ציון במשפט תיפדה

אני עוקב בעצב ובחשש אחרי ההתפתחויות בעקבות פסיקת בג"צ בפרשיית בית הספר בעמנואל. מחר ימלאו את הרחובות שבהם חלפתי בדרכי מהאוניברסיטה לבית הוריי אלפי חרדים שיפגינו נגד מוסדות המדינה וזכותן לקבל הכרעות. כבר חשתי בעבר את הבושה החמוצה של נסיעה בקווי אגד נפרדים באותם רחובות, עומד או ישוב בקידמת אוטובוס שבו נשים נדחפות מאחור; אבל נראה שהפעם נפל דבר בישראל. עד כה העימותים בין החרדים למדינה התמקדו באירועים נקודתיים: פה נתיחת גופה, שם קברים עתיקים. דומה שכאן לראשונה העימות החזיתי הוא סביב זכותה של המדינה לקבוע עקרונות מוסריים וערכיים עבור כלל האזרחים, ולאכוף את מרותה על אי העמידה בהם. את האמת הפשוטה הזאת הבין הרב אלישיב כשהצהיר ש"המאבק הזה הוא המאבק של הדור, והמלחמה של הדור" וטען כנגד השופטים ש"הם לא רוצים לאבד את הגוף, אלא את הנפש."

את ההפגנה מחר ניתן לראות בשני אופנים, ואיני יודע איזה מהם חמור יותר. ייתכן שהחרדים מפגינים משום שהם אכן מאמינים שאפליה על רקע עדתי היא עיקר הלכתי או אמוני; שישנן עדות מסויימות בעם ישראל שרמתן הדתית נמוכה מזו של "העדה שלנו" בהגדרה. מצד שני ייתכן שההפגנה היא קריאת תגר על המדינה ועל עצם זכותה של נציגיה המוסמכים להחליט החלטות שיחייבו את הציבור החרדי. כנראה ששתי התשובות נכונות, ושתיהן מחרידות.

אבל את האפשרות השנייה שהעליתי אי אפשר שלא לראות בהקשר הרחב יותר של התנהגות של קבוצות בחברה הישראלית. לא סוד הוא שישנם תחומים בארץ ישראל - חברתיים וגיאוגרפיים - שמהם המדינה הסירה את ידיה זה מכבר ושבהם איש הישר בעיניו יעשה. אני מדבר לא רק על מערכת החינוך שכבר מאז קום המדינה מקבעת, באמצעות מימון, את האוטונומיה הכיתתית כברירת המחדל ה"טבעית" על חשבון הסולידריות הכללית. אני מדבר גם על יישובים הומוגנים, חלקם עם ועדות קבלה, שתושביהם אינם מכירים את השונה (לא רק בן עם אחר, אלא גם בן עמם שלהם!) ואינם מכירים בו. ואני מדבר על התנחלויות שמבחינת הקיצוניים שבתושביהם פסיקת בית משפט היא בבחינת המלצה בלבד, או אולי עצה רעה, ושעבורם שליחי בית המשפט בדמות חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל הם קלגסים.

"הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". את האנרכיה שמפניה הזהיר ר' חנינא סגן הכוהנים במסכת אבות אנו רואים כעת לנגד עינינו בדמות הפגנה (שאני מקווה שלא תידרדר לאינתיפאדה אלימה) תוך פריסה של אלפי שוטרים והצמדת מאבטחים לשופטי ישראל. המדינה הפריטה לדעת את מוסדותיה ואת ערכיה, ועכשיו היא משלמת את המחיר. כולנו משלמים את המחיר. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית אינה בהפגנת החרדים מחר, אלא בשתיקה הרועמת של הציבור הרחב ומנהיגיו שעומדים מנגד ואינם יוצאים באלפים לרחובות בהפגנת נגד.

קחו למשל את תגובתו של ראש הממשלה, הנציג הבכיר של המדינה והממסד, תגובה רפה ומגומגמת כצפוי. במקום לעמוד כסלע איתן מאחורי החלטת בג"צ ולהעמיד במקומם את כל הגזענים והרדיקלים החופשיים שמטרידים אותנו ומהלכים עלינו אימים, הוא קרא "לכל הצדדים הנוגעים בדבר לגלות איפוק [...] ולפתור את הבעיה בדרכי שלום ונועם". אפשר לשאול מי הם בדיוק "כל הצדדים הנוגעים בדבר?" ואם אני צד- איך ולמה אני אמור לנהוג איפוק? יש מחלוקות שחייבות להסתיים בהכרעה, ואסור שתסתיימנה בפשרה. המחלוקת שלפנינו היא אחת המובהקות שבהן.

