תשעה באב בירושלים

אין ספק, ירושלים היא המקום להיות בו בתשעה באב. שוטטות קצרה במרכז העיר מזכירה טעם של חורבן. טוב, מספיק עם הציניות- זה פוסט רציני. אני חושב שתשעה באב הזה היה המעניין ביותר שחוויתי.

פתחתי אותו באוהל של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה, שם קראו מגילת איכה. אני חושב שבעבר מתחתי כאן ביקורת על עיסקת שליט "המתגבשת" ועל גישת "בכל מחיר"; אבל ברגע ששמעתי שיש קריאת מגילה באוהל לא היססתי ללכת. תשעה באב הוא זמן של סולידריות ואהבת חינם. משפחת שליט במצוקה כבר 4 שנים וביקורי תמיכה מהסוג הזה רק יעשו להם טוב. מצאתי את עצמי יושב על המדרכה ממש מאחורי נעם שליט והרב הראשי מצגר שהגיע גם הוא וישב על שרפרף נמוך. ממצמץ מול הבזקי מצלמות התקשורת חשבתי כמה הולם לקרוא את המגילה כך, "ברחובה של עיר" כפי שתענית ציבור אמורה להיות על פי מקורות ההלכה. חשבתי גם כמה מוזרה וייחודית החוויה הזאת בטח מרגישה עבור נעם ואביבה שליט, שמצאו את עצמם בעל כורחם מנותקים מהבית הגלילי שלהם, כיפה מקומטת על הראש, בתוך ים של דוסים (וגם מאיר שלו) על מדרכה ירושלמית. מי ייתן ולא יסבלו עוד זמן רב.

התחנה הבאה שלי היתה בית גשר, ברחוב המלך דוד. הוקרן שם סרט תיעודי מתוך הסדרה "אז הרצל אמר" על עזיבה של צעירים (חילונים) את ירושלים, תוך התמקדות באיום הדמוגרפי הערבי והחרדי. כמו צפיה בפרק של "סרוגים" אין כמו קצת רפלקציה עגמומית לתשעה באב, כאילו שלא ידענו את כל זה מהחיים שלנו. מה שחמם את הלב היתה קבוצת הדיון אחרי הסרט. מעגל קטן של צעירים ירושלמים, חלקם מלידה וחלקם סטודנטים, שלמרות היותם זרים זה לזה קיימו דיון על עברה ועתידה של העיר. החומר מבאס, אבל בשום מקום בעולם לא ניתקלתי בחדוות דפי המקורות והעיסוק האובססיבי, הכמעט פתולוגי, באקטואליה ובערכים כמו בירושלים. זה מקום שבו לאנשים באמת אכפת ממה שקורה בחייהם ובסביבתם הפוליטית. נדמה לי שללא אותה אכפתיות וללא אותו קשר נפשי עמוק, החיים כאן היו קשים מנשוא עבור רובנו.

ביום תשעה באב הלכתי לפאנל במכון "פרדס", שוב על ירושלים. הוא התקיים באנגלית, והקהל שגדש את האולם עד אפס מקום הורכב ברובו מעולים אנגלוסקסים בגיל העמידה, בני דמותם של הוריי. יש המון אנשים כאלה בירושלים, וגם הם הביעו צימאון לעכשווי, למציק. לאן העיר הזאת הולכת מכאן? אולי אחד הרבנים בפאנל יוכל לתת תשובה? ראש קהילת "קול הנשמה" הרפורמית אמר שלמרות כל הקשיים בעיר הזאת הוא חש בר מזל בכל בוקר שהוא מתעורר בעיר ומגשים את חלומות הדורות הקודמים, והקהל הנהן בהסכמה.

את הצום חתמתי בבית אביחי, עם הקרנת פרק בסדרה החדשה "נבלות". הסדרה מבוססת על שני ספרים של יורם קניוק ועוסק בנקמה של זקני הפלמ"ח בדור הצעיר וחסר הגבולות שאינו מכבד את דור המייסדים. (זהירות: ספוילר!) בפרק הראשון, זה שהוקרן, זוג הזקנים האשכנזים מכה למוות ערס חצוף בחוף תל-אביב עם מקל הליכה ובקבוק שבור. יורם קניוק, שהשתתף בדיון על הסדרה לאחר הקרנתה הודה במובלע שזה חלומו הנסתר. הוא דיבר בתסכול רב על האלימות הפושה נגד זקנים ועל חוסר היכולת שלו לחצות את הכביש בתל-אביב ללא סכנת דריסה. אחרי הדיון יצאתי לחצר הפנימית ושברתי את הצום עם כוס מים קרים ורוגלך. בכל מקום בו הייתי בתשעה באב פגשתי אנשים מוכרים. ירושלים היא למעשה כפר קטן מאוד, ניגוד בולט לפריז שבה אתה אנונימי לחלוטין. האם לא ברחתי אל האנונימיות לפני שמונה חודשים?

