אתמול צפיתי בסינמטק בהקרנת הבכורה של סרטו החדש של הבמאי תופיק אבו-ואיל תנאת'ר (התפוררות). אבו-ואיל, יליד אם אלפחם, התפרסם בזכות סרטו הקודם עטש (צמאון), שלא ראיתי אבל אמור להיות מצויין. הסרט החדש, מה לעשות, הוא בינוני אם לא פחות מזה. זהו סיפורם של זוג מזרח ירושלמי לא מתפקד. נור, שחקנית כושלת, נשואה לאיאד, מנתח מצליח אך לחוץ. השניים מתכננים להגר לפריז אבל בדרך לשדה התעופה תאונת דרכים מחזירה את איאד לחדר הניתוח ואת נור לחייה המשעממים וחסרי התוחלת. הסרט משוטט בעצלתיים בין בגידותיה של נור ובין התמוטטותו הנפשית של בעלה. עד כאן התקציר. אם בכך היה נגמר הערב, הייתי הולך הביתה עייף אך מאוכזב. אבל אז קרה משהו מעניין.
אבו-ואיל עלה לבמה והתחיל לענות על שאלות הקהל. וכאן אולי המקום לומר משהו על הקהל. הסינמטק נמצא אמנם במרחק יריקה מהעיר העתיקה ושכונות מזרח ירושלים, אבל ערבים הם מצרך נדיר בקרב הקהל הקבוע שלו. כאן, הם היו לפתע רוב. נשים רעולות לצד שמאלנים עם עיגולדים. ומשהו בסרט של אבו-ואיל הטריד מאוד את הקהל הערבי הירושלמי. הבנאליות שלו. ערבים פלסטינים רגילים אולי לסרטים רעים, אבל לא לסרטים בנאלים. הם לא רגילים לראות על המסך חיילים במחסום שהם סתם מילואימניקים משועממים שאומרים גם סליחה ותודה, הם לא רגילים לראות ערבים שותים אלכוהול על הבר, הם לא רגילים לראות אשה ערבייה מבוגרת (אמה של נור) בגופיה, גרה בוילה עצומה בשיח' ג'ראח ומארחת גברים זרים בבית.
"הסרט לא משקף את המציאות הירושלמית," קבל מישהו, "לכל השחקנים יש מבטא צפוני". אבו-ואיל לא התנצל ורק אמר שאם הסרט משקף את המציאות של זוג אחד בירושלים, מבחינתו הסרט מציאותי. "אבל יש הרבה יותר מסיפור אחד כזה," הוסיף. החברה הפלסטינית חולה, הוא אמר בערבית הכפרית שלו, שאותה תרגם לסירוגין לעברית. הבורגנות הירושלמית כמעט ואינה קיימת, ירושלים מלאה בוילות שעומדות ריקות כי בעליהם בחו"ל (מזכיר לכם משהו?). הוא טען שחברה ללא בורגנות לא יכולה להתקיים, והוסיף שקשה לחיות בירושלים כי האנשים בה לחוצים ואלימים. בזמן הצילומים בשועפאט כמעט דקרו אותם בגלל שהם עצרו את התנועה. וגם המצב הפוליטי בלתי אפשרי. אז כן, "צפונים" ערבים כמו נור ואיאד שרוצים להגר מכאן כי לא טוב להם קיימים במציאות. הקהל רטן.
אבו-ואיל הזכיר לי מאוד ערבי ישראלי אחר ששמעתי לפני שנתיים בסמינר ההכנה לשליחות בחו"ל, סייד קשוע. תקראו את גוף שני יחיד ותבינו משהו על המתיחות בין הערבים הצפונים, "ערביי 48", שמגיעים ללמוד בירושלים ואז לוקחים את כל העבודות השוות ובין הירושלמים שמרוויחים הרבה פחות ונעצרים במחסום. גם אבו-ואיל וגם קשוע מנסים לומר שלערבים קשה כאן מהרבה סיבות, ולא כולן קשורות ל"כיבוש". כן, מודה אבו-ואיל, אין שום דבר "פלסטיני" בסבל של גיבוריו.
אנשים כמו אבו-ואיל וקשוע מציבים את האתגר הרעיוני הגדול ביותר לא רק ללאומן (או הפנאט הדתי) הפלסטיני, אלא גם לישראלי החילוני הממוצע. כי הם לא לאומנים, ולא דתיים, וכל מה שהם דורשים זה שוויון זכויות וחיים בכבוד בחברה לא-גזענית. ולמה בעצם שלא יקבלו את זה?
