היום התפרסם שפתח וחמאס חתמו בראשי פרקים על הסכם פיוס שיסיים תקופת איבה של כמעט ארבע שנים. אני מודה שהמהלך תפס אותי בהפתעה. היו אינדיקציות לכך שהרשות הפלסטינית מעוניינת בפיוס, אבל חמאס תמיד התעקש לתקוע מקלות בגלגלים. ייתכן שאיבוד השליטה של הפטרון של חמאס בסוריה עשה את העבודה. כך או כך, הדרישה המרכזית של רוב רובו של העם הפלסטיני, כפי שהושמעה בהפגנות רחוב רבות בעזה ובגדה, נענתה היום.
נתניהו שלנו שוב נתגלה כמגיב כרוני, אף פעם לא יוזם. לחוץ ומגמגם הוא הופיע בוידאו ששוחרר לאחר ההכרזה הפלסטינית. "על הרשות הפלסטינית להחליט אם היא מעוניינת בשלום או בממשלת אחדות עם החמאס." אולי שכחו לעדכן אותו שבמעשה החתימה הרשות כבר החליטה. אבו-מאזן בחר בזקן של אסמאעיל הנייה וחאלד משעל על פני לחיצת היד החלקלקה של נתניהו. מעניין למה.
דוברו של אבו-מאזן נביל אבו-רדינה השיב לנתניהו באותה מטבע. "על ישראל לבחור בין שלום עם העם הפלסטיני המאוחד ובין ההתנחלויות." זו הטענה הפלסטינית הקבועה בתקופה האחרונה. אבל האם גם ישראל כבר בחרה? ה"לא" המוחלט של נתניהו נתן אמינות רבה לטענת דובר החמאס בעזה טאהר אל-נונו ש"ישראל לא היתה מעוניינת בפיוס הפלסטיני והיוותה מכשול להשגת פיוס זה בעבר."
כעת נותר להמתין ולראות איזו משוואה העולם יקנה- את זו של נתניהו או את זו של אבו-מאזן.
אינדיקציה לכך קיבלנו די מהר. בניגוד לפאניקה של נתניהו, הממשל בארה"ב ברך על ההסכם כל עוד חמאס יעמוד בשלושה תנאים: הכרה בישראל, הכרה בהסכמים קודמים שנחתמו בין אש"ף לישראל (הסכמי אוסלו) והפסקת האלימות. והלא אלה התנאים הידועים והישנים שהציבה הרביעיה הבינלאומית. לאור הפער הברור בין עמדת ישראל לעמדת ארה"ב לגבי האחדות הפלסטינית, מעניין מי יהיו בעלי בריתנו בעולם. מה שלום מיקרונזיה בימים אלה?
אילו נתניהו היה חכם, הוא היה מגיב כמו ארה"ב. הוא היה אומר שישראל תקבל את האחדות הפלסטינית, אולי אפילו תברך עליה, אם חמאס יעמוד בתנאים הבינלאומיים. הרי אחדות פלסטינית יכולה למתן את חמאס באותה מידה שהיא יכולה להקצין את הרשות. אחדות פלסטינית יכולה ליצור פריצת דרך בעניין גלעד שליט. אבל כנראה שנתניהו לא חכם.
