העולם הערבי חוגג בימים אלה שנה לפרוץ ההתקוממות העממית בתוניסיה שפשתה עד מהרה ברחבי המזרח התיכון וזכתה לכינוי "האביב הערבי". זהו זמן טוב לסיכום ביניים. ארבעה דיקטטורים ששלטו שנים רבות במדינותיהם הופלו ואחד עדיין מתנדנד, כבר תשעה חודשים, למרות מחיר דמים כבד של למעלה מ-6,000 הרוגים. מהן הברירות הניצבות בפני בשאר אל-אסד אם ברצונו להפסיק את האלימות ולפרוש?
הוא יכול ללכת בדרכו של זין אלעאבדין בן עלי, נשיא תוניסיה: לעלות על מטוס, ולחמוק למדינה שתסכים לארח אותו. אך איזו מדינה תהין לארח את אסד? סעודיה, מקום מפלט ותיק לדיקטטורים נמלטים (אידי אמין, בן עלי, עלי עבדאללה צאלח), היא אויבת מרה של סוריה – בעלת בריתה של איראן. האם איראן תסכים לעשות זאת? ואיזה מסר ישלח צעד זה לאופוזיציה הפנימית בתוך איראן שהרימה את ראשה אך לפני שנתיים ודוכאה ביד קשה?
ייתכן שאסד יבחר לעשות מעשה מבארכ, להשאר במולדתו, ולנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. הלא רק לפני שבועיים טען אסד בתוקף בפני המראיינת ברברה וולטרס כי לא נתן הוראה לירות במפגינים. אבל סוריה אינה מצרים. ראשית, לא ברור כלל כי מבארכ בחר להשאר בארצו. ייתכן כי המשטר הצבאי שבתוכו צמח ושהחליף אותו בתפקידו כפה עליו להשאר. בסוריה, אין ממסד צבאי עצמאי שכזה. שנית, ברור לאסד כי בית משפט סורי לא יוכל להוציא פסק דין אחר ממוות לשליט שאחראי להרג של אזרחים כה רבים.
בפני אסד עומד גם המודל של סדאם חוסין ומעמר קד'אפי: לברוח מכס השלטון ולהתחבא בתוך המדינה. ספק אם לרופא העיניים רך הדיבור מדמשק יש את מבנה האישיות המתאים לכך. נראה שאסד עדיין זוכה לתמיכה בקרב בני המיעוט העלוי במדינה, אך האם הללו יוכלו להגן עליו בטווח הארוך מפני הרוב המוסלמי שישלוט במדינה? סופם של סדאם (שלמזלו נתפס בידי האמריקאים ולא בידי עראקים זועמים) ושל קד'אפי ידוע. לא נראה שאסד יבחר ללכת בדרכם.
האפשרות הרביעית היא זו בה בחר ללכת נשיא תימן עלי עבדאללה צאלח. לאחר חודשים רבים של התבצרות, הקזת דם אזרחים ופציעה קשה, החליט צאלח לחתום על מסמך היוזמה של מדינות המפרץ ולפנות את כס השלטון לסגנו, עבד רבו מנסור אל-האדי. בשבת הכריז צאלח כי בכוונתו לעזוב לארה"ב לזמן בלתי מוגבל. זו יכולה להיות האפשרות העדיפה עבור הנשיא הסורי, אולם נראה שהמודל התימני אינו רלוונטי לאסד משתי סיבות: ראשית, אין ארגון אזורי כמו מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ שיציע לאסד עסקה דומה לזו שהוצעה לצאלח. שנית, אין בסוריה גוף אופוזיציה מסודר שיוכל לרשת את השלטון מהנשיא, או להציע לו חסינות.
אך ישנה אפשרות חמישית, והיא שאסד יישאר בשלטון וימשיך לטבוח בבני עמו. למגינת לבם של הסורים, נראה שזו האפשרות הסבירה ביותר בטווח הזמן הנראה לעין. למרות דיווחים על עריקה מסיבית של חיילים מצבא סוריה, אסד ממשיך להפגין בטחון עצמי. בעודו מארח את וולטרס בדמשק, הוא מכתר את העיר חומס ומפגיז את תושביה. כאשר מועצת הבטחון של האו"ם לא מצליחה לגנות את המשטר בשל התנגדותן של רוסיה וסין; כאשר נאט"ו מצהירה במפורש כי לא תתקוף בסוריה כפי שתקפה בלוב; וכאשר טורקיה נראית עסוקה יותר בצרפת מאשר בשכנתה הדרומית, דומה שמרחץ הדמים בסוריה ימשיך. מארצות הברית, שבדיוק קיפלה את הדגל בעראק, אפשר כנראה לשכוח לעת עתה. זהו כנראה גורלה של מדינה חסרת משאבי טבע ובעלת חשיבות אסטרטגית זניחה: אף מנהיג לא רוצה לשלוח את חייליו ליהרג בשבילה.
יום ראשון, 25 בדצמבר 2011
יום שישי, 16 בדצמבר 2011
"שלטון החוק" – סרט שגם פעילי זכויות אדם צריכים לראות
בפעם הראשונה בהיסטוריה של הבלוג שלי, אני שמח להציג פוסט אורח. אחי עקיבא (שהוא גם עורך דין) צפה יחד איתי שלשום בסרט מעורר המחשבה "שלטון החוק" ולהלן ביקורתו:
באולם בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ישב קהל שבא לצפות בסרט "שלטון החוק", העוסק במצב המשפטי בשטחים. הסרט, בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ', מציג את החוק שהחילה ישראל בשטחים שכבשה בשנת 1967 דרך ראיונות עם האנשים שניסחו אותם והיו מופקדים על יישומה – שופטי בתי המשפט הצבאים לשעבר. רבים בקהל היו פעילי ארגוני זכויות אדם כגון ה"ועד נגד עינויים" ו"במקום" (שארגנו את ההקרנה), ונכחו גם אחרים שבאו מתוך התעניינות גרידא. אלו אנשים שנושא זכויות האדם בשטחים בוער בעצמותיהם וקרוב ללבם. רובם, יש לציין, ישבו בשקט מופתי באולם, בחושך, גם כשנגמר הסרט והכתוביות רצו על המסך. אך לכל אורך הסרט היה ניתן לשמוע רחש של צקצוקים וצחקוקים מרים לנוכח האמירות שיצאו מפיהם, או מפרי-עטם, של השופטים הצבאיים שהופיעו על המסך.
אפתח ואומר שמדובר בסרט טוב. הסרט מציג בצורה מדויקת למדי, לדעתי, את המשפט בשטחים, ונוגע בסוגיות העיקריות העולות חדשות לבקרים, כגון חובותיו וסמכויותיו של כובש במשפט הבינלאומי, חוקיות ההתנחלויות ותפיסת הקרקעות לשם בנייתן, מערכת הדין הנפרדת ליהודים ולערבים, האכיפה הלקויה של החוק כלפי מתנחלים, מאסרים מנהליים, עינויי נחקרים, ועוד. הסרט אינפורמטיבי, קולח, מסודר היטב, והמראיין-הבמאי מאופק בסגנונו, מבלי שהדבר יגרע כלל מעוצמת הביקורת שהסרט מעביר.
יחד עם זאת, לסרט גם מגרעות משמעותיות. הנרטיב ההיסטורי בסרט מתאר כמעט אך ורק את תולדות הכיבוש הצבאי בשטחים מזווית אמצעי הדיכוי והעוולות שנעשו כלפי העם הפלסטיני בשטחים. אין כמעט התייחסות לטרור הפלסטיני כנגד ישראל ומחוצה לה, למלחמות שניהלה ישראל בלבנון ובעזה, להסכמי אוסלו והשפעתם, לבניית גדר ההפרדה, ולתוכנית ההתנתקות. זו איננה בעיה של הטיה וחוסר איזון (אינני סבור שבמאי צריך בכלל להיות נטול פניות ומאוזן), אלא זו בעיה שמהסרט נעדר הרבה מן ההקשר החיוני להבנת המשפט בשטחים כפי שהוא עוצב לאורך השנים, ובמיוחד השנים האחרונות. עשורים שלמים מפרידים בין חלק מהמרואיינים, חלקם קשישים מופלגים, לבין זמן עשיית הסרט (הצעיר שבמרואיינים סיים את תפקידו ב- 2003). ככל שהסרט מנסה להציג נרטיב היסטורי, הוא איננו משכנע.
הסרט גם מניפולטיבי למדי, לעיתים בצורה בוטה. "אני בחרתי אילו חלקים מדברי המרואיינים תשמעו", מזכיר לנו הבמאי את המובן מאליו. ובקטע אחר, הוא אומר "הייתי צריך להביא כאן את עדותה של הנאשמת, אך בחרתי לראיין רק את מושאי הסרט – השופטים. זוהי בחירתי כבמאי." כאילו היינו ברצועת הפרשנות בדי.וי.די.. מדי פעם, הוא מכבה את תמונות הארכיון ההיסטוריות ומראה לנו, לצופים, את המסך הירוק שמאחור, את התפאורה, התאורה, והמיקרופונים, כמי שחושף בעיננו את כל הקלפים. אך זוהי אשליה. הבמאי שומר לעצמו כמה קלפים קולנועיים בשרוולו. המרואיינים מצולמים בשתי זוויות – מקדימה, פנים אל פנים עם המרואיין, ומהצד הימני והמונמך מעט של המרואיין. בדרך זו, הבמאי מבקש שנאמץ את זווית הראיה שבה ראו אלפי נאשמים פלסטינים את שופטיהם שעה שישבו על ספסל הנאשמים. על רקע הראיונות עם השופטים הופיעו שוב ושוב רצף של תמונות איקוניות של הסבל הפלסטיני – קהלים של נאשמים פלסטינים מבולבלים בבתי המשפט, אסירים מושפלים, זורקי אבנים מול רובי החיילים, מתנחלים אלימים, בתים הרוסים – כל זאת נועד לחתור תחת דבריהם של המרואיינים ולהציגם, לעיתים, באור שלילי ונלעג. רק בקטע אחד, בסרט של שעה וחצי, הוצגה תמונה של זירת פיגוע בתוך ישראל. מניפולטיביות איננה דבר רע. היא הכרחית עבור קולנוע תיעודי נשכני וביקורתי. הכלים הקולנועיים הללו נותנים לסרט את כוחו. אבל המניפולטיביות שבסרט היא גם הסיבה שהסרט בוודאי יקומם עליו את רוב פלגי החברה הישראלית שאינם מוכנים לאמץ את זווית הראיה של אויביהם.
השאלות הנשאלות בסרט טובות פעמים רבות מתשובות המרואיינים. כל המרואיינים הם משפטנים ועורכי דין חריפים, אשר לימדו לשונם זהירות. הם עונים בקרירות, סמכותיות, ודיוק. ואף על פי כן, ניכרות הבלחות של גילוי לב מצד שופטים שסבר פניהם החמור היה לסימן היכרם. רגע שיא נדיר בסרט הוא כאשר אחד השופטים בדימוס מודה כי בעת שישב על כס השיפוט בשטחים ידע שבמרתפי השב"כ מתקיימים עינויים, חרף מה שנכתב בדו"ח ועדת לנדוי לפיה השופטים הצבאיים לא ידעו כלל על עינויים והכאות של נחקרים.
השאלות ששואל הבמאי, אם כן, הן לבו של הסרט. הן נוברות במתח שבין משפט לצדק, בין שררת הכובש למגבלות החוקיות המוטלות עליו, ובין מחוייבות השופט לתפקידו מחד ולצו מצפונו מאידך. חלק מהשאלות הקשות צריכים לשאול את עצמם גם שוחרי זכויות האדם, המרשים לעצמם לצקצק בלשונם ולגחך מול תשובות השופטים בסרט – האם עדיף היה שבית המשפט העליון יימנע לגמרי מלהפעיל ביקורת שיפוטית על הנעשה בשטחים, מאשר הביקורת השיפוטית המוגבלת אותה הוא הפעיל? אולי באמת מי שאומרים שבתי המשפט בשטחים ובג"צ, אינם עושים צדק מתלוננים רק מפני שהם אינם שבעי רצון מן התוצאה? אולי באמת מהלך ההיסטוריה חזק יותר מכוחו של המשפט, וגם אילו כל שופטי הארץ היו פוסקים נגד עוולות הכיבוש מראשיתו, היו תולדות שליטת ישראל בשטחים מתגלגלים פחות או יותר כפי שהתרחשו? ואולי באמת ביטחוננו וחירותנו במדינת ישראל אכן אינם אפשריים בלא שלילת החירות והביטחון מהאוכלוסייה בשטחים?
באולם בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ישב קהל שבא לצפות בסרט "שלטון החוק", העוסק במצב המשפטי בשטחים. הסרט, בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ', מציג את החוק שהחילה ישראל בשטחים שכבשה בשנת 1967 דרך ראיונות עם האנשים שניסחו אותם והיו מופקדים על יישומה – שופטי בתי המשפט הצבאים לשעבר. רבים בקהל היו פעילי ארגוני זכויות אדם כגון ה"ועד נגד עינויים" ו"במקום" (שארגנו את ההקרנה), ונכחו גם אחרים שבאו מתוך התעניינות גרידא. אלו אנשים שנושא זכויות האדם בשטחים בוער בעצמותיהם וקרוב ללבם. רובם, יש לציין, ישבו בשקט מופתי באולם, בחושך, גם כשנגמר הסרט והכתוביות רצו על המסך. אך לכל אורך הסרט היה ניתן לשמוע רחש של צקצוקים וצחקוקים מרים לנוכח האמירות שיצאו מפיהם, או מפרי-עטם, של השופטים הצבאיים שהופיעו על המסך.
אפתח ואומר שמדובר בסרט טוב. הסרט מציג בצורה מדויקת למדי, לדעתי, את המשפט בשטחים, ונוגע בסוגיות העיקריות העולות חדשות לבקרים, כגון חובותיו וסמכויותיו של כובש במשפט הבינלאומי, חוקיות ההתנחלויות ותפיסת הקרקעות לשם בנייתן, מערכת הדין הנפרדת ליהודים ולערבים, האכיפה הלקויה של החוק כלפי מתנחלים, מאסרים מנהליים, עינויי נחקרים, ועוד. הסרט אינפורמטיבי, קולח, מסודר היטב, והמראיין-הבמאי מאופק בסגנונו, מבלי שהדבר יגרע כלל מעוצמת הביקורת שהסרט מעביר.
יחד עם זאת, לסרט גם מגרעות משמעותיות. הנרטיב ההיסטורי בסרט מתאר כמעט אך ורק את תולדות הכיבוש הצבאי בשטחים מזווית אמצעי הדיכוי והעוולות שנעשו כלפי העם הפלסטיני בשטחים. אין כמעט התייחסות לטרור הפלסטיני כנגד ישראל ומחוצה לה, למלחמות שניהלה ישראל בלבנון ובעזה, להסכמי אוסלו והשפעתם, לבניית גדר ההפרדה, ולתוכנית ההתנתקות. זו איננה בעיה של הטיה וחוסר איזון (אינני סבור שבמאי צריך בכלל להיות נטול פניות ומאוזן), אלא זו בעיה שמהסרט נעדר הרבה מן ההקשר החיוני להבנת המשפט בשטחים כפי שהוא עוצב לאורך השנים, ובמיוחד השנים האחרונות. עשורים שלמים מפרידים בין חלק מהמרואיינים, חלקם קשישים מופלגים, לבין זמן עשיית הסרט (הצעיר שבמרואיינים סיים את תפקידו ב- 2003). ככל שהסרט מנסה להציג נרטיב היסטורי, הוא איננו משכנע.
הסרט גם מניפולטיבי למדי, לעיתים בצורה בוטה. "אני בחרתי אילו חלקים מדברי המרואיינים תשמעו", מזכיר לנו הבמאי את המובן מאליו. ובקטע אחר, הוא אומר "הייתי צריך להביא כאן את עדותה של הנאשמת, אך בחרתי לראיין רק את מושאי הסרט – השופטים. זוהי בחירתי כבמאי." כאילו היינו ברצועת הפרשנות בדי.וי.די.. מדי פעם, הוא מכבה את תמונות הארכיון ההיסטוריות ומראה לנו, לצופים, את המסך הירוק שמאחור, את התפאורה, התאורה, והמיקרופונים, כמי שחושף בעיננו את כל הקלפים. אך זוהי אשליה. הבמאי שומר לעצמו כמה קלפים קולנועיים בשרוולו. המרואיינים מצולמים בשתי זוויות – מקדימה, פנים אל פנים עם המרואיין, ומהצד הימני והמונמך מעט של המרואיין. בדרך זו, הבמאי מבקש שנאמץ את זווית הראיה שבה ראו אלפי נאשמים פלסטינים את שופטיהם שעה שישבו על ספסל הנאשמים. על רקע הראיונות עם השופטים הופיעו שוב ושוב רצף של תמונות איקוניות של הסבל הפלסטיני – קהלים של נאשמים פלסטינים מבולבלים בבתי המשפט, אסירים מושפלים, זורקי אבנים מול רובי החיילים, מתנחלים אלימים, בתים הרוסים – כל זאת נועד לחתור תחת דבריהם של המרואיינים ולהציגם, לעיתים, באור שלילי ונלעג. רק בקטע אחד, בסרט של שעה וחצי, הוצגה תמונה של זירת פיגוע בתוך ישראל. מניפולטיביות איננה דבר רע. היא הכרחית עבור קולנוע תיעודי נשכני וביקורתי. הכלים הקולנועיים הללו נותנים לסרט את כוחו. אבל המניפולטיביות שבסרט היא גם הסיבה שהסרט בוודאי יקומם עליו את רוב פלגי החברה הישראלית שאינם מוכנים לאמץ את זווית הראיה של אויביהם.
השאלות הנשאלות בסרט טובות פעמים רבות מתשובות המרואיינים. כל המרואיינים הם משפטנים ועורכי דין חריפים, אשר לימדו לשונם זהירות. הם עונים בקרירות, סמכותיות, ודיוק. ואף על פי כן, ניכרות הבלחות של גילוי לב מצד שופטים שסבר פניהם החמור היה לסימן היכרם. רגע שיא נדיר בסרט הוא כאשר אחד השופטים בדימוס מודה כי בעת שישב על כס השיפוט בשטחים ידע שבמרתפי השב"כ מתקיימים עינויים, חרף מה שנכתב בדו"ח ועדת לנדוי לפיה השופטים הצבאיים לא ידעו כלל על עינויים והכאות של נחקרים.
השאלות ששואל הבמאי, אם כן, הן לבו של הסרט. הן נוברות במתח שבין משפט לצדק, בין שררת הכובש למגבלות החוקיות המוטלות עליו, ובין מחוייבות השופט לתפקידו מחד ולצו מצפונו מאידך. חלק מהשאלות הקשות צריכים לשאול את עצמם גם שוחרי זכויות האדם, המרשים לעצמם לצקצק בלשונם ולגחך מול תשובות השופטים בסרט – האם עדיף היה שבית המשפט העליון יימנע לגמרי מלהפעיל ביקורת שיפוטית על הנעשה בשטחים, מאשר הביקורת השיפוטית המוגבלת אותה הוא הפעיל? אולי באמת מי שאומרים שבתי המשפט בשטחים ובג"צ, אינם עושים צדק מתלוננים רק מפני שהם אינם שבעי רצון מן התוצאה? אולי באמת מהלך ההיסטוריה חזק יותר מכוחו של המשפט, וגם אילו כל שופטי הארץ היו פוסקים נגד עוולות הכיבוש מראשיתו, היו תולדות שליטת ישראל בשטחים מתגלגלים פחות או יותר כפי שהתרחשו? ואולי באמת ביטחוננו וחירותנו במדינת ישראל אכן אינם אפשריים בלא שלילת החירות והביטחון מהאוכלוסייה בשטחים?
יום ראשון, 11 בדצמבר 2011
חוק המואזין: על טקסט וקונטקסט
הצעת החוק של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) להגביל את עוצמת קול הקריאה לתפילה במסגדים נתנה עוד הזדמנות ליוני הליכוד לצקצק בלשונם ולהציג עצמם כמתונים ולנציגי הציבור הערבים להלין, שוב, על גזענותה של ישראל. כרגיל, הדיון הענייני בתוכן החוק נפל קורבן למשחק הפוליטי המוכר ולעמדות שכל צד, באופן רובוטי, חייב להשמיע.
