יום שישי, 27 במאי 2011

על שתי יוזמות שמאל ישראליות שונות במהותן

שתי יוזמות שמאל באו לאחרונה לאוויר העולם בישראל. האחת מבקשת להשיב לישראל את היוזמה המדינית והשנייה מבקשת ליטול אותה ממנה.

למרות שאני שותף לתוצאה הפוליטית לה הם מייחלים, ואולי דווקא משום כך, אני מוטרד מהמכתב ששלחו קבוצה בכירה של אנשי שמאל למנהיגי אירופה להכיר במדינה פלסטינית. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע.

מיואשים מהקיפאון המדיני, מהשחיקה בדמוקרטיה הישראלית, ומהגזענות הגואה, מבקשים אנשי השמאל מאירופה להציל את ישראל מעצמה. כיצד הם רואים בעיני רוחם את היום שאחרי הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם? הרי ההכרזה לא תהפוך את חזון המדינה למציאות. אחמד עדיין יעמוד במחסום. מה שהם מייחלים לו, אך לא אומרים זאת במפורש, הוא לחץ בינלאומי גובר על ישראל, בחרמות או בתביעות משפטיות, שיכריחו את ישראל לברוח מהשטחים. במובן זה, יוזמתם דומה מאוד ליוזמת החרם על מוצרים ישראלים (BDS) שמנסים לקדם פעילי שמאל בארה"ב ובאירופה. יותר מכל, מבטא מכתבם ייאוש מיכולתה של המערכת הפוליטית הדמוקרטית בישראל להביא לסיום הכיבוש בשטחים ולחתימה על הסכם שלום.

"כישלונה של הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב לחדש את המשא ומתן המדיני אינם מאפשרים עוד להתכחש למציאות העגומה - השלום נפל בשבי תהליך השלום," הם כותבים, ומבקשים לדלג על התהליך ולקפוץ ישר ל"שלום". אבל זה לא יעבוד, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות פרקטיות.

עקרונית, אתה לא יכול לדרוש מדינה "יהודית ודמוקרטית" על ידי מעשה שהוא במהותו אנטי דמוקרטי, ונועד לעקוף את החלטת העם בישראל. למרבה הצער, בנימין נתניהו הוא המנהיג הנבחר בישראל ולכן הדרך הדמוקרטית היחידה להחליף אותו (או את מדיניותו) היא על ידי שכנוע הציבור הישראלי שהמדיניות המדוברת מובילה לאסון. יש דרכים רבות לעשות זאת: הפגנות, מאמרי מערכת, קמפיינים ציבוריים ושימוש במדיה וברשתות חברתיות להפצת המסר. ארגונים כמו "בצלם", "יש דין" או "שוברים שתיקה" המתעדים את עוולות השהייה בשטחים עושים את העבודה הזאת יפה.

פרקטית, ברור שפינוי מסיבי של יישובים ביהודה ושומרון, שהוא המפתח להקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא, יצטרך להיעשות מתוך קונצנזוס ציבורי רחב. מבחינה זו, נתניהו הוא המנהיג הנכון שכן הוא מייצג את הצד הימני ביותר של המפה הפוליטית וכידוע רק מנהיגי ימין מובהקים הצליחו בהיסטוריה הישראלית לסגת משטחים, מסיבות מובנות. אבל המהלך לא יכול להתפס על ידי הציבור כנכפה מבחוץ, אלא כתוצאה של אותם שיקולים ביטחוניים ואסטרטגיים שעליהם נתניהו כל כך אוהב לדבר. כמו שבגין יצא מסיני וכמו ששרון יצא מעזה. משום כך, מהלך כפוי לא יעבוד ואם יעבוד – יביא לקרע עמוק ואולי בלתי ניתן לאיחוי בחברה הישראלית, לאסוננו.

הכותבים גם מתעלמים בצורה בלתי אחראית מהשינויים במפה הפוליטית הפלסטינית. עדיין לא ידוע אם הסכם הפיוס בין פתח לחמאס יחזיק מעמד, ממשלה פלסטינית טרם הורכבה, אך ברור שיחס הרשות הפלסטינית לישראל עשוי להשתנות לרעה באופן דרמטי. התעלמות מופגנת מכך היא טמינת הראש בחול.

המודל השני, והוא החיובי יותר בעיניי, הוא זה של "ישראל יוזמת". באחד הפוסטרים שלהם, כתבו חברי היוזמה, שרובם מגיעים מהצד הבטחוני של השמאל הישראלי המתון: "אדוני ראש הממשלה ... לפני שיהיה מאוחר, עבור מנאומים למעשים. תחליט קח יוזמה. תנהיג." היוזמה המפורטת מציגה עצמה כתשובה הישראלית ליוזמת השלום הערבית משנת 2002, שישראל הרשמית מעולם לא דנה בה. חשיבותה בכך שהיא פונה לציבור הישראלי ולהנהגה הישראלית. משקלה של היוזמה נובע לא רק מהרקע הבטחוניסטי של מנסחיה, אלא מהעובדה שהיא שמה את מבטחה בשיקול הדעת של הציבור הישראלי, ולא של קובעי המדיניות בבריסל ושטרסבורג. "ישראל צריכה להחליט על עתידה מתוך עוצמה ולא להיגרר אחרי הארועים," הם כותבים בהצהרת הכוונות. הם גם מבינים ששלום, כמו חמין, הוא תהליך עדין והדרגתי, לא הפופקורן למיקרוגל שמציעים חותמי המכתב.

