בשבועות האחרונים, הפך נושא הפוליגמיה, או ריבוי הנשים, לנושא החם בחברה הבדווית בדרום. זה אינו נושא חדש, כמובן, אך העיסוק בו גבר בעקבות קמפיין חדש שהשיק בסוף נובמבר ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות, ארגון גג של קבוצות נשים ערביות, תחת הכותרת "אין הצדקה לריבוי נשים". הקמפיין היה תקשורתי בעיקרו, ונועד להביא לתודעת הציבור הערבי את סבלן של הנשים הפוליגמיות דרך פוסטרים ועדויות אישיות.
כצפוי, הקמפיין לא התקבל בברכה בנגב, שם על פי ההערכות 40% מהמשפחות הבדוויות הן פוליגמיות. בסוף דרשת יום השישי בשבוע שעבר במסגד ברהט, הזהיר הדרשן את הציבור "לשמור על נשיו ובנותיו מפני ארגוני הנשים." בעידודם של ראשי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ואפילו של ראשי מועצות, הושק ברהט קמפיין נגדי בהובלת תנועה קיקיונית בשם "הועדה לשוויון זכויות האשה בנגב". הקמפיין הנגדי גנב את הלוגו והגרפיקה מהקמפיין המקורי, והתמקד בתופעת הרווקות המאוחרת (לא רק בביצה בקטמון, מסתבר):
"מהו הפתרון ל-7,513 נשים מעל גיל 30 בנגב ללא בעל?" שאלה מודעה בעיתון אלחדת' רטורית. "פוליגמיה – הפתרון השרעי!"
השיח' חמאד אבו-דעאבס, ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, הצטרף לחגיגה והאשים את תנועות הנשים בקבלת מימון מהממסד הציוני במטרה להלחם בריבוי הדמוגרפי הערבי. בראיון לשבועון הישראלי כּל אלערב הוא אמר שארגוני הנשים הורסות את האפשרות של רווקות מבוגרות להגיע לאושר שבחיי נישואין, ושלוּ הדבר תלוי בו היה גם אוסר על נישואין בין גברים ערבים לנשים ישראליות לא-ערביות.
עד כאן העובדות. עכשיו קצת חומר רקע להבנת התופעה.
בישראל פוליגמיה אסורה על פי החוק, ועונשה עד חמש שנות מאסר.
באסלאם מותר לגבר לשאת עד ארבע נשים, בתנאי שהוא מתייחס אליהן באופן שוויוני כלכלית ורגשית. פוסקי הדורות האחרונים הבינו את הבעייתיות בדרישה זו (פתחו ספר בראשית, קראו על אבותינו אברהם ויעקב, ותבינו במה מדובר) ואת הקטסטרופה החברתית שמשפחה פוליגמית יוצרת (שוב, נא לפתוח ספר בראשית), ופעלו לצמצום התופעה. כיום, התופעה מצומצמת למדיי בחברות הערביות, ובתוניסיה – החילונית שבמדינות ערב – פוליגמיה היא אף בניגוד לחוק.
בנוהג הבדווי המצב שונה. שם, זוכה האשה למעמד הקרוב יותר לזה של חפץ מאשר לזה של בן אדם. היא אינה נחשבת לישות משפטית, חסרת עצמאות כלכלית (אין לה בעלות על רכוש) ואינה יכולה לקבל החלטות הנוגעות למעמדה האישי. במשפט הבדווי אשה לעולם תהיה תחת חסותו של אפוטרופוס גבר: אביה או אחיה כאשר היא רווקה, ובעלה כאשר היא נשואה. לא פלא שמתוך תפיסה של האשה כחפץ העובר לסוחר, שבה הגבר הוא הכל והאשה היא לא כלום, קל יותר לממש ולהצדיק פוליגמיה.
כאן אולי המקום לציין שבחברה הבדווית, המונה כיום 200,000 איש בקירוב, קצב הריבוי הטבעי הוא 5.5% - מהגבוהים בעולם. משמע, הבעיה הזאת לא הולכת להיעלם בקרוב.
ישראל אינה המדינה היחידה בעולם המתמודדת עם התנגשות בין סולם הערכים של חברות מיעוט בתוכה ובין ערכי הדמוקרטיה והליברליות של הרוב. צרפת סערה וגעשה מוקדם יותר השנה כאשר התברר שגבר פוליגמי בעיר נאנט רשם את שלוש נשותיו כאמהות חד הוריות ודרש עבורן כספי ביטוח לאומי. בישראל, עשרות אלפי בדוויות עושות זאת תחת עיני החוק ואין פוצה פה ומצפצף.
ישראל התייאשה מזמן מיכולתה לאכוף את ערכיה על כלל הציבור. בעיקר, היא מפחדת מ"דת" (או הצורה שבה אנשים בוחרים להציג "דת") וחוששת להתעמת מולה ערכית. בשם פלורליזם מעוות היא מממנת מוסדות לימוד ללא תוכנית ליבה שיגדלו דור חדש של בורים. היא נמנעת באופן שערורייתי מלהגיב על מכתב רבנים-פקידים גזעני שפוגע בזכויות יסוד של 20% מתושבי המדינה. היא מתירה הפקרות חוקית בנגב ובשטחים בנושאי בנייה בלתי חוקית (שגם היא מוצדקת בנימוקים תרבותיים/דתיים).
פלורליזם הוא עיקרון חשוב, כל עוד הוא מתקיים במסגרת חוקי משחק ברורים ומוגדרים היטב על ידי השלטון המרכזי. אכיפת החוק, תוך דיאלוג מתמיד עם קבוצות המיעוט הוא הכרחי. אבל חוסר יכולתה של המדינה להתמודד עם קבוצות מיעוט הקוראות עליה תגר בשם ערכי דת או תרבות מוביל כבר היום לאנרכיה, וזו אולי התופעה המסוכנת ביותר לדמוקרטיה הישראלית.
יום שישי, 24 בדצמבר 2010
יום שלישי, 21 בדצמבר 2010
הדיאלקט המצרי אינו מתאים לגירושין
פסק הלכה חדש של המופתי של מצרים, השיח' עלי גומעה, מעורר הדים במצרים.
במחקר שערך גומעה, הוא גילה שההגייה המצרית של המילה "מגורשת", שאותה אומר הבעל לאישה בעת הגירושין, אינה מועילה מבחינה הלכתית והגירושין אינם חלים על הזוג. מדוע? במצרים האות "ק" במילה טאלק (מגורשת) שהבעל צריך להגיד שלוש פעמים, נהגית כמו "א" עיצורית (כמו במילה העברית "אמת"), וכך המילה נשמעת שונה מאשר בערבית הספרותית.
הפתוה של גומעה עוררה הדים סוערים ברחבי מצרים. הבלוגים המצרים דיווחו על העניין בטירוף, ואפילו עיתון מכובד יחסית כמו אלקודס אלערבי המתפרסם בלונדון חרג מהאובייקטיביות הדיווחית ותקף את גומעה אישית:
"ידוע שהגירושין חלים כאשר הם נאמרים בעל פה עם כוונה. אז מדוע ד"ר עלי גומעה סתר את פסיקת חכמי הדת ופנה לפסק הלכה עתיק כדי להוציא את הפתוה שלו בזמן זה?"
בינתיים לא ברור מה מעמד פסק ההלכה של גומעה. דוברו אמר שהנושא נמצא בבדיקה הלכתית של חכמי דת ב דאר אלאפתאא', המוסד הממשלתי האמון על הנפקת הלכות. אבל אם הפסק יאושרר, יכולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על החברה המצרית. עם 40% גירושין, מצרים היא המדינה המתגרשת ביותר בעולם הערבי.
לפי עזה סלימאן, יו"ר המרכז המצרי לתמיכה משפטית בנשים, בכל שש דקות מתבצעים גירושין במצרים, ו-250 אלף נשים פונות בכל שנה לבתי המשפט בבקשת גירושין (לפי אסכולות הלכה מסויימות, ובתנאים מסויימים, אשה יכולה ליזום גירושין - מה שאין כן אצלנו. אבל על כך בפוסט אחר).
האם כל זה קשור אלינו? אני חושב שכן.
באופן אידיאלי, ההלכה שואפת לעצב מציאות. אבל לעתים תכופות המציאות חזקה בהרבה מההלכה, וזו האחרונה נאלצת להתאים את עצמה. קשה להאמין שפסק ההלכה של עלי גומעה, שמשמעותו המעשית ביטול של מאות אלפי ואולי מיליוני גירושים במצרים ויצירת מאות מיליוני ממזרים יקבל תוקף ממשי. התוצאה האפשרית היחידה היא זלזול ציבורי במוסד פסיקת ההלכה במצרים, וכן בעצם ההלכה עצמה.
כך גם אצלנו, בישראל. פסיקות הלכה שמנסות לנהל קרב אבוד (ולעתים גזעני) נגד מציאות החיים סופן להיכשל ולגרור זלזול ברבנים ובמוסד ההלכה. לא יעזור לרבנים - אלפי חיילים מתגיירים לא יחזרו למעמד של גויים בעיני החברה הישראלית. לא יעזור לרבנים - אנשים ימשיכו להשכיר דירות לערבים. הדבר היחיד שיקרה הוא שנאה נוספת להלכה, מוסד מפואר שנבנה על פני אלפי שנים משום שהשכיל, כמו ששמו מעיד, ללכת עם הזמן. חבל שכך.
במחקר שערך גומעה, הוא גילה שההגייה המצרית של המילה "מגורשת", שאותה אומר הבעל לאישה בעת הגירושין, אינה מועילה מבחינה הלכתית והגירושין אינם חלים על הזוג. מדוע? במצרים האות "ק" במילה טאלק (מגורשת) שהבעל צריך להגיד שלוש פעמים, נהגית כמו "א" עיצורית (כמו במילה העברית "אמת"), וכך המילה נשמעת שונה מאשר בערבית הספרותית.
הפתוה של גומעה עוררה הדים סוערים ברחבי מצרים. הבלוגים המצרים דיווחו על העניין בטירוף, ואפילו עיתון מכובד יחסית כמו אלקודס אלערבי המתפרסם בלונדון חרג מהאובייקטיביות הדיווחית ותקף את גומעה אישית:
"ידוע שהגירושין חלים כאשר הם נאמרים בעל פה עם כוונה. אז מדוע ד"ר עלי גומעה סתר את פסיקת חכמי הדת ופנה לפסק הלכה עתיק כדי להוציא את הפתוה שלו בזמן זה?"
בינתיים לא ברור מה מעמד פסק ההלכה של גומעה. דוברו אמר שהנושא נמצא בבדיקה הלכתית של חכמי דת ב דאר אלאפתאא', המוסד הממשלתי האמון על הנפקת הלכות. אבל אם הפסק יאושרר, יכולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על החברה המצרית. עם 40% גירושין, מצרים היא המדינה המתגרשת ביותר בעולם הערבי.
לפי עזה סלימאן, יו"ר המרכז המצרי לתמיכה משפטית בנשים, בכל שש דקות מתבצעים גירושין במצרים, ו-250 אלף נשים פונות בכל שנה לבתי המשפט בבקשת גירושין (לפי אסכולות הלכה מסויימות, ובתנאים מסויימים, אשה יכולה ליזום גירושין - מה שאין כן אצלנו. אבל על כך בפוסט אחר).
האם כל זה קשור אלינו? אני חושב שכן.
באופן אידיאלי, ההלכה שואפת לעצב מציאות. אבל לעתים תכופות המציאות חזקה בהרבה מההלכה, וזו האחרונה נאלצת להתאים את עצמה. קשה להאמין שפסק ההלכה של עלי גומעה, שמשמעותו המעשית ביטול של מאות אלפי ואולי מיליוני גירושים במצרים ויצירת מאות מיליוני ממזרים יקבל תוקף ממשי. התוצאה האפשרית היחידה היא זלזול ציבורי במוסד פסיקת ההלכה במצרים, וכן בעצם ההלכה עצמה.
כך גם אצלנו, בישראל. פסיקות הלכה שמנסות לנהל קרב אבוד (ולעתים גזעני) נגד מציאות החיים סופן להיכשל ולגרור זלזול ברבנים ובמוסד ההלכה. לא יעזור לרבנים - אלפי חיילים מתגיירים לא יחזרו למעמד של גויים בעיני החברה הישראלית. לא יעזור לרבנים - אנשים ימשיכו להשכיר דירות לערבים. הדבר היחיד שיקרה הוא שנאה נוספת להלכה, מוסד מפואר שנבנה על פני אלפי שנים משום שהשכיל, כמו ששמו מעיד, ללכת עם הזמן. חבל שכך.
יום חמישי, 11 בנובמבר 2010
לאן נעלם עזמי בשארה?
אתמול אישרה ועדת הכספים של הכנסת לשלול את הפנסיה של יו"ר בל"ד לשעבר, עזמי בשארה. מסתבר שמאז עזב את הארץ והתפטר מהכנסת בשנת 2007, קיבל בשארה יותר מ-500 אלף שקלים בהטבות ובפנסיה חודשית.
איך בשארה מעסיק את עצמו מאז עזב את חיינו הציבוריים? הוא חי בעמאן, ומרבה להתראיין באלג'זירה כפרשן של ישראל והמזרח התיכון.
ב-30 באוקטובר השתתף בשארה בכנס של עיתון א-שרוק באלג'יריה. ההרצאה שנתן הועלתה ליו-טיוב, והיא חושפת את בשארה כאחד ממבקריה הרהוטים, המבריקים והחריפים ביותר של מדינת ישראל. לאלה מכם שאינם דוברי ערבית, אני מביא כאן את עיקרי הדברים.
1. ישראל כישות קולוניאליסטית. בפתח דבריו פונה בשארה לקהל האלג'יראי ואומר שהוא חש כתלמיד יותר מאשר מורה, שכן אלג'יריה יכולה ללמד את העולם שיעור במאבק בכיבוש קולוניאליסטי. עם זאת, לדברי בשארה, האלג'יראים סבלו מתנאי כיבוש קשים יותר מאשר הפלסטינים תחת ידי ישראל.
2. הסוגיה הפלסטינית כמראה של העולם הערבי. החברה הערבית עומדת בפני שלב היסטורי חדש, שפרטיו טרם התבהרו. בשלב הקודם, העולם הערבי קיבל את ההנחה שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא עניינו של העם הפלסטיני והסכסוך הערבי-ציוני היה מפולג ומפוצל בין אינטרסים ערביים שונים. הישראלים, טוען בשארה, יצרו קונספציה לאחר מלחמת ששת הימים לפיה מה שמעניין את הערבים הוא "שטחים תמורת שלום". אותה קונספציה, אותה מכנה בשארה בשם "קונספציית קמפ דייויד" הופצה והוטמעה בעולם הערבי לאחר קריסת המחנה הסוציאליסטי הערבי. הגורם היחיד שמנע הטמעה מלאה של הקונספציה הזו הוא מחנה סוציאליסטי קטן בעולם הערבי שהתנגד לאותו "שלום אמריקאי" (pax Americana).
3. הפלסטינים נכנעים לקונספציה הישראלית. בעקבות העולם הערבי, הפלסטינים קיבלו את הקונספציה הישראלית, אך בצורה מעוותת, שהרי נוסחת "שטחים תמורת שלום" עובדת רק כאשר מדובר בשתי מדינות, לא במדינה (ישראל) ובתנועה לשחרור לאומי (אש"ף). נכון להיום הפלסטינים נמצאים בשטח הדמדומים, באשר הם יצאו ממציאות של תנועה לשחרור לאומי ועדיין לא הפכו למדינה. תפקידה היחיד של הרשות הפלסטינית כיום, אליבא דבשארה, הוא ביצוע משימות בטחוניות המוטלות עליה לפי הסכמי אוסלו.
4. הפלסטינים עוברים ממצב של "תנועה לשחרור לאומי" למצב של "התנגדות" (מקאומה). הפוליטיקה הפלסטינית ויתרה על קלף המאבק, והמאבק צמח כמסלול נפרד ללא אידיאולוגיה פוליטית. ה"התנגדות" קיימת היום בעולם הערבי רק באזורים בהם אין מדינה מתפקדת: עראק, הרשות הפלסטינית, לבנון. כל המדינות המתפקדות מדברות בשבח השלום (עם ישראל), גם אלה שלא חתמו על הסכם כזה עדיין. בעבר, מתאונן בשארה, כל מדינות ערב כולל המלוכניות התנגדו לכיבוש זר, ואילו היום כולן (כולל הרפובליקות הסוציאליסטיות) משתפות פעולה עם הרשות הפלסטינית הכבושה.
וכאן מגיע בשארה לשורה התחתונה.
בתנאים אלה, של מדינות ערב בוגדניות, אין ברירה אלא לתמוך ב"התנגדות" (החמושה). זו אינה שאלה של הזדהות אידיאולוגית עם התנועות הללו, טוען בשארה, אלא מצב של אין ברירה.
***
לסיכום, אכן בשארה שונא את ישראל שנאה עמוקה. אך שנאה זו היא חלק מהחשדנות והאיבה שהוא רוחש לכל המשטרים באיזור. עקבי עם גישתו הלאומית, בשארה תומך ב"עמים" נגד המשטרים הבוגדניים השולטים בהם. מבלי לחרוץ את דינו בחשדות לשיתוף פעולה עם חזבאללה בהן הוא מואשם בישראל, ניכר שבשארה מזדהה פילוסופית עם גישת ההתנגדות של חמאס וחזבאללה.
איך בשארה מעסיק את עצמו מאז עזב את חיינו הציבוריים? הוא חי בעמאן, ומרבה להתראיין באלג'זירה כפרשן של ישראל והמזרח התיכון.
ב-30 באוקטובר השתתף בשארה בכנס של עיתון א-שרוק באלג'יריה. ההרצאה שנתן הועלתה ליו-טיוב, והיא חושפת את בשארה כאחד ממבקריה הרהוטים, המבריקים והחריפים ביותר של מדינת ישראל. לאלה מכם שאינם דוברי ערבית, אני מביא כאן את עיקרי הדברים.
1. ישראל כישות קולוניאליסטית. בפתח דבריו פונה בשארה לקהל האלג'יראי ואומר שהוא חש כתלמיד יותר מאשר מורה, שכן אלג'יריה יכולה ללמד את העולם שיעור במאבק בכיבוש קולוניאליסטי. עם זאת, לדברי בשארה, האלג'יראים סבלו מתנאי כיבוש קשים יותר מאשר הפלסטינים תחת ידי ישראל.
2. הסוגיה הפלסטינית כמראה של העולם הערבי. החברה הערבית עומדת בפני שלב היסטורי חדש, שפרטיו טרם התבהרו. בשלב הקודם, העולם הערבי קיבל את ההנחה שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא עניינו של העם הפלסטיני והסכסוך הערבי-ציוני היה מפולג ומפוצל בין אינטרסים ערביים שונים. הישראלים, טוען בשארה, יצרו קונספציה לאחר מלחמת ששת הימים לפיה מה שמעניין את הערבים הוא "שטחים תמורת שלום". אותה קונספציה, אותה מכנה בשארה בשם "קונספציית קמפ דייויד" הופצה והוטמעה בעולם הערבי לאחר קריסת המחנה הסוציאליסטי הערבי. הגורם היחיד שמנע הטמעה מלאה של הקונספציה הזו הוא מחנה סוציאליסטי קטן בעולם הערבי שהתנגד לאותו "שלום אמריקאי" (pax Americana).
3. הפלסטינים נכנעים לקונספציה הישראלית. בעקבות העולם הערבי, הפלסטינים קיבלו את הקונספציה הישראלית, אך בצורה מעוותת, שהרי נוסחת "שטחים תמורת שלום" עובדת רק כאשר מדובר בשתי מדינות, לא במדינה (ישראל) ובתנועה לשחרור לאומי (אש"ף). נכון להיום הפלסטינים נמצאים בשטח הדמדומים, באשר הם יצאו ממציאות של תנועה לשחרור לאומי ועדיין לא הפכו למדינה. תפקידה היחיד של הרשות הפלסטינית כיום, אליבא דבשארה, הוא ביצוע משימות בטחוניות המוטלות עליה לפי הסכמי אוסלו.
4. הפלסטינים עוברים ממצב של "תנועה לשחרור לאומי" למצב של "התנגדות" (מקאומה). הפוליטיקה הפלסטינית ויתרה על קלף המאבק, והמאבק צמח כמסלול נפרד ללא אידיאולוגיה פוליטית. ה"התנגדות" קיימת היום בעולם הערבי רק באזורים בהם אין מדינה מתפקדת: עראק, הרשות הפלסטינית, לבנון. כל המדינות המתפקדות מדברות בשבח השלום (עם ישראל), גם אלה שלא חתמו על הסכם כזה עדיין. בעבר, מתאונן בשארה, כל מדינות ערב כולל המלוכניות התנגדו לכיבוש זר, ואילו היום כולן (כולל הרפובליקות הסוציאליסטיות) משתפות פעולה עם הרשות הפלסטינית הכבושה.
וכאן מגיע בשארה לשורה התחתונה.
בתנאים אלה, של מדינות ערב בוגדניות, אין ברירה אלא לתמוך ב"התנגדות" (החמושה). זו אינה שאלה של הזדהות אידיאולוגית עם התנועות הללו, טוען בשארה, אלא מצב של אין ברירה.
***
לסיכום, אכן בשארה שונא את ישראל שנאה עמוקה. אך שנאה זו היא חלק מהחשדנות והאיבה שהוא רוחש לכל המשטרים באיזור. עקבי עם גישתו הלאומית, בשארה תומך ב"עמים" נגד המשטרים הבוגדניים השולטים בהם. מבלי לחרוץ את דינו בחשדות לשיתוף פעולה עם חזבאללה בהן הוא מואשם בישראל, ניכר שבשארה מזדהה פילוסופית עם גישת ההתנגדות של חמאס וחזבאללה.
