אתמול אישרה ועדת הכספים של הכנסת לשלול את הפנסיה של יו"ר בל"ד לשעבר, עזמי בשארה. מסתבר שמאז עזב את הארץ והתפטר מהכנסת בשנת 2007, קיבל בשארה יותר מ-500 אלף שקלים בהטבות ובפנסיה חודשית.
איך בשארה מעסיק את עצמו מאז עזב את חיינו הציבוריים? הוא חי בעמאן, ומרבה להתראיין באלג'זירה כפרשן של ישראל והמזרח התיכון.
ב-30 באוקטובר השתתף בשארה בכנס של עיתון א-שרוק באלג'יריה. ההרצאה שנתן הועלתה ליו-טיוב, והיא חושפת את בשארה כאחד ממבקריה הרהוטים, המבריקים והחריפים ביותר של מדינת ישראל. לאלה מכם שאינם דוברי ערבית, אני מביא כאן את עיקרי הדברים.
1. ישראל כישות קולוניאליסטית. בפתח דבריו פונה בשארה לקהל האלג'יראי ואומר שהוא חש כתלמיד יותר מאשר מורה, שכן אלג'יריה יכולה ללמד את העולם שיעור במאבק בכיבוש קולוניאליסטי. עם זאת, לדברי בשארה, האלג'יראים סבלו מתנאי כיבוש קשים יותר מאשר הפלסטינים תחת ידי ישראל.
2. הסוגיה הפלסטינית כמראה של העולם הערבי. החברה הערבית עומדת בפני שלב היסטורי חדש, שפרטיו טרם התבהרו. בשלב הקודם, העולם הערבי קיבל את ההנחה שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא עניינו של העם הפלסטיני והסכסוך הערבי-ציוני היה מפולג ומפוצל בין אינטרסים ערביים שונים. הישראלים, טוען בשארה, יצרו קונספציה לאחר מלחמת ששת הימים לפיה מה שמעניין את הערבים הוא "שטחים תמורת שלום". אותה קונספציה, אותה מכנה בשארה בשם "קונספציית קמפ דייויד" הופצה והוטמעה בעולם הערבי לאחר קריסת המחנה הסוציאליסטי הערבי. הגורם היחיד שמנע הטמעה מלאה של הקונספציה הזו הוא מחנה סוציאליסטי קטן בעולם הערבי שהתנגד לאותו "שלום אמריקאי" (pax Americana).
3. הפלסטינים נכנעים לקונספציה הישראלית. בעקבות העולם הערבי, הפלסטינים קיבלו את הקונספציה הישראלית, אך בצורה מעוותת, שהרי נוסחת "שטחים תמורת שלום" עובדת רק כאשר מדובר בשתי מדינות, לא במדינה (ישראל) ובתנועה לשחרור לאומי (אש"ף). נכון להיום הפלסטינים נמצאים בשטח הדמדומים, באשר הם יצאו ממציאות של תנועה לשחרור לאומי ועדיין לא הפכו למדינה. תפקידה היחיד של הרשות הפלסטינית כיום, אליבא דבשארה, הוא ביצוע משימות בטחוניות המוטלות עליה לפי הסכמי אוסלו.
4. הפלסטינים עוברים ממצב של "תנועה לשחרור לאומי" למצב של "התנגדות" (מקאומה). הפוליטיקה הפלסטינית ויתרה על קלף המאבק, והמאבק צמח כמסלול נפרד ללא אידיאולוגיה פוליטית. ה"התנגדות" קיימת היום בעולם הערבי רק באזורים בהם אין מדינה מתפקדת: עראק, הרשות הפלסטינית, לבנון. כל המדינות המתפקדות מדברות בשבח השלום (עם ישראל), גם אלה שלא חתמו על הסכם כזה עדיין. בעבר, מתאונן בשארה, כל מדינות ערב כולל המלוכניות התנגדו לכיבוש זר, ואילו היום כולן (כולל הרפובליקות הסוציאליסטיות) משתפות פעולה עם הרשות הפלסטינית הכבושה.
וכאן מגיע בשארה לשורה התחתונה.
בתנאים אלה, של מדינות ערב בוגדניות, אין ברירה אלא לתמוך ב"התנגדות" (החמושה). זו אינה שאלה של הזדהות אידיאולוגית עם התנועות הללו, טוען בשארה, אלא מצב של אין ברירה.
***
לסיכום, אכן בשארה שונא את ישראל שנאה עמוקה. אך שנאה זו היא חלק מהחשדנות והאיבה שהוא רוחש לכל המשטרים באיזור. עקבי עם גישתו הלאומית, בשארה תומך ב"עמים" נגד המשטרים הבוגדניים השולטים בהם. מבלי לחרוץ את דינו בחשדות לשיתוף פעולה עם חזבאללה בהן הוא מואשם בישראל, ניכר שבשארה מזדהה פילוסופית עם גישת ההתנגדות של חמאס וחזבאללה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה