בזכות עבודת התזה של חברתי אילנה, הגיע לידי ספרון מרתק שחיבר שלמה דב גויטיין בשנת 1946 וכותרתו "על הוראת השפה הערבית".
גויטיין (1900-1985), ראשון מורי האסלאם באוניברסיטה העברית, נחשב לאחד מגדולי המזרחנים בדורו. בשנים שלפני קום המדינה היה המפקח על הוראת הערבית, ומתוקף תפקידו נדרש לשאלה מדוע יש ללמד ערבית, וכיצד ניתן לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. הסיבות שנותן גויטיין בשנת 1946 לחשיבות השפה הערבית מאלפות, בייחוד לאור הסיבות הניתנות לתלמידי ישראל היהודיים היום.
תחת הכותרת "על ערך לימוד הערבית בכלל" נותן גויטיין שלוש סיבות לחשיבותה של השפה הערבית עבור יהודי ארץ ישראל המנדטורית. הסיבה הראשונה במעלה עבורו היא השתלבות במרחב והכרת תרבות האזור. וכך הוא כותב:
"לימוד הערבית הוא חלק מן הציונות, חלק מן השיבה אל השפה העברית ואל המזרח השמי, שהוא כיום כולו דובר ערבית. אנחנו חפצים שילדינו, לכשיצאו לזירת החיים, יוכלו להרגיש את עצמם בני-בית במזרח זה ויהיו מוכשרים לפעול בו, כשם שאנו שואפים לכך, שהם לא יאבדו את הירושה היקרה של הרוחניות האירופית שהבאנו עימנו. ולמען יוכלו צעירנו להרגיש את עצמם בני-בית במזרח הערבי ולפעול בו, מסתבר, שהם צריכים לדעת את השפה הערבית במידה מסוימת ולהכיר משהו מן החיים והמוסדות ומן העולם הרוחני של המזרח התיכון בזמננו."
הסיבה השניה שנותן גויטיין היא הקרבה בין הערבית והעברית, והאפשרות להעשיר את הידע התאורטי והמעשי של התלמידים בשפת אמם.
הסיבה השלישית, והיא אולי המאלפת ביותר כשהיא באה מפיו של יקה יליד דרום גרמניה, היא ההכרה בכך שערבית (לצד האנגלית) היא שפת אמם של רוב יהודי העולם בשנים שלאחר השואה. וכך כותב גויטיין:
"כיום, אחרי חורבן היהדות הנאמנה במזרח אירופה, נשאר רק גוש יציב אחד (כלומר, שלא הורק מכלי אל כלי זה מאות בשנים) של יהדות מקורית, והוא הציבור היהודי הדובר ערבית, כוונתי בעיקר ליהודי תימן ואפריקה הצפונית. מתוך הסתבכות מוזרה של גורל עמנו יצא, שאותן שתי השפות הזרות, שאנו מלמדים אותן בבית-ספרנו לפי המציאות הארץ-ישראלית, הן גם השפות הראשיות של גלויות ישראל המגובשות."
עתה, הבא נראה כיצד משכנעים היום את תלמידי ישראל ללמוד ערבית. התוצאה היא תמונת ראי עצובה של 62 שנות סכסוך מזויין עם שכנינו הערבים, ושינוי היחס של היהודים כלפיהם. באתר חיל המודיעין מציע מדור טל"מ (טיפוח לימודי מזרחנות) פוסטר חינם לכיתות הערבית בבתי הספר התיכון ובו 10 סיבות ללימוד הערבית. בין הסיבות שמונה הצבא (לאחר ציון העובדה שישראל ממוקמת במזרח התיכון, ושהשפה היא כלי להבנת התרבות, הפולקלור והמנהגים של שכנינו) ניתן למצוא את "דע את השכן" (פראפרזה מעניינת לביטוי "דע את האויב"); מציאת עבודה בתחום "העסקים, התקשורת, הבטחון, הפרסום, התיירות, היי-טק, ועוד"; "לימודי הערבית בתיכון מלווים בפעילות של חיל המודיעין"; ולסיום- "עבור מועמדים מתאימים: תפקיד מאתגר וחוויתי בחיל המודיעין".
קריירה צבאית או אזרחית לא עניינה את גויטיין; האקדמאי הירושלמי סבר שילדי ישראל יתעניינו יותר בהיסטוריה של עמם ובאתנוגרפיה של עמי האזור. אך כבר אז, באמצע שנות הארבעים, היה גויטיין מודע לכך שילדים יהודים וערבים אינם באים במגע זה עם זה. לכן, הוא המליץ לצמצם עד למינימום את שינון אוצר המילים המקצועי הנהוג בבתי הספר לשפות ולהתמקד ב"אותן מליצות, מלות-קישור ומשפטים הדרושים לאדם כדי להכנס לשיחה עם ערבי וגם להבין את מפני הדברים בשיחה שהוא מאזין לה."
לסיום, ניתן למצוא בספרון של גויטיין טענה מוחצת נגד התאוריה של אדוארד סעיד, כפי שהביע אותה בספרו "אוריינטליזם". סעיד האשים את המזרחנים הקלאסיים (וגויטיין בהחלט היה כזה) בתפיסה של מזרח תיכון פרימיטיבי, דתי, ובלתי משתנה. אך גויטיין התחבט בשאלה כיצד ניתן ללמד את "המזרח" לתלמיד היהודי המודרני. ואלה דבריו המאלפים:
"לבסוף, אין להתעלם מן הקושי הנובע מן האופי המורכב של חיי החברה והרוח במזרח הערבי [...] אך המזרח הערבי נמצא בתוך מהפכה רוחנית חמורה מאוד, והמחנך צריך לשאול את עצמו- לאיזה הווי, לאיזו חברה הוא מתכוון. אלה שטיפלו בשאלה זו עד עתה נטו יותר מדי לזהות את "הערבי" בפלח המוסלמי השמרני והנחשל וכיוונו לכך את מאמציהם. אך עם כל ההתגברות של הקנאות הלאומנית והדתית בשנים האחרונות, רוצה לפי שעה הצעיר הערבי הממוצע להתרחק מטיפוס זה ככל האפשר, ועל כן אין טעם להעמידו במרכז הלימוד על חיי הערבים."
וכאן, חברים, מגיע משפט המחץ:
"כלום היה רוב הישוב שלנו מרוצה, אילו הזדהה הלימוד של ההווי היהודי בארץ ישראל, אצל עם שכן, בידיעת החיים הרוחניים והחברתיים של שוק 'מאה שערים' בירושלים?"