החוק של מיכאלי הוא תיקון לחוק למניעת מפגעים משנת 1961. התיקון מבקש לקבוע כי שימוש במערכת כריזה בבתי תפילה יוגדר כמפגע רעש וייאסר. ברור שהחוק מכוון למסגדים ולא לבתי כנסת או כנסיות, שאינם נוטים להשתמש במערכת הגברה כדי לקרוא למאמינים לתפילה.
אבל מחקר משווה שערך לאחרונה מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבקשתה של מיכאלי מגלה שישראל היא לא המקום היחיד בעולם בו מנסים להלחם בווליום הגבוה הבוקע מהמסגד. באירופה, ההתנגדות למסגדים נשמעת עוד בשלב הניראוּת; בשוויץ למשל נאסרה בניית צריחים למסגדים בעקבות משאל עם. ברוב מדינות אירופה הקהילות המוסלמיות המקומיות אינן מנסות אפילו לבקש אישור להשמעת הקריאה לתפילה. הולנד היא החריגה במקרה זה, שם הושווה בחוק קול המואזין לקול פעמוני הכנסייה, אבל גם באמסטרדם הוטלו מגבלות על העוצמה והקריאה לתפילה נשמעת רק ביום שישי. בעיר מרסיי נבנה בימים אלה המסגד הגדול, אך השמעת הקריאה לתפילה אסורה בצרפת. אלטרנטיבה יצירתית שעלתה שם לדיון היא הקרנת אלומות אור סגולות למשך שתי דקות כתחליף לקריאת המואזין.
גם בעולם הערבי עוצמת המסגדים וריבוי הקריאות החופפות לתפילה עוררו פולמוס. פסק הלכה של המופתי של מצרים שיח' עלי גומעה איפשר סנכרון של הקריאות לתפילה ב-4,000 המסגדים בקהיר. בסעודיה האולטרה-אסלאמית הוטלו מגבלות על עוצמת הקול במסגדים, הוסרו מגברים, ונקבע כי הרמקולים ישמשו לקריאה לתפילה בלבד, ולא למטרות אחרות.
אפילו בישראל הקטנה שלנו נאכפו חוקי הסביבה על מסגד בשיח' ג'ראח בשנת 1992, אז הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המואזין וליד דיטי בחריגה מעוצמת הרעש המותרת בשעות הלילה. השופט קבע בהחלטתו כי "הבטחת קיום סדר ציבורי ושמירה עליו הינו עקרון עליון ועל השלטון להבטיחם גם במקומות הקדושים. הקריאה לתפילה יכולה להתקיים ולהתבצע בצורה תקינה ומסודרת גם ללא רמקול או עם רמקול, ברמת רעש המותרת בחוק." פסק דין דומה של בית המשפט העליון בהודו משנת 2005 קבע שהגבלת הקול הבוקע ממסגדים אינה פוגעת בחופש הביטוי או בחופש הדת במדינה.
אז למה הצעת החוק של מיכאלי מכה גלים? משום שכמו בתחומים רבים בחיינו, הקונטקסט חשוב יותר מהטקסט. בימים בהם חוק מתריס רודף חוק מתגרה, במיוחד מבית היוצר של מפלגת ישראל ביתנו, גם חוק שיש בבסיסו הגיון אזרחי ואף דאגה לאיכות הסביבה לא יוכל להתפרש אלא כפרובוקציה ובריונות. מיכאלי עצמה תרמה לרושם הזה כאשר בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה ש"בבתי תפילה ייאסר השימוש במערכות כריזה על מנת לקרוא למתפללים או על מנת להעביר מסרים דתיים או לאומיים." העניין, אם כן, הוא לא בעוצמת הרמקול אלא בתוכן שהוא משדר. וכאן, למעשה, טמון הנזק הגדול בגל החוקים האגרסיביים העובר על ישראל. החוקים הללו מעוררים טינה, מרעילים את האווירה הציבורית, ומונעים דיון פתוח וכן בבעיות העומדות על הפרק.
אז עוד הצעת חוק מתלהמת של הימין תופל. הליכוד יוכל להתהדר בליברליות, ישראל ביתנו תזכה בכמה נקודות בקרב בוחריה, ושום דבר לא ישתנה. ערבים ויהודים ימשיכו לסבול ממטרד רעש בלתי סביר בכל שעות היממה, וכל זאת משום שמעשיה של מיכאלי אולי רצויים, אבל כוונתה אינה רצויה.
החוק של מיכאלי הוא תיקון לחוק למניעת מפגעים משנת 1961. התיקון מבקש לקבוע כי שימוש במערכת כריזה בבתי תפילה יוגדר כמפגע רעש וייאסר. ברור שהחוק מכוון למסגדים ולא לבתי כנסת או כנסיות, שאינם נוטים להשתמש במערכת הגברה כדי לקרוא למאמינים לתפילה.
אבל מחקר משווה שערך לאחרונה מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבקשתה של מיכאלי מגלה שישראל היא לא המקום היחיד בעולם בו מנסים להלחם בווליום הגבוה הבוקע מהמסגד. באירופה, ההתנגדות למסגדים נשמעת עוד בשלב הניראוּת; בשוויץ למשל נאסרה בניית צריחים למסגדים בעקבות משאל עם. ברוב מדינות אירופה הקהילות המוסלמיות המקומיות אינן מנסות אפילו לבקש אישור להשמעת הקריאה לתפילה. הולנד היא החריגה במקרה זה, שם הושווה בחוק קול המואזין לקול פעמוני הכנסייה, אבל גם באמסטרדם הוטלו מגבלות על העוצמה והקריאה לתפילה נשמעת רק ביום שישי. בעיר מרסיי נבנה בימים אלה המסגד הגדול, אך השמעת הקריאה לתפילה אסורה בצרפת. אלטרנטיבה יצירתית שעלתה שם לדיון היא הקרנת אלומות אור סגולות למשך שתי דקות כתחליף לקריאת המואזין.
גם בעולם הערבי עוצמת המסגדים וריבוי הקריאות החופפות לתפילה עוררו פולמוס. פסק הלכה של המופתי של מצרים שיח' עלי גומעה איפשר סנכרון של הקריאות לתפילה ב-4,000 המסגדים בקהיר. בסעודיה האולטרה-אסלאמית הוטלו מגבלות על עוצמת הקול במסגדים, הוסרו מגברים, ונקבע כי הרמקולים ישמשו לקריאה לתפילה בלבד, ולא למטרות אחרות.
אפילו בישראל הקטנה שלנו נאכפו חוקי הסביבה על מסגד בשיח' ג'ראח בשנת 1992, אז הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המואזין וליד דיטי בחריגה מעוצמת הרעש המותרת בשעות הלילה. השופט קבע בהחלטתו כי "הבטחת קיום סדר ציבורי ושמירה עליו הינו עקרון עליון ועל השלטון להבטיחם גם במקומות הקדושים. הקריאה לתפילה יכולה להתקיים ולהתבצע בצורה תקינה ומסודרת גם ללא רמקול או עם רמקול, ברמת רעש המותרת בחוק." פסק דין דומה של בית המשפט העליון בהודו משנת 2005 קבע שהגבלת הקול הבוקע ממסגדים אינה פוגעת בחופש הביטוי או בחופש הדת במדינה.
אז למה הצעת החוק של מיכאלי מכה גלים? משום שכמו בתחומים רבים בחיינו, הקונטקסט חשוב יותר מהטקסט. בימים בהם חוק מתריס רודף חוק מתגרה, במיוחד מבית היוצר של מפלגת ישראל ביתנו, גם חוק שיש בבסיסו הגיון אזרחי ואף דאגה לאיכות הסביבה לא יוכל להתפרש אלא כפרובוקציה ובריונות. מיכאלי עצמה תרמה לרושם הזה כאשר בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה ש"בבתי תפילה ייאסר השימוש במערכות כריזה על מנת לקרוא למתפללים או על מנת להעביר מסרים דתיים או לאומיים." העניין, אם כן, הוא לא בעוצמת הרמקול אלא בתוכן שהוא משדר. וכאן, למעשה, טמון הנזק הגדול בגל החוקים האגרסיביים העובר על ישראל. החוקים הללו מעוררים טינה, מרעילים את האווירה הציבורית, ומונעים דיון פתוח וכן בבעיות העומדות על הפרק.
אז עוד הצעת חוק מתלהמת של הימין תופל. הליכוד יוכל להתהדר בליברליות, ישראל ביתנו תזכה בכמה נקודות בקרב בוחריה, ושום דבר לא ישתנה. ערבים ויהודים ימשיכו לסבול ממטרד רעש בלתי סביר בכל שעות היממה, וכל זאת משום שמעשיה של מיכאלי אולי רצויים, אבל כוונתה אינה רצויה.
יום שישי, 9 בדצמבר 2011
פרשת וישלח: על אונס, התבוללות ומה שביניהם
הבוקר ארחתי בביתי חוג קטן של חברים לדיון על פרשת שבוע. כמארח, לקחתי על עצמי לקרוא את הפרשה מבעוד מועד ולהנחות את הדיון. אולי בגלל המאסר של משה קצב, הסיפור שמשך אותי היה הפרשיה המפורסמת על "אונס דינה" (המילה אונס כמובן לא מופיעה בתורה בהקשר זה).
תקציר הסיפור: שכם בן חמור פוגש את דינה בת יעקב אבינו, שוכב איתה ומענה אותה. לאחר מכן הוא מתאהב בה ורוצה למסד את היחסים. בניסיון לתקן את שעשה הוא פונה לאביו, וזה ניגש למשפחת יעקב ומבקש את ידה של דינה – שום מחיר לא יהיה גבוה מדי. בני יעקב מחליטים להציב תנאי כבד: על אנשי שכם למול את ערלתם, כדי להיות "עם אחד" עם משפחת יעקב. אך זהו תכסיס. שלושה ימים לאחר המילה הקולקטיבית באים שמעון ולוי בני יעקב והורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים, ובוזזים את הרכוש. יעקב חושש מפני העדיפות המספרית של אויביו שתביא להשמדת משפחתו כנקמה, אך בניו חמומי המוח משיבים רק "הכזונה יעשה את אחותנו" ובכך נגמרת הפרשה.
אני רוצה לטעון שהתגובה של שמעון ולוי, יותר מאשר תגובה ספונטנית לאונס דינה, היא תוצר של הפנמת ערך משפחתי שנוצר עוד בימי אברהם: לא מתחתנים עם עמי כנען.
את האינדיקציה הראשונה לרתיעה מנישואין עם בני הארץ מבטא אברהם בפרשת חיי שרה. הוא מזמן אליו את עבדו ומבקש ממנו לקחת אשה לבנו מארץ מולדתו ולא מבנות הכנעני שבקרבו ישב. אברהם לא מסביר מדוע רעים בעיניו בני הארץ, ואף מוסיף אזהרה נוספת לעבדו לא להחזיר את בנו לארץ מוצאו. אז אברהם רוצה לשבת בארץ כנען, אבל לא רוצה שבנו יתחתן עם המקומיות. למה בעצם? בשלב זה, לא לגמרי ברור.
שני פרקים מאוחר יותר מתחתן עשו עם שתי נשים כנעניות. הוריו, יצחק ורבקה אינם מזהירים אותו נגד הצעד, אך נאמר שם "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה". מה הרגיז אותם? המפרשים מסבירים שיהודית ובשמת, נשיו של עשיו, עבדו עבודה זרה. במקום אחר נאמר שכנען, בנו של חם והאב המיתולוגי של עמי כנען, קולל להיות עבד. בכל מקרה, הם לא נותנים ליעקב לחזור על הטעות של עשו. רבקה, שמגלה העדפה ברורה ליעקב על פני עשו, ושמוכיחה שאמא פולניה לא צריכה לבוא דווקא מפולין, אומרת לבעלה: "קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים?" יעקב מבין את הרמז ומצווה על בנו לנסוע לדודו לבן, בפדן ארם. עשו, שמעולם לא אמרו לו מה רע בנשים שבחר, רואה את האח המועדף נוסע להשתדך ומחליט גם הוא לקחת אשה מהמשפחה, את בתו של דוד ישמעאל, מחלת.
בפרשתנו סכנת ההיטמעות עולה שוב. דינה יוצאת "לראות בבנות הארץ" – אותו ביטוי בזוי בו השתמשה רבקה. הצעד הקיצוני של שמעון ולוי, דרישת המילה, אינו רק תכסיס להחליש פיזית את אויביהם; הם כאילו אומרים לאנשי שכם: "אתם חושבים שבאמצעות צעד סמלי תוכלו להיות כמונו? טעות בידכם. לעולם לא ניטמע בכם, כנענים!" גם הביקורת של יעקב נגד בניו אינה מכוונת למניע שלהם, אלא לקיצוניות הרבה של המעשה שעשו, שיכול היה להביא כלייה על המשפחה.
לאחר ההבדלות מהעמים שמסביב, הגיע הזמן לתת למשפחת יעקב, שבעוד זמן קצר יהפוך ל"עם ישראל", תוכן חיובי. האל מצווה את יעקב לבנות לו מזבח בבית אל, שיוקדש לאל שנגלה אליו והציל אותו מפני עשו אחיו. יעקב מורה לבני משפחתו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם", וקובר באופן טקסי את הנזמים והפסלים שלהם מתחת לעץ בשכם. כמו במעמד הר סיני בו קיבלו בני ישראל את התורה, משפחת יעקב נטהרים ומחליפים את בגדיהם. המשפחה מצהירה על נאמנות לאל אחד.
בפוסט הקודם כתבתי על הכעס של יהודים אמריקאים כלפי מה שנתפס בעיניהם כהטפה ישראלית נגד התבוללות. אבל לאינסטינקט ההישרדות של בני ישראל, ולהתבדלות התרבותית מהעמים שמסביב, יש מסורת עתיקת יומין.
תקציר הסיפור: שכם בן חמור פוגש את דינה בת יעקב אבינו, שוכב איתה ומענה אותה. לאחר מכן הוא מתאהב בה ורוצה למסד את היחסים. בניסיון לתקן את שעשה הוא פונה לאביו, וזה ניגש למשפחת יעקב ומבקש את ידה של דינה – שום מחיר לא יהיה גבוה מדי. בני יעקב מחליטים להציב תנאי כבד: על אנשי שכם למול את ערלתם, כדי להיות "עם אחד" עם משפחת יעקב. אך זהו תכסיס. שלושה ימים לאחר המילה הקולקטיבית באים שמעון ולוי בני יעקב והורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים, ובוזזים את הרכוש. יעקב חושש מפני העדיפות המספרית של אויביו שתביא להשמדת משפחתו כנקמה, אך בניו חמומי המוח משיבים רק "הכזונה יעשה את אחותנו" ובכך נגמרת הפרשה.
אני רוצה לטעון שהתגובה של שמעון ולוי, יותר מאשר תגובה ספונטנית לאונס דינה, היא תוצר של הפנמת ערך משפחתי שנוצר עוד בימי אברהם: לא מתחתנים עם עמי כנען.
את האינדיקציה הראשונה לרתיעה מנישואין עם בני הארץ מבטא אברהם בפרשת חיי שרה. הוא מזמן אליו את עבדו ומבקש ממנו לקחת אשה לבנו מארץ מולדתו ולא מבנות הכנעני שבקרבו ישב. אברהם לא מסביר מדוע רעים בעיניו בני הארץ, ואף מוסיף אזהרה נוספת לעבדו לא להחזיר את בנו לארץ מוצאו. אז אברהם רוצה לשבת בארץ כנען, אבל לא רוצה שבנו יתחתן עם המקומיות. למה בעצם? בשלב זה, לא לגמרי ברור.
שני פרקים מאוחר יותר מתחתן עשו עם שתי נשים כנעניות. הוריו, יצחק ורבקה אינם מזהירים אותו נגד הצעד, אך נאמר שם "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה". מה הרגיז אותם? המפרשים מסבירים שיהודית ובשמת, נשיו של עשיו, עבדו עבודה זרה. במקום אחר נאמר שכנען, בנו של חם והאב המיתולוגי של עמי כנען, קולל להיות עבד. בכל מקרה, הם לא נותנים ליעקב לחזור על הטעות של עשו. רבקה, שמגלה העדפה ברורה ליעקב על פני עשו, ושמוכיחה שאמא פולניה לא צריכה לבוא דווקא מפולין, אומרת לבעלה: "קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים?" יעקב מבין את הרמז ומצווה על בנו לנסוע לדודו לבן, בפדן ארם. עשו, שמעולם לא אמרו לו מה רע בנשים שבחר, רואה את האח המועדף נוסע להשתדך ומחליט גם הוא לקחת אשה מהמשפחה, את בתו של דוד ישמעאל, מחלת.
בפרשתנו סכנת ההיטמעות עולה שוב. דינה יוצאת "לראות בבנות הארץ" – אותו ביטוי בזוי בו השתמשה רבקה. הצעד הקיצוני של שמעון ולוי, דרישת המילה, אינו רק תכסיס להחליש פיזית את אויביהם; הם כאילו אומרים לאנשי שכם: "אתם חושבים שבאמצעות צעד סמלי תוכלו להיות כמונו? טעות בידכם. לעולם לא ניטמע בכם, כנענים!" גם הביקורת של יעקב נגד בניו אינה מכוונת למניע שלהם, אלא לקיצוניות הרבה של המעשה שעשו, שיכול היה להביא כלייה על המשפחה.
לאחר ההבדלות מהעמים שמסביב, הגיע הזמן לתת למשפחת יעקב, שבעוד זמן קצר יהפוך ל"עם ישראל", תוכן חיובי. האל מצווה את יעקב לבנות לו מזבח בבית אל, שיוקדש לאל שנגלה אליו והציל אותו מפני עשו אחיו. יעקב מורה לבני משפחתו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם", וקובר באופן טקסי את הנזמים והפסלים שלהם מתחת לעץ בשכם. כמו במעמד הר סיני בו קיבלו בני ישראל את התורה, משפחת יעקב נטהרים ומחליפים את בגדיהם. המשפחה מצהירה על נאמנות לאל אחד.
בפוסט הקודם כתבתי על הכעס של יהודים אמריקאים כלפי מה שנתפס בעיניהם כהטפה ישראלית נגד התבוללות. אבל לאינסטינקט ההישרדות של בני ישראל, ולהתבדלות התרבותית מהעמים שמסביב, יש מסורת עתיקת יומין.
יום חמישי, 1 בדצמבר 2011
למה לחזור ארצה?
קמפיין חדש של המשרד לקליטת עלייה הצליח לעצבן רבים מחבריי היהודיים בחו"ל. המשרד הפיק לאחרונה שני סרטונים קצרים שהופצו ביוטיוב ומטרתם לעודד חזרה לארץ של יורדים ישראלים. בסרטון הראשון נראית בחורה עצובה חוזרת הביתה עם חברה האמריקאי. הוא חושב שהיא סרבה ללכת למסיבה בגלל שרצתה לבלות איתו ערב רומנטי בבית, עם נרות ומוזיקה, אך היא מתיישבת מול מסך המחשב ועליו הכיתוב בעברית "יום הזכרון". הסרטון מסתיים בדברי הקריין: "הם תמיד יישארו ישראלים. בני הזוג שלהם לא תמיד יבינו מה זה אומר." הסרטון השני מציג שיחת וידיאו בין זוג מבוגר לנכדתם. כאשר הם שואלים את הילדה, חנוכיה דולקת מאחוריהם, איזה חג היום, הילדה עונה "כריסמס", מול מבטיהם ההמומים של סבא וסבתא והנבוכים של אבא ואמא.
הקמפיין הזה הגיע לידיעת חבריי בחו"ל, עד כמה שאני מבין מפייסבוק, בעקבות כתבה של ג'פרי גולדברג בעיתון the Atlantic תחת הכותרת הסנצסציונית "ממשלת נתניהו מציעה לישראלים להמנע מנישואים עם יהודים אמריקאים". עם כותרת כזו, איך לא ייעלבו חבריי היהודים האמריקאים? אבל הכותב טעה לחלוטין בהבנת המסר של הקמפיין. ראשית, מפני שהוא לא מיועד ל"יהודים" אלא ל"ישראלים" – וההבדל גדול; ושנית, מפני שהוא לא מתעסק בשאלה עם מי ראוי לאותם ישראלים להתחתן אלא איפה ראוי להם לחיות. על האבחנות הללו ראוי להקדיש כמה מילים.
