חייכתי לעצמי כשעקבתי באינטרנט אחרי הכיסוי התקשורתי של חבר הפרלמנט המצרי שהפך למואזין, ממדוח אסמאעיל. חייכתי כי זו היתה הוכחה לכמה דומה הפרלמנט המצרי החדש לפרלמנט שלנו, בישראל. אתם הרי מכירים את חברי הכנסת הצמאים לשניות קצרות של תהילה מצד התקשורת: מאנסטסיה מיכאלי וכוס המים עד אחמד טיבי והנאומים הפיוטיים. מקדימה עם תרסיסי מטהר אוויר עד קדימה עם דגלים שחורים. המצרים, מסתבר, לומדים על גימקים זולים מעמיתיהם בצפון.
אבל האם זה כל מה שהיה כאן? פרובוקציה תקשורתית? או שמא מדובר בתופעה עמוקה (ומדאיגה) יותר בנוף הפוליטי והתרבותי במצרים?
אם תשאלו את השחקן המצרי הותיק עומר שריף, הוא יגיד לכם שכן. בראיון לערוץ הטלויזיה MBC אמר שריף שהוא מודאג מהאפשרות ששחקניות במצרים תיענשנה במלקות בעקבות שינויים בחוקה המצרית. הדבר בא על רקע שמועות שלחוקה יתווספו המילים "כל עוד הם (החוקים האזרחיים) לא סותרים את השריעה האסלאמית."
חבר הפרלמנט ממדוח אסמאעיל, אגב, לא המתין לשינוי בחוקה. כשנשבע אמונים לחוקה המצרית עם כניסתו לתפקיד הוסיף על דעת עצמו את המילים "בתנאי שהדבר לא סותר את השריעה".
הסיפור מאוד מזכיר את הדיון אצלנו על ציות לחוק מול ציות להלכה, אבל אין לי כוח להכנס לזה עכשיו... מעניין במיוחד שמי שניסה להרגיע את הרוחות במצרים הוא יו"ר הפרלמנט, אסלאמיסט מתון בשם מוחמד סעד כתאתני. "לא נתתי לך את זכות הדיבור לצורך זה," צעק היו"ר ללא הועיל. "אם תרצה להתפלל לך למסגד. אתה לא יותר דתי מאיתנו." אז זהו, שאסמאעיל ניסה לומר שכן.
נחזור לעומר שריף. כך הוא אמר בטלויזיה: "המשפט הגמיש הזה [על הסתירה בין חוק אזרחי לדתי] עושה אותי מאוד לא רגוע לגבי מצב האומנות המצרית ועתידה, שיכולה להדמות לאיראן בן לילה, שם הלקו שחקנית שחשפה את שערה בזמן משחק."
שחקן אחר שכבר שילם את המחיר על הזכות לביטוי אומנותי הוא הקומיקאי עאדל אימאם. אמאם נשפט בהיעדרו למאסר של שלושה חודשים ולקנס של 1000 לירות מצריות על כך שהעליב סמלים דתיים, ובתוכם זקָנים. נראה שאימאם, הסמל של הקולנוע והתיאטרון המצרי, לא יחזור בקרוב למולדתו. אבל מה זה אומר על שאר השחקנים והאומנים הליברלים שחיים במצרים?
