לאן נעלם עזמי בשארה?

אתמול אישרה ועדת הכספים של הכנסת לשלול את הפנסיה של יו"ר בל"ד לשעבר, עזמי בשארה. מסתבר שמאז עזב את הארץ והתפטר מהכנסת בשנת 2007, קיבל בשארה יותר מ-500 אלף שקלים בהטבות ובפנסיה חודשית.

איך בשארה מעסיק את עצמו מאז עזב את חיינו הציבוריים? הוא חי בעמאן, ומרבה להתראיין באלג'זירה כפרשן של ישראל והמזרח התיכון.

ב-30 באוקטובר השתתף בשארה בכנס של עיתון א-שרוק באלג'יריה. ההרצאה שנתן הועלתה ליו-טיוב, והיא חושפת את בשארה כאחד ממבקריה הרהוטים, המבריקים והחריפים ביותר של מדינת ישראל. לאלה מכם שאינם דוברי ערבית, אני מביא כאן את עיקרי הדברים.

1. ישראל כישות קולוניאליסטית. בפתח דבריו פונה בשארה לקהל האלג'יראי ואומר שהוא חש כתלמיד יותר מאשר מורה, שכן אלג'יריה יכולה ללמד את העולם שיעור במאבק בכיבוש קולוניאליסטי. עם זאת, לדברי בשארה, האלג'יראים סבלו מתנאי כיבוש קשים יותר מאשר הפלסטינים תחת ידי ישראל.

2. הסוגיה הפלסטינית כמראה של העולם הערבי. החברה הערבית עומדת בפני שלב היסטורי חדש, שפרטיו טרם התבהרו. בשלב הקודם, העולם הערבי קיבל את ההנחה שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא עניינו של העם הפלסטיני והסכסוך הערבי-ציוני היה מפולג ומפוצל בין אינטרסים ערביים שונים. הישראלים, טוען בשארה, יצרו קונספציה לאחר מלחמת ששת הימים לפיה מה שמעניין את הערבים הוא "שטחים תמורת שלום". אותה קונספציה, אותה מכנה בשארה בשם "קונספציית קמפ דייויד" הופצה והוטמעה בעולם הערבי לאחר קריסת המחנה הסוציאליסטי הערבי. הגורם היחיד שמנע הטמעה מלאה של הקונספציה הזו הוא מחנה סוציאליסטי קטן בעולם הערבי שהתנגד לאותו "שלום אמריקאי" (pax Americana).

3. הפלסטינים נכנעים לקונספציה הישראלית. בעקבות העולם הערבי, הפלסטינים קיבלו את הקונספציה הישראלית, אך בצורה מעוותת, שהרי נוסחת "שטחים תמורת שלום" עובדת רק כאשר מדובר בשתי מדינות, לא במדינה (ישראל) ובתנועה לשחרור לאומי (אש"ף). נכון להיום הפלסטינים נמצאים בשטח הדמדומים, באשר הם יצאו ממציאות של תנועה לשחרור לאומי ועדיין לא הפכו למדינה. תפקידה היחיד של הרשות הפלסטינית כיום, אליבא דבשארה, הוא ביצוע משימות בטחוניות המוטלות עליה לפי הסכמי אוסלו.

4. הפלסטינים עוברים ממצב של "תנועה לשחרור לאומי" למצב של "התנגדות" (מקאומה). הפוליטיקה הפלסטינית ויתרה על קלף המאבק, והמאבק צמח כמסלול נפרד ללא אידיאולוגיה פוליטית. ה"התנגדות" קיימת היום בעולם הערבי רק באזורים בהם אין מדינה מתפקדת: עראק, הרשות הפלסטינית, לבנון. כל המדינות המתפקדות מדברות בשבח השלום (עם ישראל), גם אלה שלא חתמו על הסכם כזה עדיין. בעבר, מתאונן בשארה, כל מדינות ערב כולל המלוכניות התנגדו לכיבוש זר, ואילו היום כולן (כולל הרפובליקות הסוציאליסטיות) משתפות פעולה עם הרשות הפלסטינית הכבושה.