אני טוען שהקמפיין מיועד לישראלים ולא ליהודים מפני שסכנת ההתבוללות התרבותית בחו"ל מאיימת בעיקר על היורד הישראלי הטיפוסי, החילוני, לא הדתי. אדם דתי שעוזב לאמריקה ימצא את מוסדות החינוך המתאימים לחנך את ילדיו לגבי ההבדל בין חנוכה וכריסמס, וישקיע את הכסף הרב הכרוך בכך. היורד החילוני, כנראה שלא, ולכן סכנת ההתבוללות שעליה הסרט מצביע אמיתית. בצדק העיר אחד מחבריי האמריקאיים, מחנך בבית ספר יהודי בסן-פרנסיסקו, שגר בארץ כמה שנים: "איפה הקמפיין המקביל של הארגונים היהודיים בארה"ב? כי כמה מחברי הדתיים הפכו חילונים כשהגיעו לארץ." אבל כאן בדיוק טמונה חוסר ההבנה. כי "חנוכה" של הסרטון של משרד העלייה הוא לא חנוכה יהודי אלא חנוכה ישראלי, חנוכה שמבוסס אולי על היהדות אך איבד מזמן כל מימד דתי. חנוכה ששווה בערכו ליום הזכרון. ה"חנוכה" שהסרט מקדם הוא חנוכה של נרות , מסיבות וסופגניות, לא של "על הניסים". "למה מעודדים את הישראלים לחזור לארץ? הלא הם יכולים לחיות כיהודים טובים גם כאן!" שואלים, נעלבים, חבריי האמריקאים. התשובה היא שמשרד הקליטה אינו מעוניין ביהודים טובים, אלא בישראלים טובים, או בלשון הקמפיין עצמו: "לפני ש'אבא' יהפוך ל'Daddy' זה הזמן לחזור ארצה."
ג'פרי גולדברג מלין על כך שהקמפיין הוא שלילי במהותו. במקום לציין את היתרונות שבחיים בישראל, הוא טוען, הסרטונים מתמקדים ב"סכנות" בחיים בחו"ל. לכך יש לי שתי תשובות: ראשית, חוץ מהמצב הכלכלי השפיר בישראל יחסית לזה של ארה"ב (כרגע), ישראל היא לא מקום אטרקטיבי במיוחד עבור יהודות העולם, ולכן הפחדה היא כלי יעיל. שנית, יש הרבה מה לומר בזכות מאפיינים תרבותיים שאינם דתיים כמו שפה או מנהגים חילוניים (יום הזכרון). הישראליות החדשה הפכה למשהו מוחשי עם הזמן, והיום יש לה כוח. מעבר להיותה של העברית כלי שאין שני לו בהנגשת המורשת היהודית לעם ישראל, היא הפכה כבר למאפיין תרבותי של לאומיות ישראלית, לאומיות שאני מאמין – יש ערך בשימורה. אבל גולדברג, שמזלזל בחשש מפני התבוללות (לא דתית, תרבותית!), ממקד את הדיון בשאלה עם איזה יהודי ראוי לישראלי להתחתן, כאשר כל מטרת הקמפיין היא לשמר את התרבות הישראלית ולהחזיר ישראלים ארצה.
מדינת ישראל הוקמה כמפלט לעם היהודי, כמקום בו יוכלו יהודים שרוצים בכך לממש את מורשתם הדתית והתרבותית באופן חופשי ומלא. היא השיגה את המטרה הזו. האם ראוי שגם כיום תמשיך המדינה לרדוף אחרי אנשים שבחרו במודע לוותר על הדברים הללו ותשקיע הון עתק (כ-3 מיליון ש"ח, לפי הפרסום האמריקאי) בהחזרתם ארצה? מסופקני. אבל יש מקום לדיון נוסף.
הקמפיין הזה הגיע לידיעת חבריי בחו"ל, עד כמה שאני מבין מפייסבוק, בעקבות כתבה של ג'פרי גולדברג בעיתון the Atlantic תחת הכותרת הסנצסציונית "ממשלת נתניהו מציעה לישראלים להמנע מנישואים עם יהודים אמריקאים". עם כותרת כזו, איך לא ייעלבו חבריי היהודים האמריקאים? אבל הכותב טעה לחלוטין בהבנת המסר של הקמפיין. ראשית, מפני שהוא לא מיועד ל"יהודים" אלא ל"ישראלים" – וההבדל גדול; ושנית, מפני שהוא לא מתעסק בשאלה עם מי ראוי לאותם ישראלים להתחתן אלא איפה ראוי להם לחיות. על האבחנות הללו ראוי להקדיש כמה מילים.
אני טוען שהקמפיין מיועד לישראלים ולא ליהודים מפני שסכנת ההתבוללות התרבותית בחו"ל מאיימת בעיקר על היורד הישראלי הטיפוסי, החילוני, לא הדתי. אדם דתי שעוזב לאמריקה ימצא את מוסדות החינוך המתאימים לחנך את ילדיו לגבי ההבדל בין חנוכה וכריסמס, וישקיע את הכסף הרב הכרוך בכך. היורד החילוני, כנראה שלא, ולכן סכנת ההתבוללות שעליה הסרט מצביע אמיתית. בצדק העיר אחד מחבריי האמריקאיים, מחנך בבית ספר יהודי בסן-פרנסיסקו, שגר בארץ כמה שנים: "איפה הקמפיין המקביל של הארגונים היהודיים בארה"ב? כי כמה מחברי הדתיים הפכו חילונים כשהגיעו לארץ." אבל כאן בדיוק טמונה חוסר ההבנה. כי "חנוכה" של הסרטון של משרד העלייה הוא לא חנוכה יהודי אלא חנוכה ישראלי, חנוכה שמבוסס אולי על היהדות אך איבד מזמן כל מימד דתי. חנוכה ששווה בערכו ליום הזכרון. ה"חנוכה" שהסרט מקדם הוא חנוכה של נרות , מסיבות וסופגניות, לא של "על הניסים". "למה מעודדים את הישראלים לחזור לארץ? הלא הם יכולים לחיות כיהודים טובים גם כאן!" שואלים, נעלבים, חבריי האמריקאים. התשובה היא שמשרד הקליטה אינו מעוניין ביהודים טובים, אלא בישראלים טובים, או בלשון הקמפיין עצמו: "לפני ש'אבא' יהפוך ל'Daddy' זה הזמן לחזור ארצה."
ג'פרי גולדברג מלין על כך שהקמפיין הוא שלילי במהותו. במקום לציין את היתרונות שבחיים בישראל, הוא טוען, הסרטונים מתמקדים ב"סכנות" בחיים בחו"ל. לכך יש לי שתי תשובות: ראשית, חוץ מהמצב הכלכלי השפיר בישראל יחסית לזה של ארה"ב (כרגע), ישראל היא לא מקום אטרקטיבי במיוחד עבור יהודות העולם, ולכן הפחדה היא כלי יעיל. שנית, יש הרבה מה לומר בזכות מאפיינים תרבותיים שאינם דתיים כמו שפה או מנהגים חילוניים (יום הזכרון). הישראליות החדשה הפכה למשהו מוחשי עם הזמן, והיום יש לה כוח. מעבר להיותה של העברית כלי שאין שני לו בהנגשת המורשת היהודית לעם ישראל, היא הפכה כבר למאפיין תרבותי של לאומיות ישראלית, לאומיות שאני מאמין – יש ערך בשימורה. אבל גולדברג, שמזלזל בחשש מפני התבוללות (לא דתית, תרבותית!), ממקד את הדיון בשאלה עם איזה יהודי ראוי לישראלי להתחתן, כאשר כל מטרת הקמפיין היא לשמר את התרבות הישראלית ולהחזיר ישראלים ארצה.
מדינת ישראל הוקמה כמפלט לעם היהודי, כמקום בו יוכלו יהודים שרוצים בכך לממש את מורשתם הדתית והתרבותית באופן חופשי ומלא. היא השיגה את המטרה הזו. האם ראוי שגם כיום תמשיך המדינה לרדוף אחרי אנשים שבחרו במודע לוותר על הדברים הללו ותשקיע הון עתק (כ-3 מיליון ש"ח, לפי הפרסום האמריקאי) בהחזרתם ארצה? מסופקני. אבל יש מקום לדיון נוסף.
יום שישי, 25 בנובמבר 2011
סרט ערבי
אתמול צפיתי בסינמטק בהקרנת הבכורה של סרטו החדש של הבמאי תופיק אבו-ואיל תנאת'ר (התפוררות). אבו-ואיל, יליד אם אלפחם, התפרסם בזכות סרטו הקודם עטש (צמאון), שלא ראיתי אבל אמור להיות מצויין. הסרט החדש, מה לעשות, הוא בינוני אם לא פחות מזה. זהו סיפורם של זוג מזרח ירושלמי לא מתפקד. נור, שחקנית כושלת, נשואה לאיאד, מנתח מצליח אך לחוץ. השניים מתכננים להגר לפריז אבל בדרך לשדה התעופה תאונת דרכים מחזירה את איאד לחדר הניתוח ואת נור לחייה המשעממים וחסרי התוחלת. הסרט משוטט בעצלתיים בין בגידותיה של נור ובין התמוטטותו הנפשית של בעלה. עד כאן התקציר. אם בכך היה נגמר הערב, הייתי הולך הביתה עייף אך מאוכזב. אבל אז קרה משהו מעניין.
אבו-ואיל עלה לבמה והתחיל לענות על שאלות הקהל. וכאן אולי המקום לומר משהו על הקהל. הסינמטק נמצא אמנם במרחק יריקה מהעיר העתיקה ושכונות מזרח ירושלים, אבל ערבים הם מצרך נדיר בקרב הקהל הקבוע שלו. כאן, הם היו לפתע רוב. נשים רעולות לצד שמאלנים עם עיגולדים. ומשהו בסרט של אבו-ואיל הטריד מאוד את הקהל הערבי הירושלמי. הבנאליות שלו. ערבים פלסטינים רגילים אולי לסרטים רעים, אבל לא לסרטים בנאלים. הם לא רגילים לראות על המסך חיילים במחסום שהם סתם מילואימניקים משועממים שאומרים גם סליחה ותודה, הם לא רגילים לראות ערבים שותים אלכוהול על הבר, הם לא רגילים לראות אשה ערבייה מבוגרת (אמה של נור) בגופיה, גרה בוילה עצומה בשיח' ג'ראח ומארחת גברים זרים בבית.
"הסרט לא משקף את המציאות הירושלמית," קבל מישהו, "לכל השחקנים יש מבטא צפוני". אבו-ואיל לא התנצל ורק אמר שאם הסרט משקף את המציאות של זוג אחד בירושלים, מבחינתו הסרט מציאותי. "אבל יש הרבה יותר מסיפור אחד כזה," הוסיף. החברה הפלסטינית חולה, הוא אמר בערבית הכפרית שלו, שאותה תרגם לסירוגין לעברית. הבורגנות הירושלמית כמעט ואינה קיימת, ירושלים מלאה בוילות שעומדות ריקות כי בעליהם בחו"ל (מזכיר לכם משהו?). הוא טען שחברה ללא בורגנות לא יכולה להתקיים, והוסיף שקשה לחיות בירושלים כי האנשים בה לחוצים ואלימים. בזמן הצילומים בשועפאט כמעט דקרו אותם בגלל שהם עצרו את התנועה. וגם המצב הפוליטי בלתי אפשרי. אז כן, "צפונים" ערבים כמו נור ואיאד שרוצים להגר מכאן כי לא טוב להם קיימים במציאות. הקהל רטן.
אבו-ואיל הזכיר לי מאוד ערבי ישראלי אחר ששמעתי לפני שנתיים בסמינר ההכנה לשליחות בחו"ל, סייד קשוע. תקראו את גוף שני יחיד ותבינו משהו על המתיחות בין הערבים הצפונים, "ערביי 48", שמגיעים ללמוד בירושלים ואז לוקחים את כל העבודות השוות ובין הירושלמים שמרוויחים הרבה פחות ונעצרים במחסום. גם אבו-ואיל וגם קשוע מנסים לומר שלערבים קשה כאן מהרבה סיבות, ולא כולן קשורות ל"כיבוש". כן, מודה אבו-ואיל, אין שום דבר "פלסטיני" בסבל של גיבוריו.
אנשים כמו אבו-ואיל וקשוע מציבים את האתגר הרעיוני הגדול ביותר לא רק ללאומן (או הפנאט הדתי) הפלסטיני, אלא גם לישראלי החילוני הממוצע. כי הם לא לאומנים, ולא דתיים, וכל מה שהם דורשים זה שוויון זכויות וחיים בכבוד בחברה לא-גזענית. ולמה בעצם שלא יקבלו את זה?
יום רביעי, 2 בנובמבר 2011
סגירת הישיבה ביצהר: משרד החינוך כזרוע הארוכה של מערכת הביטחון
משרד החינוך החליט בצעד תקדימי לסגור את ישיבת "דורשי יחודיך" ביצהר בעקבות המלצת שב"כ שדיווחה על מעורבות רבני הישיבה ותלמידיה בפעילות אלימה נגד פלסטינים. הישיבה התיכונית היא חלק ממוסדות "עוד יוסף חי" ביצהר הכוללים גם ישיבה גבוהה, שהתקצוב הממשלתי שלה הופסק לפני כשנה בעקבות חיבור הספר "תורת המלך" של הרב יצחק שפירא, שעסק בהיתרים הלכתיים להרג גויים.
רבים בתקשורת הישראלית ברכו על ההחלטה לסגור את הישיבה. כך למשל, שיבח העיתונאי ירון דקל בתוכניתו "הכל דיבורים" את מנכ"ל משרד החינוך היוצא ד"ר שמשון שושני ואת שר החינוך גדעון סער על ההחלטה. מעטים ניתחו את ההחלטה יוצאת הדופן ואת הסיבות שהובילו לה.
האם פעולות "תג המחיר" הנואלות בשומרון הן בעיה חינוכית או שמא בעיה פלילית/בטחונית? נראה שגלגלי הצדק טוחנים מהר יותר במשרד החינוך מאשר במשרד המשפטים או במשרד לבטחון פנים. המנכ"ל שושני נשמע כמעט כדובר הפרקליטות או כאיש שב"כ כאשר הוא מציין את הסיבות לסגירת הישיבה:
"בנסיבות הקיצוניות הנלמדות מהמידע הגלוי והחסוי בתיק זה, המלמדות על המעורבות הרבה של התלמידים והרבנים בפעולות אלימות, ברי כי התראה לא הייתה מביאה לתיקון המצב".
מהירות התגובה של משרד החינוך מפתיעה לנוכח אוזלת היד המתמשכת של מערכת החוק הישראלית בהבאת האחראים לפעולות "תג מחיר" לדין. על פי מחקר מקיף של ארגון "יש דין", מתוך 127 חקירות שנפתחו במחוז ש"י של המשטרה בשנים 2005-2011 במקרים של פגיעה בעצי פלסטינים בשטחים, רק כתב אישום אחד הוגש נגד המזיק, וגם זאת לאחר למעלה מארבע שנים. גם בפעולת "תג מחיר" שזכו לאחרונה לחשיפה תקשורתית גבוהה כמו שריפת המסגד בטובא זנגריא או השחתת המצבות ביפו בערב יום כיפור, טרם הוגשו כתבי אישום.
קשה ליישב בין הראיות הברורות למעשים פליליים שמייחס שושני למורים ותלמידים בישיבה ולעובדה שאף כתב אישום לא הוגש במקרים הללו. החשד המתגנב ללב הוא שהפעולה הנחרצת של משרד החינוך היא דווקא פועל יוצא של חוסר היכולת (או הרצון) של רשויות אכיפת החוק בשטחים לפעול נגד הפורעים במישור המשפטי.
אולם מעבר לשאלת הצדק בדבר סגירה מיידית של מוסד חינוכי בהתבסס על ראיות חסויות, עומדת בעינה השאלה הפרקטית: האם יש תועלת בסגירת המוסד? האם הדבר יביא להפחתה במקרי פגיעה בפלסטינים וברכושם? כנראה שלא. במקרה הטוב, יעברו התלמידים לישיבה תיכונית אחרת, כנראה בעלת קו אידיאולוגי דומה. במקרה הגרוע, ינשרו נערי הגבעות הללו ממערכת החינוך ולא יסורו עוד למרותו של איש.
אך ישנה אפשרות שלישית, והיא שבית הספר ימשיך להתקיים מכוח תקצוב פרטי (כמו חלק ממוסדות החינוך החרדיים), תחת שם חדש כמו - נניח - "אנא בכח", וכך גם הפיקוח המינימלי של משרד החינוך על התכנים הנלמדים בבית הספר יוסר. כך הבטיחו מנהלי הישיבה, כאשר אמרו לעיתון הארץ: "ישיבות בהן עסקו בתורה היו בעם ישראל לפני משרד החינוך, וגם יתקיימו בעזרת ה' בהמשך; וודאי שישיבות לא זקוקות להסכמה מאנשים שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. למרות ההתנכלויות – הלימודים בישיבה נמשכים כסדרם, ובעזרת ה' ימשיכו לאורך ימים ושנים".
סגירת ישיבת "דורשי יחודיך" מבטאת הסרת אחריות מצד מערכת החינוך הישראלית לתופעה החברתית והפוליטית ששמה "תג מחיר". למרבה הצער, מקבלי ההחלטות בישראל מעדיפים, כנראה, את גישת "הראינו להם" מאשר למצוא פתרונות שורש לאלימות בשומרון.
רבים בתקשורת הישראלית ברכו על ההחלטה לסגור את הישיבה. כך למשל, שיבח העיתונאי ירון דקל בתוכניתו "הכל דיבורים" את מנכ"ל משרד החינוך היוצא ד"ר שמשון שושני ואת שר החינוך גדעון סער על ההחלטה. מעטים ניתחו את ההחלטה יוצאת הדופן ואת הסיבות שהובילו לה.
האם פעולות "תג המחיר" הנואלות בשומרון הן בעיה חינוכית או שמא בעיה פלילית/בטחונית? נראה שגלגלי הצדק טוחנים מהר יותר במשרד החינוך מאשר במשרד המשפטים או במשרד לבטחון פנים. המנכ"ל שושני נשמע כמעט כדובר הפרקליטות או כאיש שב"כ כאשר הוא מציין את הסיבות לסגירת הישיבה:
"בנסיבות הקיצוניות הנלמדות מהמידע הגלוי והחסוי בתיק זה, המלמדות על המעורבות הרבה של התלמידים והרבנים בפעולות אלימות, ברי כי התראה לא הייתה מביאה לתיקון המצב".
מהירות התגובה של משרד החינוך מפתיעה לנוכח אוזלת היד המתמשכת של מערכת החוק הישראלית בהבאת האחראים לפעולות "תג מחיר" לדין. על פי מחקר מקיף של ארגון "יש דין", מתוך 127 חקירות שנפתחו במחוז ש"י של המשטרה בשנים 2005-2011 במקרים של פגיעה בעצי פלסטינים בשטחים, רק כתב אישום אחד הוגש נגד המזיק, וגם זאת לאחר למעלה מארבע שנים. גם בפעולת "תג מחיר" שזכו לאחרונה לחשיפה תקשורתית גבוהה כמו שריפת המסגד בטובא זנגריא או השחתת המצבות ביפו בערב יום כיפור, טרם הוגשו כתבי אישום.
קשה ליישב בין הראיות הברורות למעשים פליליים שמייחס שושני למורים ותלמידים בישיבה ולעובדה שאף כתב אישום לא הוגש במקרים הללו. החשד המתגנב ללב הוא שהפעולה הנחרצת של משרד החינוך היא דווקא פועל יוצא של חוסר היכולת (או הרצון) של רשויות אכיפת החוק בשטחים לפעול נגד הפורעים במישור המשפטי.
אולם מעבר לשאלת הצדק בדבר סגירה מיידית של מוסד חינוכי בהתבסס על ראיות חסויות, עומדת בעינה השאלה הפרקטית: האם יש תועלת בסגירת המוסד? האם הדבר יביא להפחתה במקרי פגיעה בפלסטינים וברכושם? כנראה שלא. במקרה הטוב, יעברו התלמידים לישיבה תיכונית אחרת, כנראה בעלת קו אידיאולוגי דומה. במקרה הגרוע, ינשרו נערי הגבעות הללו ממערכת החינוך ולא יסורו עוד למרותו של איש.