יום שני, 8 בנובמבר 2010
על גרוסמן, בן-גביר, חרמות, ועוד
אתמול היה לי קצת זמן לשרוף אחרי העבודה, ורגליי הובילו אותי לחנות סטימצקי במדרחוב בן יהודה. בכניסה לחנות עמד איתמר בן-גביר, סביבו קבוצת תומכים שצילמו והקליטו אותו מפציר בבאי החנות "לקנות כל דבר רק לא דויד גרוסמן". הסיבה ברורה- גרוסמן, יחד עם אמנים נוספים, קרא להחרים את היכל התרבות החדש שנפתח באריאל.
התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה להכנס לחנות ולקנות את הספר הראשון של דויד גרוסמן שנקרה בדרכי. קניתי את ספר הדקדוק הפנימי, יחד עם החדש של אתגר קרת והחדש של סייד קשוע (היה מבצע של שלושה במחיר אחד).
האירוע הרתיח את מוכרות החנות, אבל מהרגע הראשון הבנתי שמעשהו של בן-גביר לגיטימי כתגובה, ואף מתבקש. הבנתי שחרם מוביל לחרם. פשוט העדפתי את גרוסמן על פני בן-גביר; בדיעבד, כנראה שנסחפתי כמעט בעל כורחי למשחק סכום אפס שבו הייתי חייב לבחור באחד על פני השני.
אבל הארוע גרם לי לחשוב על החרם ככלי לביטוי פוליטי. אני חושב שגרוסמן וחבריו טעו במכתב האמנים שלהם, וכעת אנסה להסביר מדוע (לפי זרם תודעה, לאו דווקא סדר חשיבות).
1. המכתב מנוסח בצורה פחדנית. האמנים מצהירים ש"אריאל אינה חלק ממדינת ישראל ועל כן חוזה המחייב שחקן להופיע בכל חלקי ישראל אינו כולל, מבחינה משפטית, התחייבות להופיע באריאל". נכון, אבל גם איטליה אינה חלק ממדינת ישראל ולא ראיתי את אוהד נהרין, אחד מחותמי המכתב, מונע מלהקת המחול שלו להופיע שם. העניין האמיתי הוא בחירה להעניש תושבי אזור גיאוגרפי מסויים כדי להעביר מסר פוליטי. זו המהות ובכך צריך לדון, לא בסעיפים חוזיים מטופשים.
2. "צו המצפון". האמנים פונים אל "צו המצפון" וה"אחריות הציבורית" של עמיתיהם. לדידם, המרחק הגיאוגרפי הקטן של אריאל ממחנות הפליטים בגדה מטיל על תושביה אחריות גדולה יותר כלפיהם. אבל המצפון של האמנים החתומים הוא סלקטיבי.
אריאל נמצאת 35 ק"מ מזרחית לתל אביב. היכן נגמרת אחריותם הפלילית של תושבי תל אביב ומתחילה אחריותם של תושבי אריאל? אריאל נוסדה על ידי קבוצה שנקראה "גרעין תל אביב". היא הוקמה על אדמות שנרכשו בהחלטתם של המפא"יניקים ישראל גלילי, שמעון פרס, ואהרון אוזן בשנת 1977. נכון אמנם שהיא הוקמה בלב השומרון במטרה למנוע חלוקה של הארץ, אבל האם ישובי חומה ומגדל לא הוקמו במטרה לקבוע גבולות עתידיים? הטענה המוסרית נשמעת מגוחכת כשהיא באה מפיהם של שוכני הבתים הערבים בקטמון ובקעה, או תושבי רמת אביב הבנוייה על חורבות שיח' מוניס.
העניין בעיקרון מוסרי הוא שהוא לא נמחק עם חלוף השנים. ייתכן שחותמי המכתב שכחו היכן הם חיים, אבל אני בטוח שפליטי טלביה ושיח' מוניס לא שכחו. אם אריאל תפונה ביום מן הימים, יהיה זה מתוך שיקול פוליטי קר, מתוך התנערות ישראלית מגורל הפלסטינים ודאגה לאופיה המוסרי בטווח הארוך, ולא כענישה לתושבי אריאל על עוול קהילתי.
3. "אחריות ציבורית". האחריות הציבורית של חותמי המכתב מתחילה ונגמרת, כנראה, בהצהרות נבובות במקום בשינוי אקטיבי של המציאות בשטח. במקום לשכנע, להפגין, להצביע, להתראיין, לערוך חוגי בית, ללמוד ערבית, מעדיפים החתומים מדיניות של "שב ואל תעשה". כאילו שהחרם שלהם ישכנע מישהו שהם צודקים. כל מה שהוא יעשה (ועשה) הוא לדחוק את אנשי המרכז ימינה ולעורר חרם נגדי. חרם הוא נשקו של המיואש, הוא צעד המביע חוסר אמון עמוק במוסדות המדינה הדמוקרטיים- החל בכנסת וכלה בבית המשפט. החרם אינו קונסטרוקטיבי אלא הרסני במובן זה שהוא שואף לשבור את כללי המשחק. אם יש אשמה באריאל, הרי היא אשמתם של ממשלות ישראל לדורותיהם ואשמת אזרחי ישראל שנתנו ונותנים לפתרון שתי המדינות לחמוק לנו בין הידיים כבר ארבעים שנה. תושבי אריאל נושאים באשמה הזו יחד עם כולנו.
ועוד דבר- האם החוק הישראלי מלבין את העוול המוסרי? אני גדלתי ברמות, גבעה עליה הוצבו קני ארטילריה ירדניים במלחמת ששת הימים, שכונה שנמצאת ברובה מעבר לקו הירוק. האם העובדה שישראל החילה על רמות את ריבונותה יחד עם שאר השכונות החדשות של ירושלים עושה אותה "כשרה יותר"? או שמא, כפי שאני טוען, הקו המוסרי אינו מקביל לקו הירוק...?
נקודה נוספת לסיכום- נשק החרם הוא מסוכן לישראל מבחינה בינלאומית. הוא משמש דלק בידי אמנים ברחבי העולם שאינם מקבלים את האבחנה המזוייפת בין מדינת ישראל ובין השטחים שהיא שולטת בהם כבר ארבעים שנה, ומדירים את רגליהם כליל מישראל. האמנים הישראלים צריכים לענות לעצמם ולנו בכנות- האם הם תומכים בחרם על ישראל? או שהצעד הזה הוא רק בגדר מירוק מצפון אישי בבחינת "אני את נפשי הצלתי"?
הערב, בסימפוזיון על ישעיהו ליבוביץ בספריה הלאומית שמעתי שליבוביץ, אחד ממתנגדיה הגדולים של תנועת גוש אמונים, נהג להרצות בהתנחלויות. הוא היה צועק על הקהל, והם היו צועקים בחזרה, ובסוף היו לוחצים ידיים וליבוביץ היה שב לביתו. אני לא יודע אם ליבוביץ הצליח לשכנע מישהו, אבל ברור לי שחרם לא ישכנע את תושבי אריאל לחזור למדינת ישראל.
התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה להכנס לחנות ולקנות את הספר הראשון של דויד גרוסמן שנקרה בדרכי. קניתי את ספר הדקדוק הפנימי, יחד עם החדש של אתגר קרת והחדש של סייד קשוע (היה מבצע של שלושה במחיר אחד).
האירוע הרתיח את מוכרות החנות, אבל מהרגע הראשון הבנתי שמעשהו של בן-גביר לגיטימי כתגובה, ואף מתבקש. הבנתי שחרם מוביל לחרם. פשוט העדפתי את גרוסמן על פני בן-גביר; בדיעבד, כנראה שנסחפתי כמעט בעל כורחי למשחק סכום אפס שבו הייתי חייב לבחור באחד על פני השני.
אבל הארוע גרם לי לחשוב על החרם ככלי לביטוי פוליטי. אני חושב שגרוסמן וחבריו טעו במכתב האמנים שלהם, וכעת אנסה להסביר מדוע (לפי זרם תודעה, לאו דווקא סדר חשיבות).
1. המכתב מנוסח בצורה פחדנית. האמנים מצהירים ש"אריאל אינה חלק ממדינת ישראל ועל כן חוזה המחייב שחקן להופיע בכל חלקי ישראל אינו כולל, מבחינה משפטית, התחייבות להופיע באריאל". נכון, אבל גם איטליה אינה חלק ממדינת ישראל ולא ראיתי את אוהד נהרין, אחד מחותמי המכתב, מונע מלהקת המחול שלו להופיע שם. העניין האמיתי הוא בחירה להעניש תושבי אזור גיאוגרפי מסויים כדי להעביר מסר פוליטי. זו המהות ובכך צריך לדון, לא בסעיפים חוזיים מטופשים.
2. "צו המצפון". האמנים פונים אל "צו המצפון" וה"אחריות הציבורית" של עמיתיהם. לדידם, המרחק הגיאוגרפי הקטן של אריאל ממחנות הפליטים בגדה מטיל על תושביה אחריות גדולה יותר כלפיהם. אבל המצפון של האמנים החתומים הוא סלקטיבי.
אריאל נמצאת 35 ק"מ מזרחית לתל אביב. היכן נגמרת אחריותם הפלילית של תושבי תל אביב ומתחילה אחריותם של תושבי אריאל? אריאל נוסדה על ידי קבוצה שנקראה "גרעין תל אביב". היא הוקמה על אדמות שנרכשו בהחלטתם של המפא"יניקים ישראל גלילי, שמעון פרס, ואהרון אוזן בשנת 1977. נכון אמנם שהיא הוקמה בלב השומרון במטרה למנוע חלוקה של הארץ, אבל האם ישובי חומה ומגדל לא הוקמו במטרה לקבוע גבולות עתידיים? הטענה המוסרית נשמעת מגוחכת כשהיא באה מפיהם של שוכני הבתים הערבים בקטמון ובקעה, או תושבי רמת אביב הבנוייה על חורבות שיח' מוניס.
העניין בעיקרון מוסרי הוא שהוא לא נמחק עם חלוף השנים. ייתכן שחותמי המכתב שכחו היכן הם חיים, אבל אני בטוח שפליטי טלביה ושיח' מוניס לא שכחו. אם אריאל תפונה ביום מן הימים, יהיה זה מתוך שיקול פוליטי קר, מתוך התנערות ישראלית מגורל הפלסטינים ודאגה לאופיה המוסרי בטווח הארוך, ולא כענישה לתושבי אריאל על עוול קהילתי.
3. "אחריות ציבורית". האחריות הציבורית של חותמי המכתב מתחילה ונגמרת, כנראה, בהצהרות נבובות במקום בשינוי אקטיבי של המציאות בשטח. במקום לשכנע, להפגין, להצביע, להתראיין, לערוך חוגי בית, ללמוד ערבית, מעדיפים החתומים מדיניות של "שב ואל תעשה". כאילו שהחרם שלהם ישכנע מישהו שהם צודקים. כל מה שהוא יעשה (ועשה) הוא לדחוק את אנשי המרכז ימינה ולעורר חרם נגדי. חרם הוא נשקו של המיואש, הוא צעד המביע חוסר אמון עמוק במוסדות המדינה הדמוקרטיים- החל בכנסת וכלה בבית המשפט. החרם אינו קונסטרוקטיבי אלא הרסני במובן זה שהוא שואף לשבור את כללי המשחק. אם יש אשמה באריאל, הרי היא אשמתם של ממשלות ישראל לדורותיהם ואשמת אזרחי ישראל שנתנו ונותנים לפתרון שתי המדינות לחמוק לנו בין הידיים כבר ארבעים שנה. תושבי אריאל נושאים באשמה הזו יחד עם כולנו.
ועוד דבר- האם החוק הישראלי מלבין את העוול המוסרי? אני גדלתי ברמות, גבעה עליה הוצבו קני ארטילריה ירדניים במלחמת ששת הימים, שכונה שנמצאת ברובה מעבר לקו הירוק. האם העובדה שישראל החילה על רמות את ריבונותה יחד עם שאר השכונות החדשות של ירושלים עושה אותה "כשרה יותר"? או שמא, כפי שאני טוען, הקו המוסרי אינו מקביל לקו הירוק...?
נקודה נוספת לסיכום- נשק החרם הוא מסוכן לישראל מבחינה בינלאומית. הוא משמש דלק בידי אמנים ברחבי העולם שאינם מקבלים את האבחנה המזוייפת בין מדינת ישראל ובין השטחים שהיא שולטת בהם כבר ארבעים שנה, ומדירים את רגליהם כליל מישראל. האמנים הישראלים צריכים לענות לעצמם ולנו בכנות- האם הם תומכים בחרם על ישראל? או שהצעד הזה הוא רק בגדר מירוק מצפון אישי בבחינת "אני את נפשי הצלתי"?
הערב, בסימפוזיון על ישעיהו ליבוביץ בספריה הלאומית שמעתי שליבוביץ, אחד ממתנגדיה הגדולים של תנועת גוש אמונים, נהג להרצות בהתנחלויות. הוא היה צועק על הקהל, והם היו צועקים בחזרה, ובסוף היו לוחצים ידיים וליבוביץ היה שב לביתו. אני לא יודע אם ליבוביץ הצליח לשכנע מישהו, אבל ברור לי שחרם לא ישכנע את תושבי אריאל לחזור למדינת ישראל.
יום ראשון, 24 באוקטובר 2010
למה ללמוד ערבית?
בזכות עבודת התזה של חברתי אילנה, הגיע לידי ספרון מרתק שחיבר שלמה דב גויטיין בשנת 1946 וכותרתו "על הוראת השפה הערבית".
גויטיין (1900-1985), ראשון מורי האסלאם באוניברסיטה העברית, נחשב לאחד מגדולי המזרחנים בדורו. בשנים שלפני קום המדינה היה המפקח על הוראת הערבית, ומתוקף תפקידו נדרש לשאלה מדוע יש ללמד ערבית, וכיצד ניתן לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. הסיבות שנותן גויטיין בשנת 1946 לחשיבות השפה הערבית מאלפות, בייחוד לאור הסיבות הניתנות לתלמידי ישראל היהודיים היום.
תחת הכותרת "על ערך לימוד הערבית בכלל" נותן גויטיין שלוש סיבות לחשיבותה של השפה הערבית עבור יהודי ארץ ישראל המנדטורית. הסיבה הראשונה במעלה עבורו היא השתלבות במרחב והכרת תרבות האזור. וכך הוא כותב:
"לימוד הערבית הוא חלק מן הציונות, חלק מן השיבה אל השפה העברית ואל המזרח השמי, שהוא כיום כולו דובר ערבית. אנחנו חפצים שילדינו, לכשיצאו לזירת החיים, יוכלו להרגיש את עצמם בני-בית במזרח זה ויהיו מוכשרים לפעול בו, כשם שאנו שואפים לכך, שהם לא יאבדו את הירושה היקרה של הרוחניות האירופית שהבאנו עימנו. ולמען יוכלו צעירנו להרגיש את עצמם בני-בית במזרח הערבי ולפעול בו, מסתבר, שהם צריכים לדעת את השפה הערבית במידה מסוימת ולהכיר משהו מן החיים והמוסדות ומן העולם הרוחני של המזרח התיכון בזמננו."
הסיבה השניה שנותן גויטיין היא הקרבה בין הערבית והעברית, והאפשרות להעשיר את הידע התאורטי והמעשי של התלמידים בשפת אמם.
הסיבה השלישית, והיא אולי המאלפת ביותר כשהיא באה מפיו של יקה יליד דרום גרמניה, היא ההכרה בכך שערבית (לצד האנגלית) היא שפת אמם של רוב יהודי העולם בשנים שלאחר השואה. וכך כותב גויטיין:
"כיום, אחרי חורבן היהדות הנאמנה במזרח אירופה, נשאר רק גוש יציב אחד (כלומר, שלא הורק מכלי אל כלי זה מאות בשנים) של יהדות מקורית, והוא הציבור היהודי הדובר ערבית, כוונתי בעיקר ליהודי תימן ואפריקה הצפונית. מתוך הסתבכות מוזרה של גורל עמנו יצא, שאותן שתי השפות הזרות, שאנו מלמדים אותן בבית-ספרנו לפי המציאות הארץ-ישראלית, הן גם השפות הראשיות של גלויות ישראל המגובשות."
עתה, הבא נראה כיצד משכנעים היום את תלמידי ישראל ללמוד ערבית. התוצאה היא תמונת ראי עצובה של 62 שנות סכסוך מזויין עם שכנינו הערבים, ושינוי היחס של היהודים כלפיהם. באתר חיל המודיעין מציע מדור טל"מ (טיפוח לימודי מזרחנות) פוסטר חינם לכיתות הערבית בבתי הספר התיכון ובו 10 סיבות ללימוד הערבית. בין הסיבות שמונה הצבא (לאחר ציון העובדה שישראל ממוקמת במזרח התיכון, ושהשפה היא כלי להבנת התרבות, הפולקלור והמנהגים של שכנינו) ניתן למצוא את "דע את השכן" (פראפרזה מעניינת לביטוי "דע את האויב"); מציאת עבודה בתחום "העסקים, התקשורת, הבטחון, הפרסום, התיירות, היי-טק, ועוד"; "לימודי הערבית בתיכון מלווים בפעילות של חיל המודיעין"; ולסיום- "עבור מועמדים מתאימים: תפקיד מאתגר וחוויתי בחיל המודיעין".
קריירה צבאית או אזרחית לא עניינה את גויטיין; האקדמאי הירושלמי סבר שילדי ישראל יתעניינו יותר בהיסטוריה של עמם ובאתנוגרפיה של עמי האזור. אך כבר אז, באמצע שנות הארבעים, היה גויטיין מודע לכך שילדים יהודים וערבים אינם באים במגע זה עם זה. לכן, הוא המליץ לצמצם עד למינימום את שינון אוצר המילים המקצועי הנהוג בבתי הספר לשפות ולהתמקד ב"אותן מליצות, מלות-קישור ומשפטים הדרושים לאדם כדי להכנס לשיחה עם ערבי וגם להבין את מפני הדברים בשיחה שהוא מאזין לה."
לסיום, ניתן למצוא בספרון של גויטיין טענה מוחצת נגד התאוריה של אדוארד סעיד, כפי שהביע אותה בספרו "אוריינטליזם". סעיד האשים את המזרחנים הקלאסיים (וגויטיין בהחלט היה כזה) בתפיסה של מזרח תיכון פרימיטיבי, דתי, ובלתי משתנה. אך גויטיין התחבט בשאלה כיצד ניתן ללמד את "המזרח" לתלמיד היהודי המודרני. ואלה דבריו המאלפים:
"לבסוף, אין להתעלם מן הקושי הנובע מן האופי המורכב של חיי החברה והרוח במזרח הערבי [...] אך המזרח הערבי נמצא בתוך מהפכה רוחנית חמורה מאוד, והמחנך צריך לשאול את עצמו- לאיזה הווי, לאיזו חברה הוא מתכוון. אלה שטיפלו בשאלה זו עד עתה נטו יותר מדי לזהות את "הערבי" בפלח המוסלמי השמרני והנחשל וכיוונו לכך את מאמציהם. אך עם כל ההתגברות של הקנאות הלאומנית והדתית בשנים האחרונות, רוצה לפי שעה הצעיר הערבי הממוצע להתרחק מטיפוס זה ככל האפשר, ועל כן אין טעם להעמידו במרכז הלימוד על חיי הערבים."
וכאן, חברים, מגיע משפט המחץ:
"כלום היה רוב הישוב שלנו מרוצה, אילו הזדהה הלימוד של ההווי היהודי בארץ ישראל, אצל עם שכן, בידיעת החיים הרוחניים והחברתיים של שוק 'מאה שערים' בירושלים?"
יום שישי, 8 באוקטובר 2010
מדארפור לירושלים: מסעו של ג'ק בעקבות ההשכלה
כשהגיע ג'ק טיגיטיגי קונור לגיל שלושה חודשים, נתנו לו הוריו שם ערבי: מועאויה.
"בסודאן אומרים שאם אין לך שם ערבי, בעולם הבא לא יהיה לך שם בכלל," הוא אמר לי.
פגשתי את ג'ק בדירה מרופטת במרכז ירושלים, אליה הוא מגיע פעם בשבוע אחרי העבודה לתרגל את האנגלית שלו עם חבורה של סטודנטים מתנדבים. ג'ק הוא בחור חייכן וחברותי שמתחרט על האנגלית המדרדרת שלו מאז שעזב את סודאן.
כששאלתי אותו בן כמה הוא, ענה ג'ק שהוא בין הגילאים 24-28.
"אנשים באזור הכפר בסודאן יודעים את תאריך הלידה שלהם לפי ארוע חשוב שהתרחש באותו זמן. כשאני נולדתי סללו את הכביש בין ניאלה לזארינג'ה. זו היתה הדרך הסלולה היחידה בדארפור, אבל לקח יותר מחמש שנים לסלול אותה, אז אני לא יודע את תאריך הלידה המדוייק שלי."
ג'ק נולד בכפר סאנה, הנמצא בהרי המארה. הוא משתייך לשבט "פור" שעל שמו קרוי אזור דארפור (מילולית: בית ה"פור"). אביו נטש את המשפחה כשג'ק היה צעיר, ואמו נאלצה לגדל את ג'ק ואת שלושת אחיו לבדה.
לאחר ששני אחיו הגדולים עזבו את הבית, נותר ג'ק המפרנס היחיד. בשנת 1999 הוא נשלח לכפר מרוחק ללמוד קוראן במסגד.
"בסתיו הייתי עובד בשדות למשך שלושה חודשים, ובשאר השנה הייתי לומד במסגד."
במסגד למד ג'ק רק לקרוא ולשנן את מילות הקוראן, שאותן לא הבין. עם זאת, תוכנית הלימודים החלקית במסגד היתה הדרך היחידה עבורו לפרנס את המשפחה.
"החלטתי לבזבז את הזמן שלי כדי שאחי הקטן יוכל ללמוד באוניברסיטה," הוא אומר.
