יום חמישי, 31 במרץ 2011

"ישראל למדה גזענות מהערבים"

טרם גיבשתי דעה סופית על שני חוקים מעוררי מחלוקת שעברו השבוע בכנסת: חוק האזרחות וחוק הנכבה. השני בוודאי בעייתי יותר מהראשון, אך בשניהם יש טיעונים לכאן ולכאן. אך הדיון במה שהשמאל מכנה "חוקי גזע" הזכיר לי מאמר מערכת שהתפרסם לפני מספר חודשים ביומון הכויתי אלקבס.

תחת הכותרת "כוית היא מודל לישראל" תיאר הכותב אחמד אלבע'לי את הסערה המתחוללת בישראל סביב התיקונים לחוק האזרחות: הדרישה לשבועת אמונים ליהדותה של ישראל ושלילת אזרחות ממחבלים.

אלבע'לי מציין כי התיקונים המוצעים על ידי נתניהו וליברמן כבר קיימים בכל החוקות של מדינות ערב, "ובראשן כוית", הקובעות את האסלאם כדת המדינה ואת השריעה [ההלכה האסלאמית] כמקור ראשי לחקיקה.

"אף אחד לא אומר שהסעיפים הללו בחוקה הופכים את כוית למדינה גזענית," כותב אלבע'לי, "חלק אף גאים בהם ורוצים להפוך את השריעה למקור ראשי לחקיקה, כדי שכוית תדמה למדינת טאליבאן או רפובליקת איראן האסלאמית."

גם שלילת אזרחות אינה דבר זר בכוית, מזכיר אלבע'לי. החוקה מאפשרת זאת ואף שללה את אזרחותו של יאסר אלחביב, איש דת שיעי קיצוני שאזרחותו הכויתית נלקחה ממנו ב-2010 לאחר שקילל את עאישה, אשת הנביא מוחמד, ביום השנה לפטירתה, כמנהג השיעים.

"נראה שישראל שמעה על הויכוח המתנהל בכוית סביב הנושא והחליטה להפוך את כוית למודל עבורה ליישום חוקי האזרחות והעונשים על מי שמאיים על בטחונה," מסכם הכותב.

תמיד נחמד להיתקל בביקורת עצמית בעולם הערבי, אבל האם זה באמת המודל שישראל צריכה לאמץ?

יום שני, 14 במרץ 2011

למי מיועדות תמונות הזוועה?

ב-26 במרץ, 2001, כיוון צלף פלסטיני רובה לעבר התינוקת שלהבת פס בחברון, ולחץ על ההדק. הרצח זעזע את הציבור בישראל ובעולם, אך תמונות זוועה של התינוקת הירויה לא פורסמו בתקשורת הישראלית הרשמית, למרות הסכמת המשפחה. ב-21 ביוני, 2002 נורו רחל שבו ושלושת ילדיה נריה (15), צבי (12) ואבישי (5), וכן קב"ט היישוב בפיגוע חדירה ביישוב איתמר. תמונות זוועה לא פורסמו. ב-2 במאי, 2004 נורו בפיגוע ירי בגוש קטיף טלי חטואל, אשה בחודש השמיני להריונה, וארבע בנותיה, הילה (11), הדר (9), רוני (7) ומירב (2). שוב, תמונות זוועה של הפיגוע המחריד לא פורסמו.

אבל משהו השתנה, מסתבר, בין שיאה המדמם של האינתיפאדה השנייה ובין ישראל של שנת 2011. ביום ראשון, הודיע שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין כי בכוונתו לפרסם את התמונות הקשות של משפחת פוגל לכלי התקשורת בארץ ובעולם בטענה ש"רק תמונות זוועתיות כאלה יכולות להמחיש לעולם עם מי ועם מה נאלצת מדינת ישראל להתמודד." אך השאלה נותרת בעינה: מדוע ההחלטה נפלה דווקא עכשיו ולא לפני עשר שנים?

השאלה מתחדדת לאור העובדה שהפיגוע באיתמר הגיע לא בשיאו של גל אלימות, כאשר העצבים של הציבור חשופים, אלא באמצע תקופת רגיעה, שבה הטרור הפלסטיני בגדה ירד כמעט לאפס ושיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למנגנוני הביטחון הפלסטיני בשיאו. אבו-מאזן גינה את הפיגוע במילים חריפות ואמר לקול ישראל ביום שני ש"הפיגוע באיתמר בזוי, לא מוסרי ולא אנושי". ערפאת אף פעם לא דיבר כך, בטח לא לכלי תקשורת ישראלי. אבל בתקופתו מעולם לא פרסמנו תמונות זוועה של הרוגינו. אז מה השתנה?

התשובה היא שהפצת התמונות לא נועדה לעיני העולם אלא לצרכים פוליטיים פנים-ישראליים.

ספק רב אם אמצעי תקשורת מרכזיים כמו BBC או CNN שהתייחסו לטבח כסתם "הרג" ייאותו לפרסם תמונות זוועה שיזעזעו את צרכניהם. שאר הרשתות עסוקות מדי עם הצונאמי ביפן שגבה עשרות אלפי קורבנות.

אבל לפרסום התמונות כן תהיה השפעה על הציבור הישראלי, שזקוק היום יותר מתמיד להסבר מניח את הדעת לקיפאון המדיני מול השותף הפלסטיני המתון ביותר בהיסטוריה. וזה עובד. את הדברים ביטא השבוע יפה בידיעות אחרונות גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, שהתפקד לאחרונה ל"קדימה":

"אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה, בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן – כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה – או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה".

אבל כנראה שהסתה קיימת רק בצד הפלסטיני, ורק להסתה שלהם יש תוצאות, למרות שבשיח הישראלי המושג "תג מחיר" כבר מזמן לא שייך לחנויות הבגדים.

מי יגנה את ישראל על בנייה בהתנחלויות כשאלה חיות האדם שאנחנו מתמודדים מולם? שואל את עצמו ראש הממשלה. אה, אופס, ארה"ב. כנראה שהקשר הלוגי העמוק בין רצח משפחת פוגל לבניית דירות במעלה אדומים נעלם מעיניהם של האמריקאים, האנטישמים האלה. "הרצח באיתמר כל-כך מזעזע, כל-כך נורא, שהוא הופך את הוויכוח על ההתנחלויות ללא רלבנטי," כתב נחום ברנע בידיעות, האלטר-אגו של בנימין נתניהו. העולם, למצער, לא הולך להשתנות. אבל עלינו תמונות כאלה ורטוריקה כזאת ישפיעו גם ישפיעו. לא בכדי כתב שרון את מאמר השטנה שלו בעברית ולא באנגלית.

לסיום, כדאי להזכיר צירוף מקרים מוזר והוא שבאינתיפאדה השנייה לא היה לנו "שר הסברה". למשרדי ממשלה מיותרים יש כנראה נטייה להצדיק את קיומם. מעניין שככל שיש לנו יותר יוזמות הסברה העולם פחות מקשיב לנו. לא נורא, בינתיים נמשיך לשכנע את עצמנו.