אך ישנה אפשרות שלישית, והיא שבית הספר ימשיך להתקיים מכוח תקצוב פרטי (כמו חלק ממוסדות החינוך החרדיים), תחת שם חדש כמו - נניח - "אנא בכח", וכך גם הפיקוח המינימלי של משרד החינוך על התכנים הנלמדים בבית הספר יוסר. כך הבטיחו מנהלי הישיבה, כאשר אמרו לעיתון הארץ: "ישיבות בהן עסקו בתורה היו בעם ישראל לפני משרד החינוך, וגם יתקיימו בעזרת ה' בהמשך; וודאי שישיבות לא זקוקות להסכמה מאנשים שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. למרות ההתנכלויות – הלימודים בישיבה נמשכים כסדרם, ובעזרת ה' ימשיכו לאורך ימים ושנים".
סגירת ישיבת "דורשי יחודיך" מבטאת הסרת אחריות מצד מערכת החינוך הישראלית לתופעה החברתית והפוליטית ששמה "תג מחיר". למרבה הצער, מקבלי ההחלטות בישראל מעדיפים, כנראה, את גישת "הראינו להם" מאשר למצוא פתרונות שורש לאלימות בשומרון.
יום שלישי, 9 באוגוסט 2011
בין אוקספורד סטריט לשדרות רוטשילד
כבר שלושה ימים משתוללות בבריטניה מהומות רחוב, ביזה, ואלימות. סביר להניח שלא שמעתם מעודכם על המקומות האלה: Ealing, Clapham, Hackney. בעת כתיבת שורות אלה כבר התפשטה האלימות מהפריפריה הענייה אל מרכז לונדון.
הממשלה הבריטית הניאו-ליברלית קיצצה בהוצאותיה, בתשלומי הרווחה ובמשרות במגזר הציבורי בסכום שצפוי להגיע ל-130 מיליארד דולר עד 2015. חלק מטענות הפורעים מזכירות במידה רבה את הטענות שמשמיעים מפגיני יוקר המחיה בארץ: "אנחנו לוקחים בחזרה את המיסים שלנו," אמר בוזז אחד לכתב רשת סקיי.
הכיסוי התקשורתי בבריטניה מתמקד כולו במשטרה ובאזלת ידה, וכמעט כל רשתות החדשות שדיווחו על האירועים ראיינו שוטרים בכירים. אבל הרס בקנה מידה כזה לא נובע רק מהעדר שיטור, אלא מסיבות חברתיות עמוקות שמאפשרות אנרכיה מסוג הזה. מדוע בישראל, שבה הפערים בין עשירים לעניים גדולים מאלה של בריטניה, לא הדרדרו הפגנות הענק למהומות כאלה? מדוע לונדון בוערת ולא ירושלים? הנה כמה הסברים אפשריים.
ראשית, הפערים המעמדיים. באנגליה קיים שסע מעמדי עמוק והיסטורי שלא קיים בישראל. למרות שלבני המעמד הנמוך בבריטניה יש קרוב לוודאי יותר כסף מלמקביליהם בישראל, תודעת העושק והניצול שלהם עמוקה וחריפה. כבר דורות הם חיים בתחושה שבני המעמד הגבוה נהנים לא רק מכסף אלא מאפשרויות שלעולם לא תהיינה מנת חלקם. זה לא רק עוני, זו תחושה עמוקה של עלבון. בישראל, לעומת זאת, העשירון הכלכלי העליון אינו קשור למבנה החברה. לב לבייב ויצחק תשובה הם לא בני העלייה הראשונה או לוחמי פלמ"ח יפי בלורית ותואר. הם גם לא לורדים שסביהם התחנכו באוקספורד וששלטו על אחוזות ענק בכפר. לכן טענות המפגינים בישראל מכוונות לעבר מספר משפחות וכלפי "השיטה" – מושג מעורפל למדי – ולא כלפי מעמד חברתי שלם.
שנית, הרב-תרבותיוּת. בריטניה היא חברת מהגרים רב-תרבותית, ולא בכדי פרצו המהומות בטוטנהאם, אזור מהגרים בצפון לונדון: ניכור דתי, לשוני, אתני ותרבותי מקל על הצתת רכושו של השכן. בזמן האחרון החלו להשמע באנגליה טענות נגד הגישה הרב-תרבותית והסכנות הטמונות בה. בתחילת כהונתו כראש ממשלה ביקר דייויד קמרון את ה"רב-תרבותיות הממלכתית" בהקשר של קבוצות אסלאמיות קיצוניות בתוך הממלכה. אולם השרה לבטחון פנים, תרזה מיי, הגיבה בעקבות המהומות האחרונות באמירה כי המשטרה תטפל בהן "לא באמצעות זרנוקי מים אלא באמצעות הסכמה עם הקהילות". נותר לראות כיצד תגדיר המדינה את גבולות ההסכמה הבין-קהילתית בעקבות המהומות. מכל מקום, בישראל כל זה לא רלוונטי: הזרם המרכזי בישראל (ואני בכוונה מוציא כאן את החרדים והערבים, בהם אעסוק בהמשך) הוא חד-תרבותי למדי: לשונית, אתנית, וחברתית.
שלישית, המשמעת. בישראל מְתַפקדים הצבא, ובמידה פחותה השירות הלאומי, כמנגנונים אפקטיביים להנחלת משמעת וסולידריות חברתית. ישנה גישה רווחת בישראל הטוענת שאת אזלת ידה של מערכת החינוך בהנחלת ערכים ומשמעת כבר יתקן הצבא. זו גישה פגומה, אך לא לגמרי משוללת בסיס. בבריטניה לא קיים מנגנון שכזה, ולכן אין כל "רשת בטחון" שתמנע אנוכיות קיצונית המהולה בהתנהגות עבריינית. יש רגליים לסברה כי חייל ששרת את מדינתו שלוש שנים ייטה פחות לבזוז חנות, גם אם הוא עני וגם אם אין שוטר בסביבה.
מההסברים לעיל נעדרות שתי אוכלוסיות חשובות בישראל, ההולכות וגדלות: ערבים וחרדים. אלה האוכלוסיות העניות בישראל, הן השונות ביותר מ"הזרם המרכזי" מבחינה תרבותית, והן אינן נוטלות חלק בצבא ובשירות הלאומי. לכן הסולידריות הלאומית שלהם נמוכה משמעותית מהקבוצות האחרות. לא בכדי המהומות האלימות ביותר בעשור האחרון הגיעו מקרב החברות הללו: מהומות אוקטובר 2000 בואדי עארה, למשל, והפגנות החרדים ברחבי הארץ ביוני 2010 בעקבות פסיקת בג"ץ בפרשת בית הספר בעמנואל.
אם ישראל לא תלמד את הלקח מבריטניה ולא תפעל במהירות להגברת הסולידריות החברתית והשוויון כערך, תבערה בנוסח הבריטי עלולה להתרחש גם כאן, ומוקדם מהצפוי.
הממשלה הבריטית הניאו-ליברלית קיצצה בהוצאותיה, בתשלומי הרווחה ובמשרות במגזר הציבורי בסכום שצפוי להגיע ל-130 מיליארד דולר עד 2015. חלק מטענות הפורעים מזכירות במידה רבה את הטענות שמשמיעים מפגיני יוקר המחיה בארץ: "אנחנו לוקחים בחזרה את המיסים שלנו," אמר בוזז אחד לכתב רשת סקיי.
הכיסוי התקשורתי בבריטניה מתמקד כולו במשטרה ובאזלת ידה, וכמעט כל רשתות החדשות שדיווחו על האירועים ראיינו שוטרים בכירים. אבל הרס בקנה מידה כזה לא נובע רק מהעדר שיטור, אלא מסיבות חברתיות עמוקות שמאפשרות אנרכיה מסוג הזה. מדוע בישראל, שבה הפערים בין עשירים לעניים גדולים מאלה של בריטניה, לא הדרדרו הפגנות הענק למהומות כאלה? מדוע לונדון בוערת ולא ירושלים? הנה כמה הסברים אפשריים.
ראשית, הפערים המעמדיים. באנגליה קיים שסע מעמדי עמוק והיסטורי שלא קיים בישראל. למרות שלבני המעמד הנמוך בבריטניה יש קרוב לוודאי יותר כסף מלמקביליהם בישראל, תודעת העושק והניצול שלהם עמוקה וחריפה. כבר דורות הם חיים בתחושה שבני המעמד הגבוה נהנים לא רק מכסף אלא מאפשרויות שלעולם לא תהיינה מנת חלקם. זה לא רק עוני, זו תחושה עמוקה של עלבון. בישראל, לעומת זאת, העשירון הכלכלי העליון אינו קשור למבנה החברה. לב לבייב ויצחק תשובה הם לא בני העלייה הראשונה או לוחמי פלמ"ח יפי בלורית ותואר. הם גם לא לורדים שסביהם התחנכו באוקספורד וששלטו על אחוזות ענק בכפר. לכן טענות המפגינים בישראל מכוונות לעבר מספר משפחות וכלפי "השיטה" – מושג מעורפל למדי – ולא כלפי מעמד חברתי שלם.
שנית, הרב-תרבותיוּת. בריטניה היא חברת מהגרים רב-תרבותית, ולא בכדי פרצו המהומות בטוטנהאם, אזור מהגרים בצפון לונדון: ניכור דתי, לשוני, אתני ותרבותי מקל על הצתת רכושו של השכן. בזמן האחרון החלו להשמע באנגליה טענות נגד הגישה הרב-תרבותית והסכנות הטמונות בה. בתחילת כהונתו כראש ממשלה ביקר דייויד קמרון את ה"רב-תרבותיות הממלכתית" בהקשר של קבוצות אסלאמיות קיצוניות בתוך הממלכה. אולם השרה לבטחון פנים, תרזה מיי, הגיבה בעקבות המהומות האחרונות באמירה כי המשטרה תטפל בהן "לא באמצעות זרנוקי מים אלא באמצעות הסכמה עם הקהילות". נותר לראות כיצד תגדיר המדינה את גבולות ההסכמה הבין-קהילתית בעקבות המהומות. מכל מקום, בישראל כל זה לא רלוונטי: הזרם המרכזי בישראל (ואני בכוונה מוציא כאן את החרדים והערבים, בהם אעסוק בהמשך) הוא חד-תרבותי למדי: לשונית, אתנית, וחברתית.
שלישית, המשמעת. בישראל מְתַפקדים הצבא, ובמידה פחותה השירות הלאומי, כמנגנונים אפקטיביים להנחלת משמעת וסולידריות חברתית. ישנה גישה רווחת בישראל הטוענת שאת אזלת ידה של מערכת החינוך בהנחלת ערכים ומשמעת כבר יתקן הצבא. זו גישה פגומה, אך לא לגמרי משוללת בסיס. בבריטניה לא קיים מנגנון שכזה, ולכן אין כל "רשת בטחון" שתמנע אנוכיות קיצונית המהולה בהתנהגות עבריינית. יש רגליים לסברה כי חייל ששרת את מדינתו שלוש שנים ייטה פחות לבזוז חנות, גם אם הוא עני וגם אם אין שוטר בסביבה.
מההסברים לעיל נעדרות שתי אוכלוסיות חשובות בישראל, ההולכות וגדלות: ערבים וחרדים. אלה האוכלוסיות העניות בישראל, הן השונות ביותר מ"הזרם המרכזי" מבחינה תרבותית, והן אינן נוטלות חלק בצבא ובשירות הלאומי. לכן הסולידריות הלאומית שלהם נמוכה משמעותית מהקבוצות האחרות. לא בכדי המהומות האלימות ביותר בעשור האחרון הגיעו מקרב החברות הללו: מהומות אוקטובר 2000 בואדי עארה, למשל, והפגנות החרדים ברחבי הארץ ביוני 2010 בעקבות פסיקת בג"ץ בפרשת בית הספר בעמנואל.
אם ישראל לא תלמד את הלקח מבריטניה ולא תפעל במהירות להגברת הסולידריות החברתית והשוויון כערך, תבערה בנוסח הבריטי עלולה להתרחש גם כאן, ומוקדם מהצפוי.
יום שישי, 29 ביולי 2011
מדינת ישראל, החברה הערבית, וסוגיית השירות הלאומי
מאבק שרובו סמוי מן העין מתנהל כיום בישראל בין המדינה ובין חלקים בציבור הערבי והנהגתו סביב סוגיית השירות הלאומי. בחבל מושכים מן העבר האחד מוסדות המדינה, המגולמים במנהלת השירות הלאומי-אזרחי, ומן העבר השני פוליטיקאים וארגוני חברה אזרחית ערביים.
לפני כשבועיים הופיעה חברת הכנסת חנין זועבי בפני קבוצה של תיכוניסטים בכפר הערבי מוסמוס שבגליל. זועבי נענתה להזמנה של צעירי מפלגתה, בל"ד, שאירגנו כנס שמטרתו לשכנע את הנוער להמנע מהצטרפות לשירות הלאומי.
"יסוד קיומנו כאן הוא שאנחנו פלסטינים במדינה שמגדירה עצמה כיהודית. כאן מתחיל הסיפור. כשאני חיה במדינה יהודית, משמעות הדבר שאני לא יכולה לשלוט על גורלי ... שהמדינה אינה מייצגת אותי," אמרה למאזיניה הצעירים. זועבי, כמו רוב ההנהגה הערבית בישראל, נאבקת לטפח דור חדש של נוער ערבי בעל תודעה לאומית פלסטינית מפותחת, שהתנגדותו לסמכות "המדינה היהודית" לקבוע את חובותיו היא אחד מאבני היסוד שלו.
מנהלת השירות הלאומי-אזרחי, מצידה, דווקא מציגה נתונים מעודדים לגבי אחוזי ההצטרפות של ערבים לשירות הלאומי. מאז 2006 כמות המתנדבים גדלה כמעט פי שבע, מ-240 מתנדבים לכ-1,550 כיום. 75% מהם משרתים בקהילותיהם; רובם בחינוך, מיעוטם ברווחה ובריאות. כדי לעודד ערבים להתנדב, מנהלת השירות הוסיפה זה מכבר את המילה "אזרחי" לצד המילה "לאומי" והיא מעניקה למתנדבים מלגות נדיבות ושנת לימודים חינם באוניברסיטה. גם כיום, כמות המתנדבים הערבים היא רק טיפה בים, אבל את בלדנא, ארגון חיפאי שמוביל את המאבק נגד השירות הלאומי בקרב הנוער, כל זה לא משכנע.
באתר האינטרנט שלו, העלה הארגון לאחרונה שלושה סרטוני יו-טיוב שמטרתם לתקוף את השירות הלאומי משלושה כיוונים שונים. הסרטון הראשון טוען שהשירות הלאומי הוא שלב ראשון בדרכה של המדינה לגייס את הערבים לצה"ל. השני מציג חשבון מתמטי פשוט לפיו שירות לאומי רווחי הרבה פחות מעבודה בשכר מינימום, ואילו הסרטון השלישי שולל את הטענה לפיה ערבים יזכו לזכויות מהמדינה לאחר שימלאו את חובותיהם כלפיה.
"עבודה היא הרבה יותר רווחית," אומרת נערה אחת לחברתה בסרטון אשליות השירות הלאומי. "וגם הרבה יותר מכובדת ונקייה מלהיות משרתת אצל ליברמן ודומיו."
למרות הגידול במספרי המתנדבים, בלדנא מנצחת את מדינת ישראל בקרב על לבבות הנוער הערבי, והסיבה לכך אינה נעוצה רק בקליפים הצעירים והמגניבים שהיא מעלה לרשת. מאחורי המאבק נגד השרות הלאומי עומדים גורמים פוליטיים חזקים. כך, ראשי מועצות השולטים על החינוך התיכוני בתחומם מונעים כניסה של עמותות שירות לאומי ערביות לבתי הספר אך מעודדים כניסה של גופים כמו בלדנא, שהגיעה עד כה ל-4,000 בני נוער, רבים מהם בין כותלי בית הספר. לועדת המעקב העליונה יש גוף מיוחד שתפקידו "להלחם בשירות הלאומי ובכל סוגי הגיוס", בראשות אימן עודה, מזכיר מפלגת חד"ש.
"אל בני ובנות עמי המתנגדים לקונספירציית 'השרות הלאומי' ופיתוייו," פותח עודה מכתב לנוער שהתפרסם באתר של בלדנא ב-24 ביולי, ובו הוא מסביר מדוע השירות הלאומי הוא בעצם מזימה סודית של המדינה לגייס ערבים לצה"ל.
מול המאמצים הפוליטיים הכבירים למנוע התנדבות ערבים לשירות הלאומי, עומדת המדינה חסרת אונים. אולי היא אינה יודעת מה מתרחש שם (כל הקליפים והאתר הם בערבית בלבד), ואולי אינה רוצה לדעת. אך כמו בכישלונה להנחיל לימודי ליבה בחינוך החרדי, הרימה המדינה ידיים והפקירה את הנוער הערבי לידי הנהגה פוליטית לאומנית שפועלת לבידודו מהציבור היהודי בישראל.
בניגוד לחברה החרדית, שהקריאה לשילובו בצה"ל לגיטמית וכנראה גם אפשרית בטווח הארוך, השרות הלאומי הוא לעתים קרובות ההזדמנות היחידה של צעירים ערביים לתרום לחברה הישראלית, ולהשתלב בה. זהו אינטרס מובהק של המדינה ליצור חברה אזרחית ישראלית חוצת לאומים, המתחלקת באופן שוויוני ככל האפשר בזכויות ובחובות. חששה של המדינה להתערב בסדר יומם של קבוצות המיעוט שבה מוביל להקצנה גוברת והולכת של קבוצות אלה, ובידודם ללא תקנה מהזרם המרכזי של הציבור בישראל, לאסוננו.
לפני כשבועיים הופיעה חברת הכנסת חנין זועבי בפני קבוצה של תיכוניסטים בכפר הערבי מוסמוס שבגליל. זועבי נענתה להזמנה של צעירי מפלגתה, בל"ד, שאירגנו כנס שמטרתו לשכנע את הנוער להמנע מהצטרפות לשירות הלאומי.
"יסוד קיומנו כאן הוא שאנחנו פלסטינים במדינה שמגדירה עצמה כיהודית. כאן מתחיל הסיפור. כשאני חיה במדינה יהודית, משמעות הדבר שאני לא יכולה לשלוט על גורלי ... שהמדינה אינה מייצגת אותי," אמרה למאזיניה הצעירים. זועבי, כמו רוב ההנהגה הערבית בישראל, נאבקת לטפח דור חדש של נוער ערבי בעל תודעה לאומית פלסטינית מפותחת, שהתנגדותו לסמכות "המדינה היהודית" לקבוע את חובותיו היא אחד מאבני היסוד שלו.
מנהלת השירות הלאומי-אזרחי, מצידה, דווקא מציגה נתונים מעודדים לגבי אחוזי ההצטרפות של ערבים לשירות הלאומי. מאז 2006 כמות המתנדבים גדלה כמעט פי שבע, מ-240 מתנדבים לכ-1,550 כיום. 75% מהם משרתים בקהילותיהם; רובם בחינוך, מיעוטם ברווחה ובריאות. כדי לעודד ערבים להתנדב, מנהלת השירות הוסיפה זה מכבר את המילה "אזרחי" לצד המילה "לאומי" והיא מעניקה למתנדבים מלגות נדיבות ושנת לימודים חינם באוניברסיטה. גם כיום, כמות המתנדבים הערבים היא רק טיפה בים, אבל את בלדנא, ארגון חיפאי שמוביל את המאבק נגד השירות הלאומי בקרב הנוער, כל זה לא משכנע.
באתר האינטרנט שלו, העלה הארגון לאחרונה שלושה סרטוני יו-טיוב שמטרתם לתקוף את השירות הלאומי משלושה כיוונים שונים. הסרטון הראשון טוען שהשירות הלאומי הוא שלב ראשון בדרכה של המדינה לגייס את הערבים לצה"ל. השני מציג חשבון מתמטי פשוט לפיו שירות לאומי רווחי הרבה פחות מעבודה בשכר מינימום, ואילו הסרטון השלישי שולל את הטענה לפיה ערבים יזכו לזכויות מהמדינה לאחר שימלאו את חובותיהם כלפיה.
"עבודה היא הרבה יותר רווחית," אומרת נערה אחת לחברתה בסרטון אשליות השירות הלאומי. "וגם הרבה יותר מכובדת ונקייה מלהיות משרתת אצל ליברמן ודומיו."