וכאן מגיע בשארה לשורה התחתונה.

בתנאים אלה, של מדינות ערב בוגדניות, אין ברירה אלא לתמוך ב"התנגדות" (החמושה). זו אינה שאלה של הזדהות אידיאולוגית עם התנועות הללו, טוען בשארה, אלא מצב של אין ברירה.

***

לסיכום, אכן בשארה שונא את ישראל שנאה עמוקה. אך שנאה זו היא חלק מהחשדנות והאיבה שהוא רוחש לכל המשטרים באיזור. עקבי עם גישתו הלאומית, בשארה תומך ב"עמים" נגד המשטרים הבוגדניים השולטים בהם. מבלי לחרוץ את דינו בחשדות לשיתוף פעולה עם חזבאללה בהן הוא מואשם בישראל, ניכר שבשארה מזדהה פילוסופית עם גישת ההתנגדות של חמאס וחזבאללה.

על גרוסמן, בן-גביר, חרמות, ועוד

אתמול היה לי קצת זמן לשרוף אחרי העבודה, ורגליי הובילו אותי לחנות סטימצקי במדרחוב בן יהודה. בכניסה לחנות עמד איתמר בן-גביר, סביבו קבוצת תומכים שצילמו והקליטו אותו מפציר בבאי החנות "לקנות כל דבר רק לא דויד גרוסמן". הסיבה ברורה- גרוסמן, יחד עם אמנים נוספים, קרא להחרים את היכל התרבות החדש שנפתח באריאל.

התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה להכנס לחנות ולקנות את הספר הראשון של דויד גרוסמן שנקרה בדרכי. קניתי את ספר הדקדוק הפנימי, יחד עם החדש של אתגר קרת והחדש של סייד קשוע (היה מבצע של שלושה במחיר אחד).

האירוע הרתיח את מוכרות החנות, אבל מהרגע הראשון הבנתי שמעשהו של בן-גביר לגיטימי כתגובה, ואף מתבקש. הבנתי שחרם מוביל לחרם. פשוט העדפתי את גרוסמן על פני בן-גביר; בדיעבד, כנראה שנסחפתי כמעט בעל כורחי למשחק סכום אפס שבו הייתי חייב לבחור באחד על פני השני.

אבל הארוע גרם לי לחשוב על החרם ככלי לביטוי פוליטי. אני חושב שגרוסמן וחבריו טעו במכתב האמנים שלהם, וכעת אנסה להסביר מדוע (לפי זרם תודעה, לאו דווקא סדר חשיבות).

1. המכתב מנוסח בצורה פחדנית. האמנים מצהירים ש"אריאל אינה חלק ממדינת ישראל ועל כן חוזה המחייב שחקן להופיע בכל חלקי ישראל אינו כולל, מבחינה משפטית, התחייבות להופיע באריאל". נכון, אבל גם איטליה אינה חלק ממדינת ישראל ולא ראיתי את אוהד נהרין, אחד מחותמי המכתב, מונע מלהקת המחול שלו להופיע שם. העניין האמיתי הוא בחירה להעניש תושבי אזור גיאוגרפי מסויים כדי להעביר מסר פוליטי. זו המהות ובכך צריך לדון, לא בסעיפים חוזיים מטופשים.

2. "צו המצפון". האמנים פונים אל "צו המצפון" וה"אחריות הציבורית" של עמיתיהם. לדידם, המרחק הגיאוגרפי הקטן של אריאל ממחנות הפליטים בגדה מטיל על תושביה אחריות גדולה יותר כלפיהם. אבל המצפון של האמנים החתומים הוא סלקטיבי.