אני מניח שחותמי המכתב הראשון מקבלים את הפתרון הפוליטי שמציעה היוזמה השנייה. אבל לפעמים הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.

יום שלישי, 24 במאי 2011

ישראל, סעודיה והצניעות החולנית

הרב יוסף שלום אלישיב, המנהיג הרוחני של החרדים הליטאים, פסק לאחרונה כי מותר לבזות אישה שאינה מכבדת את הכללים הבלתי כתובים של קווי האוטובוס הנפרדים המונהגים בישראל. פסק ההלכה המזעזע הזכיר לי דיון דומה שהולך וצובר תאוצה בימים אלה בסעודיה; בעניין זכותן של הנשים לנהוג במכונית.

בסעודיה נשים אינן נוהגות ברכב. רק היום דיווח היומון ריאד על אשה בשנות הארבעים לחייה שנעצרה בידי שוטרי תנועה ורכבה הוחרם רק משום שהעזה לנהוג לסופרמרקט לקניות. אבל ההתנגדות לנוהג המפלה, שקיים רק בסעודיה, הולכת וצוברת תאוצה. בצעד מחאה, החליטה בשבוע שעבר אשה צעירה בשם מנאל אלשריף לנהוג במכונית כשלצדה פעילת זכויות אדם שצילמה אותה עושה זאת, והעלתה את הסרט ליו-טיוב. קבוצת פייסבוק שהקימה אלשריף למען זכותן של הנשים לנהוג קיבלה 12,000 אוהדים, לפני שנסגרה. מאמר נהדר שהתפרסם אתמול בניו-יורק טיימז ציין כי המהפכות בעולם הערבי נתנו לנשים הסעודיות את התעוזה לצאת בפומבי, ואת האמצעים הטכנולוגיים להפיץ את המסר.

מה שמדהים הוא שכמו בישראל, אפליית הנשים בנהיגה אינה מעוגנת בחוק הסעודי. היא מוסכמה חברתית שנשענת על פסקי הלכה של חכמי הדת המחמירים ביותר, עד כדי כך שמשטרת התנועה ומשטרת הצניעות הסעודית (כן, קיים גוף כזה – שתפקידו לאכוף צניעות והפרדת מינים במרחב הציבורי) משתפות פעולה. אלשריף וחברותיה החליטו לעשות מעשה והכריזו על ה-17 ביוני כיום של מרי אזרחי שבו תנהגנה נשים במכוניות באופן הפגנתי. צעד דומה ננקט על ידי פעילת זכויות הנשים נהא אלסלימאן שמנסה לעודד נשים להירשם בפנקס הבוחרים הסעודי לקראת הבחירות המוניציפאליות הקרובות, למרות האיסור החל על נשים להצביע בבחירות.

אבל גם לחלק מהגברים בסעודיה נמאס מהעיסוק הפתולוגי בנושא צניעות. הטענה של בעל הטור הליברלי ח'לף אלחרבי במאמר מערכת ביומון עוכאז היום, היא העתק כמעט מושלם של הטענות בישראל כנגד העמדה המחמירה של החרדים בעניין "קווי המהדרין".

"האם קבוצות נערים המתפוצצות מתשוקה קיימות באמת בחברה המוסלמית השמרנית שלנו, או שהן תוצר של הדמיון?" שואל אלחרבי רטורית. "אם קבוצות כאלה קיימות באמת, משמעות הדבר היא שהפרויקטים העצומים שלנו ליצור חברה צנועה נחלו כישלון חרוץ."

אך אלחרבי לא באמת מאמין שהסעודים הצעירים הם חבורה של חרמנים חסרי רסן.

"איני מפקפק בכך שהמחנק החברתי ממנו סובלים נערינו יכול להוביל לעתים להתנהגות סוטה, אך איני סבור שהנוער הסעודי חייתי עד כדי כך. הם בני אדם כמו האחרים – יש בהם טוב ורע."

לקוראים שלא השתכנעו שאין כל הצדקה מוסרית או חברתית למנוע מאישה לנהוג ברכב, מסכם אלחרבי את דבריו במילים הבאות:

"אם אכן ההתנפלות על נשים היא התנהגות טבעית בחברה שלנו, הרי שכולנו צריכים ללכת לפסיכיאטר!"

אולי כדאי שיתד נאמן יתחילו להעסיק מתרגמי ערבית...