למרות הגידול במספרי המתנדבים, בלדנא מנצחת את מדינת ישראל בקרב על לבבות הנוער הערבי, והסיבה לכך אינה נעוצה רק בקליפים הצעירים והמגניבים שהיא מעלה לרשת. מאחורי המאבק נגד השרות הלאומי עומדים גורמים פוליטיים חזקים. כך, ראשי מועצות השולטים על החינוך התיכוני בתחומם מונעים כניסה של עמותות שירות לאומי ערביות לבתי הספר אך מעודדים כניסה של גופים כמו בלדנא, שהגיעה עד כה ל-4,000 בני נוער, רבים מהם בין כותלי בית הספר. לועדת המעקב העליונה יש גוף מיוחד שתפקידו "להלחם בשירות הלאומי ובכל סוגי הגיוס", בראשות אימן עודה, מזכיר מפלגת חד"ש.
"אל בני ובנות עמי המתנגדים לקונספירציית 'השרות הלאומי' ופיתוייו," פותח עודה מכתב לנוער שהתפרסם באתר של בלדנא ב-24 ביולי, ובו הוא מסביר מדוע השירות הלאומי הוא בעצם מזימה סודית של המדינה לגייס ערבים לצה"ל.
מול המאמצים הפוליטיים הכבירים למנוע התנדבות ערבים לשירות הלאומי, עומדת המדינה חסרת אונים. אולי היא אינה יודעת מה מתרחש שם (כל הקליפים והאתר הם בערבית בלבד), ואולי אינה רוצה לדעת. אך כמו בכישלונה להנחיל לימודי ליבה בחינוך החרדי, הרימה המדינה ידיים והפקירה את הנוער הערבי לידי הנהגה פוליטית לאומנית שפועלת לבידודו מהציבור היהודי בישראל.
בניגוד לחברה החרדית, שהקריאה לשילובו בצה"ל לגיטמית וכנראה גם אפשרית בטווח הארוך, השרות הלאומי הוא לעתים קרובות ההזדמנות היחידה של צעירים ערביים לתרום לחברה הישראלית, ולהשתלב בה. זהו אינטרס מובהק של המדינה ליצור חברה אזרחית ישראלית חוצת לאומים, המתחלקת באופן שוויוני ככל האפשר בזכויות ובחובות. חששה של המדינה להתערב בסדר יומם של קבוצות המיעוט שבה מוביל להקצנה גוברת והולכת של קבוצות אלה, ובידודם ללא תקנה מהזרם המרכזי של הציבור בישראל, לאסוננו.
יום חמישי, 14 ביולי 2011
חוק "העדפת מוצרי ההתנחלויות" אושר; חבר הכנסת כבל: יום שחור לדמוקרטיה הישראלית
ברוב של 54 מול 21 אישרה הכנסת את החוק השנוי במחלוקת המורה למדינה להעדיף מוצרי התנחלויות על פני מוצרים מתוך תחומי הקו הירוק. ראש הממשלה נתניהו: נצחון היסטורי של ישראל על אויביה
ynet
עדכון אחרון: 13.07.12, 00:12
לאחר דיון סוער אישרה היום הכנסת בקריאה שניה ושלישית את התיקון לחוק חובת המכרזים, שזכה לכינוי "חוק העדפת מוצרי ההתנחלויות". החוק, שאותו הגישו חברי הכנסת יריב לוין מהליכוד וניסים זאב מש"ס, קובע שעל מוסדות המדינה, כולל צה"ל ומשרדי הממשלה, להעדיף רכישת מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק על פני מוצרים שיוצרו בתוכו, כל עוד הפער במחירים אינו עולה על 50%.
בשנה שעברה עבר בכנסת התיקון לחוק חובת המכרזים התשנ"ב-1992 שהגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לפיה על צה"ל, המשטרה ושירות בתי הסוהר להעדיף במכרזים מוצרי טקסטיל ישראלים על פני מוצרים מיובאים. חברת הכנסת פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אחת מיוזמות התיקון החדש, אמרה שהוא התבקש לאור בידודה הגובר של ישראל בעולם.
"התיקון לחוק המכרזים הוא המשך טבעי לחוק של יחימוביץ'," הוסיפה קירשנבאום.
לפני כחודשיים החליטו בלגיה, הולנד וספרד לאסור על מכירת מוצרים ישראלים ברשתות השיווק לאחר שהמדינה סרבה לסמן מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק. יוזמה כלל-אירופית להחרמת מוצרים ישראלים צפויה לעלות להצבעה בפרלמנט האירופי בשטרסבורג כבר בחודש ספטמבר הקרוב.
"האנטישמים באירופה החליטו להפלות בין דם יהודי לדם יהודי," אמר חבר הכנסת יעקב כץ (כצל'ה) ממפלגת האיחוד הלאומי. "היום הוכחנו להם שמבחינתנו דין עפרה כדין תל-אביב."
האגודה לזכויות האזרח, מצידה, אמרה שתעתור לבג"צ נגד החוק משום שלטענתה הוא מפלה באופן בלתי חוקתי בין תעשיינים בתוך תחומי ישראל ובין תעשיינים מעבר לקו הירוק.
"אני מתנגד לחוק, אבל אין מה לעשות – הוא עבר בהליך דמוקרטי תקין," אמר שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון (עצמאות), שנעדר מהמליאה. "הייתי בוודאי מצביע נגד, אבל נאלצתי לפגוש את שר החקלאות של מיקרונזיה בעת ההצבעה."
חבר הכנסת אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל) אמר בתגובה ש"מדינת ישראל הוכיחה שוב שהפשיזם הגזעני אכל בה כל חלקה טובה. הגיע הזמן לסגור את הבסטה."
בשבוע הבא יגיע לועדת השרים לענייני חקיקה "חוק השמות" של חברת הכנסת ציפי חוטובלי (ליכוד). על פי החוק, יחויבו אזרחי ישראל הערבים לתת לילדיהם שמות יהודיים.
"אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית," אמרה חוטובלי.
ynet
עדכון אחרון: 13.07.12, 00:12
לאחר דיון סוער אישרה היום הכנסת בקריאה שניה ושלישית את התיקון לחוק חובת המכרזים, שזכה לכינוי "חוק העדפת מוצרי ההתנחלויות". החוק, שאותו הגישו חברי הכנסת יריב לוין מהליכוד וניסים זאב מש"ס, קובע שעל מוסדות המדינה, כולל צה"ל ומשרדי הממשלה, להעדיף רכישת מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק על פני מוצרים שיוצרו בתוכו, כל עוד הפער במחירים אינו עולה על 50%.
בשנה שעברה עבר בכנסת התיקון לחוק חובת המכרזים התשנ"ב-1992 שהגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לפיה על צה"ל, המשטרה ושירות בתי הסוהר להעדיף במכרזים מוצרי טקסטיל ישראלים על פני מוצרים מיובאים. חברת הכנסת פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אחת מיוזמות התיקון החדש, אמרה שהוא התבקש לאור בידודה הגובר של ישראל בעולם.
"התיקון לחוק המכרזים הוא המשך טבעי לחוק של יחימוביץ'," הוסיפה קירשנבאום.
לפני כחודשיים החליטו בלגיה, הולנד וספרד לאסור על מכירת מוצרים ישראלים ברשתות השיווק לאחר שהמדינה סרבה לסמן מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק. יוזמה כלל-אירופית להחרמת מוצרים ישראלים צפויה לעלות להצבעה בפרלמנט האירופי בשטרסבורג כבר בחודש ספטמבר הקרוב.
"האנטישמים באירופה החליטו להפלות בין דם יהודי לדם יהודי," אמר חבר הכנסת יעקב כץ (כצל'ה) ממפלגת האיחוד הלאומי. "היום הוכחנו להם שמבחינתנו דין עפרה כדין תל-אביב."
האגודה לזכויות האזרח, מצידה, אמרה שתעתור לבג"צ נגד החוק משום שלטענתה הוא מפלה באופן בלתי חוקתי בין תעשיינים בתוך תחומי ישראל ובין תעשיינים מעבר לקו הירוק.
"אני מתנגד לחוק, אבל אין מה לעשות – הוא עבר בהליך דמוקרטי תקין," אמר שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון (עצמאות), שנעדר מהמליאה. "הייתי בוודאי מצביע נגד, אבל נאלצתי לפגוש את שר החקלאות של מיקרונזיה בעת ההצבעה."
חבר הכנסת אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל) אמר בתגובה ש"מדינת ישראל הוכיחה שוב שהפשיזם הגזעני אכל בה כל חלקה טובה. הגיע הזמן לסגור את הבסטה."
בשבוע הבא יגיע לועדת השרים לענייני חקיקה "חוק השמות" של חברת הכנסת ציפי חוטובלי (ליכוד). על פי החוק, יחויבו אזרחי ישראל הערבים לתת לילדיהם שמות יהודיים.
"אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית," אמרה חוטובלי.
יום חמישי, 7 ביולי 2011
המשט לעזה: הגבול החשוב שבין עיתונות ואקטיביזם
די ברור שחדשות לא שוות הרבה אם הציבור שקורא אותן לא מאמין באובייקטיביות שלהן. כולנו יודעים שלכל עיתון, או אמצעי תקשורת אחר, יש קו פוליטי מסויים, ובכל זאת אנחנו מאמינים שהידיעה שאנחנו קוראים נכונה עובדתית. אחרת לא היינו טורחים לקרוא אותה.
לא כך מדורי הדעות והפרשנות. אותם אנחנו קוראים כדי להתענג על דעתו של כותב שעמו אנחנו מסכימים, או להתעצבן מדעתו של אחר שעליו אנחנו חולקים. כל עיתון סביר יוצר אבחנה ברורה בין מדור החדשות ומדור הפרשנות, למרות שחלק מהעיתונים מאפשרים לכתבי החדשות שלהם לכתוב גם מאמרי דעה. ובכל זאת, אבחנה ברורה בין דעה ועובדה היא קריטית עבור אמינות העיתון.
בדיוק משום כך, טעה עיתון הארץ טעות חמורה כאשר שלח את עמירה הס לסקר את המשט לעזה. לא ברור לי אם הס התכוונה לצאת למשט כאקטיביסטית והעיתון "התלבש" על כוונה זו וקיבל ממנה דיווחי חדשות מהשטח, או שהעיתון החליט לשלוח אותה ללא קשר לדעותיה. מה שברור הוא שהס, שהתגוררה בעבר בעזה, מעורבת רגשית באופן עמוק בגורל המקום.
לא קשה היה להבחין באהדתה של הס למשט בכתבות ששיגרה הישר מהספינה תחריר, אבל הם עדיין היו בגדר חדשות. אבל במאמר מערכת מטריד שפורסם היום ב"הארץ" תחת הכותרת "המשט והסטריאוטיפ היהודי", חצתה הס במופגן את הקו החשוב בין עיתונות ואקטיביזם.
"כמו בקריקטורה אנטישמית פרשה ישראל את הזרועות הארוכות שלה על פני הגלובוס כדי למנוע מעשר ספינות בנות כמה עשרות שנים להפליג לעזה," פתחה הס. "ההיגיון אומר, שממשלה שמדיניותה מאשררת סטריאוטיפים אנטישמיים היתה צריכה לעורר דאגה וסלידה בקרב אזרחי ישראל ויהודי העולם, אבל ממשלת ישראל מבצעת את מה שבוחריה רוצים ומאמינים בו. כי יש סטריאוטיפ אחד שלא ממוחזר פה - זה של היהודי החכם."
ממשלת ישראל, טוענת הס, צריכה היתה לאפשר למשט להפליג לעזה כדי שלא לאשרר סטריאוטיפים אנטישמיים ביוון. אבל די ברור שהס עצמה כבר הפנימה סטריאוטיפ כזה, בהנחתה חסרת הבסיס העובדתי שישראל שילמה כסף ליוונים עבור תמיכתם. במאמר הדעה, היא ממקמת עצמה כמשתתפת פעילה במשט ולא כעיתונאית שמונתה על ידי עיתון מכובד לסקר אותו.
עולם התקשורת בארץ ובחו"ל סער בסוף יוני, ובצדק, כאשר ראש לשכת העיתונות הממשלתית אורן הלמן הכריז שכל עיתונאי זר שמשתתף במשט יורחק מישראל לעשר שנים וציודו יוחרם. התאחדות העיתונאים הזרים בישראל שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה ובו טענה, בין השאר, כי "יש להבדיל בין סיקור האירוע שהוא לגיטימי, ובין השתתפות פעילה במשט עצמו." הם צודקים. לעיתונות תפקיד קריטי בסיקור אירוע חדשותי, והמשט לעזה הוא בהחלט אירוע כזה. בסוף גם ביבי הסכים, וביטל את הסנקציות נגד העיתונאים.
אבל בהחלטה לשלוח את עמירה הס לסקר את המשט, תרם עיתון הארץ לטשטוש הגבול בין סיקור והשתתפות, ובכך עודד את המדיניות הרעה של הממשלה להצר את צעדיהם של עיתונאים בעתיד.
לא כך מדורי הדעות והפרשנות. אותם אנחנו קוראים כדי להתענג על דעתו של כותב שעמו אנחנו מסכימים, או להתעצבן מדעתו של אחר שעליו אנחנו חולקים. כל עיתון סביר יוצר אבחנה ברורה בין מדור החדשות ומדור הפרשנות, למרות שחלק מהעיתונים מאפשרים לכתבי החדשות שלהם לכתוב גם מאמרי דעה. ובכל זאת, אבחנה ברורה בין דעה ועובדה היא קריטית עבור אמינות העיתון.
בדיוק משום כך, טעה עיתון הארץ טעות חמורה כאשר שלח את עמירה הס לסקר את המשט לעזה. לא ברור לי אם הס התכוונה לצאת למשט כאקטיביסטית והעיתון "התלבש" על כוונה זו וקיבל ממנה דיווחי חדשות מהשטח, או שהעיתון החליט לשלוח אותה ללא קשר לדעותיה. מה שברור הוא שהס, שהתגוררה בעבר בעזה, מעורבת רגשית באופן עמוק בגורל המקום.
לא קשה היה להבחין באהדתה של הס למשט בכתבות ששיגרה הישר מהספינה תחריר, אבל הם עדיין היו בגדר חדשות. אבל במאמר מערכת מטריד שפורסם היום ב"הארץ" תחת הכותרת "המשט והסטריאוטיפ היהודי", חצתה הס במופגן את הקו החשוב בין עיתונות ואקטיביזם.
"כמו בקריקטורה אנטישמית פרשה ישראל את הזרועות הארוכות שלה על פני הגלובוס כדי למנוע מעשר ספינות בנות כמה עשרות שנים להפליג לעזה," פתחה הס. "ההיגיון אומר, שממשלה שמדיניותה מאשררת סטריאוטיפים אנטישמיים היתה צריכה לעורר דאגה וסלידה בקרב אזרחי ישראל ויהודי העולם, אבל ממשלת ישראל מבצעת את מה שבוחריה רוצים ומאמינים בו. כי יש סטריאוטיפ אחד שלא ממוחזר פה - זה של היהודי החכם."
ממשלת ישראל, טוענת הס, צריכה היתה לאפשר למשט להפליג לעזה כדי שלא לאשרר סטריאוטיפים אנטישמיים ביוון. אבל די ברור שהס עצמה כבר הפנימה סטריאוטיפ כזה, בהנחתה חסרת הבסיס העובדתי שישראל שילמה כסף ליוונים עבור תמיכתם. במאמר הדעה, היא ממקמת עצמה כמשתתפת פעילה במשט ולא כעיתונאית שמונתה על ידי עיתון מכובד לסקר אותו.
עולם התקשורת בארץ ובחו"ל סער בסוף יוני, ובצדק, כאשר ראש לשכת העיתונות הממשלתית אורן הלמן הכריז שכל עיתונאי זר שמשתתף במשט יורחק מישראל לעשר שנים וציודו יוחרם. התאחדות העיתונאים הזרים בישראל שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה ובו טענה, בין השאר, כי "יש להבדיל בין סיקור האירוע שהוא לגיטימי, ובין השתתפות פעילה במשט עצמו." הם צודקים. לעיתונות תפקיד קריטי בסיקור אירוע חדשותי, והמשט לעזה הוא בהחלט אירוע כזה. בסוף גם ביבי הסכים, וביטל את הסנקציות נגד העיתונאים.
אבל בהחלטה לשלוח את עמירה הס לסקר את המשט, תרם עיתון הארץ לטשטוש הגבול בין סיקור והשתתפות, ובכך עודד את המדיניות הרעה של הממשלה להצר את צעדיהם של עיתונאים בעתיד.
יום שלישי, 7 ביוני 2011
חודש אחרי הסכם הפיוס הפלסטיני, הפיוס רחוק מתמיד
חמאס ופתח נדחפו להסכם הפיוס בתחילת מאי בעקבות לחץ מסיבי מהרחוב, הן בגדה והן בעזה. הרחוב היה צריך לתעל את האנרגיה המהפכנית שזורמת היום בעולם הערבי, והוא החליט לעשות את זה בכיוון של פיוס ואיחוד השורות - הסיסמא שנישאה בפי כל היתה "העם רוצה בסיום הפילוג" ולא "העם רוצה בהפלת השלטון/הנשיא" כמו במצרים ותוניסיה. למרות שרוב הפרשנים הפלסטינים סברו טרם הפיוס שלא פתח ולא חמאס מעוניינים, היה בכך הישג טקטי לשני הצדדים: פתח ואבו-מאזן מעוניינים בשקט תעשייתי לקראת הפניה לאו"ם בספטמבר ואילו החמאס מעוניין להרגיע את הביקורת ברחוב העזתי גם לאור היחלשות הפטרון בסוריה.
אבל גם בעקבות החתימה בקהיר ב-4 במאי, רב הנסתר בהסכם על הנגלה. ממשלה פלסטינית של טכנוקרטים טרם הוקמה (הם הציבו מעין דד-ליין עד ה-10 ביוני). עדיין אין הסכמה על מועמד פשרה לראשות הממשלה, ודיווחים מלמדים שחמאס מסרבים בכל תוקף להמשך הכהונה של סלאם פיאד.
בימים האחרונים התגברו ההתבטאויות הספקניות (בעיקר מצד חמאס) לגבי עתיד הפיוס. שני הנושאים המרכזיים שעשויים להכשיל את העניין הם:
1. היחס לישראל ולמו"מ עמה (קרי מדיניות חוץ).
2. נושא האסירים הפוליטיים (יחסים פנים-פלסטיניים).
היוזמה הצרפתית לאירוח שיחות שלום התקבלה בברכה על ידי אבו-מאזן, אבל חמאס מיהרו לגנות זאת ואמרו שהבחירה האסטרטגית שלהם היא בהמשך ההתנגדות ושלעולם לא יהיה מו"מ עם ישראל.
בנושא האסירים, הבעיה חמורה אף יותר. אנשי חמאס טוענים שהרשות מעולם לא הפסיקה להטריד ולעצור אנשי חמאס בגדה, ושמנגנוני הבטחון של הרשות ממשיכים לשתף פעולה עם ישראל, בעיקר נגד חמאס. כיום יש כ-300 אסירים "פוליטיים" של החמאס בבתי הכלא של הרשות בגדה. פקידים רבים המזוהים עם חמאס מוטרדים ומפוטרים. שחרור מסיבי של אסירי חמאס היה אמור להתבצע אתמול, ה-6.6, אך איני יודע אם זה קרה. ברצועת עזה, פתח טוענת שישנם 17 אסירים פוליטיים אבל איש זכויות אדם שאיתו דיברתי בעזה אמר לי שמדובר באנשים שמואשמים ברצח, ולכן קשה לקרוא לזה אסירים פוליטיים. בקיצור, חמאס כועסת מאוד ומאיימת בפירוק השותפות עם פתח. בינתיים חמאס ממשיכה לעצור ולהוציא להורג חשודים בריגול עם ישראל. אבו-מאזן מנסה להפסיק את תופעת ההוצאה להורג, אך ללא הועיל.
נכון להיום, עזה והגדה הן עדיין שתי ישויות פוליטיות נפרדות לחלוטין, ושום שינוי לא חל בכך מאז הסכם הפיוס לפני חודש.
אבל גם בעקבות החתימה בקהיר ב-4 במאי, רב הנסתר בהסכם על הנגלה. ממשלה פלסטינית של טכנוקרטים טרם הוקמה (הם הציבו מעין דד-ליין עד ה-10 ביוני). עדיין אין הסכמה על מועמד פשרה לראשות הממשלה, ודיווחים מלמדים שחמאס מסרבים בכל תוקף להמשך הכהונה של סלאם פיאד.
בימים האחרונים התגברו ההתבטאויות הספקניות (בעיקר מצד חמאס) לגבי עתיד הפיוס. שני הנושאים המרכזיים שעשויים להכשיל את העניין הם:
1. היחס לישראל ולמו"מ עמה (קרי מדיניות חוץ).
