על זהות לאומית פוסט-יום העצמאות

זו תחושה מוזרה לחגוג חגים לאומיים בארץ זרה, בייחוד כאשר ההורים שלך נמצאים לצדך לאחר שמטוסם קורקע בעקבות אפר וולקני מהר געש רחוק. בכל אופן, זכיתי לחוות את יום העצמאות כפי שיהודים בצרפת חווים אותו, והיה מעניין.

בערב הלכתי לטקס המרכזי שארגנו הסוכנות היהודית ותנועות הנוער בבית הכנסת המרכזי של פריז, La Victoire ברובע התשיעי. זהו בית כנסת ענק ומרשים, דמוי קתדרלה, שקושט בדגלי ישראל ומסכים שטוחים שעליהם הוקרנו טנקים דוהרים ולאחר מכן עולים חדשים צעירים במדי חאקי שהגיעו לארץ כדי להתגייס לצה"ל. הפטריוטיות הישראלית חגגה: נאום אחר נאום של בכירי הקהילה היהודית הפליגו בציונות קלאסית מהדור הישן; כזו שנשמעת היום במחוזותינו רק אצל הדרוזים וכמה ליכודניקים ותיקים. לאחר הנאומים צעדו פנימה בגאון חניכי תנועות הנוער ורקדו במעגלים במשך כחצי שעה. להפתעתי, תפילת ערבית שהיא מבחינתי מוקד ערב החג וכוללת בארץ את "שיר המעלות" במנגינה של התקווה ותפילת הלל, נדחקה לשוליים והתקיימה בקושי במניין גברים שהתכנסו בפינה עם תום הארוע בעוד הצלמים ואנשי הסאונד מקפלים את הציוד.


בבוקר התקיים בחצר בית הספר הארוע המרכזי שמארגנים תלמידי השמינית שעומדים בקרוב לסיים. חציו הראשון הוא טקס יום זיכרון בסגנון הישראלי (כן, באמצע יום העצמאות) וחציו השני עליז וכולל חיקויים של מורים וריקודים מוזרים. האווירה מחשמלת וגם עבור ציניקן כמוני היא מחממת את הלב ומעוררת געגועים עזים לארץ.

עבור רבים מיהודי צרפת, יום העצאמות הוא חלק אינטגרלי מהזהות היהודית. עם זאת, היהדות הספרדית המסורתית מתנגשת עם מנהגי יום העצמאות שהשתרשו זה מכבר בבתי הכנסת הציוניים (אני מודה- האשכנזים, אותם אני מכיר) בארץ. למשל, השאלה "הלל עם ברכה או בלי ברכה?" נתפסת בעיניי הישראליות כשיא האייטיז, אבל בפריז היא מככבת. כאן, הרוב מוותרים על הברכה ונשארים עם התהילים: כך נוהג בית הספר. רבים מהם הופתעו מאוד לגלות שגילחתי את זיפי ספירת העומר לכבוד יום העצמאות, וראו בכך כמעט משבר אמוני וצעד של כפירה. אבל הם נורא ציוניים.

עם סיכום הארועים נותרתי מופתע נוכח העוצמה וההתלהבות סביב הלאומיות הישראלית לעומת העדר מוחלט של גאווה ואף של נוכחות של לאומיות צרפתית בחלל האוויר. כן, בטקס המרכזי אמנם הונפו דגלי צרפת (לצד דגל האיחוד האירופי) אך בזמן שירת ההמנון הצרפתי אנשים הסתובבו, פטפטו, וחשבתי שאפילו ראיתי מישהו לועג למילות המרסייז. בטקס בבית הספר ההימנון הצרפתי כלל לא הושר ודגל צרפת לא נראה באופק.

היום, בזמן שיעור אנגלית, העליתי את הסוגיה בפני תלמידי השמינית. שאלתי אותם למה צרפת נעדרת כל כך מהנוף היהודי בפריז, ולעומת זאת ישראל כל כך נוכחת. התשובות שקיבלתי היו מגוונות. חלקם אמרו לי שמושג הלאומיות גווע באופן כללי באירופה והיהודים בצרפת הם רק חלק מהתופעה הגדולה. אחרים אמרו שמדובר בתופעה צרפתית: שהיום רק זקנים בצרפת הם פטריוטים והם, כצעירים, אינם צריכים להיות כאלה. אבל התגובה המפתיעה ביותר הייתה עויינת ממש. היא דיברה על תחושת בגידה של צרפת ביהודים שלה; בחוסר הנוחות לבטא את התרבות הייחודית (היהודית, אבל גם כל תרבות פרטיקולרית אחרת) ברחוב; בעובדה שצרפת מצדדת באויביה של ישראל ולכן אם הבחירה היא בין תמיכה בלאומיות הצרפתית לזו הישראלית- ישראל מנצחת. כישראלי הרגשתי סוג של גאווה, אבל בו בזמן מבוכה ודאגה מסויימת: אדם נורמלי אמור להזדהות עם המדינה שבה הוא חי, והילדים האלה גילו מעט מאוד עניין בנעשה בארצם. בארה"ב, אמרתי להם, יהודים שרים את ההמנון האמריקאי בגאווה ובדום מתוח ואינם רואים סתירה בין נאמנותם לאמריקה ואהדתם לישראל. "צרפת היא לא אמריקה," הם ענו לי, "אנחנו לא אוהבים את צרפת" הוסיפו אחדים בלי להתבלבל.

"כמה מכם מתכננים לבלות את השנה הבאה בישראל?" שאלתי את השמיניסטים בסוף השיעור. אצבע אחת הורמה, מתוך 18. השאר נשארים בצרפת.

באנגליה לא מרחמים על ישראל

שלום!