בעוד פחות מחודש אני חוזר לעירי האהובה ירושלים ששמה שלום, עיר הצדק, קריה נאמנה, אך כל ישותה רקובה משנאת חינם, פירוד, פילוג, ריב ומדון.

מקרה קל של מחלת ים

לפני שסיפור המשט יהפוך לאטריות קרות שאני מקווה שלא יתחממו מחדש, כמה הערות:

תמונת הוידאו הקפואה של חייל הקומנדו הימי מושלך מסיפון האונייה בידי המון פורעים תורכים נועד באופן מתוחכם להזכיר, ואכן הזכיר, תמונה דומה מהעבר הלא רחוק.

ב-12 באוקטובר 2000, שבועיים אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה, נקלעו בטעות שני חיילי המילואים יוסי אברהמי וודים נורז'יץ' לראמאללה. המון מוסת ביצע בשניים לינץ' אכזרי והשליך את גופותיהם מחלון תחנת המשטרה. אני עדיין מצטמרר כשאני נזכר בתמונות האלה.

המילה "לינץ'" ומערכת הדימויים מאז שבים ועולים במקרה דנן, אבל רק מדגישים כמה השתנינו כחברה, עשר שנים אחרי.

כאשר חיילי קומנדו משתלשלים באישון לילה ממסוק קרב עם נשק חם, גם אם לא התכוונו לעשות בו שימוש, ואז זוכים להתנגדות אלימה, זה לא לינץ'. כי הם חיילים וכי הם לא הגיעו במשימת שלום, במילים אחרות - הם לא שני מילואימניקים שהלכו לאיבוד. יתרה מזאת, השימוש במושג "לינץ'" מראה בדיוק את ליקוי המאורות שלנו, את הטשטוש המוחלט שחל בתודעה הישראלית בין אזרחים לחיילים, במשמעות הפגיעה באזרחים (גם אלימים) אל מול משמעות הפגיעה בחיילים, ואת חוסר האבחנה שלנו בין פעולה התקפית לפעולה הגנתית.

הפעולה הזאת, והכיסוי התקשורתי שלה, חידדו מאוד את ההבדלים העמוקים בין תודעת הישראלים ותודעת שאר העולם. הישראלים מתעסקים ללא הרף בשאלה מי היה יותר אלים על האונייה, או במילים אחרות "מי התחיל". רוב העולם מקבל אלימות מוגבלת של אקטיביסטים כאשר מדובר בהתנגדות לעוולות - תשאלו כל אדם ברחוב את מי הוא אוהד יותר: את ספינות גרינפיס או את ציידי הלוויתנים היפנים. את אף אחד בעולם לא מעניין כמה אלות בייסבול או כמה סכינים קפיציות היו על הספינה. כהרגלנו בקודש, אנחנו ממשיכים לשכנע בעיקר את עצמנו. ניסינו בהסברה הישראלית לרקוד על שתי החתונות- מצד אחד לטעון שחשבנו שמדובר בפעילי שלום ולכן לא באנו מוכנים לעימות (כדי לתרץ בדיעבד את מחיר הדמים הגבוה) ומנגד להסביר שלמעשה עצרנו שלוחה של אלקאעדה, חמושה עד צוואר. ניסינו ונכשלנו. בעולם, לעומת זאת, שואלים את השאלה הגדולה: איזו תכלית נועד לשרת המצור על עזה? אבל אם את המצור על עזה (שהוא מזמן לא הרמטי- ישראל עצמה איפשרה לא מזמן לספינות להגיע לעזה בלי בדיקה, וכולם יודעים זאת) איננו יכולים להצדיק בפנינו ובפני העולם, כיצד נוכל להצדיק את השמירה עליו "בכל מחיר?"