2. נושא האסירים הפוליטיים (יחסים פנים-פלסטיניים).
היוזמה הצרפתית לאירוח שיחות שלום התקבלה בברכה על ידי אבו-מאזן, אבל חמאס מיהרו לגנות זאת ואמרו שהבחירה האסטרטגית שלהם היא בהמשך ההתנגדות ושלעולם לא יהיה מו"מ עם ישראל.
בנושא האסירים, הבעיה חמורה אף יותר. אנשי חמאס טוענים שהרשות מעולם לא הפסיקה להטריד ולעצור אנשי חמאס בגדה, ושמנגנוני הבטחון של הרשות ממשיכים לשתף פעולה עם ישראל, בעיקר נגד חמאס. כיום יש כ-300 אסירים "פוליטיים" של החמאס בבתי הכלא של הרשות בגדה. פקידים רבים המזוהים עם חמאס מוטרדים ומפוטרים. שחרור מסיבי של אסירי חמאס היה אמור להתבצע אתמול, ה-6.6, אך איני יודע אם זה קרה. ברצועת עזה, פתח טוענת שישנם 17 אסירים פוליטיים אבל איש זכויות אדם שאיתו דיברתי בעזה אמר לי שמדובר באנשים שמואשמים ברצח, ולכן קשה לקרוא לזה אסירים פוליטיים. בקיצור, חמאס כועסת מאוד ומאיימת בפירוק השותפות עם פתח. בינתיים חמאס ממשיכה לעצור ולהוציא להורג חשודים בריגול עם ישראל. אבו-מאזן מנסה להפסיק את תופעת ההוצאה להורג, אך ללא הועיל.
נכון להיום, עזה והגדה הן עדיין שתי ישויות פוליטיות נפרדות לחלוטין, ושום שינוי לא חל בכך מאז הסכם הפיוס לפני חודש.
יום שישי, 27 במאי 2011
על שתי יוזמות שמאל ישראליות שונות במהותן
שתי יוזמות שמאל באו לאחרונה לאוויר העולם בישראל. האחת מבקשת להשיב לישראל את היוזמה המדינית והשנייה מבקשת ליטול אותה ממנה.
למרות שאני שותף לתוצאה הפוליטית לה הם מייחלים, ואולי דווקא משום כך, אני מוטרד מהמכתב ששלחו קבוצה בכירה של אנשי שמאל למנהיגי אירופה להכיר במדינה פלסטינית. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע.
מיואשים מהקיפאון המדיני, מהשחיקה בדמוקרטיה הישראלית, ומהגזענות הגואה, מבקשים אנשי השמאל מאירופה להציל את ישראל מעצמה. כיצד הם רואים בעיני רוחם את היום שאחרי הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם? הרי ההכרזה לא תהפוך את חזון המדינה למציאות. אחמד עדיין יעמוד במחסום. מה שהם מייחלים לו, אך לא אומרים זאת במפורש, הוא לחץ בינלאומי גובר על ישראל, בחרמות או בתביעות משפטיות, שיכריחו את ישראל לברוח מהשטחים. במובן זה, יוזמתם דומה מאוד ליוזמת החרם על מוצרים ישראלים (BDS) שמנסים לקדם פעילי שמאל בארה"ב ובאירופה. יותר מכל, מבטא מכתבם ייאוש מיכולתה של המערכת הפוליטית הדמוקרטית בישראל להביא לסיום הכיבוש בשטחים ולחתימה על הסכם שלום.
"כישלונה של הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב לחדש את המשא ומתן המדיני אינם מאפשרים עוד להתכחש למציאות העגומה - השלום נפל בשבי תהליך השלום," הם כותבים, ומבקשים לדלג על התהליך ולקפוץ ישר ל"שלום". אבל זה לא יעבוד, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות פרקטיות.
עקרונית, אתה לא יכול לדרוש מדינה "יהודית ודמוקרטית" על ידי מעשה שהוא במהותו אנטי דמוקרטי, ונועד לעקוף את החלטת העם בישראל. למרבה הצער, בנימין נתניהו הוא המנהיג הנבחר בישראל ולכן הדרך הדמוקרטית היחידה להחליף אותו (או את מדיניותו) היא על ידי שכנוע הציבור הישראלי שהמדיניות המדוברת מובילה לאסון. יש דרכים רבות לעשות זאת: הפגנות, מאמרי מערכת, קמפיינים ציבוריים ושימוש במדיה וברשתות חברתיות להפצת המסר. ארגונים כמו "בצלם", "יש דין" או "שוברים שתיקה" המתעדים את עוולות השהייה בשטחים עושים את העבודה הזאת יפה.
פרקטית, ברור שפינוי מסיבי של יישובים ביהודה ושומרון, שהוא המפתח להקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא, יצטרך להיעשות מתוך קונצנזוס ציבורי רחב. מבחינה זו, נתניהו הוא המנהיג הנכון שכן הוא מייצג את הצד הימני ביותר של המפה הפוליטית וכידוע רק מנהיגי ימין מובהקים הצליחו בהיסטוריה הישראלית לסגת משטחים, מסיבות מובנות. אבל המהלך לא יכול להתפס על ידי הציבור כנכפה מבחוץ, אלא כתוצאה של אותם שיקולים ביטחוניים ואסטרטגיים שעליהם נתניהו כל כך אוהב לדבר. כמו שבגין יצא מסיני וכמו ששרון יצא מעזה. משום כך, מהלך כפוי לא יעבוד ואם יעבוד – יביא לקרע עמוק ואולי בלתי ניתן לאיחוי בחברה הישראלית, לאסוננו.
הכותבים גם מתעלמים בצורה בלתי אחראית מהשינויים במפה הפוליטית הפלסטינית. עדיין לא ידוע אם הסכם הפיוס בין פתח לחמאס יחזיק מעמד, ממשלה פלסטינית טרם הורכבה, אך ברור שיחס הרשות הפלסטינית לישראל עשוי להשתנות לרעה באופן דרמטי. התעלמות מופגנת מכך היא טמינת הראש בחול.
המודל השני, והוא החיובי יותר בעיניי, הוא זה של "ישראל יוזמת". באחד הפוסטרים שלהם, כתבו חברי היוזמה, שרובם מגיעים מהצד הבטחוני של השמאל הישראלי המתון: "אדוני ראש הממשלה ... לפני שיהיה מאוחר, עבור מנאומים למעשים. תחליט קח יוזמה. תנהיג." היוזמה המפורטת מציגה עצמה כתשובה הישראלית ליוזמת השלום הערבית משנת 2002, שישראל הרשמית מעולם לא דנה בה. חשיבותה בכך שהיא פונה לציבור הישראלי ולהנהגה הישראלית. משקלה של היוזמה נובע לא רק מהרקע הבטחוניסטי של מנסחיה, אלא מהעובדה שהיא שמה את מבטחה בשיקול הדעת של הציבור הישראלי, ולא של קובעי המדיניות בבריסל ושטרסבורג. "ישראל צריכה להחליט על עתידה מתוך עוצמה ולא להיגרר אחרי הארועים," הם כותבים בהצהרת הכוונות. הם גם מבינים ששלום, כמו חמין, הוא תהליך עדין והדרגתי, לא הפופקורן למיקרוגל שמציעים חותמי המכתב.
אני מניח שחותמי המכתב הראשון מקבלים את הפתרון הפוליטי שמציעה היוזמה השנייה. אבל לפעמים הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
למרות שאני שותף לתוצאה הפוליטית לה הם מייחלים, ואולי דווקא משום כך, אני מוטרד מהמכתב ששלחו קבוצה בכירה של אנשי שמאל למנהיגי אירופה להכיר במדינה פלסטינית. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע.
מיואשים מהקיפאון המדיני, מהשחיקה בדמוקרטיה הישראלית, ומהגזענות הגואה, מבקשים אנשי השמאל מאירופה להציל את ישראל מעצמה. כיצד הם רואים בעיני רוחם את היום שאחרי הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם? הרי ההכרזה לא תהפוך את חזון המדינה למציאות. אחמד עדיין יעמוד במחסום. מה שהם מייחלים לו, אך לא אומרים זאת במפורש, הוא לחץ בינלאומי גובר על ישראל, בחרמות או בתביעות משפטיות, שיכריחו את ישראל לברוח מהשטחים. במובן זה, יוזמתם דומה מאוד ליוזמת החרם על מוצרים ישראלים (BDS) שמנסים לקדם פעילי שמאל בארה"ב ובאירופה. יותר מכל, מבטא מכתבם ייאוש מיכולתה של המערכת הפוליטית הדמוקרטית בישראל להביא לסיום הכיבוש בשטחים ולחתימה על הסכם שלום.
"כישלונה של הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב לחדש את המשא ומתן המדיני אינם מאפשרים עוד להתכחש למציאות העגומה - השלום נפל בשבי תהליך השלום," הם כותבים, ומבקשים לדלג על התהליך ולקפוץ ישר ל"שלום". אבל זה לא יעבוד, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות פרקטיות.
עקרונית, אתה לא יכול לדרוש מדינה "יהודית ודמוקרטית" על ידי מעשה שהוא במהותו אנטי דמוקרטי, ונועד לעקוף את החלטת העם בישראל. למרבה הצער, בנימין נתניהו הוא המנהיג הנבחר בישראל ולכן הדרך הדמוקרטית היחידה להחליף אותו (או את מדיניותו) היא על ידי שכנוע הציבור הישראלי שהמדיניות המדוברת מובילה לאסון. יש דרכים רבות לעשות זאת: הפגנות, מאמרי מערכת, קמפיינים ציבוריים ושימוש במדיה וברשתות חברתיות להפצת המסר. ארגונים כמו "בצלם", "יש דין" או "שוברים שתיקה" המתעדים את עוולות השהייה בשטחים עושים את העבודה הזאת יפה.
פרקטית, ברור שפינוי מסיבי של יישובים ביהודה ושומרון, שהוא המפתח להקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא, יצטרך להיעשות מתוך קונצנזוס ציבורי רחב. מבחינה זו, נתניהו הוא המנהיג הנכון שכן הוא מייצג את הצד הימני ביותר של המפה הפוליטית וכידוע רק מנהיגי ימין מובהקים הצליחו בהיסטוריה הישראלית לסגת משטחים, מסיבות מובנות. אבל המהלך לא יכול להתפס על ידי הציבור כנכפה מבחוץ, אלא כתוצאה של אותם שיקולים ביטחוניים ואסטרטגיים שעליהם נתניהו כל כך אוהב לדבר. כמו שבגין יצא מסיני וכמו ששרון יצא מעזה. משום כך, מהלך כפוי לא יעבוד ואם יעבוד – יביא לקרע עמוק ואולי בלתי ניתן לאיחוי בחברה הישראלית, לאסוננו.
הכותבים גם מתעלמים בצורה בלתי אחראית מהשינויים במפה הפוליטית הפלסטינית. עדיין לא ידוע אם הסכם הפיוס בין פתח לחמאס יחזיק מעמד, ממשלה פלסטינית טרם הורכבה, אך ברור שיחס הרשות הפלסטינית לישראל עשוי להשתנות לרעה באופן דרמטי. התעלמות מופגנת מכך היא טמינת הראש בחול.
המודל השני, והוא החיובי יותר בעיניי, הוא זה של "ישראל יוזמת". באחד הפוסטרים שלהם, כתבו חברי היוזמה, שרובם מגיעים מהצד הבטחוני של השמאל הישראלי המתון: "אדוני ראש הממשלה ... לפני שיהיה מאוחר, עבור מנאומים למעשים. תחליט קח יוזמה. תנהיג." היוזמה המפורטת מציגה עצמה כתשובה הישראלית ליוזמת השלום הערבית משנת 2002, שישראל הרשמית מעולם לא דנה בה. חשיבותה בכך שהיא פונה לציבור הישראלי ולהנהגה הישראלית. משקלה של היוזמה נובע לא רק מהרקע הבטחוניסטי של מנסחיה, אלא מהעובדה שהיא שמה את מבטחה בשיקול הדעת של הציבור הישראלי, ולא של קובעי המדיניות בבריסל ושטרסבורג. "ישראל צריכה להחליט על עתידה מתוך עוצמה ולא להיגרר אחרי הארועים," הם כותבים בהצהרת הכוונות. הם גם מבינים ששלום, כמו חמין, הוא תהליך עדין והדרגתי, לא הפופקורן למיקרוגל שמציעים חותמי המכתב.
אני מניח שחותמי המכתב הראשון מקבלים את הפתרון הפוליטי שמציעה היוזמה השנייה. אבל לפעמים הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
יום שלישי, 24 במאי 2011
ישראל, סעודיה והצניעות החולנית
הרב יוסף שלום אלישיב, המנהיג הרוחני של החרדים הליטאים, פסק לאחרונה כי מותר לבזות אישה שאינה מכבדת את הכללים הבלתי כתובים של קווי האוטובוס הנפרדים המונהגים בישראל. פסק ההלכה המזעזע הזכיר לי דיון דומה שהולך וצובר תאוצה בימים אלה בסעודיה; בעניין זכותן של הנשים לנהוג במכונית.
בסעודיה נשים אינן נוהגות ברכב. רק היום דיווח היומון ריאד על אשה בשנות הארבעים לחייה שנעצרה בידי שוטרי תנועה ורכבה הוחרם רק משום שהעזה לנהוג לסופרמרקט לקניות. אבל ההתנגדות לנוהג המפלה, שקיים רק בסעודיה, הולכת וצוברת תאוצה. בצעד מחאה, החליטה בשבוע שעבר אשה צעירה בשם מנאל אלשריף לנהוג במכונית כשלצדה פעילת זכויות אדם שצילמה אותה עושה זאת, והעלתה את הסרט ליו-טיוב. קבוצת פייסבוק שהקימה אלשריף למען זכותן של הנשים לנהוג קיבלה 12,000 אוהדים, לפני שנסגרה. מאמר נהדר שהתפרסם אתמול בניו-יורק טיימז ציין כי המהפכות בעולם הערבי נתנו לנשים הסעודיות את התעוזה לצאת בפומבי, ואת האמצעים הטכנולוגיים להפיץ את המסר.
מה שמדהים הוא שכמו בישראל, אפליית הנשים בנהיגה אינה מעוגנת בחוק הסעודי. היא מוסכמה חברתית שנשענת על פסקי הלכה של חכמי הדת המחמירים ביותר, עד כדי כך שמשטרת התנועה ומשטרת הצניעות הסעודית (כן, קיים גוף כזה – שתפקידו לאכוף צניעות והפרדת מינים במרחב הציבורי) משתפות פעולה. אלשריף וחברותיה החליטו לעשות מעשה והכריזו על ה-17 ביוני כיום של מרי אזרחי שבו תנהגנה נשים במכוניות באופן הפגנתי. צעד דומה ננקט על ידי פעילת זכויות הנשים נהא אלסלימאן שמנסה לעודד נשים להירשם בפנקס הבוחרים הסעודי לקראת הבחירות המוניציפאליות הקרובות, למרות האיסור החל על נשים להצביע בבחירות.
אבל גם לחלק מהגברים בסעודיה נמאס מהעיסוק הפתולוגי בנושא צניעות. הטענה של בעל הטור הליברלי ח'לף אלחרבי במאמר מערכת ביומון עוכאז היום, היא העתק כמעט מושלם של הטענות בישראל כנגד העמדה המחמירה של החרדים בעניין "קווי המהדרין".
"האם קבוצות נערים המתפוצצות מתשוקה קיימות באמת בחברה המוסלמית השמרנית שלנו, או שהן תוצר של הדמיון?" שואל אלחרבי רטורית. "אם קבוצות כאלה קיימות באמת, משמעות הדבר היא שהפרויקטים העצומים שלנו ליצור חברה צנועה נחלו כישלון חרוץ."
אך אלחרבי לא באמת מאמין שהסעודים הצעירים הם חבורה של חרמנים חסרי רסן.
"איני מפקפק בכך שהמחנק החברתי ממנו סובלים נערינו יכול להוביל לעתים להתנהגות סוטה, אך איני סבור שהנוער הסעודי חייתי עד כדי כך. הם בני אדם כמו האחרים – יש בהם טוב ורע."
לקוראים שלא השתכנעו שאין כל הצדקה מוסרית או חברתית למנוע מאישה לנהוג ברכב, מסכם אלחרבי את דבריו במילים הבאות:
"אם אכן ההתנפלות על נשים היא התנהגות טבעית בחברה שלנו, הרי שכולנו צריכים ללכת לפסיכיאטר!"
אולי כדאי שיתד נאמן יתחילו להעסיק מתרגמי ערבית...
בסעודיה נשים אינן נוהגות ברכב. רק היום דיווח היומון ריאד על אשה בשנות הארבעים לחייה שנעצרה בידי שוטרי תנועה ורכבה הוחרם רק משום שהעזה לנהוג לסופרמרקט לקניות. אבל ההתנגדות לנוהג המפלה, שקיים רק בסעודיה, הולכת וצוברת תאוצה. בצעד מחאה, החליטה בשבוע שעבר אשה צעירה בשם מנאל אלשריף לנהוג במכונית כשלצדה פעילת זכויות אדם שצילמה אותה עושה זאת, והעלתה את הסרט ליו-טיוב. קבוצת פייסבוק שהקימה אלשריף למען זכותן של הנשים לנהוג קיבלה 12,000 אוהדים, לפני שנסגרה. מאמר נהדר שהתפרסם אתמול בניו-יורק טיימז ציין כי המהפכות בעולם הערבי נתנו לנשים הסעודיות את התעוזה לצאת בפומבי, ואת האמצעים הטכנולוגיים להפיץ את המסר.
מה שמדהים הוא שכמו בישראל, אפליית הנשים בנהיגה אינה מעוגנת בחוק הסעודי. היא מוסכמה חברתית שנשענת על פסקי הלכה של חכמי הדת המחמירים ביותר, עד כדי כך שמשטרת התנועה ומשטרת הצניעות הסעודית (כן, קיים גוף כזה – שתפקידו לאכוף צניעות והפרדת מינים במרחב הציבורי) משתפות פעולה. אלשריף וחברותיה החליטו לעשות מעשה והכריזו על ה-17 ביוני כיום של מרי אזרחי שבו תנהגנה נשים במכוניות באופן הפגנתי. צעד דומה ננקט על ידי פעילת זכויות הנשים נהא אלסלימאן שמנסה לעודד נשים להירשם בפנקס הבוחרים הסעודי לקראת הבחירות המוניציפאליות הקרובות, למרות האיסור החל על נשים להצביע בבחירות.
אבל גם לחלק מהגברים בסעודיה נמאס מהעיסוק הפתולוגי בנושא צניעות. הטענה של בעל הטור הליברלי ח'לף אלחרבי במאמר מערכת ביומון עוכאז היום, היא העתק כמעט מושלם של הטענות בישראל כנגד העמדה המחמירה של החרדים בעניין "קווי המהדרין".
"האם קבוצות נערים המתפוצצות מתשוקה קיימות באמת בחברה המוסלמית השמרנית שלנו, או שהן תוצר של הדמיון?" שואל אלחרבי רטורית. "אם קבוצות כאלה קיימות באמת, משמעות הדבר היא שהפרויקטים העצומים שלנו ליצור חברה צנועה נחלו כישלון חרוץ."
אך אלחרבי לא באמת מאמין שהסעודים הצעירים הם חבורה של חרמנים חסרי רסן.
"איני מפקפק בכך שהמחנק החברתי ממנו סובלים נערינו יכול להוביל לעתים להתנהגות סוטה, אך איני סבור שהנוער הסעודי חייתי עד כדי כך. הם בני אדם כמו האחרים – יש בהם טוב ורע."
לקוראים שלא השתכנעו שאין כל הצדקה מוסרית או חברתית למנוע מאישה לנהוג ברכב, מסכם אלחרבי את דבריו במילים הבאות:
"אם אכן ההתנפלות על נשים היא התנהגות טבעית בחברה שלנו, הרי שכולנו צריכים ללכת לפסיכיאטר!"
אולי כדאי שיתד נאמן יתחילו להעסיק מתרגמי ערבית...
יום רביעי, 27 באפריל 2011
הבחירה של אבו-מאזן מול הבחירה של נתניהו
היום התפרסם שפתח וחמאס חתמו בראשי פרקים על הסכם פיוס שיסיים תקופת איבה של כמעט ארבע שנים. אני מודה שהמהלך תפס אותי בהפתעה. היו אינדיקציות לכך שהרשות הפלסטינית מעוניינת בפיוס, אבל חמאס תמיד התעקש לתקוע מקלות בגלגלים. ייתכן שאיבוד השליטה של הפטרון של חמאס בסוריה עשה את העבודה. כך או כך, הדרישה המרכזית של רוב רובו של העם הפלסטיני, כפי שהושמעה בהפגנות רחוב רבות בעזה ובגדה, נענתה היום.