יום אחד בסוף שנת 2002, ג'ק היה בשוק שם פגש קרובי משפחה רחוקים והתלווה אליהם לביתם.
"באותו יום התרחשה התקפה גדולה במסגד. הג'נג'ויד [מיליציות ערביות] שרפו את כל מה שהיה ברשותי, אפילו את הבגדים שלי," הוא אומר. "הג'נג'ויד לא חיים בכפרים משלהם, אלא נודדים ממקום למקום. הממשלה מבטיחה להם את האדמה והכסף של אנשי דארפור. היא אומרת להם: 'תהרגו אותם וקחו את הדברים שלהם, הם שלכם."
בני משפחתו של ג'ק ברכו אותו על מזלו הטוב משום ששרד, והסיעו אותו בחזרה לכפרו. הוא עבר ללמוד במסגד אחר, הפעם בכפר גולול שבהרי המארה, קרוב יותר לביתו. חודשיים לאחר מכן, גם המסגד הזה הותקף. אחד מחבריו של ג'ק נהרג והשני איבד את עינו בהתקפה, בזמן שנמלטו מהמסגד. ג'ק נשאר בפנים וניצל.
"הג'נג'ויד הגיעו מכיוון אחד ומורדי הטורה בורה [קבוצת מורדים דארפוריים] הגיעה מהכיוון השני. עד שעה חמש הם הביסו את הג'נג'ויד, אך אלה שברחו מהמסגד נהרגו."
לאחר המתקפה החליטה אמו של ג'ק להחזיר אותו לכפרו, שם ילמד קוראן עם שכן מלומד. לא חלפו שלושה שבועות וכפרו של ג'ק הותקף. ג'ק מספר שעשרים אנשים נהרגו בו ביום.
"בשעה חמש בבוקר הג'נג'ויד הקיפו את הכפר, רכובים על סוסים וגמלים. חברו אליהם חיילי ממשלה בכלי רכב."
התוקפים התעמתו עם כוחות המורדים בזמן שג'ק ומשפחתו נמלטו לעבר הרי המארה. התוקפים הצליחו להשמיד שישה כפרים שכנים, בנוסף לכפרו של ג'ק. אמו של ג'ק חשה כי האזור הפך מסוכן מדי, ושלחה אותו לעיר ניאלה, שם עבד במשך שלושה חודשים. לאחר מכן המשיך לבירה, ח'רטום.
"תכננתי לעבוד וללמוד, אבל המצב בח'רטום היה גרוע ביותר באותה תקופה. הייתי מבולבל ומאוכזב מכך שלא סיימתי את בית הספר או את לימודי הדת במסגד. פשוט לא ידעתי מה לעשות."
בעצת חבר, נרשם ג'ק ללימודי אנגלית בי.מ.ק.א בח'רטום, שם למד שלוש שנים והגיע לרמת המתקדמים.
"כל המורים היו כל כך מרוצים ממני," הוא אומר. "המטרה שלי היתה ללמוד באוניברסיטת ג'ובה בח'רטום, שם ניתנים קורסים רבים באנגלית. בינתיים, למדתי ערבית ברחובות ח'רטום."
לאחר מתפקה של מורדים דארפוריים על העיר אם-דרמאן הסמוכה לבירה במאי 2008, החלה הממשלה לעצור ולהרוג דארפוריים שחיו בבירה, אומר ג'ק.
"אנשים משבטי הזח'אוה והפור, שהם השבטים הגדולים בדארפור, נתפסו על ידי המשטרה, הוצאו להורג, וגופותיהם הושלכו לנילוס. אנחנו [הדארפורים] הפכנו למעין אסירים במחנה מאסר."
ג'ק מספר שהממשלה התמקדה בעיקר בשתי קבוצות של דארפורים: כאלה שהביעו רעיונות מהפכניים וכאלה שהגיעו לבירה מדארפור לאחרונה, משום שנחשדו כמורדים.
ככל שח'רטום הפכה מסוכנת מדי עבור ג'ק, הוא החל לשקול את האפשרות לברוח מסודאן. הוא נסע לקהיר, שם פגש חבר סודאני שחי שם כבר חמש שנים. יחד הם בחנו את אפשרויות העזיבה של ג'ק.
"קניה היתה במצב גרוע ביותר; אם הייתי מגיש בקשה רשמית לאמריקה או לאירופה הדבר היה יכול לקחת עד חמש שנים. במצרים לא היה כסף או אוכל, והיחס לסודאנים היה רע. אז האפשרות היחידה היתה ישראל. עד אז, לא שמעתי עליה בכלל."
"חבר שלי אמר לי: 'או שתיהרג על ידי משטרת הגבול [המצרית], או שתצליח להכנס."
ג'ק אומר שהמניע המרכזי שלו במסע לישראל היה האפשרות ללמוד, לא רצון לעבוד.
"הרגשתי שאני חייב לרכוש השכלה, וחבר שלי אמר לי שאוכל ללמוד אם אסע לישראל."
באוקטובר 2008 ג'ק הוסע לגבול הישראלי על ידי בדואי מצרי, יחד עם חמישה סודאנים נוספים שאת רובם לא הכיר.
"היה לילה, והמשטרה המצרית החלה לירות עלינו לפני שהגענו לגדר," הוא אומר. ובכל זאת, ג'ק הצליח להכנס לישראל.
היום, שנתיים מאוחר יותר, ג'ק חי בנחלאות עם שלושה סודאנים נוספים ועובד כאיש ניקיון בקופת חולים בבית"ר עילית. הוא עדיין לא ויתר על החלום לרכוש השכלה פורמלית.
"הבעיה היא שאני לא מרוויח מספיק כסף כדי לממן אפילו שנת לימודים אחת," הוא אומר. "אני לא מרוצה. אם שיגרת החיים שלי תמשיך להיות רק עבודה ושינה, אני אעדיף לעזוב. בעזרת האל, אם יהיה שלום בסודאן אחזור לדרום סודאן ללמוד."
ג'ק רוצה ללמוד סיוע הומניטרי באוניברסיטה.
"יש כל כך הרבה עבודה לעשות בסודאן ובשאר אפריקה," הוא אומר.
"בסודאן אומרים שאם אין לך שם ערבי, בעולם הבא לא יהיה לך שם בכלל," הוא אמר לי.
פגשתי את ג'ק בדירה מרופטת במרכז ירושלים, אליה הוא מגיע פעם בשבוע אחרי העבודה לתרגל את האנגלית שלו עם חבורה של סטודנטים מתנדבים. ג'ק הוא בחור חייכן וחברותי שמתחרט על האנגלית המדרדרת שלו מאז שעזב את סודאן.
כששאלתי אותו בן כמה הוא, ענה ג'ק שהוא בין הגילאים 24-28.
"אנשים באזור הכפר בסודאן יודעים את תאריך הלידה שלהם לפי ארוע חשוב שהתרחש באותו זמן. כשאני נולדתי סללו את הכביש בין ניאלה לזארינג'ה. זו היתה הדרך הסלולה היחידה בדארפור, אבל לקח יותר מחמש שנים לסלול אותה, אז אני לא יודע את תאריך הלידה המדוייק שלי."
ג'ק נולד בכפר סאנה, הנמצא בהרי המארה. הוא משתייך לשבט "פור" שעל שמו קרוי אזור דארפור (מילולית: בית ה"פור"). אביו נטש את המשפחה כשג'ק היה צעיר, ואמו נאלצה לגדל את ג'ק ואת שלושת אחיו לבדה.
לאחר ששני אחיו הגדולים עזבו את הבית, נותר ג'ק המפרנס היחיד. בשנת 1999 הוא נשלח לכפר מרוחק ללמוד קוראן במסגד.
"בסתיו הייתי עובד בשדות למשך שלושה חודשים, ובשאר השנה הייתי לומד במסגד."
במסגד למד ג'ק רק לקרוא ולשנן את מילות הקוראן, שאותן לא הבין. עם זאת, תוכנית הלימודים החלקית במסגד היתה הדרך היחידה עבורו לפרנס את המשפחה.
"החלטתי לבזבז את הזמן שלי כדי שאחי הקטן יוכל ללמוד באוניברסיטה," הוא אומר.
יום אחד בסוף שנת 2002, ג'ק היה בשוק שם פגש קרובי משפחה רחוקים והתלווה אליהם לביתם.
"באותו יום התרחשה התקפה גדולה במסגד. הג'נג'ויד [מיליציות ערביות] שרפו את כל מה שהיה ברשותי, אפילו את הבגדים שלי," הוא אומר. "הג'נג'ויד לא חיים בכפרים משלהם, אלא נודדים ממקום למקום. הממשלה מבטיחה להם את האדמה והכסף של אנשי דארפור. היא אומרת להם: 'תהרגו אותם וקחו את הדברים שלהם, הם שלכם."
בני משפחתו של ג'ק ברכו אותו על מזלו הטוב משום ששרד, והסיעו אותו בחזרה לכפרו. הוא עבר ללמוד במסגד אחר, הפעם בכפר גולול שבהרי המארה, קרוב יותר לביתו. חודשיים לאחר מכן, גם המסגד הזה הותקף. אחד מחבריו של ג'ק נהרג והשני איבד את עינו בהתקפה, בזמן שנמלטו מהמסגד. ג'ק נשאר בפנים וניצל.
"הג'נג'ויד הגיעו מכיוון אחד ומורדי הטורה בורה [קבוצת מורדים דארפוריים] הגיעה מהכיוון השני. עד שעה חמש הם הביסו את הג'נג'ויד, אך אלה שברחו מהמסגד נהרגו."
לאחר המתקפה החליטה אמו של ג'ק להחזיר אותו לכפרו, שם ילמד קוראן עם שכן מלומד. לא חלפו שלושה שבועות וכפרו של ג'ק הותקף. ג'ק מספר שעשרים אנשים נהרגו בו ביום.
"בשעה חמש בבוקר הג'נג'ויד הקיפו את הכפר, רכובים על סוסים וגמלים. חברו אליהם חיילי ממשלה בכלי רכב."
התוקפים התעמתו עם כוחות המורדים בזמן שג'ק ומשפחתו נמלטו לעבר הרי המארה. התוקפים הצליחו להשמיד שישה כפרים שכנים, בנוסף לכפרו של ג'ק. אמו של ג'ק חשה כי האזור הפך מסוכן מדי, ושלחה אותו לעיר ניאלה, שם עבד במשך שלושה חודשים. לאחר מכן המשיך לבירה, ח'רטום.
"תכננתי לעבוד וללמוד, אבל המצב בח'רטום היה גרוע ביותר באותה תקופה. הייתי מבולבל ומאוכזב מכך שלא סיימתי את בית הספר או את לימודי הדת במסגד. פשוט לא ידעתי מה לעשות."
בעצת חבר, נרשם ג'ק ללימודי אנגלית בי.מ.ק.א בח'רטום, שם למד שלוש שנים והגיע לרמת המתקדמים.
"כל המורים היו כל כך מרוצים ממני," הוא אומר. "המטרה שלי היתה ללמוד באוניברסיטת ג'ובה בח'רטום, שם ניתנים קורסים רבים באנגלית. בינתיים, למדתי ערבית ברחובות ח'רטום."
לאחר מתפקה של מורדים דארפוריים על העיר אם-דרמאן הסמוכה לבירה במאי 2008, החלה הממשלה לעצור ולהרוג דארפוריים שחיו בבירה, אומר ג'ק.
"אנשים משבטי הזח'אוה והפור, שהם השבטים הגדולים בדארפור, נתפסו על ידי המשטרה, הוצאו להורג, וגופותיהם הושלכו לנילוס. אנחנו [הדארפורים] הפכנו למעין אסירים במחנה מאסר."
ג'ק מספר שהממשלה התמקדה בעיקר בשתי קבוצות של דארפורים: כאלה שהביעו רעיונות מהפכניים וכאלה שהגיעו לבירה מדארפור לאחרונה, משום שנחשדו כמורדים.
ככל שח'רטום הפכה מסוכנת מדי עבור ג'ק, הוא החל לשקול את האפשרות לברוח מסודאן. הוא נסע לקהיר, שם פגש חבר סודאני שחי שם כבר חמש שנים. יחד הם בחנו את אפשרויות העזיבה של ג'ק.
"קניה היתה במצב גרוע ביותר; אם הייתי מגיש בקשה רשמית לאמריקה או לאירופה הדבר היה יכול לקחת עד חמש שנים. במצרים לא היה כסף או אוכל, והיחס לסודאנים היה רע. אז האפשרות היחידה היתה ישראל. עד אז, לא שמעתי עליה בכלל."
"חבר שלי אמר לי: 'או שתיהרג על ידי משטרת הגבול [המצרית], או שתצליח להכנס."
ג'ק אומר שהמניע המרכזי שלו במסע לישראל היה האפשרות ללמוד, לא רצון לעבוד.
"הרגשתי שאני חייב לרכוש השכלה, וחבר שלי אמר לי שאוכל ללמוד אם אסע לישראל."
באוקטובר 2008 ג'ק הוסע לגבול הישראלי על ידי בדואי מצרי, יחד עם חמישה סודאנים נוספים שאת רובם לא הכיר.
"היה לילה, והמשטרה המצרית החלה לירות עלינו לפני שהגענו לגדר," הוא אומר. ובכל זאת, ג'ק הצליח להכנס לישראל.
היום, שנתיים מאוחר יותר, ג'ק חי בנחלאות עם שלושה סודאנים נוספים ועובד כאיש ניקיון בקופת חולים בבית"ר עילית. הוא עדיין לא ויתר על החלום לרכוש השכלה פורמלית.
"הבעיה היא שאני לא מרוויח מספיק כסף כדי לממן אפילו שנת לימודים אחת," הוא אומר. "אני לא מרוצה. אם שיגרת החיים שלי תמשיך להיות רק עבודה ושינה, אני אעדיף לעזוב. בעזרת האל, אם יהיה שלום בסודאן אחזור לדרום סודאן ללמוד."
ג'ק רוצה ללמוד סיוע הומניטרי באוניברסיטה.
"יש כל כך הרבה עבודה לעשות בסודאן ובשאר אפריקה," הוא אומר.
יום ראשון, 3 באוקטובר 2010
האיום הדמוגרפי
מסתבר שאיווט ליברמן הוא לא היחיד במזרח התיכון המוטרד מ"האיום הדמוגרפי". ישנה מדינה קטנטנה נוספת בשכונה שלנו שחרדה מהאיום הזה לא פחות, מדינה ושמה בחריין.
בחריין היא ארכיפלג קטן של 33 איים במפרץ הפרסי; ים רדוד מפריד בינה ובין קטר וסעודיה. כמו ישראל, גם בחריין היתה נתונה למנדט בריטי ממנו השתחררה רק בשנת 1971, אלא שלא כמו ישראל בבחריין גילו נפט בשנת 1932 והמדינה עלתה על המסלול המהיר לפיתוח מואץ. אבל מספיק עם ההיסטוריה, בואו נדבר על ההווה. כיום, בחריין היא המדינה המתפתחת ביותר בעולם הערבי עם פרלמנט מתפקד ונשכני, מערכת משפט עצמאית, תקשורת חופשית למדיי, ורפורמות פוליטיות תמידיות. נשמע כמו חלום? זהו, שלא ממש- בזמן האחרון בחריין דומה יותר לסיוט.
לבחריין יש בעיה דמוגרפית. השליטים שלה, משפחת אל ח'ליפה, הם מוסלמים סונים. אולם רובם המוחלט של אזרחי המדינה הזעירה שנמצאה היסטורית תחת מעגל ההשפעה האיראני, כ-70%, הם מוסלמים שיעים. מבלי להיכנס להבדלים הדוקטרינריים בין הכתות, נוכל לומר שסונים ושיעים לא מחבבים אלה את אלה יתר על המידה.
כיצד אם כן נלחמת משפחת אל ח'ליפה באיום הדמוגרפי על בחריין? היא מייבאת סונים מהעולם הערבי ומאזרחת אותם. כן, כן. באמצעות הטבות בדיור, מתן ג'ובים בצבא ובמשרד הפנים וכמובן הענקת תעודת זהות בחריינית חדשה ובוהקת המדינה מתמרצת סונים להגיע למדינה ולשנות את המאזן הדמוגרפי, למורת רוחם של השיעים.
נושא האזרוח, המכונה בשיח הפוליטי הבחריני תג'ניס, הפך לנושא החם של הבחירות הפרלמנטריות הקרובות, הצפויות להיערך לקראת סוף החודש.
"מגיעים למדינה מהגרים ממקומות כמו ירדן, סוריה ותימן, חלקם הגדול בעלי מאפיינים שבטיים ורבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב," אמרה ד"ר מנירה פח'רו, האשה היחידה המתמודדת לפרלמנט מטעם האופוזיציה. "הם נוחתים וישר מקבלים דיור, בעוד אזרחי המדינה הותיקים נאלצים לחכות שנים."
נשמע מוכר? לא?! תחשבו שוב...
בתקופה האחרונה בחריין הפכה למדינת משטרה היסטרית, השוללת אזרחות מאנשי דת שיעים ואוסרת בלוגרים על ימין ועל שמאל משום שהעזו להביע את דעתם נגד הממשלה.
אז מה אנחנו בישראל יכולים ללמוד מהנסיון הבחרייני?
לפני כשבוע שמעתי ברדיו את דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים. היא טענה שבקרוב יגיעו לישראל מיליוני יהודים שיאכלסו את יהודה ושומרון, כך ששאלת הדמוקרטיה והדמוגרפיה שבהמשך החזקת השטחים הללו כלל לא תעמוד על הפרק. אולי היא צודקת? אם רועה עיזים אנאלפבית מהמדבר הסורי מוכן להגר לממלכת נפט מתועשת שבה התל"ג עומד על קרוב ל-28 אלף דולר לנפש, מדוע שרופא מניו-ג'רזי או איש הייטק מעמק הסיליקון לא ירצו להגר לישראל, שבה עתידם הכלכלי והבטחוני מובטח? סליחה על הציניות, אבל התשובה בגוף השאלה.
המציאות הדמוגרפית בבחריין היא "פצצת זמן מתקתקת", כדברי הדימוי החביב עלינו. כל ההטבות בעולם לא יהפכו את בחריין לסונית, ואין תמריץ שישראל יכולה להציע כדי להביא מיליוני יהודים מחו"ל לגור בשטחים כחזונה של דניאלה וייס. בעולם דמוקרטי, מיעוט קטן לא יכול להמשיך לנצח לשלוט על רוב מדוכא שדורש זכויות. טוב יעשו מנהיגינו אם יסתכלו סביב ויפיקו את המסקנות המתבקשות, ויפה שעה אחת קודם.
***
ועוד מילה על ילדי העובדים הזרים-
האם זה מוגזם לבקש מאלי ישי לחדול לרגע מרצח האופי לאהוד ברק ולתת תשובה אינטליגנטית לשאלה מדוע יש לגרש 400 ילדי עובדים זרים בעוד מדיניות הדלת המסתובבת של ישראל מכניסה מאות עובדים זרים למדינה מדי שנה? כן, זה כנראה מוגזם.
יום שישי, 1 באוקטובר 2010
אחרי החגים יתחדש הכל
שלום קוראים יקרים!
היום נפתחה רשמית התקופה הישראלית הידועה כ"אחרי החגים". כנראה שאין זמן טוב מזה לחזור לבלוג הישן והאהוב, שמתקשה להתאושש מאז החזרה שלי מפריז. העבודה החדשה שלי כעיתונאי מותירה בי כוחות מעטים לכתוב גם בשעות הפנאי, וכך גם החיים האישיים שהתמלאו לאחרונה, ובכל זאת - קוראים יקרים -זכרתי לכם חסד נעוריכים, לכתכם אחריי בארץ הבלוגים הלא זרועה...
***
מעולם לא ראיתי את עצמי כמבקר חתונות, אבל הבוקר השתתפתי בחתונה מיוחדת במינה ששווה לפחות כמה מילים.
לכאורה, תיאור יבש של הנסיבות לא היה מותיר רושם מיוחד: הזוג, בשנות השלושים לחייו, חי ביחד כבר עשר שנים והחליט באחרונה למסד את הקשר. החתונה היתה מצומצמת בהיקפה, ומספר האורחים עמד על כמאה. כניסה למתחם תיאטרון החאן, פתקאות קטנות המסמנות את מקום הישיבה, משמאל כספת הצ'קים ומימין המלצרית עם מגש המתאבנים. אבל כשהקהל התיישב, ואבי ונדב נכנסו ונעמדו מולו שלובי ידיים, משהו מחשמל עבר באוויר והיתה תחושה שמשהו גדול ומשמעותי עומד להתרחש.
מי שמכיר את הזוג הזה יודע שהם לא אנשים פורמליים במיוחד, ואכן הטקס היה קצר וקולע, אבל כמה קצר - כך מרגש. את הטקס הנחתה חגית עופרן, ועלו לברך צביה גרינפלד ושמואל, אחיו של נדב. מעניין שכל המברכים הם דתיים (בעבר או בהווה), אבל זה כבר נושא לבלוג אחר. אבי ונדב הקריאו מכתבים אישיים שכתבו זה לזה והחליפו טבעות. שמואל ברך על הגפן ושהחיינו והקהל הרים כוסית. תם הטקס, והחלה הסעודה. זו היתה חתונת בוקר ירושלמית צנועה ואלגנטית - עם קהל מגוון של צעירים וזקנים, דתיים וחילונים, רווקים ונשואים, הומואים והטרוסקסואלים, כיאה לחוג החברים של הזוג. כשצעדתי הביתה, מוסיקת הריקודים נשמעה היטב בפאתי גן הפעמון בואכה עמק רפאים.
***
מחר אנחנו פותחים את מחזור הקריאה החדש בתורה, עם פרשת בראשית. מבלי להתכוון לכך, אולי, האירוע של אבי ונדב נפל בזמן הולם ביותר בלוח השנה שלנו. בסוף תהליך בריאת העולם, האל בורא את האדם ואת האשה. האיחוד בין האדם והאשה הפך עד ימינו לאב הטיפוס לאיחוד בין גבר ואשתו, ובברכות החתונה אנחנו אומרים "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" כשהכוונה היא כמובן לזוג הראשון עלי אדמות. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו," אומרת התורה בפרק ב' של ספר בראשית, "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד."
מהי משמעות המילים "והיו לבשר אחד"? על כך חלוקים שניים מגדולי פרשני התורה, רש"י והרמב"ן. רש"י טוען שמדובר בצאצאיהם של הזוג: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד." מה פתאום, מפטיר כנגדו הרמב"ן, גם חיות מזדווגות ומביאות ילדים לעולם ובכל זאת "הבהמה והחיה אין להן דבקות בנקבותיהן". מה שמבדיל, לדעת הרמב"ן, בין אדם וחיה הוא מושג הנאמנות.
לפי התיאור המקראי האשה היתה חלק מבשרו של אדם, "ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו". האדם עוזב את בני משפחתו ומתאחד עם אשתו, "ורואין את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד". ה"בשר האחד" אינו חיצוני לבני הזוג, כפי שטוען רש"י, אלא בני הזוג עצמם.
חבריהם של אבי ונדב יודעים שהם כבר מזמן "בשר אחד". הם לימדו את חבריהם מהי אהבה ומהי נאמנות ומהי זוגיות ארוכת שנים. מי יתן וידעו רק שמחה רבה בהמשך חייהם המשותפים.
***
אדם נוסף שמתחיל השבוע דרך חדשה הוא חברי הטוב שמעון. שמעון בחר זה מכבר להצטרף לסגל משרד החוץ וביום ראשון הוא מתחיל תקופה חדשה כדיפלומט צעיר בהודו הרחוקה. מי שמכיר את שמעון- שהוא גם פילוסוף, איש ספר, תלמיד חכם, בלוגר מחונן והכי חשוב- קורא של הבלוג הזה, יודע שהתמזל מזלו של משרד החוץ לזכות באדם בשיעור קומתו. שמעון, תביא כבוד למדינת ישראל ושמור על קשר!
היום נפתחה רשמית התקופה הישראלית הידועה כ"אחרי החגים". כנראה שאין זמן טוב מזה לחזור לבלוג הישן והאהוב, שמתקשה להתאושש מאז החזרה שלי מפריז. העבודה החדשה שלי כעיתונאי מותירה בי כוחות מעטים לכתוב גם בשעות הפנאי, וכך גם החיים האישיים שהתמלאו לאחרונה, ובכל זאת - קוראים יקרים -זכרתי לכם חסד נעוריכים, לכתכם אחריי בארץ הבלוגים הלא זרועה...
***
מעולם לא ראיתי את עצמי כמבקר חתונות, אבל הבוקר השתתפתי בחתונה מיוחדת במינה ששווה לפחות כמה מילים.
לכאורה, תיאור יבש של הנסיבות לא היה מותיר רושם מיוחד: הזוג, בשנות השלושים לחייו, חי ביחד כבר עשר שנים והחליט באחרונה למסד את הקשר. החתונה היתה מצומצמת בהיקפה, ומספר האורחים עמד על כמאה. כניסה למתחם תיאטרון החאן, פתקאות קטנות המסמנות את מקום הישיבה, משמאל כספת הצ'קים ומימין המלצרית עם מגש המתאבנים. אבל כשהקהל התיישב, ואבי ונדב נכנסו ונעמדו מולו שלובי ידיים, משהו מחשמל עבר באוויר והיתה תחושה שמשהו גדול ומשמעותי עומד להתרחש.
מי שמכיר את הזוג הזה יודע שהם לא אנשים פורמליים במיוחד, ואכן הטקס היה קצר וקולע, אבל כמה קצר - כך מרגש. את הטקס הנחתה חגית עופרן, ועלו לברך צביה גרינפלד ושמואל, אחיו של נדב. מעניין שכל המברכים הם דתיים (בעבר או בהווה), אבל זה כבר נושא לבלוג אחר. אבי ונדב הקריאו מכתבים אישיים שכתבו זה לזה והחליפו טבעות. שמואל ברך על הגפן ושהחיינו והקהל הרים כוסית. תם הטקס, והחלה הסעודה. זו היתה חתונת בוקר ירושלמית צנועה ואלגנטית - עם קהל מגוון של צעירים וזקנים, דתיים וחילונים, רווקים ונשואים, הומואים והטרוסקסואלים, כיאה לחוג החברים של הזוג. כשצעדתי הביתה, מוסיקת הריקודים נשמעה היטב בפאתי גן הפעמון בואכה עמק רפאים.
***
מחר אנחנו פותחים את מחזור הקריאה החדש בתורה, עם פרשת בראשית. מבלי להתכוון לכך, אולי, האירוע של אבי ונדב נפל בזמן הולם ביותר בלוח השנה שלנו. בסוף תהליך בריאת העולם, האל בורא את האדם ואת האשה. האיחוד בין האדם והאשה הפך עד ימינו לאב הטיפוס לאיחוד בין גבר ואשתו, ובברכות החתונה אנחנו אומרים "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" כשהכוונה היא כמובן לזוג הראשון עלי אדמות. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו," אומרת התורה בפרק ב' של ספר בראשית, "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד."
מהי משמעות המילים "והיו לבשר אחד"? על כך חלוקים שניים מגדולי פרשני התורה, רש"י והרמב"ן. רש"י טוען שמדובר בצאצאיהם של הזוג: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד." מה פתאום, מפטיר כנגדו הרמב"ן, גם חיות מזדווגות ומביאות ילדים לעולם ובכל זאת "הבהמה והחיה אין להן דבקות בנקבותיהן". מה שמבדיל, לדעת הרמב"ן, בין אדם וחיה הוא מושג הנאמנות.
לפי התיאור המקראי האשה היתה חלק מבשרו של אדם, "ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו". האדם עוזב את בני משפחתו ומתאחד עם אשתו, "ורואין את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד". ה"בשר האחד" אינו חיצוני לבני הזוג, כפי שטוען רש"י, אלא בני הזוג עצמם.
חבריהם של אבי ונדב יודעים שהם כבר מזמן "בשר אחד". הם לימדו את חבריהם מהי אהבה ומהי נאמנות ומהי זוגיות ארוכת שנים. מי יתן וידעו רק שמחה רבה בהמשך חייהם המשותפים.
***
אדם נוסף שמתחיל השבוע דרך חדשה הוא חברי הטוב שמעון. שמעון בחר זה מכבר להצטרף לסגל משרד החוץ וביום ראשון הוא מתחיל תקופה חדשה כדיפלומט צעיר בהודו הרחוקה. מי שמכיר את שמעון- שהוא גם פילוסוף, איש ספר, תלמיד חכם, בלוגר מחונן והכי חשוב- קורא של הבלוג הזה, יודע שהתמזל מזלו של משרד החוץ לזכות באדם בשיעור קומתו. שמעון, תביא כבוד למדינת ישראל ושמור על קשר!
יום חמישי, 22 ביולי 2010
תשעה באב בירושלים
אין ספק, ירושלים היא המקום להיות בו בתשעה באב. שוטטות קצרה במרכז העיר מזכירה טעם של חורבן. טוב, מספיק עם הציניות- זה פוסט רציני. אני חושב שתשעה באב הזה היה המעניין ביותר שחוויתי.
פתחתי אותו באוהל של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה, שם קראו מגילת איכה. אני חושב שבעבר מתחתי כאן ביקורת על עיסקת שליט "המתגבשת" ועל גישת "בכל מחיר"; אבל ברגע ששמעתי שיש קריאת מגילה באוהל לא היססתי ללכת. תשעה באב הוא זמן של סולידריות ואהבת חינם. משפחת שליט במצוקה כבר 4 שנים וביקורי תמיכה מהסוג הזה רק יעשו להם טוב. מצאתי את עצמי יושב על המדרכה ממש מאחורי נעם שליט והרב הראשי מצגר שהגיע גם הוא וישב על שרפרף נמוך. ממצמץ מול הבזקי מצלמות התקשורת חשבתי כמה הולם לקרוא את המגילה כך, "ברחובה של עיר" כפי שתענית ציבור אמורה להיות על פי מקורות ההלכה. חשבתי גם כמה מוזרה וייחודית החוויה הזאת בטח מרגישה עבור נעם ואביבה שליט, שמצאו את עצמם בעל כורחם מנותקים מהבית הגלילי שלהם, כיפה מקומטת על הראש, בתוך ים של דוסים (וגם מאיר שלו) על מדרכה ירושלמית. מי ייתן ולא יסבלו עוד זמן רב.
התחנה הבאה שלי היתה בית גשר, ברחוב המלך דוד. הוקרן שם סרט תיעודי מתוך הסדרה "אז הרצל אמר" על עזיבה של צעירים (חילונים) את ירושלים, תוך התמקדות באיום הדמוגרפי הערבי והחרדי. כמו צפיה בפרק של "סרוגים" אין כמו קצת רפלקציה עגמומית לתשעה באב, כאילו שלא ידענו את כל זה מהחיים שלנו. מה שחמם את הלב היתה קבוצת הדיון אחרי הסרט. מעגל קטן של צעירים ירושלמים, חלקם מלידה וחלקם סטודנטים, שלמרות היותם זרים זה לזה קיימו דיון על עברה ועתידה של העיר. החומר מבאס, אבל בשום מקום בעולם לא ניתקלתי בחדוות דפי המקורות והעיסוק האובססיבי, הכמעט פתולוגי, באקטואליה ובערכים כמו בירושלים. זה מקום שבו לאנשים באמת אכפת ממה שקורה בחייהם ובסביבתם הפוליטית. נדמה לי שללא אותה אכפתיות וללא אותו קשר נפשי עמוק, החיים כאן היו קשים מנשוא עבור רובנו.
ביום תשעה באב הלכתי לפאנל במכון "פרדס", שוב על ירושלים. הוא התקיים באנגלית, והקהל שגדש את האולם עד אפס מקום הורכב ברובו מעולים אנגלוסקסים בגיל העמידה, בני דמותם של הוריי. יש המון אנשים כאלה בירושלים, וגם הם הביעו צימאון לעכשווי, למציק. לאן העיר הזאת הולכת מכאן? אולי אחד הרבנים בפאנל יוכל לתת תשובה? ראש קהילת "קול הנשמה" הרפורמית אמר שלמרות כל הקשיים בעיר הזאת הוא חש בר מזל בכל בוקר שהוא מתעורר בעיר ומגשים את חלומות הדורות הקודמים, והקהל הנהן בהסכמה.
את הצום חתמתי בבית אביחי, עם הקרנת פרק בסדרה החדשה "נבלות". הסדרה מבוססת על שני ספרים של יורם קניוק ועוסק בנקמה של זקני הפלמ"ח בדור הצעיר וחסר הגבולות שאינו מכבד את דור המייסדים. (זהירות: ספוילר!) בפרק הראשון, זה שהוקרן, זוג הזקנים האשכנזים מכה למוות ערס חצוף בחוף תל-אביב עם מקל הליכה ובקבוק שבור. יורם קניוק, שהשתתף בדיון על הסדרה לאחר הקרנתה הודה במובלע שזה חלומו הנסתר. הוא דיבר בתסכול רב על האלימות הפושה נגד זקנים ועל חוסר היכולת שלו לחצות את הכביש בתל-אביב ללא סכנת דריסה. אחרי הדיון יצאתי לחצר הפנימית ושברתי את הצום עם כוס מים קרים ורוגלך. בכל מקום בו הייתי בתשעה באב פגשתי אנשים מוכרים. ירושלים היא למעשה כפר קטן מאוד, ניגוד בולט לפריז שבה אתה אנונימי לחלוטין. האם לא ברחתי אל האנונימיות לפני שמונה חודשים?
זהו, חזרתי לירושלים. יקח לי זמן להתרגל לאינטנסיביות שלה, עיר שבה הכל מתנגן בווליום הרבה יותר גבוה מאשר במקומות האחרים שאני מכיר. אבל מבלי להשמע דביק מדי, זה באמת המקום היחיד שמרגיש כמו בית.
למעלה: הפגנה למען שחרור גלעד שליט בפריז, לפני כשלושה שבועות.
למטה: תשעה באב באוהל משפחת שליט, הרב הראשי מצגר ונעם שליט.
פתחתי אותו באוהל של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה, שם קראו מגילת איכה. אני חושב שבעבר מתחתי כאן ביקורת על עיסקת שליט "המתגבשת" ועל גישת "בכל מחיר"; אבל ברגע ששמעתי שיש קריאת מגילה באוהל לא היססתי ללכת. תשעה באב הוא זמן של סולידריות ואהבת חינם. משפחת שליט במצוקה כבר 4 שנים וביקורי תמיכה מהסוג הזה רק יעשו להם טוב. מצאתי את עצמי יושב על המדרכה ממש מאחורי נעם שליט והרב הראשי מצגר שהגיע גם הוא וישב על שרפרף נמוך. ממצמץ מול הבזקי מצלמות התקשורת חשבתי כמה הולם לקרוא את המגילה כך, "ברחובה של עיר" כפי שתענית ציבור אמורה להיות על פי מקורות ההלכה. חשבתי גם כמה מוזרה וייחודית החוויה הזאת בטח מרגישה עבור נעם ואביבה שליט, שמצאו את עצמם בעל כורחם מנותקים מהבית הגלילי שלהם, כיפה מקומטת על הראש, בתוך ים של דוסים (וגם מאיר שלו) על מדרכה ירושלמית. מי ייתן ולא יסבלו עוד זמן רב.
התחנה הבאה שלי היתה בית גשר, ברחוב המלך דוד. הוקרן שם סרט תיעודי מתוך הסדרה "אז הרצל אמר" על עזיבה של צעירים (חילונים) את ירושלים, תוך התמקדות באיום הדמוגרפי הערבי והחרדי. כמו צפיה בפרק של "סרוגים" אין כמו קצת רפלקציה עגמומית לתשעה באב, כאילו שלא ידענו את כל זה מהחיים שלנו. מה שחמם את הלב היתה קבוצת הדיון אחרי הסרט. מעגל קטן של צעירים ירושלמים, חלקם מלידה וחלקם סטודנטים, שלמרות היותם זרים זה לזה קיימו דיון על עברה ועתידה של העיר. החומר מבאס, אבל בשום מקום בעולם לא ניתקלתי בחדוות דפי המקורות והעיסוק האובססיבי, הכמעט פתולוגי, באקטואליה ובערכים כמו בירושלים. זה מקום שבו לאנשים באמת אכפת ממה שקורה בחייהם ובסביבתם הפוליטית. נדמה לי שללא אותה אכפתיות וללא אותו קשר נפשי עמוק, החיים כאן היו קשים מנשוא עבור רובנו.
ביום תשעה באב הלכתי לפאנל במכון "פרדס", שוב על ירושלים. הוא התקיים באנגלית, והקהל שגדש את האולם עד אפס מקום הורכב ברובו מעולים אנגלוסקסים בגיל העמידה, בני דמותם של הוריי. יש המון אנשים כאלה בירושלים, וגם הם הביעו צימאון לעכשווי, למציק. לאן העיר הזאת הולכת מכאן? אולי אחד הרבנים בפאנל יוכל לתת תשובה? ראש קהילת "קול הנשמה" הרפורמית אמר שלמרות כל הקשיים בעיר הזאת הוא חש בר מזל בכל בוקר שהוא מתעורר בעיר ומגשים את חלומות הדורות הקודמים, והקהל הנהן בהסכמה.
את הצום חתמתי בבית אביחי, עם הקרנת פרק בסדרה החדשה "נבלות". הסדרה מבוססת על שני ספרים של יורם קניוק ועוסק בנקמה של זקני הפלמ"ח בדור הצעיר וחסר הגבולות שאינו מכבד את דור המייסדים. (זהירות: ספוילר!) בפרק הראשון, זה שהוקרן, זוג הזקנים האשכנזים מכה למוות ערס חצוף בחוף תל-אביב עם מקל הליכה ובקבוק שבור. יורם קניוק, שהשתתף בדיון על הסדרה לאחר הקרנתה הודה במובלע שזה חלומו הנסתר. הוא דיבר בתסכול רב על האלימות הפושה נגד זקנים ועל חוסר היכולת שלו לחצות את הכביש בתל-אביב ללא סכנת דריסה. אחרי הדיון יצאתי לחצר הפנימית ושברתי את הצום עם כוס מים קרים ורוגלך. בכל מקום בו הייתי בתשעה באב פגשתי אנשים מוכרים. ירושלים היא למעשה כפר קטן מאוד, ניגוד בולט לפריז שבה אתה אנונימי לחלוטין. האם לא ברחתי אל האנונימיות לפני שמונה חודשים?
זהו, חזרתי לירושלים. יקח לי זמן להתרגל לאינטנסיביות שלה, עיר שבה הכל מתנגן בווליום הרבה יותר גבוה מאשר במקומות האחרים שאני מכיר. אבל מבלי להשמע דביק מדי, זה באמת המקום היחיד שמרגיש כמו בית.
למעלה: הפגנה למען שחרור גלעד שליט בפריז, לפני כשלושה שבועות.
למטה: תשעה באב באוהל משפחת שליט, הרב הראשי מצגר ונעם שליט.
יום שני, 12 ביולי 2010
פריז - הסוף
זמן רב עבר מאז הפוסט האחרון, זמן רב מדי. בתקופה הזאת הספקתי לבקר בבלגיה ובטורונטו, וגם כמובן להמשיך לאגור חוויות כאן בפריז. אבל מה לעשות- עייפות החומר. הזמן טס, והנה אני מוצא את עצמי בסוף השליחות. היום אני שולח ארבעה ארגזים ארצה וביום חמישי אני עולה על מטוס משארל דה-גול לבן גוריון.
מה אני לוקח איתי משמונת החודשים בפריז? המון. אוסף החוויות והרשמים שאדם אוסף במדינה זרה הוא אינסופי, גדול הרבה יותר מכדי לסכם בפוסט קצר בבלוג. אפשר לדבר על הדברים הכמיתים: רכישת שפה, חברים חדשים שאתה מקווה לשמור איתם על קשר אבל יודע שעם רובם הקשר ידעך ויאבד. מיליוני הרגעים שמרכיבים את השליחות הזאת הם זמן בעל איכות אחרת מאשר הזמן ב"חיים הרגילים" ועל הזמן הזה אני שמח ואסיר תודה.
אחד הדברים החזקים שאפיינו את השליחות הזאת הוא הזמן לבד. לא רק שלראשונה בחיי חייתי לבד, אלא שגם בתחום המקצועי לא ממש היה לי בוס והייתי אדון לעצמי. האחריות במצב הזה גדולה: אתה ממלא את הזמן שלך, ואיכותו תלויה אך ורק בהחלטתך ובמעשיך. בתחום המקצועי, אני זה שהחלטתי על תכני השיעורים שהעברתי בכיתה (מעבר לנושא השיעור הפורמלי) והצלחתו או כשלונו של השיעור היו תלויים אך ורק בי. במקרים רבים אני חושב שהצלחתי, באחרים נכשלתי.
סוף השליחות הוא גם זמן החרטות- המוזיאון בו לא ביקרתי, המסעדה המומלצת בה לא אכלתי, הספר שלא הספקתי לקרוא, הציור שלא הספקתי לצייר (כן עקיבא, אני מתנצל, אבל הקנבסים חוזרים איתי ריקים לארץ). כנראה שחרטה היא חלק אינטגרלי מזמן משמעותי, וכמו שאומרים "צריך להשאיר משהו לפעם הבאה." עם כל הביקורת, התרגלתי לפריז. אני מרגיש נוח בעיר, כמעט בן בית. מעניין להיווכח איך מקום זר ומנוכר, עם פערי שפה ותרבות משמעותיים, גדל עליך והופך עם חלוף הזמן למרחב ביתי.
עניין נוסף הוא החשש לקראת הנחיתה בארץ. לא נעים להודות, אבל קצת מפחיד לעזוב מקום אלגנטי, מפונק, סנובי, מודע לעצמו, עם תחבורה ציבורית מצויינת, אוכל טוב (גם אם יקר), שבו רוב ההוצאות שלי הן על משלם המיסים הישראלי (לא באמת, יותר נכון על חשבון תורמים אמריקאים שבטח יסגרו את הברז אם חוק הגיור יעבור) למקום צרוב שמש, סחבקי, לא מתפקד, יהודי מאוד, שבו כל החשבונות והמיסים עליי, קרוע מפרוייקטי בנייה מושחתים ו/או בלתי-נגמרים, אבל מקום שבעיקר מרגיש שלי.
לפני שנסעתי לשליחות קניתי מחזיק מפתחות עליו כתוב בעברית "אין כמו בבית" עם תמונה של צב. חלק גדול ממה שהופך מקום לבית הוא החברים. אני חוזר אליכם חבר'ה, ולא דקה מוקדם מדיי.
השאלה האחרונה הנשאלת היא מה קורה עם הבלוג הזה. הוא נוצר כדי לדווח על חיי בנכר, אך מילא את ייעודו באופן חלקי בלבד; גם בגלל שכתבתי בו לעתים נדירות מדי, וגם בגלל שחלק מהפוסטים לא עסקו בכלל בצרפת אלא במה שקורה בארץ. אבל זה אולי מה שיעניק לו זכות קיום בירושלים. מה אתם אומרים?
להתראות בקרוב,
אלחנן
מה אני לוקח איתי משמונת החודשים בפריז? המון. אוסף החוויות והרשמים שאדם אוסף במדינה זרה הוא אינסופי, גדול הרבה יותר מכדי לסכם בפוסט קצר בבלוג. אפשר לדבר על הדברים הכמיתים: רכישת שפה, חברים חדשים שאתה מקווה לשמור איתם על קשר אבל יודע שעם רובם הקשר ידעך ויאבד. מיליוני הרגעים שמרכיבים את השליחות הזאת הם זמן בעל איכות אחרת מאשר הזמן ב"חיים הרגילים" ועל הזמן הזה אני שמח ואסיר תודה.
אחד הדברים החזקים שאפיינו את השליחות הזאת הוא הזמן לבד. לא רק שלראשונה בחיי חייתי לבד, אלא שגם בתחום המקצועי לא ממש היה לי בוס והייתי אדון לעצמי. האחריות במצב הזה גדולה: אתה ממלא את הזמן שלך, ואיכותו תלויה אך ורק בהחלטתך ובמעשיך. בתחום המקצועי, אני זה שהחלטתי על תכני השיעורים שהעברתי בכיתה (מעבר לנושא השיעור הפורמלי) והצלחתו או כשלונו של השיעור היו תלויים אך ורק בי. במקרים רבים אני חושב שהצלחתי, באחרים נכשלתי.
סוף השליחות הוא גם זמן החרטות- המוזיאון בו לא ביקרתי, המסעדה המומלצת בה לא אכלתי, הספר שלא הספקתי לקרוא, הציור שלא הספקתי לצייר (כן עקיבא, אני מתנצל, אבל הקנבסים חוזרים איתי ריקים לארץ). כנראה שחרטה היא חלק אינטגרלי מזמן משמעותי, וכמו שאומרים "צריך להשאיר משהו לפעם הבאה." עם כל הביקורת, התרגלתי לפריז. אני מרגיש נוח בעיר, כמעט בן בית. מעניין להיווכח איך מקום זר ומנוכר, עם פערי שפה ותרבות משמעותיים, גדל עליך והופך עם חלוף הזמן למרחב ביתי.
עניין נוסף הוא החשש לקראת הנחיתה בארץ. לא נעים להודות, אבל קצת מפחיד לעזוב מקום אלגנטי, מפונק, סנובי, מודע לעצמו, עם תחבורה ציבורית מצויינת, אוכל טוב (גם אם יקר), שבו רוב ההוצאות שלי הן על משלם המיסים הישראלי (לא באמת, יותר נכון על חשבון תורמים אמריקאים שבטח יסגרו את הברז אם חוק הגיור יעבור) למקום צרוב שמש, סחבקי, לא מתפקד, יהודי מאוד, שבו כל החשבונות והמיסים עליי, קרוע מפרוייקטי בנייה מושחתים ו/או בלתי-נגמרים, אבל מקום שבעיקר מרגיש שלי.
לפני שנסעתי לשליחות קניתי מחזיק מפתחות עליו כתוב בעברית "אין כמו בבית" עם תמונה של צב. חלק גדול ממה שהופך מקום לבית הוא החברים. אני חוזר אליכם חבר'ה, ולא דקה מוקדם מדיי.
השאלה האחרונה הנשאלת היא מה קורה עם הבלוג הזה. הוא נוצר כדי לדווח על חיי בנכר, אך מילא את ייעודו באופן חלקי בלבד; גם בגלל שכתבתי בו לעתים נדירות מדי, וגם בגלל שחלק מהפוסטים לא עסקו בכלל בצרפת אלא במה שקורה בארץ. אבל זה אולי מה שיעניק לו זכות קיום בירושלים. מה אתם אומרים?
להתראות בקרוב,
אלחנן
יום חמישי, 17 ביוני 2010
ציון במשפט תיפדה
אני עוקב בעצב ובחשש אחרי ההתפתחויות בעקבות פסיקת בג"צ בפרשיית בית הספר בעמנואל. מחר ימלאו את הרחובות שבהם חלפתי בדרכי מהאוניברסיטה לבית הוריי אלפי חרדים שיפגינו נגד מוסדות המדינה וזכותן לקבל הכרעות. כבר חשתי בעבר את הבושה החמוצה של נסיעה בקווי אגד נפרדים באותם רחובות, עומד או ישוב בקידמת אוטובוס שבו נשים נדחפות מאחור; אבל נראה שהפעם נפל דבר בישראל. עד כה העימותים בין החרדים למדינה התמקדו באירועים נקודתיים: פה נתיחת גופה, שם קברים עתיקים. דומה שכאן לראשונה העימות החזיתי הוא סביב זכותה של המדינה לקבוע עקרונות מוסריים וערכיים עבור כלל האזרחים, ולאכוף את מרותה על אי העמידה בהם. את האמת הפשוטה הזאת הבין הרב אלישיב כשהצהיר ש"המאבק הזה הוא המאבק של הדור, והמלחמה של הדור" וטען כנגד השופטים ש"הם לא רוצים לאבד את הגוף, אלא את הנפש."
את ההפגנה מחר ניתן לראות בשני אופנים, ואיני יודע איזה מהם חמור יותר. ייתכן שהחרדים מפגינים משום שהם אכן מאמינים שאפליה על רקע עדתי היא עיקר הלכתי או אמוני; שישנן עדות מסויימות בעם ישראל שרמתן הדתית נמוכה מזו של "העדה שלנו" בהגדרה. מצד שני ייתכן שההפגנה היא קריאת תגר על המדינה ועל עצם זכותה של נציגיה המוסמכים להחליט החלטות שיחייבו את הציבור החרדי. כנראה ששתי התשובות נכונות, ושתיהן מחרידות.
אבל את האפשרות השנייה שהעליתי אי אפשר שלא לראות בהקשר הרחב יותר של התנהגות של קבוצות בחברה הישראלית. לא סוד הוא שישנם תחומים בארץ ישראל - חברתיים וגיאוגרפיים - שמהם המדינה הסירה את ידיה זה מכבר ושבהם איש הישר בעיניו יעשה. אני מדבר לא רק על מערכת החינוך שכבר מאז קום המדינה מקבעת, באמצעות מימון, את האוטונומיה הכיתתית כברירת המחדל ה"טבעית" על חשבון הסולידריות הכללית. אני מדבר גם על יישובים הומוגנים, חלקם עם ועדות קבלה, שתושביהם אינם מכירים את השונה (לא רק בן עם אחר, אלא גם בן עמם שלהם!) ואינם מכירים בו. ואני מדבר על התנחלויות שמבחינת הקיצוניים שבתושביהם פסיקת בית משפט היא בבחינת המלצה בלבד, או אולי עצה רעה, ושעבורם שליחי בית המשפט בדמות חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל הם קלגסים.
"הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". את האנרכיה שמפניה הזהיר ר' חנינא סגן הכוהנים במסכת אבות אנו רואים כעת לנגד עינינו בדמות הפגנה (שאני מקווה שלא תידרדר לאינתיפאדה אלימה) תוך פריסה של אלפי שוטרים והצמדת מאבטחים לשופטי ישראל. המדינה הפריטה לדעת את מוסדותיה ואת ערכיה, ועכשיו היא משלמת את המחיר. כולנו משלמים את המחיר. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית אינה בהפגנת החרדים מחר, אלא בשתיקה הרועמת של הציבור הרחב ומנהיגיו שעומדים מנגד ואינם יוצאים באלפים לרחובות בהפגנת נגד.
קחו למשל את תגובתו של ראש הממשלה, הנציג הבכיר של המדינה והממסד, תגובה רפה ומגומגמת כצפוי. במקום לעמוד כסלע איתן מאחורי החלטת בג"צ ולהעמיד במקומם את כל הגזענים והרדיקלים החופשיים שמטרידים אותנו ומהלכים עלינו אימים, הוא קרא "לכל הצדדים הנוגעים בדבר לגלות איפוק [...] ולפתור את הבעיה בדרכי שלום ונועם". אפשר לשאול מי הם בדיוק "כל הצדדים הנוגעים בדבר?" ואם אני צד- איך ולמה אני אמור לנהוג איפוק? יש מחלוקות שחייבות להסתיים בהכרעה, ואסור שתסתיימנה בפשרה. המחלוקת שלפנינו היא אחת המובהקות שבהן.
בעוד פחות מחודש אני חוזר לעירי האהובה ירושלים ששמה שלום, עיר הצדק, קריה נאמנה, אך כל ישותה רקובה משנאת חינם, פירוד, פילוג, ריב ומדון.
את ההפגנה מחר ניתן לראות בשני אופנים, ואיני יודע איזה מהם חמור יותר. ייתכן שהחרדים מפגינים משום שהם אכן מאמינים שאפליה על רקע עדתי היא עיקר הלכתי או אמוני; שישנן עדות מסויימות בעם ישראל שרמתן הדתית נמוכה מזו של "העדה שלנו" בהגדרה. מצד שני ייתכן שההפגנה היא קריאת תגר על המדינה ועל עצם זכותה של נציגיה המוסמכים להחליט החלטות שיחייבו את הציבור החרדי. כנראה ששתי התשובות נכונות, ושתיהן מחרידות.
אבל את האפשרות השנייה שהעליתי אי אפשר שלא לראות בהקשר הרחב יותר של התנהגות של קבוצות בחברה הישראלית. לא סוד הוא שישנם תחומים בארץ ישראל - חברתיים וגיאוגרפיים - שמהם המדינה הסירה את ידיה זה מכבר ושבהם איש הישר בעיניו יעשה. אני מדבר לא רק על מערכת החינוך שכבר מאז קום המדינה מקבעת, באמצעות מימון, את האוטונומיה הכיתתית כברירת המחדל ה"טבעית" על חשבון הסולידריות הכללית. אני מדבר גם על יישובים הומוגנים, חלקם עם ועדות קבלה, שתושביהם אינם מכירים את השונה (לא רק בן עם אחר, אלא גם בן עמם שלהם!) ואינם מכירים בו. ואני מדבר על התנחלויות שמבחינת הקיצוניים שבתושביהם פסיקת בית משפט היא בבחינת המלצה בלבד, או אולי עצה רעה, ושעבורם שליחי בית המשפט בדמות חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל הם קלגסים.
"הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". את האנרכיה שמפניה הזהיר ר' חנינא סגן הכוהנים במסכת אבות אנו רואים כעת לנגד עינינו בדמות הפגנה (שאני מקווה שלא תידרדר לאינתיפאדה אלימה) תוך פריסה של אלפי שוטרים והצמדת מאבטחים לשופטי ישראל. המדינה הפריטה לדעת את מוסדותיה ואת ערכיה, ועכשיו היא משלמת את המחיר. כולנו משלמים את המחיר. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית אינה בהפגנת החרדים מחר, אלא בשתיקה הרועמת של הציבור הרחב ומנהיגיו שעומדים מנגד ואינם יוצאים באלפים לרחובות בהפגנת נגד.
קחו למשל את תגובתו של ראש הממשלה, הנציג הבכיר של המדינה והממסד, תגובה רפה ומגומגמת כצפוי. במקום לעמוד כסלע איתן מאחורי החלטת בג"צ ולהעמיד במקומם את כל הגזענים והרדיקלים החופשיים שמטרידים אותנו ומהלכים עלינו אימים, הוא קרא "לכל הצדדים הנוגעים בדבר לגלות איפוק [...] ולפתור את הבעיה בדרכי שלום ונועם". אפשר לשאול מי הם בדיוק "כל הצדדים הנוגעים בדבר?" ואם אני צד- איך ולמה אני אמור לנהוג איפוק? יש מחלוקות שחייבות להסתיים בהכרעה, ואסור שתסתיימנה בפשרה. המחלוקת שלפנינו היא אחת המובהקות שבהן.
בעוד פחות מחודש אני חוזר לעירי האהובה ירושלים ששמה שלום, עיר הצדק, קריה נאמנה, אך כל ישותה רקובה משנאת חינם, פירוד, פילוג, ריב ומדון.
יום רביעי, 2 ביוני 2010
מקרה קל של מחלת ים
לפני שסיפור המשט יהפוך לאטריות קרות שאני מקווה שלא יתחממו מחדש, כמה הערות:
תמונת הוידאו הקפואה של חייל הקומנדו הימי מושלך מסיפון האונייה בידי המון פורעים תורכים נועד באופן מתוחכם להזכיר, ואכן הזכיר, תמונה דומה מהעבר הלא רחוק.
ב-12 באוקטובר 2000, שבועיים אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה, נקלעו בטעות שני חיילי המילואים יוסי אברהמי וודים נורז'יץ' לראמאללה. המון מוסת ביצע בשניים לינץ' אכזרי והשליך את גופותיהם מחלון תחנת המשטרה. אני עדיין מצטמרר כשאני נזכר בתמונות האלה.
המילה "לינץ'" ומערכת הדימויים מאז שבים ועולים במקרה דנן, אבל רק מדגישים כמה השתנינו כחברה, עשר שנים אחרי.
כאשר חיילי קומנדו משתלשלים באישון לילה ממסוק קרב עם נשק חם, גם אם לא התכוונו לעשות בו שימוש, ואז זוכים להתנגדות אלימה, זה לא לינץ'. כי הם חיילים וכי הם לא הגיעו במשימת שלום, במילים אחרות - הם לא שני מילואימניקים שהלכו לאיבוד. יתרה מזאת, השימוש במושג "לינץ'" מראה בדיוק את ליקוי המאורות שלנו, את הטשטוש המוחלט שחל בתודעה הישראלית בין אזרחים לחיילים, במשמעות הפגיעה באזרחים (גם אלימים) אל מול משמעות הפגיעה בחיילים, ואת חוסר האבחנה שלנו בין פעולה התקפית לפעולה הגנתית.
הפעולה הזאת, והכיסוי התקשורתי שלה, חידדו מאוד את ההבדלים העמוקים בין תודעת הישראלים ותודעת שאר העולם. הישראלים מתעסקים ללא הרף בשאלה מי היה יותר אלים על האונייה, או במילים אחרות "מי התחיל". רוב העולם מקבל אלימות מוגבלת של אקטיביסטים כאשר מדובר בהתנגדות לעוולות - תשאלו כל אדם ברחוב את מי הוא אוהד יותר: את ספינות גרינפיס או את ציידי הלוויתנים היפנים. את אף אחד בעולם לא מעניין כמה אלות בייסבול או כמה סכינים קפיציות היו על הספינה. כהרגלנו בקודש, אנחנו ממשיכים לשכנע בעיקר את עצמנו. ניסינו בהסברה הישראלית לרקוד על שתי החתונות- מצד אחד לטעון שחשבנו שמדובר בפעילי שלום ולכן לא באנו מוכנים לעימות (כדי לתרץ בדיעבד את מחיר הדמים הגבוה) ומנגד להסביר שלמעשה עצרנו שלוחה של אלקאעדה, חמושה עד צוואר. ניסינו ונכשלנו. בעולם, לעומת זאת, שואלים את השאלה הגדולה: איזו תכלית נועד לשרת המצור על עזה? אבל אם את המצור על עזה (שהוא מזמן לא הרמטי- ישראל עצמה איפשרה לא מזמן לספינות להגיע לעזה בלי בדיקה, וכולם יודעים זאת) איננו יכולים להצדיק בפנינו ובפני העולם, כיצד נוכל להצדיק את השמירה עליו "בכל מחיר?"
ישנן כמה אקסיומות שהציבור מקבל בשמחה וללא שאלות, כמו היו תורה למשה מסיני:
1. רטוב זה נקי (כלל צבאי ידוע)
2. אם הפלסטינים סובלים זה בוודאי 'טוב ליהודים'. לגלעד שליט, לתושבי שדרות, למישהו. מכיוון שאנחנו (לא רק העולם, אלא גם אנחנו) רואים את הסגר על רצועת עזה בעיקר כעונש קולקטיבי שמבטא תיסכול על בחירת חמאס ועל חוסר היכולת לסיים את סוגיית שליט, הרי שהתגובה ההכרחית שלנו לפיאסקו של אתמול אינה התנצלות בסגנון "סליחה, טעינו, אבל היינו מוכרחים" אלא הטענה הבלתי משכנעת "הם תקפו אותנו בסכינים". כפי שכתבתי כאן בעבר, כשאין מדיניות ואף אחד בארץ לא דורש הסברים על המדיניות, שום הסברה לא תעבוד. התגובה לואקום הזה היא פאניקה, פאניקה ואלימות- שבאים לידי ביטוי הן בלב ים והן במליאת הכנסת.
הנה שיר משעשע ואקטואלי לסיום:
http://www.youtube.com/watch?v=2M30ttmuW08&feature=related
***
לפני שבוע וחצי ביליתי שבת במחיצת מדריכים יהודים רפורמים בגרמניה, במסגרת סמינר. זאת היתה חוויה די ייחודית, כמעט מטלטלת. החשיפה לאנשים דתיים, חלקם באופן עמוק, שאינם אורתודוכסים היא די זרה ומוזרה לאדם שגדל בישראל, דתי או חילוני. גיטרות בזמן התפילה, שליחי ציבור- גברים ונשים, עטויי טליתות שעומדים כשפניהם לציבור ומדברים לתוך מיקרופון, נוסח תפילה שונה מאוד. העובדה שכל זה התרחש בגרמניה רק הוסיפה למבוכה.
כשסיפרתי לכמה תלמידים כאן בבית הספר על הביקור המתוכנן שלי לגרמניה, התגובות היו שליליות ביותר- הרפורמים (שנקראים בצרפת 'ליברלים') הם האויב מספר אחת של הממסד האורתודוכסי, די דומה לארץ. האורתודוכסים על פי רוב מעדיפים מחלל שבת, בועל נידות ואוכל שפנים שמגיע מדי פעם לבית הכנסת שלו ונותן ח"י אירו בעת העלייה לתורה על פני אדם משכיל ומחוייב ליהדותו, אך המעניק לה פרשנות שונה באופן רדיקלי. שלא תהיה טעות- אני מתנגד באופן עמוק לרפורמה, אבל אני חייב לשאול את עצמי מה עדיף- אדם שלא אכפת לו או אדם שאכפת לו מאוד, אבל באופן אחר ממני. האם הייתי מעדיף שאותם פליטי ברית המועצות לשעבר שחיים בעיר שכוחת האל בילפלד יבלו את השבת בבית או בבית הכנסת הרפורמי? שאלה קשה שאין לי עליה תשובה חד משמעית, אבל אני נוטה לעבר האפשרות השנייה.
לסיום, שתי תפילות שמשכו את תשומת לבי מתוך סידור התפילה שבו משתמשים החניכים, הראשונה בגלל הקונטקסט הגרמני והשנייה בגלל ההבדלים הבולטים לעומת התפילה המסורתית:
תפילת המחנה (בגרמנית במקור)
אנו מודים לך ה' על כך שאנו יכולים לעמוד כאן היום עם כל החברים שלנו.
אנו מודים לך ה' על כך שאנו יכולים לחוות כאן הנאה וידידות.
אנו מודים לך ה' על כך שמצאנו כאן מקום, שבו אנו יכולים לממש את יהדותנו בשלום.
אנו מודים לך ה' על כך שקיבלו אותנו (wilkommen sind) בארץ זו. אנו מבקשים ממך, ה', שתביא לנו ימים יפים רבים עד המחנה הבא, ותנחה אותנו בדרכנו.
תפילה למען מדינת ישראל (בעברית במקור)
אלוקינו ואלוקי אבותינו שלח נא ברכתך על מדינת ישראל ועל כל יושביה. שלח נא אורך ואמיתתך למנהיגי העם והדריכם בחכמה ובתבונה כדי שישרור שלום בגבולותיה ושלוה בבתיה. רוח אחוה והבנה הדדית תרפא כל פצע וחבורה. תקות-עמה ועבודת-בניה תגשמנה את חזון הנביאים. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, אמן.
יום שלישי, 27 באפריל 2010
על זהות לאומית פוסט-יום העצמאות
זו תחושה מוזרה לחגוג חגים לאומיים בארץ זרה, בייחוד כאשר ההורים שלך נמצאים לצדך לאחר שמטוסם קורקע בעקבות אפר וולקני מהר געש רחוק. בכל אופן, זכיתי לחוות את יום העצמאות כפי שיהודים בצרפת חווים אותו, והיה מעניין.
בערב הלכתי לטקס המרכזי שארגנו הסוכנות היהודית ותנועות הנוער בבית הכנסת המרכזי של פריז, La Victoire ברובע התשיעי. זהו בית כנסת ענק ומרשים, דמוי קתדרלה, שקושט בדגלי ישראל ומסכים שטוחים שעליהם הוקרנו טנקים דוהרים ולאחר מכן עולים חדשים צעירים במדי חאקי שהגיעו לארץ כדי להתגייס לצה"ל. הפטריוטיות הישראלית חגגה: נאום אחר נאום של בכירי הקהילה היהודית הפליגו בציונות קלאסית מהדור הישן; כזו שנשמעת היום במחוזותינו רק אצל הדרוזים וכמה ליכודניקים ותיקים. לאחר הנאומים צעדו פנימה בגאון חניכי תנועות הנוער ורקדו במעגלים במשך כחצי שעה. להפתעתי, תפילת ערבית שהיא מבחינתי מוקד ערב החג וכוללת בארץ את "שיר המעלות" במנגינה של התקווה ותפילת הלל, נדחקה לשוליים והתקיימה בקושי במניין גברים שהתכנסו בפינה עם תום הארוע בעוד הצלמים ואנשי הסאונד מקפלים את הציוד.
בבוקר התקיים בחצר בית הספר הארוע המרכזי שמארגנים תלמידי השמינית שעומדים בקרוב לסיים. חציו הראשון הוא טקס יום זיכרון בסגנון הישראלי (כן, באמצע יום העצמאות) וחציו השני עליז וכולל חיקויים של מורים וריקודים מוזרים. האווירה מחשמלת וגם עבור ציניקן כמוני היא מחממת את הלב ומעוררת געגועים עזים לארץ.