זהו, חזרתי לירושלים. יקח לי זמן להתרגל לאינטנסיביות שלה, עיר שבה הכל מתנגן בווליום הרבה יותר גבוה מאשר במקומות האחרים שאני מכיר. אבל מבלי להשמע דביק מדי, זה באמת המקום היחיד שמרגיש כמו בית.






למעלה: הפגנה למען שחרור גלעד שליט בפריז, לפני כשלושה שבועות.
למטה: תשעה באב באוהל משפחת שליט, הרב הראשי מצגר ונעם שליט.

פריז - הסוף

זמן רב עבר מאז הפוסט האחרון, זמן רב מדי. בתקופה הזאת הספקתי לבקר בבלגיה ובטורונטו, וגם כמובן להמשיך לאגור חוויות כאן בפריז. אבל מה לעשות- עייפות החומר. הזמן טס, והנה אני מוצא את עצמי בסוף השליחות. היום אני שולח ארבעה ארגזים ארצה וביום חמישי אני עולה על מטוס משארל דה-גול לבן גוריון.

מה אני לוקח איתי משמונת החודשים בפריז? המון. אוסף החוויות והרשמים שאדם אוסף במדינה זרה הוא אינסופי, גדול הרבה יותר מכדי לסכם בפוסט קצר בבלוג. אפשר לדבר על הדברים הכמיתים: רכישת שפה, חברים חדשים שאתה מקווה לשמור איתם על קשר אבל יודע שעם רובם הקשר ידעך ויאבד. מיליוני הרגעים שמרכיבים את השליחות הזאת הם זמן בעל איכות אחרת מאשר הזמן ב"חיים הרגילים" ועל הזמן הזה אני שמח ואסיר תודה.

אחד הדברים החזקים שאפיינו את השליחות הזאת הוא הזמן לבד. לא רק שלראשונה בחיי חייתי לבד, אלא שגם בתחום המקצועי לא ממש היה לי בוס והייתי אדון לעצמי. האחריות במצב הזה גדולה: אתה ממלא את הזמן שלך, ואיכותו תלויה אך ורק בהחלטתך ובמעשיך. בתחום המקצועי, אני זה שהחלטתי על תכני השיעורים שהעברתי בכיתה (מעבר לנושא השיעור הפורמלי) והצלחתו או כשלונו של השיעור היו תלויים אך ורק בי. במקרים רבים אני חושב שהצלחתי, באחרים נכשלתי.

סוף השליחות הוא גם זמן החרטות- המוזיאון בו לא ביקרתי, המסעדה המומלצת בה לא אכלתי, הספר שלא הספקתי לקרוא, הציור שלא הספקתי לצייר (כן עקיבא, אני מתנצל, אבל הקנבסים חוזרים איתי ריקים לארץ). כנראה שחרטה היא חלק אינטגרלי מזמן משמעותי, וכמו שאומרים "צריך להשאיר משהו לפעם הבאה." עם כל הביקורת, התרגלתי לפריז. אני מרגיש נוח בעיר, כמעט בן בית. מעניין להיווכח איך מקום זר ומנוכר, עם פערי שפה ותרבות משמעותיים, גדל עליך והופך עם חלוף הזמן למרחב ביתי.

עניין נוסף הוא החשש לקראת הנחיתה בארץ. לא נעים להודות, אבל קצת מפחיד לעזוב מקום אלגנטי, מפונק, סנובי, מודע לעצמו, עם תחבורה ציבורית מצויינת, אוכל טוב (גם אם יקר), שבו רוב ההוצאות שלי הן על משלם המיסים הישראלי (לא באמת, יותר נכון על חשבון תורמים אמריקאים שבטח יסגרו את הברז אם חוק הגיור יעבור) למקום צרוב שמש, סחבקי, לא מתפקד, יהודי מאוד, שבו כל החשבונות והמיסים עליי, קרוע מפרוייקטי בנייה מושחתים ו/או בלתי-נגמרים, אבל מקום שבעיקר מרגיש שלי.

לפני שנסעתי לשליחות קניתי מחזיק מפתחות עליו כתוב בעברית "אין כמו בבית" עם תמונה של צב. חלק גדול ממה שהופך מקום לבית הוא החברים. אני חוזר אליכם חבר'ה, ולא דקה מוקדם מדיי.

השאלה האחרונה הנשאלת היא מה קורה עם הבלוג הזה. הוא נוצר כדי לדווח על חיי בנכר, אך מילא את ייעודו באופן חלקי בלבד; גם בגלל שכתבתי בו לעתים נדירות מדי, וגם בגלל שחלק מהפוסטים לא עסקו בכלל בצרפת אלא במה שקורה בארץ. אבל זה אולי מה שיעניק לו זכות קיום בירושלים. מה אתם אומרים?

להתראות בקרוב,

אלחנן