נתניהו שלנו שוב נתגלה כמגיב כרוני, אף פעם לא יוזם. לחוץ ומגמגם הוא הופיע בוידאו ששוחרר לאחר ההכרזה הפלסטינית. "על הרשות הפלסטינית להחליט אם היא מעוניינת בשלום או בממשלת אחדות עם החמאס." אולי שכחו לעדכן אותו שבמעשה החתימה הרשות כבר החליטה. אבו-מאזן בחר בזקן של אסמאעיל הנייה וחאלד משעל על פני לחיצת היד החלקלקה של נתניהו. מעניין למה.
דוברו של אבו-מאזן נביל אבו-רדינה השיב לנתניהו באותה מטבע. "על ישראל לבחור בין שלום עם העם הפלסטיני המאוחד ובין ההתנחלויות." זו הטענה הפלסטינית הקבועה בתקופה האחרונה. אבל האם גם ישראל כבר בחרה? ה"לא" המוחלט של נתניהו נתן אמינות רבה לטענת דובר החמאס בעזה טאהר אל-נונו ש"ישראל לא היתה מעוניינת בפיוס הפלסטיני והיוותה מכשול להשגת פיוס זה בעבר."
כעת נותר להמתין ולראות איזו משוואה העולם יקנה- את זו של נתניהו או את זו של אבו-מאזן.
אינדיקציה לכך קיבלנו די מהר. בניגוד לפאניקה של נתניהו, הממשל בארה"ב ברך על ההסכם כל עוד חמאס יעמוד בשלושה תנאים: הכרה בישראל, הכרה בהסכמים קודמים שנחתמו בין אש"ף לישראל (הסכמי אוסלו) והפסקת האלימות. והלא אלה התנאים הידועים והישנים שהציבה הרביעיה הבינלאומית. לאור הפער הברור בין עמדת ישראל לעמדת ארה"ב לגבי האחדות הפלסטינית, מעניין מי יהיו בעלי בריתנו בעולם. מה שלום מיקרונזיה בימים אלה?
אילו נתניהו היה חכם, הוא היה מגיב כמו ארה"ב. הוא היה אומר שישראל תקבל את האחדות הפלסטינית, אולי אפילו תברך עליה, אם חמאס יעמוד בתנאים הבינלאומיים. הרי אחדות פלסטינית יכולה למתן את חמאס באותה מידה שהיא יכולה להקצין את הרשות. אחדות פלסטינית יכולה ליצור פריצת דרך בעניין גלעד שליט. אבל כנראה שנתניהו לא חכם.
נתניהו שלנו שוב נתגלה כמגיב כרוני, אף פעם לא יוזם. לחוץ ומגמגם הוא הופיע בוידאו ששוחרר לאחר ההכרזה הפלסטינית. "על הרשות הפלסטינית להחליט אם היא מעוניינת בשלום או בממשלת אחדות עם החמאס." אולי שכחו לעדכן אותו שבמעשה החתימה הרשות כבר החליטה. אבו-מאזן בחר בזקן של אסמאעיל הנייה וחאלד משעל על פני לחיצת היד החלקלקה של נתניהו. מעניין למה.
דוברו של אבו-מאזן נביל אבו-רדינה השיב לנתניהו באותה מטבע. "על ישראל לבחור בין שלום עם העם הפלסטיני המאוחד ובין ההתנחלויות." זו הטענה הפלסטינית הקבועה בתקופה האחרונה. אבל האם גם ישראל כבר בחרה? ה"לא" המוחלט של נתניהו נתן אמינות רבה לטענת דובר החמאס בעזה טאהר אל-נונו ש"ישראל לא היתה מעוניינת בפיוס הפלסטיני והיוותה מכשול להשגת פיוס זה בעבר."
כעת נותר להמתין ולראות איזו משוואה העולם יקנה- את זו של נתניהו או את זו של אבו-מאזן.
אינדיקציה לכך קיבלנו די מהר. בניגוד לפאניקה של נתניהו, הממשל בארה"ב ברך על ההסכם כל עוד חמאס יעמוד בשלושה תנאים: הכרה בישראל, הכרה בהסכמים קודמים שנחתמו בין אש"ף לישראל (הסכמי אוסלו) והפסקת האלימות. והלא אלה התנאים הידועים והישנים שהציבה הרביעיה הבינלאומית. לאור הפער הברור בין עמדת ישראל לעמדת ארה"ב לגבי האחדות הפלסטינית, מעניין מי יהיו בעלי בריתנו בעולם. מה שלום מיקרונזיה בימים אלה?
אילו נתניהו היה חכם, הוא היה מגיב כמו ארה"ב. הוא היה אומר שישראל תקבל את האחדות הפלסטינית, אולי אפילו תברך עליה, אם חמאס יעמוד בתנאים הבינלאומיים. הרי אחדות פלסטינית יכולה למתן את חמאס באותה מידה שהיא יכולה להקצין את הרשות. אחדות פלסטינית יכולה ליצור פריצת דרך בעניין גלעד שליט. אבל כנראה שנתניהו לא חכם.
יום חמישי, 31 במרץ 2011
"ישראל למדה גזענות מהערבים"
טרם גיבשתי דעה סופית על שני חוקים מעוררי מחלוקת שעברו השבוע בכנסת: חוק האזרחות וחוק הנכבה. השני בוודאי בעייתי יותר מהראשון, אך בשניהם יש טיעונים לכאן ולכאן. אך הדיון במה שהשמאל מכנה "חוקי גזע" הזכיר לי מאמר מערכת שהתפרסם לפני מספר חודשים ביומון הכויתי אלקבס.
תחת הכותרת "כוית היא מודל לישראל" תיאר הכותב אחמד אלבע'לי את הסערה המתחוללת בישראל סביב התיקונים לחוק האזרחות: הדרישה לשבועת אמונים ליהדותה של ישראל ושלילת אזרחות ממחבלים.
אלבע'לי מציין כי התיקונים המוצעים על ידי נתניהו וליברמן כבר קיימים בכל החוקות של מדינות ערב, "ובראשן כוית", הקובעות את האסלאם כדת המדינה ואת השריעה [ההלכה האסלאמית] כמקור ראשי לחקיקה.
"אף אחד לא אומר שהסעיפים הללו בחוקה הופכים את כוית למדינה גזענית," כותב אלבע'לי, "חלק אף גאים בהם ורוצים להפוך את השריעה למקור ראשי לחקיקה, כדי שכוית תדמה למדינת טאליבאן או רפובליקת איראן האסלאמית."
גם שלילת אזרחות אינה דבר זר בכוית, מזכיר אלבע'לי. החוקה מאפשרת זאת ואף שללה את אזרחותו של יאסר אלחביב, איש דת שיעי קיצוני שאזרחותו הכויתית נלקחה ממנו ב-2010 לאחר שקילל את עאישה, אשת הנביא מוחמד, ביום השנה לפטירתה, כמנהג השיעים.
"נראה שישראל שמעה על הויכוח המתנהל בכוית סביב הנושא והחליטה להפוך את כוית למודל עבורה ליישום חוקי האזרחות והעונשים על מי שמאיים על בטחונה," מסכם הכותב.
תמיד נחמד להיתקל בביקורת עצמית בעולם הערבי, אבל האם זה באמת המודל שישראל צריכה לאמץ?
תחת הכותרת "כוית היא מודל לישראל" תיאר הכותב אחמד אלבע'לי את הסערה המתחוללת בישראל סביב התיקונים לחוק האזרחות: הדרישה לשבועת אמונים ליהדותה של ישראל ושלילת אזרחות ממחבלים.
אלבע'לי מציין כי התיקונים המוצעים על ידי נתניהו וליברמן כבר קיימים בכל החוקות של מדינות ערב, "ובראשן כוית", הקובעות את האסלאם כדת המדינה ואת השריעה [ההלכה האסלאמית] כמקור ראשי לחקיקה.
"אף אחד לא אומר שהסעיפים הללו בחוקה הופכים את כוית למדינה גזענית," כותב אלבע'לי, "חלק אף גאים בהם ורוצים להפוך את השריעה למקור ראשי לחקיקה, כדי שכוית תדמה למדינת טאליבאן או רפובליקת איראן האסלאמית."
גם שלילת אזרחות אינה דבר זר בכוית, מזכיר אלבע'לי. החוקה מאפשרת זאת ואף שללה את אזרחותו של יאסר אלחביב, איש דת שיעי קיצוני שאזרחותו הכויתית נלקחה ממנו ב-2010 לאחר שקילל את עאישה, אשת הנביא מוחמד, ביום השנה לפטירתה, כמנהג השיעים.
"נראה שישראל שמעה על הויכוח המתנהל בכוית סביב הנושא והחליטה להפוך את כוית למודל עבורה ליישום חוקי האזרחות והעונשים על מי שמאיים על בטחונה," מסכם הכותב.
תמיד נחמד להיתקל בביקורת עצמית בעולם הערבי, אבל האם זה באמת המודל שישראל צריכה לאמץ?
יום שני, 14 במרץ 2011
למי מיועדות תמונות הזוועה?
ב-26 במרץ, 2001, כיוון צלף פלסטיני רובה לעבר התינוקת שלהבת פס בחברון, ולחץ על ההדק. הרצח זעזע את הציבור בישראל ובעולם, אך תמונות זוועה של התינוקת הירויה לא פורסמו בתקשורת הישראלית הרשמית, למרות הסכמת המשפחה. ב-21 ביוני, 2002 נורו רחל שבו ושלושת ילדיה נריה (15), צבי (12) ואבישי (5), וכן קב"ט היישוב בפיגוע חדירה ביישוב איתמר. תמונות זוועה לא פורסמו. ב-2 במאי, 2004 נורו בפיגוע ירי בגוש קטיף טלי חטואל, אשה בחודש השמיני להריונה, וארבע בנותיה, הילה (11), הדר (9), רוני (7) ומירב (2). שוב, תמונות זוועה של הפיגוע המחריד לא פורסמו.
אבל משהו השתנה, מסתבר, בין שיאה המדמם של האינתיפאדה השנייה ובין ישראל של שנת 2011. ביום ראשון, הודיע שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין כי בכוונתו לפרסם את התמונות הקשות של משפחת פוגל לכלי התקשורת בארץ ובעולם בטענה ש"רק תמונות זוועתיות כאלה יכולות להמחיש לעולם עם מי ועם מה נאלצת מדינת ישראל להתמודד." אך השאלה נותרת בעינה: מדוע ההחלטה נפלה דווקא עכשיו ולא לפני עשר שנים?
השאלה מתחדדת לאור העובדה שהפיגוע באיתמר הגיע לא בשיאו של גל אלימות, כאשר העצבים של הציבור חשופים, אלא באמצע תקופת רגיעה, שבה הטרור הפלסטיני בגדה ירד כמעט לאפס ושיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למנגנוני הביטחון הפלסטיני בשיאו. אבו-מאזן גינה את הפיגוע במילים חריפות ואמר לקול ישראל ביום שני ש"הפיגוע באיתמר בזוי, לא מוסרי ולא אנושי". ערפאת אף פעם לא דיבר כך, בטח לא לכלי תקשורת ישראלי. אבל בתקופתו מעולם לא פרסמנו תמונות זוועה של הרוגינו. אז מה השתנה?
התשובה היא שהפצת התמונות לא נועדה לעיני העולם אלא לצרכים פוליטיים פנים-ישראליים.
ספק רב אם אמצעי תקשורת מרכזיים כמו BBC או CNN שהתייחסו לטבח כסתם "הרג" ייאותו לפרסם תמונות זוועה שיזעזעו את צרכניהם. שאר הרשתות עסוקות מדי עם הצונאמי ביפן שגבה עשרות אלפי קורבנות.
אבל לפרסום התמונות כן תהיה השפעה על הציבור הישראלי, שזקוק היום יותר מתמיד להסבר מניח את הדעת לקיפאון המדיני מול השותף הפלסטיני המתון ביותר בהיסטוריה. וזה עובד. את הדברים ביטא השבוע יפה בידיעות אחרונות גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, שהתפקד לאחרונה ל"קדימה":
"אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה, בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן – כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה – או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה".
אבל כנראה שהסתה קיימת רק בצד הפלסטיני, ורק להסתה שלהם יש תוצאות, למרות שבשיח הישראלי המושג "תג מחיר" כבר מזמן לא שייך לחנויות הבגדים.
מי יגנה את ישראל על בנייה בהתנחלויות כשאלה חיות האדם שאנחנו מתמודדים מולם? שואל את עצמו ראש הממשלה. אה, אופס, ארה"ב. כנראה שהקשר הלוגי העמוק בין רצח משפחת פוגל לבניית דירות במעלה אדומים נעלם מעיניהם של האמריקאים, האנטישמים האלה. "הרצח באיתמר כל-כך מזעזע, כל-כך נורא, שהוא הופך את הוויכוח על ההתנחלויות ללא רלבנטי," כתב נחום ברנע בידיעות, האלטר-אגו של בנימין נתניהו. העולם, למצער, לא הולך להשתנות. אבל עלינו תמונות כאלה ורטוריקה כזאת ישפיעו גם ישפיעו. לא בכדי כתב שרון את מאמר השטנה שלו בעברית ולא באנגלית.
לסיום, כדאי להזכיר צירוף מקרים מוזר והוא שבאינתיפאדה השנייה לא היה לנו "שר הסברה". למשרדי ממשלה מיותרים יש כנראה נטייה להצדיק את קיומם. מעניין שככל שיש לנו יותר יוזמות הסברה העולם פחות מקשיב לנו. לא נורא, בינתיים נמשיך לשכנע את עצמנו.
אבל משהו השתנה, מסתבר, בין שיאה המדמם של האינתיפאדה השנייה ובין ישראל של שנת 2011. ביום ראשון, הודיע שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין כי בכוונתו לפרסם את התמונות הקשות של משפחת פוגל לכלי התקשורת בארץ ובעולם בטענה ש"רק תמונות זוועתיות כאלה יכולות להמחיש לעולם עם מי ועם מה נאלצת מדינת ישראל להתמודד." אך השאלה נותרת בעינה: מדוע ההחלטה נפלה דווקא עכשיו ולא לפני עשר שנים?
השאלה מתחדדת לאור העובדה שהפיגוע באיתמר הגיע לא בשיאו של גל אלימות, כאשר העצבים של הציבור חשופים, אלא באמצע תקופת רגיעה, שבה הטרור הפלסטיני בגדה ירד כמעט לאפס ושיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למנגנוני הביטחון הפלסטיני בשיאו. אבו-מאזן גינה את הפיגוע במילים חריפות ואמר לקול ישראל ביום שני ש"הפיגוע באיתמר בזוי, לא מוסרי ולא אנושי". ערפאת אף פעם לא דיבר כך, בטח לא לכלי תקשורת ישראלי. אבל בתקופתו מעולם לא פרסמנו תמונות זוועה של הרוגינו. אז מה השתנה?
התשובה היא שהפצת התמונות לא נועדה לעיני העולם אלא לצרכים פוליטיים פנים-ישראליים.
ספק רב אם אמצעי תקשורת מרכזיים כמו BBC או CNN שהתייחסו לטבח כסתם "הרג" ייאותו לפרסם תמונות זוועה שיזעזעו את צרכניהם. שאר הרשתות עסוקות מדי עם הצונאמי ביפן שגבה עשרות אלפי קורבנות.
אבל לפרסום התמונות כן תהיה השפעה על הציבור הישראלי, שזקוק היום יותר מתמיד להסבר מניח את הדעת לקיפאון המדיני מול השותף הפלסטיני המתון ביותר בהיסטוריה. וזה עובד. את הדברים ביטא השבוע יפה בידיעות אחרונות גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, שהתפקד לאחרונה ל"קדימה":
"אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה, בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן – כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה – או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה".
אבל כנראה שהסתה קיימת רק בצד הפלסטיני, ורק להסתה שלהם יש תוצאות, למרות שבשיח הישראלי המושג "תג מחיר" כבר מזמן לא שייך לחנויות הבגדים.
מי יגנה את ישראל על בנייה בהתנחלויות כשאלה חיות האדם שאנחנו מתמודדים מולם? שואל את עצמו ראש הממשלה. אה, אופס, ארה"ב. כנראה שהקשר הלוגי העמוק בין רצח משפחת פוגל לבניית דירות במעלה אדומים נעלם מעיניהם של האמריקאים, האנטישמים האלה. "הרצח באיתמר כל-כך מזעזע, כל-כך נורא, שהוא הופך את הוויכוח על ההתנחלויות ללא רלבנטי," כתב נחום ברנע בידיעות, האלטר-אגו של בנימין נתניהו. העולם, למצער, לא הולך להשתנות. אבל עלינו תמונות כאלה ורטוריקה כזאת ישפיעו גם ישפיעו. לא בכדי כתב שרון את מאמר השטנה שלו בעברית ולא באנגלית.
לסיום, כדאי להזכיר צירוף מקרים מוזר והוא שבאינתיפאדה השנייה לא היה לנו "שר הסברה". למשרדי ממשלה מיותרים יש כנראה נטייה להצדיק את קיומם. מעניין שככל שיש לנו יותר יוזמות הסברה העולם פחות מקשיב לנו. לא נורא, בינתיים נמשיך לשכנע את עצמנו.
יום שלישי, 15 בפברואר 2011
איך ישראל תגיב על שר המשפטים הירדני הסורר?
היום זימן משרד החוץ את הממונה הזמני בשגרירות ירדן בישראל לשיחת נזיפה בעקבות התבטאותו של שר המשפטים החדש של ירדן, חוסין מג'לי, שתמך בשחרורו מן הכלא של רוצח הנערות בנהריים אחמד דקאמסה, הכלוא מאז 1997. דקאמסה, למי שלא זוכר, היה חייל בצבא ירדן שפתח באש לעבר קבוצת ילדות מבית שמש שטיילו באזור. הוא רוקן עליהן שתי מחסניות עד שמעצור בנשק הפסיק אותו.
השר מג'לי הצטרף אתמול במפתיע לקבוצת מפגינים מול משרדו שדרשה לשחרר אותו. אבל הבעיה, כמדומני, אינה בהתבטאותו של השר אתמול אלא בהיסטוריה שלו. עצם מינויו של מג'לי לשר היתה צריכה להסעיר את המערכת שלנו, ולא ההתבטאות מאתמול.
מג'לי, מסתבר, קשר את גורלו עם גורל הרוצח דקאמסה. מכתבה בעיתון הירדני אלערב אליום עולה שמג'לי, שהיה עורך דינו של דקאמסה, אמר למפגינים שהגן עליו מתוך אמונה שלמה בצדקתו ושהנושא הוא הראשון על סדר יומו כשר המשפטים של ירדן. מג'לי דרש לשחרר את האסיר במסגרת חנינה מיוחדת, ואמר למפגינים "מהי הריבונות הירדנית שעליה מדברים אם לא החופש לשחרר גיבור?"
להזכירכם, בצעד חריג המלך חוסין ביקר את משפחות ההרוגות בבית שמש וניחם אותן במהלך השבעה. המינוי של מג'לי לשר היא סתירת לחי לא רק לישראל ולמשפחות ההרוגות, אלא לזכרו של המלך המנוח.
התגובות בירדן ובישראל לפרשייה ראויות לציון. ירדן, בגינוי רפה, אמרה שעמדתו של מג'לי אינה מייצגת את עמדת הממשלה וכי הנושא לא נדון מאז נכנס דקאמסה לכלא (תגובה מוכרת לשרים סוררים במחוזותינו). ישראל נזפה בממלא מקום השגריר. מה יהיה הצעד הבא? פיטורי השר נראים בלתי אפשריים בעת הזאת, בה משטרים ערביים מואשמים בשיתוף פעולה עם ישראל, וניסיונות קדחתניים לרצות את "העם" מתבצעים בכל מקום. צעד של המלך עבדאללה שייתפס ככניעה ירדנית לתכתיבים חיצוניים, נקודה שהמלך רגיש לה בלאו הכי. מצד שני, המשך כהונתו של מג'לי הוא כתם בל-יימחה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, שלא לדבר על פעילות ממשית לשחרור מוקדם של הרוצח.