בסוף השבוע האחרון נסעתי לאנגליה להשתתף בכנס שכותרתו "שפה, בטחון וקונפליקט במזרח התיכון" באוניברסיטת קיימברידג'. אני עצמי נתתי הרצאה קצרה בנושא המעורבות של חיל המודיעין בגיוס תלמידי תיכון ללמוד ערבית. אם להודות על האמת, ההרצאה היתה יותר ביוגרפית מאשר אקדמית (עם כמה נתונים שליקטתי מהאינטרנט) אבל מסתבר שמצגת פאוור-פוינט משדרגת כל דבר וגורמת לו להיראות יותר רציני ממה שהוא. חוץ מזה, היו שם שלושה גנרלים אמריקאים שעשו אותו דבר.

מדהים להיווכח שרק שעתיים ורבע ברכבת מפרידות בין מרכז פריז ומרכז לונדון. התמזל מזלי וזכיתי לימי השמש האביביים המעטים בהם התברכה אנגליה בשנה. הדבר אפשר לי לטייל להנאתי בCamden Market - שוק אומנים מקסים וכן לבקר במוזיאון היהודי שנפתח בחודש שעבר וכולל הסברים בסיסיים על היהדות וכן אגף על ההיסטוריה של יהודי בריטניה. מסתבר שהגישה החדשה במוזיאונים היא אינטראקטיבית למדיי - על קולב היו תלויים טלית וכיפה ולצידם שלט שהזמין את המבקרים - try me on

התחנה הבאה, כמה שעות לפני שבת, היתה קיימברידג'. העיירה האוניברסיטאית הקטנה והמקסימה הזאת עונה על ההגדרה של הרמב"ם לימות המשיח, זמן שבו- לטענתו- יוכלו היהודים לנוח מאויביהם וללמוד תורה ופילוסופיה כל היום ללא דאגות. קיימברידג' היא עיר של מדשאות מטופחות, קולג'ים מרשימים ועתירי צריחים ורוכבי אופניים לרוב. באמצעה, כמו בגן עדן, עובר נהר ובו תיירים שטים בנחת על סירות עץ נהוגות בידי סטודנטים שמסבירים להם על נושאי הלימוד שלהם. תפילת שבת בבוקר ושיטוט בעיר גרמו לי לפספס את ההרצאות הראשונות של הכנס, אבל זה לא היה נורא כי הגעתי בזמן לפאנל Israel, Palestine, Language and Terminology. למרות שמו, הפאנל הזה לא ממש עסק בפלסטיין; ארבעת דובריו, בהם ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, פרופסור לאנגלית מאוניברסיטת חברון, אנתרופולוגית יהודייה מטורונטו ומשפטנית צעירה מסקוטלנד ניצלו את הבמה איש איש בתחומו להכנס באם-אמא של ישראל.

פרופ' חבר מהאוניברסיטה העברית טען ששירתו של אלתרמן, למרות הביקורתיות שבה, נוצלה בידי הממסד הציוני כדי להצדיק את עוולות הציונות. חבר קרא למעשיה של ישראל ג'נוסייד ודגל במדינה דו-לאומית. פרופ' עטאונה מחברון הציג רשימה אקראית של ציטוטים גזענים של ישראלים ואז רשימה אקראית של ציטוטים שוחרי שלום של פלסטינים. הוא הסיק מכאן שהישראלים הם גזענים והפלסטינים שוחרי שלום. הדוקטורית מטורונטו תפסה פעם טרמפ עם ישראלית מבוגרת שלמדה ערבית והתלוננה שאין לה איפה לדבר אותה, ומכאן הסיקה שהערבים אינם קיימים בתודעת היהודים בישראל. המשפטנית מסקוטלנד ניתחה את פסק הדין של בג"צ בנושא הגדר וקבעה שהאפשרות הניתנת לפלסטינים לפנות לבית המשפט העליון הישראלי רק מנציחה את הכיבוש ונותנת לה לגיטימציה ומראית עין של הוגנות.

מהיום הראשון של הכנס יצאתי, אם כן, די בשוק וחשבתי טוב איך להעביר למחרת את ההרצאה שלי מבלי שתתפרש כמתקפה נוספת על ישראל. אני מקווה שהצלחתי. בסבב השאלות אחרי ההרצאה שלי נשאלתי שאלה פרובוקטיבית מעט לגבי הקשר בין הוראת השפה הערבית בארץ ובין כוח (במשתמע, שישראל משתמשת בשפה כאמצעי שליטה ודיכוי). עניתי שאכן ידע הוא כוח, אבל האלטרנטיבה לכך היא בורות - וזו חלופה בלתי מתקבלת על הדעת. הדרך היחידה לאזן את התמונה, טענתי, היא שהצד השני ילמד גם הוא על ישראל ועל תרבותה ובכך יציב כוח מול כוח. למרבה הצער, לאורך הכנס כולו הקו האנטי-ישראלי בלט במיוחד בהרצאותיהם של דוברים ישראלים. מעבר לכך הכנס היה מרתק- דוברת מדנמרק דיברה על התגובה של הדנים לפרשת הקריקטורות של מוחמד, דוקטורנטית מאוקספורד דיברה על הוראת פרסית בסוריה ועוד כהנה וכהנה נושאים מרתקים (אותי, לפחות).

אז לסיכום, מה למדתי מהחוויה? ראשית, שכנס על המזרח התיכון בקיימברידג' נראה מאוד שונה מכנס דומה בירושלים. שנית, אם וכאשר אחליט על עוד תואר בחו"ל, אצטרך לחפש בנרות אוניברסיטה שתסכים לקבל קו שונה מהקו העוין נגד ישראל, האופנתי מאוד בעולם האקדמי כרגע.