עבור רבים מיהודי צרפת, יום העצאמות הוא חלק אינטגרלי מהזהות היהודית. עם זאת, היהדות הספרדית המסורתית מתנגשת עם מנהגי יום העצמאות שהשתרשו זה מכבר בבתי הכנסת הציוניים (אני מודה- האשכנזים, אותם אני מכיר) בארץ. למשל, השאלה "הלל עם ברכה או בלי ברכה?" נתפסת בעיניי הישראליות כשיא האייטיז, אבל בפריז היא מככבת. כאן, הרוב מוותרים על הברכה ונשארים עם התהילים: כך נוהג בית הספר. רבים מהם הופתעו מאוד לגלות שגילחתי את זיפי ספירת העומר לכבוד יום העצמאות, וראו בכך כמעט משבר אמוני וצעד של כפירה. אבל הם נורא ציוניים.
עם סיכום הארועים נותרתי מופתע נוכח העוצמה וההתלהבות סביב הלאומיות הישראלית לעומת העדר מוחלט של גאווה ואף של נוכחות של לאומיות צרפתית בחלל האוויר. כן, בטקס המרכזי אמנם הונפו דגלי צרפת (לצד דגל האיחוד האירופי) אך בזמן שירת ההמנון הצרפתי אנשים הסתובבו, פטפטו, וחשבתי שאפילו ראיתי מישהו לועג למילות המרסייז. בטקס בבית הספר ההימנון הצרפתי כלל לא הושר ודגל צרפת לא נראה באופק.
היום, בזמן שיעור אנגלית, העליתי את הסוגיה בפני תלמידי השמינית. שאלתי אותם למה צרפת נעדרת כל כך מהנוף היהודי בפריז, ולעומת זאת ישראל כל כך נוכחת. התשובות שקיבלתי היו מגוונות. חלקם אמרו לי שמושג הלאומיות גווע באופן כללי באירופה והיהודים בצרפת הם רק חלק מהתופעה הגדולה. אחרים אמרו שמדובר בתופעה צרפתית: שהיום רק זקנים בצרפת הם פטריוטים והם, כצעירים, אינם צריכים להיות כאלה. אבל התגובה המפתיעה ביותר הייתה עויינת ממש. היא דיברה על תחושת בגידה של צרפת ביהודים שלה; בחוסר הנוחות לבטא את התרבות הייחודית (היהודית, אבל גם כל תרבות פרטיקולרית אחרת) ברחוב; בעובדה שצרפת מצדדת באויביה של ישראל ולכן אם הבחירה היא בין תמיכה בלאומיות הצרפתית לזו הישראלית- ישראל מנצחת. כישראלי הרגשתי סוג של גאווה, אבל בו בזמן מבוכה ודאגה מסויימת: אדם נורמלי אמור להזדהות עם המדינה שבה הוא חי, והילדים האלה גילו מעט מאוד עניין בנעשה בארצם. בארה"ב, אמרתי להם, יהודים שרים את ההמנון האמריקאי בגאווה ובדום מתוח ואינם רואים סתירה בין נאמנותם לאמריקה ואהדתם לישראל. "צרפת היא לא אמריקה," הם ענו לי, "אנחנו לא אוהבים את צרפת" הוסיפו אחדים בלי להתבלבל.
"כמה מכם מתכננים לבלות את השנה הבאה בישראל?" שאלתי את השמיניסטים בסוף השיעור. אצבע אחת הורמה, מתוך 18. השאר נשארים בצרפת.
יום חמישי, 15 באפריל 2010
באנגליה לא מרחמים על ישראל
שלום!
בסוף השבוע האחרון נסעתי לאנגליה להשתתף בכנס שכותרתו "שפה, בטחון וקונפליקט במזרח התיכון" באוניברסיטת קיימברידג'. אני עצמי נתתי הרצאה קצרה בנושא המעורבות של חיל המודיעין בגיוס תלמידי תיכון ללמוד ערבית. אם להודות על האמת, ההרצאה היתה יותר ביוגרפית מאשר אקדמית (עם כמה נתונים שליקטתי מהאינטרנט) אבל מסתבר שמצגת פאוור-פוינט משדרגת כל דבר וגורמת לו להיראות יותר רציני ממה שהוא. חוץ מזה, היו שם שלושה גנרלים אמריקאים שעשו אותו דבר.
מדהים להיווכח שרק שעתיים ורבע ברכבת מפרידות בין מרכז פריז ומרכז לונדון. התמזל מזלי וזכיתי לימי השמש האביביים המעטים בהם התברכה אנגליה בשנה. הדבר אפשר לי לטייל להנאתי בCamden Market - שוק אומנים מקסים וכן לבקר במוזיאון היהודי שנפתח בחודש שעבר וכולל הסברים בסיסיים על היהדות וכן אגף על ההיסטוריה של יהודי בריטניה. מסתבר שהגישה החדשה במוזיאונים היא אינטראקטיבית למדיי - על קולב היו תלויים טלית וכיפה ולצידם שלט שהזמין את המבקרים - try me on
התחנה הבאה, כמה שעות לפני שבת, היתה קיימברידג'. העיירה האוניברסיטאית הקטנה והמקסימה הזאת עונה על ההגדרה של הרמב"ם לימות המשיח, זמן שבו- לטענתו- יוכלו היהודים לנוח מאויביהם וללמוד תורה ופילוסופיה כל היום ללא דאגות. קיימברידג' היא עיר של מדשאות מטופחות, קולג'ים מרשימים ועתירי צריחים ורוכבי אופניים לרוב. באמצעה, כמו בגן עדן, עובר נהר ובו תיירים שטים בנחת על סירות עץ נהוגות בידי סטודנטים שמסבירים להם על נושאי הלימוד שלהם. תפילת שבת בבוקר ושיטוט בעיר גרמו לי לפספס את ההרצאות הראשונות של הכנס, אבל זה לא היה נורא כי הגעתי בזמן לפאנל Israel, Palestine, Language and Terminology. למרות שמו, הפאנל הזה לא ממש עסק בפלסטיין; ארבעת דובריו, בהם ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, פרופסור לאנגלית מאוניברסיטת חברון, אנתרופולוגית יהודייה מטורונטו ומשפטנית צעירה מסקוטלנד ניצלו את הבמה איש איש בתחומו להכנס באם-אמא של ישראל.
פרופ' חבר מהאוניברסיטה העברית טען ששירתו של אלתרמן, למרות הביקורתיות שבה, נוצלה בידי הממסד הציוני כדי להצדיק את עוולות הציונות. חבר קרא למעשיה של ישראל ג'נוסייד ודגל במדינה דו-לאומית. פרופ' עטאונה מחברון הציג רשימה אקראית של ציטוטים גזענים של ישראלים ואז רשימה אקראית של ציטוטים שוחרי שלום של פלסטינים. הוא הסיק מכאן שהישראלים הם גזענים והפלסטינים שוחרי שלום. הדוקטורית מטורונטו תפסה פעם טרמפ עם ישראלית מבוגרת שלמדה ערבית והתלוננה שאין לה איפה לדבר אותה, ומכאן הסיקה שהערבים אינם קיימים בתודעת היהודים בישראל. המשפטנית מסקוטלנד ניתחה את פסק הדין של בג"צ בנושא הגדר וקבעה שהאפשרות הניתנת לפלסטינים לפנות לבית המשפט העליון הישראלי רק מנציחה את הכיבוש ונותנת לה לגיטימציה ומראית עין של הוגנות.
מהיום הראשון של הכנס יצאתי, אם כן, די בשוק וחשבתי טוב איך להעביר למחרת את ההרצאה שלי מבלי שתתפרש כמתקפה נוספת על ישראל. אני מקווה שהצלחתי. בסבב השאלות אחרי ההרצאה שלי נשאלתי שאלה פרובוקטיבית מעט לגבי הקשר בין הוראת השפה הערבית בארץ ובין כוח (במשתמע, שישראל משתמשת בשפה כאמצעי שליטה ודיכוי). עניתי שאכן ידע הוא כוח, אבל האלטרנטיבה לכך היא בורות - וזו חלופה בלתי מתקבלת על הדעת. הדרך היחידה לאזן את התמונה, טענתי, היא שהצד השני ילמד גם הוא על ישראל ועל תרבותה ובכך יציב כוח מול כוח. למרבה הצער, לאורך הכנס כולו הקו האנטי-ישראלי בלט במיוחד בהרצאותיהם של דוברים ישראלים. מעבר לכך הכנס היה מרתק- דוברת מדנמרק דיברה על התגובה של הדנים לפרשת הקריקטורות של מוחמד, דוקטורנטית מאוקספורד דיברה על הוראת פרסית בסוריה ועוד כהנה וכהנה נושאים מרתקים (אותי, לפחות).
אז לסיכום, מה למדתי מהחוויה? ראשית, שכנס על המזרח התיכון בקיימברידג' נראה מאוד שונה מכנס דומה בירושלים. שנית, אם וכאשר אחליט על עוד תואר בחו"ל, אצטרך לחפש בנרות אוניברסיטה שתסכים לקבל קו שונה מהקו העוין נגד ישראל, האופנתי מאוד בעולם האקדמי כרגע.
יום שני, 22 במרץ 2010
מנהיגות וחוסר מנהיגות
קשה להיות רחוק מהארץ בתקופות פוליטיות מעניינות. בארץ תקופות פוליטיות מעניינות פירושן תקופות פוליטיות רעות. מאחר שאין לי כאן חברים ישראלים שבפניהם אני יכול לשפוך את הלב ושיבינו אותי, אני נאלץ להסתפק בבלוג הזה- עמכם הסליחה. אנא הגיבו כדי שתהיה לי תחושה שאני מדבר עם מישהו.
שני אירועים פוליטיים התרחשו ביומיים האחרונים בשתי נקודות מרוחקות על הגלובוס. האחד התרחש בישראל, עת החליטה ממשלת ישראל לתמוך בהצעת סגן שר הבריאות להעביר את מבנה חדר המיון של בית החולים ברזילי למיקום מרוחק מחשש לפגיעה בקברים שמהותן אינה ידועה. עלות ההחלטה כך וכך מאות מיליוני שקלים ודחייה של חודשים או שנים בבניית חדר המיון. ההחלטה עברה כמובן בגיבוי ראש הממשלה, שחזר בו כעבר יום בעיקבות הסערה הציבורית שכללה את התפטרות מנכ"ל משרד הבריאות והפגנה מסיבית של רופאים.
האירוע השני הוא הצלחתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה להעביר בקונגרס את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בהוצאה כספית אדירה הנשיא החליט להעניק כיסוי רפואי לכל אזרחי ארה"ב, כולל ל-30 מיליון אנשים שאינם מבוטחים כעת. הוא הבטיח את זה בבחירות ועכשיו קיים.
הנה כמה הרהורים שעולים במוחי מהשוואת שני הארועים הללו, הנוגעים בבריאות הציבור בכל אחת מהמדינות:
1. אחריותיות. זהו התרגום העברי של המושג האנגלי accountability. הסיבה שהמונח כמעט לא מוכר לדוברי עברית היא שבניגוד למדינות מתוקנות רבות, המושג כמעט לא קיים בארץ. כוונתי היא לתהליך שבו מנהיג מבטיח דברים מסויימים לבוחריו, נבחר לתפקידו על בסיס הבטחות אלה, ואז מקיים את ההבטחה. אין לי כלים לבחון אם חוק הבריאות האמריקאי הוא נבון מבחינה כלכלית. מבחינה ערכית הוא נראה לי ראוי ואמיץ- יש לזכור שחוק מקביל עבר בארץ בשנת 1995 ביוזמת חיים רמון והוא עובד לא רע עד היום. אבל זה לא העניין. מה שחשוב הוא שאובמה הבטיח, עבד וקיים. אצלנו בארץ אין ציפיות מהמנהיג ולכן אין הבטחות וממילא אין קיום. מוות פוליטי שבתוכו יום בחירות אחת לכמה שנים.
2. אידיאולוגיה. בארה"ב התקיים ויכוח אידיאולוגי סביב חוק הבריאות, שנגע למהות תפיסות העולם הדמוקרטיות והרפובליקניות, למהות הפילוסופיה הסוציאליסטית לעומת זו הקפיטליסטית. בישראל מזה כמה שנים (יש הרואים ברצח רבין את תחילת התהליך) אין ויכוח אידיאולוגי של ממש. יש מרכז פוליטי ענק שבתוך כל אחת ממפלגותיו פוליטיקאים בעלי חזונות מדיניים וכלכליים שונים בתכלית, כאשר הם מואילים בטובם לחשוף אותם לציבור. אין ויכוח אידיאולוגי, אין התנגשות ערכים הבאה לידי ביטוי במפה הפוליטית. כאשר אין אידיאולוגיה ואין כיוון ממילא התוצאה היא זיגזוג מתמיד של בנייה והקפאה (בין אם מדובר בשכונות או בחדרי מיון), פעולה והתנצלות עליה.
3. מנהיגות. אובמה העביר את החוק גם לנוכח התנגדות עזה בתוך מפלגתו שלו ובציבור האמריקאי בכלל. החוק עבר בפער קטן ביותר של 219 מול 212. הסיבה לכך היא שאובמה הוא מנהיג: הוא החליט על דרך והוביל אותה עד הסוף. יתרה מזאת, ושוב- מבלי לנקוט עמדה לגבי התבונה הכלכלית של החוק, אובמה החליט להגן על האנשים החלשים ביותר בחברה האמריקאית, ולא על בעלי ההון ועל המקורבים ללוביים החזקים. נתניהו, לעומת זאת, שם פס על החלשים בחברה שלו. נסחף לכל רוח ונכנע לכל לחץ קואליציוני, מטורף ובלתי מוסרי ככל שיהיה. מחר ייפגש אובמה עם נתניהו. נשיא מנצח ובעל חזון מול ראש ממשלה עלוב וחסר כיוון.
אוי לו לדור שאלה מנהיגיו.
נ.ב. - להתראות בארץ ביום חמישי!
שני אירועים פוליטיים התרחשו ביומיים האחרונים בשתי נקודות מרוחקות על הגלובוס. האחד התרחש בישראל, עת החליטה ממשלת ישראל לתמוך בהצעת סגן שר הבריאות להעביר את מבנה חדר המיון של בית החולים ברזילי למיקום מרוחק מחשש לפגיעה בקברים שמהותן אינה ידועה. עלות ההחלטה כך וכך מאות מיליוני שקלים ודחייה של חודשים או שנים בבניית חדר המיון. ההחלטה עברה כמובן בגיבוי ראש הממשלה, שחזר בו כעבר יום בעיקבות הסערה הציבורית שכללה את התפטרות מנכ"ל משרד הבריאות והפגנה מסיבית של רופאים.
האירוע השני הוא הצלחתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה להעביר בקונגרס את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בהוצאה כספית אדירה הנשיא החליט להעניק כיסוי רפואי לכל אזרחי ארה"ב, כולל ל-30 מיליון אנשים שאינם מבוטחים כעת. הוא הבטיח את זה בבחירות ועכשיו קיים.
הנה כמה הרהורים שעולים במוחי מהשוואת שני הארועים הללו, הנוגעים בבריאות הציבור בכל אחת מהמדינות:
1. אחריותיות. זהו התרגום העברי של המושג האנגלי accountability. הסיבה שהמונח כמעט לא מוכר לדוברי עברית היא שבניגוד למדינות מתוקנות רבות, המושג כמעט לא קיים בארץ. כוונתי היא לתהליך שבו מנהיג מבטיח דברים מסויימים לבוחריו, נבחר לתפקידו על בסיס הבטחות אלה, ואז מקיים את ההבטחה. אין לי כלים לבחון אם חוק הבריאות האמריקאי הוא נבון מבחינה כלכלית. מבחינה ערכית הוא נראה לי ראוי ואמיץ- יש לזכור שחוק מקביל עבר בארץ בשנת 1995 ביוזמת חיים רמון והוא עובד לא רע עד היום. אבל זה לא העניין. מה שחשוב הוא שאובמה הבטיח, עבד וקיים. אצלנו בארץ אין ציפיות מהמנהיג ולכן אין הבטחות וממילא אין קיום. מוות פוליטי שבתוכו יום בחירות אחת לכמה שנים.
2. אידיאולוגיה. בארה"ב התקיים ויכוח אידיאולוגי סביב חוק הבריאות, שנגע למהות תפיסות העולם הדמוקרטיות והרפובליקניות, למהות הפילוסופיה הסוציאליסטית לעומת זו הקפיטליסטית. בישראל מזה כמה שנים (יש הרואים ברצח רבין את תחילת התהליך) אין ויכוח אידיאולוגי של ממש. יש מרכז פוליטי ענק שבתוך כל אחת ממפלגותיו פוליטיקאים בעלי חזונות מדיניים וכלכליים שונים בתכלית, כאשר הם מואילים בטובם לחשוף אותם לציבור. אין ויכוח אידיאולוגי, אין התנגשות ערכים הבאה לידי ביטוי במפה הפוליטית. כאשר אין אידיאולוגיה ואין כיוון ממילא התוצאה היא זיגזוג מתמיד של בנייה והקפאה (בין אם מדובר בשכונות או בחדרי מיון), פעולה והתנצלות עליה.
3. מנהיגות. אובמה העביר את החוק גם לנוכח התנגדות עזה בתוך מפלגתו שלו ובציבור האמריקאי בכלל. החוק עבר בפער קטן ביותר של 219 מול 212. הסיבה לכך היא שאובמה הוא מנהיג: הוא החליט על דרך והוביל אותה עד הסוף. יתרה מזאת, ושוב- מבלי לנקוט עמדה לגבי התבונה הכלכלית של החוק, אובמה החליט להגן על האנשים החלשים ביותר בחברה האמריקאית, ולא על בעלי ההון ועל המקורבים ללוביים החזקים. נתניהו, לעומת זאת, שם פס על החלשים בחברה שלו. נסחף לכל רוח ונכנע לכל לחץ קואליציוני, מטורף ובלתי מוסרי ככל שיהיה. מחר ייפגש אובמה עם נתניהו. נשיא מנצח ובעל חזון מול ראש ממשלה עלוב וחסר כיוון.
אוי לו לדור שאלה מנהיגיו.
נ.ב. - להתראות בארץ ביום חמישי!
יום שני, 15 במרץ 2010
על ארכיאולוגיה והעתיד
כרגיל, ירושלים שוב עומדת במרכזה של סערה בינלאומית. כמו בסיבובים הקודמים, האש מלובה על ידי המנהיגות הערבית (בעיקר הדתית, אבל לא בהכרח) במסע של דה-לגיטימציה נגד הנוכחות היהודית בירושלים. רק היום הכריז אחד מראשי התנועה האסלאמית בישראל שליהודים אין גרגר של אחיזה היסטורית בירושלים.
הסיפור הזה לא חדש, אבל הוא תמיד מפתיע אותי שוב. ישנן שתי גרסאות של ההיסטוריה- זו המדעית שמקבל העולם, שמסכימה שנוכחות יהודית קיימת בירושלים לפחות 2,500 שנה וכנראה שקרוב יותר ל-3,000; וזו הקונספירטיבית של העולם המוסלמי שטוען בעקשנות שהכל פוברק מטעם הקולוניאליזם כדי לפגוע בערבים ולתת למערב דריסת רגל במזרח התיכון. אם להסביר על רגל אחת למה זה קורה, הרי שמדובר בתפיסה ילדותית ומטופשת שסבורה שאם עם אחד טוען לזיקה דתית והיסטורית על מקום, הרי שבלתי אפשרי שלעם אחר תהיה זיקה דומה. מן ההכרח, גורסת השיטה, שאחד הצדדים משקר. התפיסה הזאת נפוצה מאוד בעולם הערבי והמוסלמי, אבל קיימת גם אצלנו - ראו ערך מרדכי קידר ודומיו. אז זהו, שלא. אין מקום שבו הדבר יותר שגוי מאשר בירושלים.
עם זאת, הבדלי המנטליות בין ישראל לעולם הערבי בולטים במיוחד לאור ידיעה קטנה שהתפרסמה היום במדור המדע ב-Ynet. בכתבה נאמר שארכיאולוגים ישראלים גילו שמבנה שנחשב עד לאחרונה לבית כנסת בבית ירח שעל שפת הכנרת הוא למעשה ארמון מוסלמי של שושלת אומיה מהמאה השביעית. בצל המתקפה ההיסטרית של שכנינו על זכותנו להיות כאן מסתבר שבישראל הארכיאולוגיה היא מדע עצמאי שאומר אמת גם כשהיא קצת לא נוחה מבחינה דתית. במקומות אחרים ההיסטוריה והארכיאולוגיה מתגמשות כמסטיק כדי לשרת מטרות פוליטיות עכשויות.
אילו היה מדובר רק בהיסטוריה, החרשתי. "אללי פאת - מאת" - העבר מת. אבל ברור שלהכחשת ההיסטוריה יש השלכות מרחיקות לכת על ההווה ועל העתיד. הכחשת הזיקה העמוקה של היהודים לארץ ישראל לא תאפשר לעולם הערבי לקבל את מדינת ישראל כחלק מהמזרח התיכון בטווח הארוך. משמעות הדבר היא שגם כאשר נפרד משטחים בגדה המערבית ומהאוכלוסיה הפלסטינית שיושבת עליהם (במהרה בימינו, אמן), נורמליזציה לא תהיה כאן. לצד הדרישה הפוליטית הישראלית על "הפסקת ההסתה" עלינו לתת את הדעת גם לנרטיב העומק של הצד שכנגד.
יום שישי, 12 במרץ 2010
שכנתנו ממערב
לפני כשבוע אושפז נשיא מצרים חוסני מבארכ בבית החולים ונותח, במהלך ביקור בגרמניה. האישפוז של הנשיא בן ה-81 הזכיר לכל המעוניין שבעוד שנים לא רבות, ואולי אף פחות מכך, תעמוד מצרים בפני צומת דרכים היסטורי. מבארכ עלה לשלטון לאחר שקודמו בתפקיד, אנור סאדאת, נרצח בידי מתנקש פונדמנטליסטי שכינה אותו "פרעה" וביקש להעניש אותו על הסכמי השלום שחתם עם ישראל ועל הפתיחות שגילה כלפי המערב. בשנה הבאה יסגור מבארכ 30 שנה בתפקיד.