יום רביעי, 26 בינואר 2011
"למרבה הצער, ישראל ראויה לכבוד"
הכותרת הזו אינה שלי, אלא של פהד עאמר אלאחמדי, בעל טור סעודי, שפרסם לפני כשבוע מאמר דיעה מפתיע בחיוביותו בעיתון הממסדי "אלריאד". בתקופה שבה תדמיתה של ישראל בעולם אינו מזהיר, אם להתנסח בזהירות, ויוזמת השלום הסעודית (שאושררה על ידי מדינות ערב והפכה ליוזמה פאן-ערבית) זוכה לצפצפוף ארוך מצד ממשלות ישראל, הבעת התמיכה הזאת מפתיעה במיוחד.
אמת, עיקר התרשמותו של אלאחמדי נובעת מההישגים הטכנולוגים של ישראל: בניית תוכנית גרעין, פיתוח לוויינים, ייצור ויצוא נשק, מזל"טים. הביטויים הציוריים שבהם הוא משתמש די מדהימים: "בזמן שעמי ערב סבלו מבערות, ישראל היתה שקועה בבניית הכור הגרעיני בדימונה והקמת סוכנות חלל בשנת 1959 [...] ובזמן שנכשלו מאמצינו להרים את העבאיה [בגד ערבי מסורתי] של האשה מן הכתף לראש, הצליחה ישראל להרים את הטילים 'אופק' ו'עמוס' מעל האטמוספירה."
קינה ערבית מלווה בביקורת עצמית אינה חדשה בעולם הערבי, אך היא די מפתיעה בסעודיה השמרנית, הסגורה והאולטרה-אסלאמית. מפתיעה במיוחד התפעלותו של אלאחמדי מהעובדה שישראל הציעה לאלברט איינשטיין לעמוד בראשה "למרות שהיה חילוני והתנגד לעקרון המדינה הדתית!"
למאמר זה קדם מאמר אחר ביומון הסעודי המרכזי "אלוטן". תחת הכותרת "ראש ממשלה המשלם על מכונית בתשלומים", כותב תורכי אלדח'יל כי למרות היותה של ישראל אויב מר, אסור ומסוכן לזלזל בה. אלדח'יל מתלונן שבעוד ישראל השקיעה 10 מיליארד ש"ח במחקר מדעי, חלקו הגדול מוקדש ללימוד האויב, הרי שהערבים הסתפקו "בתקיפת ישראל מעל בימות הדרשן". הצמיחה המהירה של ישראל נובעת מהשלטון הנקי שלה, הבאה חשבון עם אהוד אולמרט שקיבל תרומות אסורות מטלנסקי. העובדה שנתניהו פרסם את תלוש המשכורת (הנמוך) שלו באינטרנט היא הוכחה נוספת לניקיון כפיים שלטוני, טוען אלדח'יל.
קשה להעריך את משמעות שני המאמרים הללו בתזמון הנוכחי, אך ברור ששום מאמר לא מתפרסם שם ללא אישור השלטונות. אולי התקשורת הפנים-סעודית פתוחה יותר משחשבנו, אולי יש כאן ניסיון התקרבות לישראל. אבל למה?
"לו רק היינו יודעים ולומדים את 'האויב' שלנו, במקום לקלל אותו" חותם אלדח'יל.
האם לא ניתן להחיל את המשאלה הזאת גם עלינו?
יום שלישי, 25 בינואר 2011
כשליבני פגשה את ליברמן
מסמכי אלג'זירה החדשים מעלים על פני השטח את הרגישה שבסוגיות - הנאמנות הלאומית של ערביי ישראל
מסמכים חדשים שנחשפו היום מעלים שציפי ליבני, שרת החוץ לשעבר, השתעשעה ברעיון לספח מספר יישובים ערביים השוכנים על הקו הירוק לידי ריבונות פלסטינית במסגרת "חילופי השטחים", עקרון שהפך למקובל במסגרת סבבי המשא ומתן האחרונים בין ישראל לפלסטינים.
ההגיון ברור - והוא ההגיון שהוביל את תוכנית החלוקה של 1947 - שתי מדינות לאום לשני עמים - כאשר כל מדינה שואפת לכלול בשטחה מספר מקסימלי של בני הלאום שלה , ולהשאיר בחוץ את בני הלאום השני. על פי הגיון זה, גם על פי מתווי השלום ה"שמאלניים" ביותר, גושי ההתנחלויות והשכונות החדשות סביב ירושלים יסופחו לישראל ותמורתם יקבלו הפלסטינים שטחים בעלי ערך קרקע שווה בשיעור דומה. הגיון זה, נדמה, הוביל את ציפי לבני להציע לספח יישובים בעלי אוכלוסיה פלסטינית (ושוב, מדובר במספר מוגבל של 4 יישובים) למדינה הפלסטינית.
היו בישראל ששמחו לאידם של אבו מאזן והרשות הפלסטינית שהובכו לאחר פרסום ראשוני המסמכים. עכשיו נראה כיצד תגיב המערכת הישראלית כאשר הדיס-אינפורמציה המדהימה של אל-ג'זירה עובדת לרעת ישראל.
כי תראו איך הציג הערוץ את דבריה של לבני. כ"גירוש" של ערביי ישראל. זהו כמובן סילוף מכוון ובוטה של הצעתה של לבני, שמעולם לא הציעה להעביר את האוכלוסיה ממקומה אלא רק להכיל עליה ריבונות פלסטינית. עכשיו, אני מסכים ששלילה כפויה של אזרחות אחת והחלפתה באחרת אינה דמוקרטית. לא היה נכון בעיני, למשל, לשלול את אזרחותו האמריקאית של יהודי ניו-יורקי ולהחליפה באזרחות ישראלית. אבל זה עדיין לא גירוש. מדוע אם כן הערוץ בוחר לסלף את הדברים? משום שהאמת המרה קשה לתיאור.
האמת המרה היא, על פי מחקרים אקדמיים רבים מספור (שחלקם אכן מוצגים בסוף הכתבה של אלג'זירה) שלאומיות פלסטינית מדברת פחות לערביי ישראל ותנאים סוציאליים/אפשרויות תעסוקה מדברות אליהם יותר. למרות הקיפוח, ובניגוד גמור לרטוריקה של מרבית חברי הכנסת הערבים, ערביי ישראל מכירים ומוקירים את הדמוקרטיה הישראלית וסולדים מהדיקטטורה הפלסטינית.
אחת הטענות הצבועות והמקוממות ביותר בכתבה של אלג'זירה היא שליבני מתעקשת לקרוא לתושבי באקה אלע'רביה "פלסטינים" בעוד הם רואים עצמם כישראלים. והרי ההפך הוא הנכון. רוב האוכלוסיה הערבית בישראל מתעקשת לקרוא לעצמה פלסטינית בהדגישה את קשרי הדם והמשפחה עם אחיהם מעבר לקו הירוק. הם סולדים מהביטוי "ערביי ישראל" אותו הם רואים כהמצאה יהודית-ישראלית שתפקידה לגרום לניתוק בין שני עברי הקו. היפוך הטענה בכתבה עוצרת נשימה בחוצפתה.
לסיכום. שלילת אזרחות חד-צדדית (או בהתנייה לא הוגנת, כפי שדורש ליברמן) פסולה ובזויה בעיני. אבל ליבני לא הגיעה לשם - היא העלתה בעיה של יישובים ספציפים, והציעה לפתור אותה על בסיס הגיון המדינה הדו-לאומית שאליו התחייבו, לכאורה, הנושאים ונותנים בצד הפלסטיני. הפרדוקס בין דמוניזציה של ישראל כמדינה הנוראית ביותר בעולם ובין הרצון העז להישאר בה נשאר לא פתור. הטענה המופרכת של אלג'זירה בדבר "גירוש" נועדה להתחמק מאמת לא נעימה לאזניים ערביות. הפלסטינים הישראלים מעדיפים את ישראל על פני פלסטין.
מסמכים חדשים שנחשפו היום מעלים שציפי ליבני, שרת החוץ לשעבר, השתעשעה ברעיון לספח מספר יישובים ערביים השוכנים על הקו הירוק לידי ריבונות פלסטינית במסגרת "חילופי השטחים", עקרון שהפך למקובל במסגרת סבבי המשא ומתן האחרונים בין ישראל לפלסטינים.
ההגיון ברור - והוא ההגיון שהוביל את תוכנית החלוקה של 1947 - שתי מדינות לאום לשני עמים - כאשר כל מדינה שואפת לכלול בשטחה מספר מקסימלי של בני הלאום שלה , ולהשאיר בחוץ את בני הלאום השני. על פי הגיון זה, גם על פי מתווי השלום ה"שמאלניים" ביותר, גושי ההתנחלויות והשכונות החדשות סביב ירושלים יסופחו לישראל ותמורתם יקבלו הפלסטינים שטחים בעלי ערך קרקע שווה בשיעור דומה. הגיון זה, נדמה, הוביל את ציפי לבני להציע לספח יישובים בעלי אוכלוסיה פלסטינית (ושוב, מדובר במספר מוגבל של 4 יישובים) למדינה הפלסטינית.
היו בישראל ששמחו לאידם של אבו מאזן והרשות הפלסטינית שהובכו לאחר פרסום ראשוני המסמכים. עכשיו נראה כיצד תגיב המערכת הישראלית כאשר הדיס-אינפורמציה המדהימה של אל-ג'זירה עובדת לרעת ישראל.
כי תראו איך הציג הערוץ את דבריה של לבני. כ"גירוש" של ערביי ישראל. זהו כמובן סילוף מכוון ובוטה של הצעתה של לבני, שמעולם לא הציעה להעביר את האוכלוסיה ממקומה אלא רק להכיל עליה ריבונות פלסטינית. עכשיו, אני מסכים ששלילה כפויה של אזרחות אחת והחלפתה באחרת אינה דמוקרטית. לא היה נכון בעיני, למשל, לשלול את אזרחותו האמריקאית של יהודי ניו-יורקי ולהחליפה באזרחות ישראלית. אבל זה עדיין לא גירוש. מדוע אם כן הערוץ בוחר לסלף את הדברים? משום שהאמת המרה קשה לתיאור.
האמת המרה היא, על פי מחקרים אקדמיים רבים מספור (שחלקם אכן מוצגים בסוף הכתבה של אלג'זירה) שלאומיות פלסטינית מדברת פחות לערביי ישראל ותנאים סוציאליים/אפשרויות תעסוקה מדברות אליהם יותר. למרות הקיפוח, ובניגוד גמור לרטוריקה של מרבית חברי הכנסת הערבים, ערביי ישראל מכירים ומוקירים את הדמוקרטיה הישראלית וסולדים מהדיקטטורה הפלסטינית.
אחת הטענות הצבועות והמקוממות ביותר בכתבה של אלג'זירה היא שליבני מתעקשת לקרוא לתושבי באקה אלע'רביה "פלסטינים" בעוד הם רואים עצמם כישראלים. והרי ההפך הוא הנכון. רוב האוכלוסיה הערבית בישראל מתעקשת לקרוא לעצמה פלסטינית בהדגישה את קשרי הדם והמשפחה עם אחיהם מעבר לקו הירוק. הם סולדים מהביטוי "ערביי ישראל" אותו הם רואים כהמצאה יהודית-ישראלית שתפקידה לגרום לניתוק בין שני עברי הקו. היפוך הטענה בכתבה עוצרת נשימה בחוצפתה.
לסיכום. שלילת אזרחות חד-צדדית (או בהתנייה לא הוגנת, כפי שדורש ליברמן) פסולה ובזויה בעיני. אבל ליבני לא הגיעה לשם - היא העלתה בעיה של יישובים ספציפים, והציעה לפתור אותה על בסיס הגיון המדינה הדו-לאומית שאליו התחייבו, לכאורה, הנושאים ונותנים בצד הפלסטיני. הפרדוקס בין דמוניזציה של ישראל כמדינה הנוראית ביותר בעולם ובין הרצון העז להישאר בה נשאר לא פתור. הטענה המופרכת של אלג'זירה בדבר "גירוש" נועדה להתחמק מאמת לא נעימה לאזניים ערביות. הפלסטינים הישראלים מעדיפים את ישראל על פני פלסטין.
יום חמישי, 20 בינואר 2011
אחרי תוניסיה, שימו לב למצרים
אחרי שמהפיכת תוניסיה הושלמה, המבט העולמי הופנה למדינות ערב אחרות בשאלה "מי הבאה בתור?" תופעה מעניינת של צעירים מתוסכלים ששורפים את עצמם בניסיון נואש לחקות את מוחמד בועזיזי, התוניסאי שהצית בגופו את אש המרד, התרחשה בימים האחרונים באלג'יריה ובמצרים. גם הפגנות מקומיות בלוב גרמו בתחילה לאנשים לחשוב שקדאפי הוא הבא בתור.
למעשה, כמעט כל מדינה ערבית בה נביט מכילה פוטנציאל למהפיכה עממית. סוריה עם המיעוט העלוי השליט המדכא את הממסד הדתי והסגור לעולם, ירדן עם השלטון המלוכני האימפריאליסטי והפרו מערבי, ובוודאי לבנון שיכולה להתפוצץ בכל רגע. אין ספק שהתוניסאים שיצאו לרחובות העניקו השראה ל-300 מיליון אחיהם הערבים הנאנקים תחת משטרים דיקטטורים והראו להם שאם תרצו אין זו אגדה. אמת, המזרח התיכון יכול ליפול כמו שרשרת דומינו, אבל האינדיקציה הטרייה ביותר לשינוי מתקרב (חוץ מבלבנון, כמובן) מגיעה היום ממצרים.
האחים המוסלמים במצרים רוסקו בבחירות האחרונות בנובמבר בעזות מצח מדהימה של השלטון, שבאמצעות זיוף קולות מחק לחלוטין את קיומם מהמפה הפרלמנטרית. בפרלמנט הקודם היו 88 צירים המשוייכים לתנועה, בפרלמנט הנוכחי- 0. מכאן התסכול; את המוטיבציה העניקו השבוע התוניסאים. התוצאה היא תנועת המונים שחשה שגבה אל הקיר, כאשר פעילות בדרכי שלום וקריאה חוזרת ונשנית לממשלה לתקן את החוקה נענים בבוז קר וביד קשה של מנגנוני הבטחון. מדינות עשירות כמו כוית וסעודיה מיהרו להעניק לתושביהם סובסידיות וכסף בניסיון להרגיע את ההמון הבוער. ממצרים לא שמעתי על ג'סטה דומה.
אתמול האחים המוסלמים פרסמו כרוז ובו איום יותר ממרומז למובארק לחולל שינויים פוליטים מרחיקי לכת או לשאת בתוצאות. ההשוואה לגורלו של נשיא תוניסיה אפילו לא טושטשה. האחים פרסמו עשר דרישות, שכולן כבר הושמעו בעבר, אך כיום הטון המאיים מקבל משמעות אחרת. הנה עיקרי הדרישות:
1. ביטול מצב החירום שהוכרז במצרים לפני 30 שנה ומעניק לממשלה זכויות מעצר מרחיקות לכת.
2. פיזור הפרלמנט "המזויף" ועריכת בחירות פרלמנטריות חדשות ונקיות משחיתות.
3. ביצוע תיקונים בחוקה שיאפשרו למועמדים להתמודד נגד מבארכ בבחירות הנשיאותיות בסוף השנה.
4. קטיעת הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל, ביטול חוזי ייצוא הגז לישראל ותמיכה ב"ג'האד" הפלסטיני נגד ישראל.
הסבירות שדרישות אלה ואחרות יתקבלו על ידי מבארכ, אפילו חלקית, שואפות לאפס. השאלה היא רק כיצד יגיבו האחים המוסלמים. אם יחושו שבידיהם הכוח להפיל את המשטר, ייתכן שהדבר יקרה מהר יותר ממה שחושבים.
אנקדוטה לסיום - בשיחה שקיים נשיא תוניסיה בן עלי עם עוזר מזכירת המדינה האמריקאית מייקל וולש ב-2008, ושנחשפה בויקיליקס, הוא טען שהמצב במצרים "נפיץ" וכי האחים המוסלמים ישתלטו על המדינה במוקדם או במאוחר. צוחק מי שצוחק אחרון.
יום שני, 10 בינואר 2011
קינתו של ערבי מקופח
מאמר מערכת יוצא דופן בחריפותו פורסם אתמול ביומון הלונדוני "אלקדס אלערבי" על ידי העורך מעורר המחלוקת עבד אלבארי עטואן.
תחת הכותרת הפרובוקטיבית "מדוע שונאים את הערבים?" משתלח עטואן במשטרים הערביים ולא משאיר אבן על אבן. שורה של מאורעות זעזעו ומזעזעים את העולם הערבי בתקופה האחרונה, ומכניסים את פרשניו למצב רוח קודר במיוחד, על גבול ההיסטרי. מתקפות הטרור נגד נוצרים בעראק ובמצרים ומהומות עממיות רחבות היקף באלג'יריה ותוניסיה בשל עליית מחירים ואבטלה גואה מערערים משהו חבוי ומשחררים כעסים עמוקים. התזה של עטואן: העולם שונא אותנו כי המשטרים שלנו פשוט גרועים. האזרח הערבי חסר אונים, תקוע בין הפטיש- משטרים ערביים מושחתים, לסדן- קונספירציה של מדינות מערב צבועות המבקשות לשלוט בעולם הערבי באמצעות החלשתו, תוך חיזוק ישראל.
עטואן מביט בתקווה בתוניסאים המתפרעים ברחובות ומקווה שהמערכת הרקובה תקרוס.
"המשטרים הערביים מתאחדים בהשפלת האזרח והלקאתו בשוט השחיתות שלהם," הוא כותב. "הם משתלטים עליו באמצעות מנגנוני בטחון דכאניים, מענים ומשפילים במפלצתיות תוך קיפוח הבסיסיות שבזכויות האדם שלו. הם מתייחסים אליו כזר על אדמתו." לאחר מכן המשטרים סותמים את הפה ומונעים ממנו להתלונן.
עטואן תוקף את מנהיגיהן של שתי המדינות המשפיעות ביותר במזרח התיכון, מצרים וסעודה, שניהם בני למעלה משמונים ש"גבם נשבר מרוב ישיבה על כס השלטון" והם נוסעים לקבל טיפול בבתי חולים בחו"ל, ללא יורש.
"כולנו יכולים לחלות, ולעבור לחבר הגדול בשמים, אבל באיזור בוער כמו שלנו המנהיגים חייבים להיות חזקים, חדי-שכל וזכרון, מוקפים ביועצים מומחים מכל תחומי המדע, ולא בקרדיולוגים ורופאי לחץ דם, וסוכרת, וכאבי גב ואלצהיימר." אאוצ', זה כבר ממש מתחת לחגורה.
עטואן לא פוסח גם על המיעוטים האתניים והדתיים המשתדלים לברוח משלטון העל הערבי כל עוד נפשם בם. דרום סודאן אתמול והכורדים בעראק היום ואולי המורדים בתימן מחר. אותם מיעוטים נלחמו לצד הרוב הערבי במשך מאות שנים נגד אויבים חיצוניים משותפים, והיום ממהרים לכרות עמם בריתות. אותם משטרים ערביים מושתחים הם הסיבה לשנאת הערבים, הפנימית והחיצונית, מסכם עטואן. "מלחמת העולם הראשונה פרצה בשל התנקשות בדוכס אוסטרי ואולי צונמי השינוי באזור הערבי יחל בזכות אותו צעיר תוניסאי מהעיר סידי בוזיד שהצית עצמו מול בניין המחוז במחאה על החרמת סחורתו."
"האומה הערבית מתאזרת בסבלנות, אך סבלנותה דומה לזו של הגמל. כאשר הגמל מתנער, הוא אינו עוצר עד שהוא מתנקם בכל משעבדיו. נראה שהגמל הזה נמלט מהרסן." כך מסתיים המאמר. מה דעתך על משל הגמל, אדוארד סעיד?
***
התגובה לדיקטטורה הערבית אינה רק הפגנות רחוב ומשאלי עם של מיעוטים מתוסכלים. תופעת עבד אלבארי עטואן היא תוצר מובהק שלה גם כן. שיח מתלהם, קיצוני, מהפכני. תסכול גולמי, ללא פתרונות של ממש. העולם הערבי עובר עכשיו תקופה סוערת במיוחד שלא ברור איך יצא ממנו. מנסיון העבר, לא בטוח שהתוצאה תבשר טוב למערב או לערבים עצמם.
הירשם ל-
רשומות (Atom)