באנגליה לא מרחמים על ישראל

שלום!

בסוף השבוע האחרון נסעתי לאנגליה להשתתף בכנס שכותרתו "שפה, בטחון וקונפליקט במזרח התיכון" באוניברסיטת קיימברידג'. אני עצמי נתתי הרצאה קצרה בנושא המעורבות של חיל המודיעין בגיוס תלמידי תיכון ללמוד ערבית. אם להודות על האמת, ההרצאה היתה יותר ביוגרפית מאשר אקדמית (עם כמה נתונים שליקטתי מהאינטרנט) אבל מסתבר שמצגת פאוור-פוינט משדרגת כל דבר וגורמת לו להיראות יותר רציני ממה שהוא. חוץ מזה, היו שם שלושה גנרלים אמריקאים שעשו אותו דבר.

מדהים להיווכח שרק שעתיים ורבע ברכבת מפרידות בין מרכז פריז ומרכז לונדון. התמזל מזלי וזכיתי לימי השמש האביביים המעטים בהם התברכה אנגליה בשנה. הדבר אפשר לי לטייל להנאתי בCamden Market - שוק אומנים מקסים וכן לבקר במוזיאון היהודי שנפתח בחודש שעבר וכולל הסברים בסיסיים על היהדות וכן אגף על ההיסטוריה של יהודי בריטניה. מסתבר שהגישה החדשה במוזיאונים היא אינטראקטיבית למדיי - על קולב היו תלויים טלית וכיפה ולצידם שלט שהזמין את המבקרים - try me on

התחנה הבאה, כמה שעות לפני שבת, היתה קיימברידג'. העיירה האוניברסיטאית הקטנה והמקסימה הזאת עונה על ההגדרה של הרמב"ם לימות המשיח, זמן שבו- לטענתו- יוכלו היהודים לנוח מאויביהם וללמוד תורה ופילוסופיה כל היום ללא דאגות. קיימברידג' היא עיר של מדשאות מטופחות, קולג'ים מרשימים ועתירי צריחים ורוכבי אופניים לרוב. באמצעה, כמו בגן עדן, עובר נהר ובו תיירים שטים בנחת על סירות עץ נהוגות בידי סטודנטים שמסבירים להם על נושאי הלימוד שלהם. תפילת שבת בבוקר ושיטוט בעיר גרמו לי לפספס את ההרצאות הראשונות של הכנס, אבל זה לא היה נורא כי הגעתי בזמן לפאנל Israel, Palestine, Language and Terminology. למרות שמו, הפאנל הזה לא ממש עסק בפלסטיין; ארבעת דובריו, בהם ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, פרופסור לאנגלית מאוניברסיטת חברון, אנתרופולוגית יהודייה מטורונטו ומשפטנית צעירה מסקוטלנד ניצלו את הבמה איש איש בתחומו להכנס באם-אמא של ישראל.

פרופ' חבר מהאוניברסיטה העברית טען ששירתו של אלתרמן, למרות הביקורתיות שבה, נוצלה בידי הממסד הציוני כדי להצדיק את עוולות הציונות. חבר קרא למעשיה של ישראל ג'נוסייד ודגל במדינה דו-לאומית. פרופ' עטאונה מחברון הציג רשימה אקראית של ציטוטים גזענים של ישראלים ואז רשימה אקראית של ציטוטים שוחרי שלום של פלסטינים. הוא הסיק מכאן שהישראלים הם גזענים והפלסטינים שוחרי שלום. הדוקטורית מטורונטו תפסה פעם טרמפ עם ישראלית מבוגרת שלמדה ערבית והתלוננה שאין לה איפה לדבר אותה, ומכאן הסיקה שהערבים אינם קיימים בתודעת היהודים בישראל. המשפטנית מסקוטלנד ניתחה את פסק הדין של בג"צ בנושא הגדר וקבעה שהאפשרות הניתנת לפלסטינים לפנות לבית המשפט העליון הישראלי רק מנציחה את הכיבוש ונותנת לה לגיטימציה ומראית עין של הוגנות.

מהיום הראשון של הכנס יצאתי, אם כן, די בשוק וחשבתי טוב איך להעביר למחרת את ההרצאה שלי מבלי שתתפרש כמתקפה נוספת על ישראל. אני מקווה שהצלחתי. בסבב השאלות אחרי ההרצאה שלי נשאלתי שאלה פרובוקטיבית מעט לגבי הקשר בין הוראת השפה הערבית בארץ ובין כוח (במשתמע, שישראל משתמשת בשפה כאמצעי שליטה ודיכוי). עניתי שאכן ידע הוא כוח, אבל האלטרנטיבה לכך היא בורות - וזו חלופה בלתי מתקבלת על הדעת. הדרך היחידה לאזן את התמונה, טענתי, היא שהצד השני ילמד גם הוא על ישראל ועל תרבותה ובכך יציב כוח מול כוח. למרבה הצער, לאורך הכנס כולו הקו האנטי-ישראלי בלט במיוחד בהרצאותיהם של דוברים ישראלים. מעבר לכך הכנס היה מרתק- דוברת מדנמרק דיברה על התגובה של הדנים לפרשת הקריקטורות של מוחמד, דוקטורנטית מאוקספורד דיברה על הוראת פרסית בסוריה ועוד כהנה וכהנה נושאים מרתקים (אותי, לפחות).

אז לסיכום, מה למדתי מהחוויה? ראשית, שכנס על המזרח התיכון בקיימברידג' נראה מאוד שונה מכנס דומה בירושלים. שנית, אם וכאשר אחליט על עוד תואר בחו"ל, אצטרך לחפש בנרות אוניברסיטה שתסכים לקבל קו שונה מהקו העוין נגד ישראל, האופנתי מאוד בעולם האקדמי כרגע.