בניגוד לסאדאת, שמותו תפס אותו בהפתעה, נראה שמבארכ התחיל כבר להכין את השטח ליום שאחרי: הוא רוצה שבנו ג'מאל (ג'ימי) הקרוי על שמו של עבד אלנאצר יהיה הנשיא הבא. אולם לאחרונה הצטרף לרשימת הטוענים לכתר יו"ר הסוכנות לאנרגיה אטומית לשעבר, מחמד אלבראדעי. אלבראדעי טען בראיון לטלויזיה המצרית שיתמודד למשרת הנשיא באם יוכל להתמודד לצד מועמדים אחרים בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, דבר הדורש שינויים מהותיים ומבניים בחוקה המצרית. מצרים היא מפלצת של קרוב ל-80 מיליון תושבים הדחוסים בצפיפות ובעוני לאורך עמק הנילוס. עוני ובערות שולטים שם בכיפה. אלבראדעי דיבר בראיון גבוהה-גבוהה על דמוקרטיזציה, חינוך, פיתוח אנושי, ועל הצורך לעבור מהתנהגות וחשיבה של ימי הביניים אל התמודדות עם המאה ה-21.
לכאורה, הכל טוב ויפה. מועמד ליברלי שבא להביא ישועה לכוחות הפרוגרסיביים והדמוקרטיים במצרים. אבל מועמדותו של בראדעי דווקא התקבלה באופן צונן למדי בקרב מי שהיו אמורים להיות תומכיו. דוגמא מצויינת לכך מצאתי בבלוג של צעירה מצרית ליברלית בשם דאליה זיאדה. במאמר שכותרתו "אלבראדעי: החלום או האשלייה של מצרים" קוטלת זיאדה את בראדעי ומועמדותו. הטיעונים שבה היא משתמשת מעניינים במיוחד, ומלמדים הרבה על אקטיביזם במצרים שכמעט לא שומעים עליו אצלנו.
ראשית, זיאדה לועגת לבקשתו של אלבראדעי מהציבור המצרי לשנות את החוקה בעוד הוא ממתין בצד בשקט. מנהיגים אמיתיים, כדוגמת מרטין לותר קינג וגאנדי הנהיגו את עמם לקראת שינוי ולא עמדו מנגד וביקשו מהעם לעשות את העבודה. "אם המצרים יצליחו לשנות את החוקה, למה יזדקקו אחר כך לבראדעי?" היא מציינת שאינטלקטואלים רבים במצרים קראו לקבל את פניו של בראדעי בשדה התעופה בעת חזרתו, תוך ציפייה שאלפים ייענו לקריאה. "אני בספק," כותבת זיאדה, "אם לשדה התעופה יגיעו עשרות וזאת במידה שבראדעי בכלל יופיע. יש לי תחושה חזקה שהוא יחליף את הטיסה שלו או ידחה אותה [...] כדי ליישם את התאוריה האהובה עליו של 'תגובה נייטרלית של שתיקה'". זיאדה בזה לבראדעי שהוא 'אזרח מצרי כמו כל אחד מאיתנו' ששרת רוב חייו מחוץ למדינה ועכשיו מגיע 'לבלות קצת זמן בבית. מה הוא נתן למצרים שמצדיק את קבלת הפנים המיוחדת בשדה התעופה?'. "יש לי תחושה," היא מוסיפה, "שהוא רק צל חיוור של תקוותה האבודה של מצרים."
זיאדה צודקת. לא צריך אפילו להבין ערבית, מספיק לראות את ההבדל ביכולת הביטוי ושפת הגוף של מבארכ ובראדעי. מבארכ: גנרל ופוליטיקאי מצחיק, בטוח בעצמו, מגלגל ערבית מדוברת בקול בס מעורר כבוד. בראדעי: אקדמאי ממושקף, מגמגם ולחלוטין חסר כריזמה, שניכר שעשה את רוב שעותיו במשרד ממוזג בוינה ולא בחום המחניק של קהיר. אני אומר לכם, אין מצב בעולם שהנחנח הזה ינהל את מצרים. אז מי כן? קשה לדעת. מהדהדת בראשי שיחה שניהלתי לפני 4 שנים בצרפת עם סטודנט מצרי בשם אחמד עבד אלח'אלק. אחמד אמר לי שאלולא מנגנון המודיעין הכללי היה כה חזק במצרים, האחים המוסלמים כבר מזמן היו משתלטים על המדינה. והאמת היא שהאפשרות הזאת לא הטרידה אותו במיוחד. מה שבטוח הוא שבשנים הקרובות יהיה מעניין אצל שכנתנו ממערב, ויכול מאוד להיות שגם אנחנו נושפע. אז אל תגידו שלא אמרתי לכם.
שבת שלום!
יום ראשון, 7 במרץ 2010
דרוש: יושר אינטלקטואלי
בשבוע שעבר הגיע לעיר חיים יבין במסגרת סיבוב אירופאי שבו הוא מקרין את סרטו "תעודה כחולה - יומן מסע". זוהי סדרה של סרטים בני שעה על אחד הנושאים הרגישים ביותר בישראל, מעמדם של ערביי ישראל. ההקרנה בפריז התקיימה בחסות "שלום עכשיו" בצרפת והגעתי אליה יחד עם חברה ישראלית החיה בצרפת, ימנא מצארוה. ימנא גדלה בטיבה ולמדה אסלאם ומזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון. את הדוקטורט שלה עשתה בפרינסטון וכרגע היא מלמדת בשתי מכללות המיועדות לסטודנטים אמריקאים ובינלאומיים הרוצים לבלות סמסטר בפריז. ימנא התרגשה לקראת ההקרנה, לדבריה, משום ש"גדלה על מבט" והיא אף הצליחה לשכנע את בעלה סלים, אלג'יראי צרפתי, להגיע להקרנה למרות שאינו דובר עברית. הסרט של יבין למעשה עסק בימנא ובדילמות הקיומיות שלה.
כשהגעתי לאולם ההקרנה גיליתי שוב את הקהילה היהודית "השנייה" של פריז, זו שאינה מיוצגת בבית הספר שבו אני מלמד. אשכנזים בני שישים ושבעים שנראים בדיוק כמו מקביליהם בתל אביב. גם אלה, נזכרתי, חיים כאן בעיר- אבל אני כמעט ואיני רואה אותם, למעט בכנסים ואירועים אינטלקטואלים אחרים המיועדים ליהודים, שאליהם אני מזדמן. ילדיהם ונכדיהם, על פי רוב, אינם לומדים במערכת החינוך היהודית המסועפת של העיר, שבה אני מעביר את ימיי.
אין ספק, הסדרה של יבין מציגה את הבעיה של ערביי ישראל (או ערביי 48, או פלסטינים, או מה שתרצו) במלוא חריפותה. הסרט אמנם חד-צדדי, אך האמת שעולה ממנו נוקבת ומעוררת מחשבה. יבין מצהיר שמטרתו לתת קול לערביי ישראל שקולם לא נשמע במרחב הציבורי והוא עומד בכך; אני לא חושב שכל סרט חייב להציג באופן שווה את שני צדי הויכוח.
לאחר הסרט התקיים דיון, ובו השיב יבין על שאלות הקהל. "אני ציוני גאה" הכריז יבין בפתח הדברים, אך מאוחר יותר הכריז ש"מבחינה אובייקטיבית הציונות אינה טובה יותר מקולוניאליזם". הדבר היחיד המבדיל בין הציונות לקולוניאליזם, טען יבין, הוא שהמהגרים היהודים הגיעו לארץ על רקע השואה, ושהאדמות נקנו כדין מהערבים "משום שהיהודים היו חכמים מספיק כדי לקנות אותם והערבים טפשים מספיק כדי למכור אותם". הרגשתי מובך בשביל ימנא.
יבין טען שהוא בעד אפלייה מתקנת וחלוקה מחדש של משאבי הקרקע במדינה: הוא אפילו דיבר על "החזרת אדמות" תוך שהוא מדגיש כל העת שסרטו, וכך הדיון כולו, עוסק בערביי ישראל ולא בערביי השטחים. אז האם הוא בעד הקמה מחדש של יישובים שחרבו\ננטשו במלחמת העצמאות? הדבר נותר עמום. "אני מתנחל" הצהיר יבין ולא הסביר מדוע, אך טען שהוא בעד "ציונות ליברלית" ולא בעד "הציונות החזירית" המיוצגת כיום במפעל ההתנחלויות. מתנחל או לא מתנחל?
לאחר הסרט אמר לי סלים שמעולם לא נתקל באדם כל כך מלא בפרדוקסים פנימיים ואני נאלצתי להסכים.
העניין הוא שאני חושב שחיים יבין מייצג נאמנה את השמאל הציוני בישראל היום. זהו שמאל מבולבל, מלא סתירות והכחשות, ובעיקר סובל ממחסור ביושר אינטלקטואלי (פחות מהימין הציוני האידיאולוגי, אבל על כך בפעם אחרת). דווקא בגלל שהסכמתי עם חלק גדול ממה שיבין אמר בדיון, הייתי רוצה לשרטט כמה קווי יסוד להשקפתי בנושא:
1. החזקה שלנו על הארץ אינה נובעת מהשואה והאמפתיה הבינלאומית שבאה בעקבותיה, שאותם הדגיש יבין שוב ושוב, אלא מהזיקה ההיסטורית והדתית העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל. ברור מאליו שהיחלשות הגורמים הדתיים וחשיבות ההיסטוריה בנפש הציבור הישראלי היהודי מחלישה את הציונות ואת הלגיטימציה הבסיסית שלה להמשיך ולהתקיים.
2. הקטסטרופה ההיסטורית המשמעותית שנגרמה לפלסטינים בידי הציונות התרחשה בשנת 1948 ולא 1967. לכן, לא ניתן לומר שתושבי הקיבוצים בפרוזדור ירושלים שנבנו על חורבות כפרים פלסטינים או יושבי הבתים הערביים היקרים בטלביה ובבקעה צחים יותר מבחינה מוסרית מתושבי ההתנחלות רמות בה גדלתי, שנבנתה בשנות השבעים על גבעה שוממה שעליה הוצבו תותחי הלגיון הירדני. ההבדל היחיד בין "התנחלויות" 48 ו"התנחלויות" 67 הוא היכולת של מדינת ישראל להחזיק בהן ולהמשיך לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי. העולם השלים עם תוצאות מלחמת העצמאות ועם העובדות שקבעה ישראל בשטח בעקבותיהן (בעיקר משום שהאוכלוסיה הפלסטינית כבר לא הייתה במקומות האלה) אך לא עם תוצאות מלחמת 67 והעובדות בשטח שקבעה ישראל. לכן ההבדל העיקרי בין אלון מורה לתל-אביב הוא לא מוסרי אלא פרקטי: במה יכולה ישראל להמשיך ולהחזיק מבלי לאבד את אופיה.
3. השמאל הציוני חייב להכיר בעובדה שגם לאחר יציאת ישראל מהשטחים שבהן לא תוכל להחזיק לאורך זמן, קשה לדעת אם השלום יבוא. הוא בוודאי לא יבוא מייד. השאלה תלויה במידה מסויימת באיך ישראל תנהל את היציאה מהשטחים, אבל ישנם משתנים פוליטיים, דתיים ואחרים בצד הפלסטיני שישראל אינה אחראית עליהם ולא יכולה לשלוט עליהם. ייתכן מאוד שהדברים האלה הם דווקא המכריעים.
כשהגעתי לאולם ההקרנה גיליתי שוב את הקהילה היהודית "השנייה" של פריז, זו שאינה מיוצגת בבית הספר שבו אני מלמד. אשכנזים בני שישים ושבעים שנראים בדיוק כמו מקביליהם בתל אביב. גם אלה, נזכרתי, חיים כאן בעיר- אבל אני כמעט ואיני רואה אותם, למעט בכנסים ואירועים אינטלקטואלים אחרים המיועדים ליהודים, שאליהם אני מזדמן. ילדיהם ונכדיהם, על פי רוב, אינם לומדים במערכת החינוך היהודית המסועפת של העיר, שבה אני מעביר את ימיי.
אין ספק, הסדרה של יבין מציגה את הבעיה של ערביי ישראל (או ערביי 48, או פלסטינים, או מה שתרצו) במלוא חריפותה. הסרט אמנם חד-צדדי, אך האמת שעולה ממנו נוקבת ומעוררת מחשבה. יבין מצהיר שמטרתו לתת קול לערביי ישראל שקולם לא נשמע במרחב הציבורי והוא עומד בכך; אני לא חושב שכל סרט חייב להציג באופן שווה את שני צדי הויכוח.
לאחר הסרט התקיים דיון, ובו השיב יבין על שאלות הקהל. "אני ציוני גאה" הכריז יבין בפתח הדברים, אך מאוחר יותר הכריז ש"מבחינה אובייקטיבית הציונות אינה טובה יותר מקולוניאליזם". הדבר היחיד המבדיל בין הציונות לקולוניאליזם, טען יבין, הוא שהמהגרים היהודים הגיעו לארץ על רקע השואה, ושהאדמות נקנו כדין מהערבים "משום שהיהודים היו חכמים מספיק כדי לקנות אותם והערבים טפשים מספיק כדי למכור אותם". הרגשתי מובך בשביל ימנא.
יבין טען שהוא בעד אפלייה מתקנת וחלוקה מחדש של משאבי הקרקע במדינה: הוא אפילו דיבר על "החזרת אדמות" תוך שהוא מדגיש כל העת שסרטו, וכך הדיון כולו, עוסק בערביי ישראל ולא בערביי השטחים. אז האם הוא בעד הקמה מחדש של יישובים שחרבו\ננטשו במלחמת העצמאות? הדבר נותר עמום. "אני מתנחל" הצהיר יבין ולא הסביר מדוע, אך טען שהוא בעד "ציונות ליברלית" ולא בעד "הציונות החזירית" המיוצגת כיום במפעל ההתנחלויות. מתנחל או לא מתנחל?
לאחר הסרט אמר לי סלים שמעולם לא נתקל באדם כל כך מלא בפרדוקסים פנימיים ואני נאלצתי להסכים.
העניין הוא שאני חושב שחיים יבין מייצג נאמנה את השמאל הציוני בישראל היום. זהו שמאל מבולבל, מלא סתירות והכחשות, ובעיקר סובל ממחסור ביושר אינטלקטואלי (פחות מהימין הציוני האידיאולוגי, אבל על כך בפעם אחרת). דווקא בגלל שהסכמתי עם חלק גדול ממה שיבין אמר בדיון, הייתי רוצה לשרטט כמה קווי יסוד להשקפתי בנושא:
1. החזקה שלנו על הארץ אינה נובעת מהשואה והאמפתיה הבינלאומית שבאה בעקבותיה, שאותם הדגיש יבין שוב ושוב, אלא מהזיקה ההיסטורית והדתית העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל. ברור מאליו שהיחלשות הגורמים הדתיים וחשיבות ההיסטוריה בנפש הציבור הישראלי היהודי מחלישה את הציונות ואת הלגיטימציה הבסיסית שלה להמשיך ולהתקיים.
2. הקטסטרופה ההיסטורית המשמעותית שנגרמה לפלסטינים בידי הציונות התרחשה בשנת 1948 ולא 1967. לכן, לא ניתן לומר שתושבי הקיבוצים בפרוזדור ירושלים שנבנו על חורבות כפרים פלסטינים או יושבי הבתים הערביים היקרים בטלביה ובבקעה צחים יותר מבחינה מוסרית מתושבי ההתנחלות רמות בה גדלתי, שנבנתה בשנות השבעים על גבעה שוממה שעליה הוצבו תותחי הלגיון הירדני. ההבדל היחיד בין "התנחלויות" 48 ו"התנחלויות" 67 הוא היכולת של מדינת ישראל להחזיק בהן ולהמשיך לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי. העולם השלים עם תוצאות מלחמת העצמאות ועם העובדות שקבעה ישראל בשטח בעקבותיהן (בעיקר משום שהאוכלוסיה הפלסטינית כבר לא הייתה במקומות האלה) אך לא עם תוצאות מלחמת 67 והעובדות בשטח שקבעה ישראל. לכן ההבדל העיקרי בין אלון מורה לתל-אביב הוא לא מוסרי אלא פרקטי: במה יכולה ישראל להמשיך ולהחזיק מבלי לאבד את אופיה.
3. השמאל הציוני חייב להכיר בעובדה שגם לאחר יציאת ישראל מהשטחים שבהן לא תוכל להחזיק לאורך זמן, קשה לדעת אם השלום יבוא. הוא בוודאי לא יבוא מייד. השאלה תלויה במידה מסויימת באיך ישראל תנהל את היציאה מהשטחים, אבל ישנם משתנים פוליטיים, דתיים ואחרים בצד הפלסטיני שישראל אינה אחראית עליהם ולא יכולה לשלוט עליהם. ייתכן מאוד שהדברים האלה הם דווקא המכריעים.
יום שני, 1 במרץ 2010
פורים
פורים בפריז לא משתווה לירושלים. מצד שני מעולם לא הייתי אוהד גדול של פורים בירושלים. יותר מדי רעש, ילדים בתחפושות גרועות ואנשים שיכורים. בפריז יש מספיק שיכורים גם ככה, והבגדים הרגילים הם לעתים קרובות תחפושות.
השמאלנות הפתולוגית שלי מעולם לא איפשרה לי להתחבר לפורים כי ראיתי בחג הזה מין אנומליה מוזרה בלוח השנה היהודי. חג שמתחיל ומסתיים בנקמה- כמו הבדיחה המפורסמת "הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, בואו נאכל!" העובדה שהעם היהודי ניצל מכליון, וניצל את ההזדמנות להשמיד עשרות אלפים מאויביו ועוד לבקש עוד לא נראתה לי כמו סיבה למסיבה. גם עכשיו אני מתקשה להתחבר לפילוסופיה של החג שרואה את העולם כמשחק סכום אפס: או שאתה הורג או שאתה נהרג. אבל השנה, פורים ראשון בחיי בגלות, הבנתי משהו חדש על החג הזה. יש בו משהו חתרני ומיסתורי ואפילו סימפטי.
פורים הוא חג הגלות. זהו הספר היחיד בתנ"ך (אולי חוץ מדניאל, אבל מי מכיר את דניאל) שמתרחש כל כולו בחו"ל, במצב בו יהודים חיים את חייהם שבשגרה כמיעוט לאומי ודתי. בכלל, המילה יהודי מופיעה כאן לראשונה - "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי..." וזה לא שמרדכי היה משבט יהודה, שהרי כתוב איש ימיני המעיד כנראה על שבט בנימין, אלא כפי שמעיר רש"י יש כאן עדות ראשונה לעובדה שאדם השייך לקולקטיב של עם ישראל בגלות, ושגלה עם שבט יהודה, מכונה "יהודי".
ההתנהגות של מרדכי ואסתר היא מאוד יהודית. כאשר אסתר נבחרת להכנס לארמונו של אחשוורוש אומר לה מרדכי לא להגיד את עמה ואת מולדתה. למה לא? המגילה לא מסבירה, אבל איכשהוא היום (בין אם בארץ או בחו"ל) זה נשמע לנו מאוד נורמלי. להסתתר. זה מעניין, כי מרדכי שיושב כל היום בשער המלך מעולם לא מסתיר את יהדותו: עד היום הוא נודע בכינויו מרדכי היהודי.
מנגד, מופיעה דמות מאוד מוכרת לנפש היהודית. בתחילת המגילה, טיפוס בשם ממוכן מסית את אחשוורוש להעיף את אשתו ושתי מהארמון בטענה שאם יעבור על חטאה בשתיקה כל הנשים בממלכה תמרודנה בבעליהן. מאוחר יותר, אדם בשם המן מנצל סכסוך פרטי עם מרדכי כדי לחולל משבר בין-לאומי: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי; ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי." המן מצליח לשכנע את אחשוורוש שהיהודים, בכל מקום בו הם נמצאים, מהווים סכנה ליציבות הממלכה משום ש"דתיהם שונות, את דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם." נשמע מוכר? גם האמונה של זרש אשתו בכוחם המאגי של היהודים נשמעת מאוד רלוונטית גם היום. חז"ל בגמרא מסכת מגילה זיהו בין ממוכן מתחילת המגילה להמן בהמשכה. לא קשה להבין מדוע - השניים מייצגים דמות שבאופן מניפולטיבי לוקחת מקרה פרטי ומשליכה אותו על הכלל. במילים אחרות, חז"ל רואים את הסקסיזם השוביניסטי של ממוכן כצידו השני של המטבע האנטישמי של המן.
אבל אם נהיה רגע כנים נבין שחששו של המן לא היה חסר בסיס. הסכסוך הכאילו-אישי בין המן למרדכי לא נראה לי אישי כלל, כי אם אידיאולוגי-אמוני. המן שנא את מרדכי מהרגע הראשון שזה סרב להשתחוות לו. הסיבה לכך, או לפחות כך לימדו אותי בגן, היא לא שהמן היה רשע אלא שפשוט לא ראוי ליהודי להשתחוות לבן אנוש. את הפער האידיאולוגי העמוק בין הנהוג בממלכה לבין מנהגיו של אותו יהודי הבין המן מהרגע הראשון. המגילה מנסה להוסיף כאן מניע אישי מצד המן, אבל גם היא יודעת היטב שגם אם לא היה בזוי בעיני המן "לשלוח יד במרדכי לבדו" הרי שמחר היה קם יהודי אחר שהיה מסרב להשתחוות לו. הבעיה לא היתה נפתרת.
המעניין הוא שהתסבוכת נפתרת לא על ידי המשך ההסתרה של אסתר, שעליה כזכור הורה מרדכי, כי אם על ידי אקט של גילוי וחשיפה. אף אחד לא מחייב את אסתר לחשוף את עמה ואת מולדתה בפני אחשוורוש. כפי שמצטיירת דמותו, אסתר יכולה היתה לחשוב על מניפולציה שתבטל את הגזירה מבלי לחשוף את שורשיה. אבל היא החליטה לעשות זאת בכל מקרה, ומבלי להתייעץ עם מרדכי.