ישנן כמה אקסיומות שהציבור מקבל בשמחה וללא שאלות, כמו היו תורה למשה מסיני:
1. רטוב זה נקי (כלל צבאי ידוע)
2. אם הפלסטינים סובלים זה בוודאי 'טוב ליהודים'. לגלעד שליט, לתושבי שדרות, למישהו. מכיוון שאנחנו (לא רק העולם, אלא גם אנחנו) רואים את הסגר על רצועת עזה בעיקר כעונש קולקטיבי שמבטא תיסכול על בחירת חמאס ועל חוסר היכולת לסיים את סוגיית שליט, הרי שהתגובה ההכרחית שלנו לפיאסקו של אתמול אינה התנצלות בסגנון "סליחה, טעינו, אבל היינו מוכרחים" אלא הטענה הבלתי משכנעת "הם תקפו אותנו בסכינים". כפי שכתבתי כאן בעבר, כשאין מדיניות ואף אחד בארץ לא דורש הסברים על המדיניות, שום הסברה לא תעבוד. התגובה לואקום הזה היא פאניקה, פאניקה ואלימות- שבאים לידי ביטוי הן בלב ים והן במליאת הכנסת.

הנה שיר משעשע ואקטואלי לסיום:
http://www.youtube.com/watch?v=2M30ttmuW08&feature=related

***

לפני שבוע וחצי ביליתי שבת במחיצת מדריכים יהודים רפורמים בגרמניה, במסגרת סמינר. זאת היתה חוויה די ייחודית, כמעט מטלטלת. החשיפה לאנשים דתיים, חלקם באופן עמוק, שאינם אורתודוכסים היא די זרה ומוזרה לאדם שגדל בישראל, דתי או חילוני. גיטרות בזמן התפילה, שליחי ציבור- גברים ונשים, עטויי טליתות שעומדים כשפניהם לציבור ומדברים לתוך מיקרופון, נוסח תפילה שונה מאוד. העובדה שכל זה התרחש בגרמניה רק הוסיפה למבוכה.

כשסיפרתי לכמה תלמידים כאן בבית הספר על הביקור המתוכנן שלי לגרמניה, התגובות היו שליליות ביותר- הרפורמים (שנקראים בצרפת 'ליברלים') הם האויב מספר אחת של הממסד האורתודוכסי, די דומה לארץ. האורתודוכסים על פי רוב מעדיפים מחלל שבת, בועל נידות ואוכל שפנים שמגיע מדי פעם לבית הכנסת שלו ונותן ח"י אירו בעת העלייה לתורה על פני אדם משכיל ומחוייב ליהדותו, אך המעניק לה פרשנות שונה באופן רדיקלי. שלא תהיה טעות- אני מתנגד באופן עמוק לרפורמה, אבל אני חייב לשאול את עצמי מה עדיף- אדם שלא אכפת לו או אדם שאכפת לו מאוד, אבל באופן אחר ממני. האם הייתי מעדיף שאותם פליטי ברית המועצות לשעבר שחיים בעיר שכוחת האל בילפלד יבלו את השבת בבית או בבית הכנסת הרפורמי? שאלה קשה שאין לי עליה תשובה חד משמעית, אבל אני נוטה לעבר האפשרות השנייה.

לסיום, שתי תפילות שמשכו את תשומת לבי מתוך סידור התפילה שבו משתמשים החניכים, הראשונה בגלל הקונטקסט הגרמני והשנייה בגלל ההבדלים הבולטים לעומת התפילה המסורתית:

תפילת המחנה (בגרמנית במקור)
אנו מודים לך ה' על כך שאנו יכולים לעמוד כאן היום עם כל החברים שלנו.
אנו מודים לך ה' על כך שאנו יכולים לחוות כאן הנאה וידידות.
אנו מודים לך ה' על כך שמצאנו כאן מקום, שבו אנו יכולים לממש את יהדותנו בשלום.
אנו מודים לך ה' על כך שקיבלו אותנו (wilkommen sind) בארץ זו. אנו מבקשים ממך, ה', שתביא לנו ימים יפים רבים עד המחנה הבא, ותנחה אותנו בדרכנו.

תפילה למען מדינת ישראל (בעברית במקור)
אלוקינו ואלוקי אבותינו שלח נא ברכתך על מדינת ישראל ועל כל יושביה. שלח נא אורך ואמיתתך למנהיגי העם והדריכם בחכמה ובתבונה כדי שישרור שלום בגבולותיה ושלוה בבתיה. רוח אחוה והבנה הדדית תרפא כל פצע וחבורה. תקות-עמה ועבודת-בניה תגשמנה את חזון הנביאים. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, אמן.