תרבותיים/דתיים).

פלורליזם הוא עיקרון חשוב, כל עוד הוא מתקיים במסגרת חוקי משחק ברורים ומוגדרים היטב על ידי השלטון המרכזי. אכיפת החוק, תוך דיאלוג מתמיד עם קבוצות המיעוט הוא הכרחי. אבל חוסר יכולתה של המדינה להתמודד עם קבוצות מיעוט הקוראות עליה תגר בשם ערכי דת או תרבות מוביל כבר היום לאנרכיה, וזו אולי התופעה המסוכנת ביותר לדמוקרטיה הישראלית.

הדיאלקט המצרי אינו מתאים לגירושין

פסק הלכה חדש של המופתי של מצרים, השיח' עלי גומעה, מעורר הדים במצרים.

במחקר שערך גומעה, הוא גילה שההגייה המצרית של המילה "מגורשת", שאותה אומר הבעל לאישה בעת הגירושין, אינה מועילה מבחינה הלכתית והגירושין אינם חלים על הזוג. מדוע? במצרים האות "ק" במילה טאלק (מגורשת) שהבעל צריך להגיד שלוש פעמים, נהגית כמו "א" עיצורית (כמו במילה העברית "אמת"), וכך המילה נשמעת שונה מאשר בערבית הספרותית.

הפתוה של גומעה עוררה הדים סוערים ברחבי מצרים. הבלוגים המצרים דיווחו על העניין בטירוף, ואפילו עיתון מכובד יחסית כמו אלקודס אלערבי המתפרסם בלונדון חרג מהאובייקטיביות הדיווחית ותקף את גומעה אישית:

"ידוע שהגירושין חלים כאשר הם נאמרים בעל פה עם כוונה. אז מדוע ד"ר עלי גומעה סתר את פסיקת חכמי הדת ופנה לפסק הלכה עתיק כדי להוציא את הפתוה שלו בזמן זה?"

בינתיים לא ברור מה מעמד פסק ההלכה של גומעה. דוברו אמר שהנושא נמצא בבדיקה הלכתית של חכמי דת ב דאר אלאפתאא', המוסד הממשלתי האמון על הנפקת הלכות. אבל אם הפסק יאושרר, יכולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על החברה המצרית. עם 40% גירושין, מצרים היא המדינה המתגרשת ביותר בעולם הערבי.

לפי עזה סלימאן, יו"ר המרכז המצרי לתמיכה משפטית בנשים, בכל שש דקות מתבצעים גירושין במצרים, ו-250 אלף נשים פונות בכל שנה לבתי המשפט בבקשת גירושין (לפי אסכולות הלכה מסויימות, ובתנאים מסויימים, אשה יכולה ליזום גירושין - מה שאין כן אצלנו. אבל על כך בפוסט אחר).

האם כל זה קשור אלינו? אני חושב שכן.

באופן אידיאלי, ההלכה שואפת לעצב מציאות. אבל לעתים תכופות המציאות חזקה בהרבה מההלכה, וזו האחרונה נאלצת להתאים את עצמה. קשה להאמין שפסק ההלכה של עלי גומעה, שמשמעותו המעשית ביטול של מאות אלפי ואולי מיליוני גירושים במצרים ויצירת מאות מיליוני ממזרים יקבל תוקף ממשי. התוצאה האפשרית היחידה היא זלזול ציבורי במוסד פסיקת ההלכה במצרים, וכן בעצם ההלכה עצמה.

כך גם אצלנו, בישראל. פסיקות הלכה שמנסות לנהל קרב אבוד (ולעתים גזעני) נגד מציאות החיים סופן להיכשל ולגרור זלזול ברבנים ובמוסד ההלכה. לא יעזור לרבנים - אלפי חיילים מתגיירים לא יחזרו למעמד של גויים בעיני החברה הישראלית. לא יעזור לרבנים - אנשים ימשיכו להשכיר דירות לערבים. הדבר היחיד שיקרה הוא שנאה נוספת להלכה, מוסד מפואר שנבנה על פני אלפי שנים משום שהשכיל, כמו ששמו מעיד, ללכת עם הזמן. חבל שכך.