הקושי הנפשי של חיים יהודיים בגלות, מלאי הסתרה וכפיפות ראש, הוא קושי שאין לזלזל בו. פורים, חג המסכות והתחפושות הוא החג בו גיבורי המגילה נגאלו דווקא בזכות חשיפת זהותם האמיתית. האפשרות להביע את הזהות באופן מלא היא זכות שנשללה מיהודים לאורך שנות דור, והאפשרות שלנו לעשות זאת היום (בעיקר בישראל, אבל לא רק) היא לא פחות ממדהימה.
חג שמח (לירושלמים!)
נ.ב. - פוסט זה נכתב תחת השפעת אלכוהול אז אנא גלו סלחנות לטעויות טכניות ותוכניות.
יום שישי, 12 בפברואר 2010
הבטלה מביאה לידי שיעמום...
אני יודע, עבר כמעט חודש מאז הפוסט האחרון. השגרה והעבודה השתלטו על חיי, אבל זה לא תירוץ. החורף, ששב מהפוגה קלה, חזר לתקוף במלוא עוזו וכיסה את פריז בשכבת שלג דקה. שלשום הקרנתי בבית הספר לתלמידי השמינית את הסרט הישראלי "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ופיתיתי אותם להשאר אחרי הלימודים באמצעות פיצה ושתייה קלה. זה עבד (חלקית) ולארוע הגיעו 13 תלמידים! השבח לאל על הצלחות קטנות...
בשבוע הבא יוצאים לחופשת פברואר בת שבועיים ועקיבא בא לבקר אותי, זמן טוב לנוח ולאגור כוחות. בינתיים, הנה לכם סיפור מקאברי נוסף של הסופר הלבנוני הדגול מיח'איל נעימה, בתרגום שלי.
שבת שלום!
שובר החצץ
מיח'איל נעימה
שבועיים תמימים שמעתי את קול הפטיש שלו מכה בסלע כדי לפרקו לחצץ שאיתו יסללו את הדרך שתעבור סמוך לביתי. מאחר שמכת הפטיש שלו מרטה את עבציי וריסקה את מחשבותיי יותר מאשר את האבן בה הלמה, החלטתי לחסות בה - ולמקד את תשומת לבי בקול האבן הנפגעת, אולי אשמע בה סוג של מוסיקה. הצלחתי בכך במידה לא מבוטלת, ולא חלפה שעה קלה וכבר התרגלה אוזני לצליל ההלמות הקצרה והארוכה, הגבוהה והנמוכה, הארוכה והקצרה. חשתי כמי שמאזין לסימפוניה מסוג משונה.
טבעי היה שקול הפטיש יעורר את סקרנותי לפגוש את המכה בו. מפעם לפעם הייתי מביט מן החלון וצופה בו ארוכות. הוא, לעומת זאת, לא חש בקיומי ולא הרים את מבטו מן האבן שלפניו ומהפטיש שבידו. למעשה, איני חושב שחש בקיומו של איש. ראיתי דמויות חולפות על פניו ושמעתי אותן מברכות אותו לשלום או מאחלות לו בריאות טובה, אך הוא לא ענה ולו בהרמת גבה או במלמול שפתיים - כממתיק סוד ברומו של עולם, ואינו מרפה ממנו אף לא לרגע.
הוא החל את עמל יומו עם צאת החמה ולא חדל ממנו עד שקיעתה, אלא לדקות אחדות בהן גמע את ארוחתו הצנועה - פעמיים ביום. ממשיך היה את עבודתו במקום בו פסק אמש; יושב על ערימת החצץ כשרגליו פשוטות קדימה, מניח אבן בין שוקיו ומסתער עליה במכות פטיש עד שהתפוררה; לוקח אחרת תחתיה וחוזר חלילה עד אשר נחה השמש במערב. ערימת החצץ תפחה והלכה מאחוריו עד שהגיעה לאורך של עשרים מטרים ויותר ביום אחד. ניסיתי לא פעם להביט בפניו אך הכאפיה הצהובה שבה התעטף מנעה זאת ממני. רק פעם אחת ראיתיו מניח את הפטיש בצד ונעמד מלוא גובהו, מסיר את הכאפיה מראשו ומוחה עמה את זיעתו. הוא סובב את פניו לעברי אך מבטו לא נפל על עיניי. ענק היה, וארשת פניו הגברית והחסונה שידרה יהירות ובטחון. סבור הייתי שתחת ידיו של פסל מיומן היתה דמותו נדמית כאחד מאותם אלים אגדיים.
לבסוף הובילה אותי אליו סקרנותי. ברכתי אותו לשלום אך הוא לא השיב לי. ניסיתי לקשור עמו שיחה אך הוא לא הניד עפעף, והמשיך לשקוד על האבן שלפניו בחבטות פטיש קצובות, וזו התרסקה תחת ידיו כמו היתה אגוז. התרחקתי ממנו מאוכזב, והלכתי לחפש את המנהל האחראי על עבודות הסלילה. כאשר מצאתי אותו, שאלתי:
- מה אתה יודע על שובר החצץ? דיברתי איתו והוא לא השיב לי מילה. האם הוא חרש-אילם?
- לא, הוא לא חרש ולא אילם. הוא איש מוזר, ויש לו סיפור.
- ומה הסיפור שלו?
- הוא נכנס לכלא בגיל שלושים ושבע והשתחרר בגיל חמישים וחמש. אלמלא זכה בחנינה מיוחדת הודות להתערבות מהחלונות הגבוהים, לא היה יוצא מהצינוק אלא על אלונקה; הרי נגזר עליו מאסר עולם עם עבודות פרך.
- הוא נראה כאילו הוא עדיין בן שלושים וחמש.
- נכון. אלה שהכירו אותו לפני הכלא ואחריו מעידים עליו שלא השתנה כלל. תוארו מעורר התפעלות, ושריריו כאילו עשויים ברזל. האינך רואה שאינו חדל לעבוד מבוקר ועד ערב?
- ומתי השתחרר מהכלא?
- לפני שלושה שבועות.
- האם הוא ותיק בתפקיד שובר חצץ?
- הוא החל לעבוד במקצוע כשהיה בן חמש עשרה ולא חדל עד עתה. תפוקתו ביום אחד עולה בחמישים אחוזים על זו של איש המקצוע הטוב ביותר.
- ומה הפשע שבגינו נגזר עליו מאסר עולם?
- הוא רצח את בתו היחידה כשהיתה בת שש-עשרה.
- רצח אותה?!
- כן, בעזרת הפטיש שאיתו היה שובר את האבנים. חיסל אותה במכה אחת על הראש.
- זה פשוט נורא...ולמה הרג אותה?
- אומרים שאהב אותה עד טירוף, במיוחד לאחר שמתה אמה והשאירה את הקטנה לבד. הוא היה לה אב ואם, ולא נתן לאחרים לדאוג לצרכיה או לצרכי הבית. כאשר בגרה והיתה לנערה החל מתחקה אחריה על כל צעד ושעל, חושש שתסטה כמלוא הנימה מדרך הישר; פן יפתה ליבה או יפגע בה שטן.
- והיא סטתה מדרך הישר?
- איש אינו יודע את האמת לאמיתה. אומרים שבאותו יום, שלא כהרגלו, עזב את העבודה לפני הצהריים ויצא לביתו כשהפטיש בידו. כאשר חצה את סף הדלת מצא את בתו ועמה נער מבני השכנים הידוע ברוע מעלליו. על פרק ידה הבחין בשעון מוזהב ובאוזניה עגילי יהלום. מייד הלם בראשה בפטיש וחיסל אותה. נשא את רגליו וחש למשטרה, הוא והכלי המגואל בדם, ושם הסגיר עצמו והודה בפשע. לאחר מכן חדל לדבר, עד עצם היום הזה.
- האם לא ניסה להגן על עצמו בבית המשפט?
- כלל לא.
- ולא חשף בפני איש את המניע לרצח בתו?
- כלל לא.
-מוזר!
- יש כמה נשים שנשבעות שהבת היתה בהריון.
- והשלטונות לא רצו לנתח את הגופה?
- באותה תקופה לא היה הדבר בגדר חובה.
- משונה מאוד. האם הכרת אותו לפני שביצע את הפשע?
- כן, הכרתי אותו. שנינו מאותו הכפר וקורות חיינו כמעט זהים.
- האם התנהגותו השתנתה לאחר שהשתחרר מן הכלא?
- בוודאי. גם בצעירותו לא ברבר, אך היה אדם עליז למדיי וגם שר נהדר.
- האם היה דתי?
- הוא הרבה להזכיר את שם האל, אך מעולם לא ראיתיו בבית תפילה. את לשונו נהג לנצור, ומעולם לא עלתה נבלה על פיו.
- וכיצד הוא חי כעת?
- בעבר היה לו בית וסביבו חלקת אדמה קטנה שבה שני עצי תאנה גדולים וכמה גפנים. כאשר שב מן המאסר גילה שביתו נהרס ולא ניסה להקימו מחדש. הוא ישן תחת התאנה, אך מה יעשה בחורף? זאת איני יודע.
- האם אתה סבור שהוא מתחרט על מעשהו?
- ואיך אדע? הוא אינו מדבר על דבר מלבד עבודתו. עם זאת, גיליתי בפניו דברים שלא ראיתי בהם בעבר.
- מה למשל?
- נפשו פזורה. הוא מסתכל ואינך יודע לאן. הוא מביט בך וכאילו מבטו נודד למרחקים. בשפתיו רעד תמידי, כאילו עומד עליהם זבוב טורדני שאינו נאות לסור. לעתים אני שומע אותו מלהג ומאיים. הוא לא היה עושה זאת קודם; אני חושש שהשתגע.
הודיתי לאיש על המידע שמסר לי אודות שובר החצץ והסתלקתי. בערב, לפני רדת החשכה, נשמעה על דלתי דפיקה עזה. כאשר פתחתי אותה, קפאתי על עומדי והמילים נעתקו מפי. מולי עמד לא אחר מאשר שובר החצץ. הוא הגיע אליי כשבידו האחת פטיש ובשנייה דלי ברזל. מבלי לומר שלום פתח:
- האם תוכל למלא את הדלי הזה מים חמים? אני רוצה לשטוף את הדם מן הפטיש שלי, מפני ומידיי.
התבוננתי בו בעינים פעורות ואמרתי בתדהמה:
- אבל איני רואה כל סימן לדם על פניך, ידיך או על הפטיש שלך!
הוא השיב בקוצר רוח:
- בוודאי שיש! גם החצץ ששברתי לסלילת הכביש מלא בדם. הפטיש שלי נוטף דם, וכך גם ידיי ולבי. הדם כמעט מעוור אותי. אנא- מעט מים חמים...
מילאתי את הדלי כפי שביקש, והוא נשא אותו והלך. שובר החצץ נבלע בחשיכה ולא ידעתי לאן פנה. חלפו הימים ולא ראיתי סימן לאיש ולא פגעתי באדם שימסור לי מידע אודותיו. הסתיימה עבודת הסלילה, ושאלתי את המנהל על בן הכפר שלו. הוא השיב לי במשיכת כתף, שלאחריה הפטיר:
- חבל! הוא הלך לטבול בים ולא שב. פועל מצויין היה, ולעולם לא אוכל למצוא עוד שובר חצץ כמוהו...חבל!
יום שבת, 16 בינואר 2010
שבת ב- Choisy-le-Roi
את השבת העברתי ב-Choisy-le-Roi, פרבר הנמצא כ-10 ק"מ מדרום-מזרח לפריז. מדי שבוע אני מעביר שיעור עברית לקבוצה של 9 מבוגרים במרכז הקהילה היהודית בעיר, והפעם הוזמנתי לשבת על ידי זקן התלמידים שלי, דוד, בן 68. דוד; יהודי תוניסאי שעבד כל חייו כמנעולן בפריז ויצא זה מכבר לפנסיה; חי בקוטג' צנוע עם אשתו מדי, אלג'יראית חמה וצחקנית. לזוג שלושה ילדים: שתי בנות שעלו ארצה עם משפחותיהם (לשכונת בית וגן בירושלים ולהתנחלות כוכב השחר) ובן העובד כרופא פנימאי בפריז. דוד ומדי מבקרים בישראל 4-5 פעמים בשנה. אני מביא את סיפור השבת הזאת לא בגלל שקרה בה משהו מיוחד או מפתיע, אלא משום שהיא שופכת אור על חייהם והשקפתם של ציבור גדול בקרב יהודי צרפת, אני חושב.
ערב שבת מתחיל בבית הכנסת המרכזי של הקהילה. רב הקהילה, הרב אפריאט, מרוקאי חם-מזג וכריזמטי בגיל העמידה הנוהג להעיר תדירות למתפלליו (מבוגרים וילדים כאחד) מעביר שיעור הלכה בן 50 דקות (!) בין קבלת שבת לערבית. השורה התחתונה: מותר להתפלל שמונה עשרה בכל שפה חוץ מארמית, משום שהמלאכים לא אוהבים את השפה הזאת. גווע מרעב והמום מכמות השאלות של הציבור למרות השעה המתאחרת, אנחנו פונים הביתה. היה שווה לחכות. בתפריט: מגוון צלוחיות סלטים כאפריטיף (גזר, צנון, כרובית, פלפל ירוק, גרגירי חומוס, סלק) ולמנה עיקרית קוסקוס מהביל עם רוטב/מרק בשר. סליחה אמא, אבל עם כל הכבוד לגפילטע פיש ומרק עוף, יש משהו הרבה יותר משובב נפש ומעורר תאבון בתפריט החגיגי הצפון אפריקאי. במהלך הארוחה דוד סיפר שכואב לו הלב כשהוא הולך לאורך הטיילת בתל-אביב בערב שבת ורואה המוני יהודים מבלים בחוף ואף עושים מנגל. הוא הודה בפניי עם זאת שכזוג צעיר, לפני שנולדו הילדים, גם הוא ומדי נהגו ללכת לשופינג בשבת בצהריים, אחרי התפילה והקידוש. הארוחה עברה בנעימים אך נגדעה באיבה בגלל כיבוי שעון השבת בשעה עשר. לא התלוננתי, שינה בשבת תענוג.
תפילת שחרית נמשכת כשלוש ורבע שעות. לכך אני כבר רגיל ומוכן נפשית. לפני קריאת התורה: מכירה פומבית של העליות. למי שמתעניין, מפטיר שבת ראש חודש נמכר ב-80 יורו.
לארוחת הצהריים הוזמנו תלמידות אחרות שלי (שתי נשים בגיל העמידה) ובני זוגן. נושאי השיחה היו מגוונים: ברית המילה הצפויה השבוע לנכדו היהודי של סרקוזי; סלידת האורחים מהומוסקסואלים (נושא שיחה שהטריד במיוחד את מדי, שהעדיפה לשיר שירי שבת); והלגיטימיות של שלילת זכות הצבעה ממהגרים מוסלמים (רוב הנוכחים היו בעד, למעט אחד שטען בתוקף שהדבר אינו לגיטימי - אין שום בעיה שמוסלמי יהיה אפילו נשיא הרפובליקה ויש לפתוח את הגבולות, אך לאחר זעזוע ראשוני כולם הבינו שהוא צוחק כשאמר "הערבים הם אחינו" והניחו לו לנפשו). בעלה של אחת מתלמידותיי שישב לצדי לא הפסיק לפזם שירי פלמ"ח שלמד בילדותו בשומר הצעיר בתוניס ובשלוש השנים שחי בארץ בתחילת שנות השבעים. הזכרונות החמים לא מאפשרים לו לשכוח, הסביר לי. כולם התלהבו מהחיקוי שעשיתי לקריין חדשות מרוקאי ודוד ביקש ממני שוב ושוב לדבר ערבית, אך היה ברור שהדיאלקט שאני מכיר שונה לחלוטין מהערבית שהוא למד "מהרחוב" בתוניס - בביתו תמיד דיברו צרפתית. הארוחה הסתיימה בהערכה לקונדיטוריות הצרפתיות החדשות שצצו לאחרונה בירושלים. ארוחת הצהריים היתה אפילו יותר מפוארת מארוחת הערב מבחינה קולינרית. לסלטים של אמש נוספו המעדנים התוניסאים הבאים: בוח'ה (Bukha)- שיכר תאנים; אדם חוט (Adam Hut) - מעין עיסת קוויאר יבשה המצופה בשעווה שיש לקלף ונאכלת באצבעות או על קרקרים (מחיר: 75 יורו לקילו) והשיא: פקילה (Fqaila) - מרק קוסקוס שרכיביו העיקריים הם תרד ובשר. מממממ.
Lost In Translation
במוצאי שבת שלחה לי מדי כתבה שהתפרסמה בניו-יורק טיימס ותורגמה לצרפתית. הכתבה של דייויד ברוקס, שכולה שבח והלל למוח היהודי ולכלכלה הישראלית נקראת באנגלית "The Tel Aviv Cluster" אך תורגמה בצרפתית: "היהודים, ישראל והכלכלה". השוואה מהירה בין המקור האנגלי לתרגום הצרפתי העלתה שהתרגום לא רע בכלל, חוץ מפסקה שלמה שהושמטה לחלוטין מהתרגום הצרפתי ונוגעת לאנשי ההיי-טק הישראלים. הנה היא לפניכם:
The tech boom also creates a new vulnerability. As Jeffrey Goldberg of The Atlantic has argued, these innovators are the most mobile people on earth. To destroy Israel’s economy, Iran doesn’t actually have to lob a nuclear weapon into the country. It just has to foment enough instability so the entrepreneurs decide they had better move to Palo Alto, where many of them already have contacts and homes. American Jews used to keep a foothold in Israel in case things got bad here. Now Israelis keep a foothold in the U.S
לפעמים שתיקה שווה אלף מילים. שבוע טוב!!
נ.ב. - השבוע פתחתי דף פייסבוק חדש כדי לשלוח הודעות לתלמידים שלי בתיכון. 50 חברים שמיניסטים רק ביום הראשון!!!
יום שישי, 8 בינואר 2010
חורף בפריז
בניגוד לארץ, בפריז מורגש הבדל בין העונה הקרויה "סתיו" והעונה הקרויה "חורף". הסתיו הוא הזמן בו עלי השלכת מכסים את הרחובות ואילו החורף הוא הזמן בו הטמפרטורות צונחות, השמים מאפירים עוד יותר, וגשם ושלג ניתכים ארצה. מאז שחזרתי לפני שבוע מהחופשה בארץ, החורף האירופאי הגיע לפריז. שכבה דקה של שלג מכסה כעת את הרחוב וכבר כמה ימים הטמפרטורות לא עולות מעל מינוס שלוש מעלות. בתנאים האלה לא מפתיע שהצרפתים מחפשים מקומות להתחמם בהם. אחד המקומות המוצלחים ביותר בימים אלה הוא חנויות הבגדים. התקופה שבה אנחנו נמצאים היא תקופת המבצעים שאחרי חג המולד, או בצרפתית Les Soldes. בצרפת חנויות לא עושות מבצעים על דעת עצמן אלא יוצאות בהן באופן מתוזמן כמה ימים לאחר חג המולד, למשך כמה שבועות קצרים (או עד גמר המלאי).
אתמול שוטטתי ב- rue de Rivoli, אחד הרחובות האופנתיים במרכז פריז ביום הראשון של המבצעים. היה די מטורף. המון אדם גדש את החנויות ומוכרים חסרי אונים ניסו נואשות לקפל בגדים שנזרקו לכל עבר. פריז אינה עיר זולה. כרטיס קולנוע עולה כאן בממוצע 10 יורו; כוס קפה עולה 4-5 יורו; כך שגם בגדים במבצע בדרך כלל אינם זולים במיוחד. אבל הם יפים יותר מהבגדים בארץ ואיכותם גבוהה. חבל שאני לא מרוויח מספיק יורואים כדי לקנות אותם...
ב- H&M פתאום קלטתי שני תלמידים שלי מבית הספר. ניסיתי להסתתר מהם. למה? האם יש משהו מביך בהדחקות עם המוני צרפתים (ושאר מיעוטים) בתור לקופה? כנראה שכן. בחנויות כאלה מבינים פתאום שהצרכנות היא מחלה ממארת של העולם המערבי. אנשים (ובהם גם אני, מה לעשות) קונים בגדים לא בגלל הצורך בביגוד אלא מתוך פתולוגיה כפייתית שמכריחה אותנו להשתנות ולהתחדש כל הזמן, תוך בזבוז עצום של כסף. האין זו דרך מלאכותית למדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו?
מקום נוסף להתחמם בו הוא תחנת המטרו. המוני הומלסים גודשים את הספסלים בתחנות מסויימות שנפתחות עבורם כל הלילה כדי שלא יקפאו למוות בחוץ. לא ממש נעים להמתין על הרציף עם 20 הומלסים מקבצי נדבות ומצד שני לא נעים שלא נעים.
הערת אופנה:
משום מה התלמידים בבית הספר אוהבים ללבוש שחור - מעילים, סוודרים, חולצות, כיפות. אל תתבלבלו עם השחור של החרדים או לחילופין שחור של פאנקיסטים/אנרכיסטים, הבגדים של הילדים האלה הרבה יותר יקרים והרבה יותר אופנתיים. הבנות עושות פן, והבנים מגדלים בלורית אותה הם מסרקים מתחת לכיפה גדולה עליה כתוב "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". מצחיק אותי לראות כמה אכפת לילדים האלה מאיך שהם נראים (חוץ מהכיפות שלהם, ואם גם זה מכוון, זה עצוב מאוד), בניגוד גמור לאיך שאני זוכר את שנות התיכון שלי בארץ. מצד שני, אצלנו לא ממש היה את מי להרשים.
חורף נעים!
הירשם ל-
רשומות (Atom)