אריאל נמצאת 35 ק"מ מזרחית לתל אביב. היכן נגמרת אחריותם הפלילית של תושבי תל אביב ומתחילה אחריותם של תושבי אריאל? אריאל נוסדה על ידי קבוצה שנקראה "גרעין תל אביב". היא הוקמה על אדמות שנרכשו בהחלטתם של המפא"יניקים ישראל גלילי, שמעון פרס, ואהרון אוזן בשנת 1977. נכון אמנם שהיא הוקמה בלב השומרון במטרה למנוע חלוקה של הארץ, אבל האם ישובי חומה ומגדל לא הוקמו במטרה לקבוע גבולות עתידיים? הטענה המוסרית נשמעת מגוחכת כשהיא באה מפיהם של שוכני הבתים הערבים בקטמון ובקעה, או תושבי רמת אביב הבנוייה על חורבות שיח' מוניס.

העניין בעיקרון מוסרי הוא שהוא לא נמחק עם חלוף השנים. ייתכן שחותמי המכתב שכחו היכן הם חיים, אבל אני בטוח שפליטי טלביה ושיח' מוניס לא שכחו. אם אריאל תפונה ביום מן הימים, יהיה זה מתוך שיקול פוליטי קר, מתוך התנערות ישראלית מגורל הפלסטינים ודאגה לאופיה המוסרי בטווח הארוך, ולא כענישה לתושבי אריאל על עוול קהילתי.

3. "אחריות ציבורית". האחריות הציבורית של חותמי המכתב מתחילה ונגמרת, כנראה, בהצהרות נבובות במקום בשינוי אקטיבי של המציאות בשטח. במקום לשכנע, להפגין, להצביע, להתראיין, לערוך חוגי בית, ללמוד ערבית, מעדיפים החתומים מדיניות של "שב ואל תעשה". כאילו שהחרם שלהם ישכנע מישהו שהם צודקים. כל מה שהוא יעשה (ועשה) הוא לדחוק את אנשי המרכז ימינה ולעורר חרם נגדי. חרם הוא נשקו של המיואש, הוא צעד המביע חוסר אמון עמוק במוסדות המדינה הדמוקרטיים- החל בכנסת וכלה בבית המשפט. החרם אינו קונסטרוקטיבי אלא הרסני במובן זה שהוא שואף לשבור את כללי המשחק. אם יש אשמה באריאל, הרי היא אשמתם של ממשלות ישראל לדורותיהם ואשמת אזרחי ישראל שנתנו ונותנים לפתרון שתי המדינות לחמוק לנו בין הידיים כבר ארבעים שנה. תושבי אריאל נושאים באשמה הזו יחד עם כולנו.

ועוד דבר- האם החוק הישראלי מלבין את העוול המוסרי? אני גדלתי ברמות, גבעה עליה הוצבו קני ארטילריה ירדניים במלחמת ששת הימים, שכונה שנמצאת ברובה מעבר לקו הירוק. האם העובדה שישראל החילה על רמות את ריבונותה יחד עם שאר השכונות החדשות של ירושלים עושה אותה "כשרה יותר"? או שמא, כפי שאני טוען, הקו המוסרי אינו מקביל לקו הירוק...?

נקודה נוספת לסיכום- נשק החרם הוא מסוכן לישראל מבחינה בינלאומית. הוא משמש דלק בידי אמנים ברחבי העולם שאינם מקבלים את האבחנה המזוייפת בין מדינת ישראל ובין השטחים שהיא שולטת בהם כבר ארבעים שנה, ומדירים את רגליהם כליל מישראל. האמנים הישראלים צריכים לענות לעצמם ולנו בכנות- האם הם תומכים בחרם על ישראל? או שהצעד הזה הוא רק בגדר מירוק מצפון אישי בבחינת "אני את נפשי הצלתי"?

הערב, בסימפוזיון על ישעיהו ליבוביץ בספריה הלאומית שמעתי שליבוביץ, אחד ממתנגדיה הגדולים של תנועת גוש אמונים, נהג להרצות בהתנחלויות. הוא היה צועק על הקהל, והם היו צועקים בחזרה, ובסוף היו לוחצים ידיים וליבוביץ היה שב לביתו. אני לא יודע אם ליבוביץ הצליח לשכנע מישהו, אבל ברור לי שחרם לא ישכנע את תושבי אריאל לחזור למדינת ישראל.