עסקת שליט המתגבשת, או- הפוליטיקאים הקטנים שלנו

המערכת הפוליטית בארץ נדרכת בימים האחרונים לקראת עסקת חילופי אסירים שמטרתה להחזיר את גלעד שליט. כעת נשמעות קריאות רמות, בעיקר מצד משפחות שכולות נפגעות טרור, לפוגג את ערפל הצנזורה מעל העסקה המתגבשת ולאפשר דיון ציבורי נוקב. להפתעתי, נראה שהעמדות של הפוליטיקאים שלנו כלפי העסקה נקבעות לפי השתייכותם הפוליטית. מפלגת 'האיחוד הלאומי', הסמן הימני של הפוליטיקה הישראלית, היא היחידה שהשמיעה קול ברור נגד העסקה במסיבת עיתונאים אתמול. כמעט כל שאר חברי הכנסת (הציוניים) תומכים בעסקה או לכל היותר מתנדנדים בתמיכתם בה.

התפלגות העמדות לפי קווים פוליטיים קלאסיים (שמאל-ימין) אינה ברורה לי, והיא מסמנת לדעתי יותר מכל את הרדידות של המערכת הפוליטית בארץ. אני לא מצליח להבין למה התנגדות לעסקה צריכה להיות נחלתו של הימין האידיאולוגי. קשה לומר את זה, אבל יש להציג את השאלה במלוא חריפותה: מדוע שחרור סיטונאי של מחבלי האינתפאדה השנייה הוא מהלך ליברלי או הומני יותר מאשר לתת לגלעד שליט להמשיך להנמק בשבי? מדוע, לפי פרסומי התקשורת, קיים (כמעט) קונצנזוס פוליטי לפיו העסקה הזאת חייבת לצאת לפועל? במילים אחרות- למה דמו של גלעד שליט סמוק יותר מדמם של כל הקורבנות והחטופים הפוטנציאלים שכנראה יפלו כתוצאה מהעסקה? ההבנה של המושג 'זכויות אדם' כזכות לחופש של האדם הפרטי, שעומד מול עינינו כרגע, על פני הזכות לחיים ולחופש של הציבור (כמושג מופשט, אבל אמיתי) היא פשטנית ומסוכנת. ישנם טעמים הומניטריים טובים מאוד להתנגד לעסקה הזאת, ולא רק טעמי נקמנות או שנאת ערבים המאפיינים חלקים מהימין הישראלי.

לכן כל כך מתבקש שהעמדות בעד ונגד העסקה יחצו מפלגות. אני הייתי מצפה שלצד כצ'לה ואריה אלדד ישבו במסיבת העיתונאים בכנסת ח"כים כמו חיים אורון ממר"צ או אופיר פינס ממפלגת העבודה שעדיין מאמינים שיש פרטנר פלסטיני מתון שאיתו אפשר לדבר. העסקה הצפויה מחלישה עוד יותר את הפת"ח (החלש גם כך), ונותנת פרס עצום לחמאס- תמריץ אדיר לחטוף חיילים נוספים בעתיד. אחד מבני משפחות האסירים הפלסטינים אמר אתמול בחדשות ערוץ 2 כי חמאס עושה הרבה יותר עבור האסירים מאשר פת"ח. והוא צודק; את החשבון הפשוט הזה יכול לעשות כל פלסטיני מהשורה. המסר שישראל שולחת לחברה הפלסטינית הוא חד-משמעי: חטיפות משתלמות, כי ישראל תמיד תשלם את מלוא המחיר עבור חייל חטוף. הדרך האלטרניטבית, של נטישת האלימות וחתירה למשא ומתן השיגה עד כה עבור הפלסטינים תוצאות מוגבלות ביותר. אמנם חל שיפור במצב הכלכלי בגדה המערבית ומחסומים הוסרו, אבל משא ומתן אמיתי טרם החל בקדנציה של נתניהו. הפלסטינים יצטרכו לחכות עוד זמן רב כדי לראות שינוי אמיתי בחייהם בעקבות משא ומתן.

מערך הכוחות בחברה הפלסטינית הוא משחק סכום אפס. אם חמאס מנצחת- פת"ח מפסידה, ולהפך. חיזוק החמאס משמעותו בהכרח החלשת הפת"ח. ישראל תימרצה בעבר את הגורמים הקיצוניים בחברה הפלסטינית- היא הנחיתה בכך מכת מחץ על הגורמים המתונים; ושילמה מחיר כבד. מעניין איך תגיב ישראל אם בפעם הבאה שחמאס תחטוף חייל היא תדרוש בתמורה את הפסקת הבנייה בהתנחלויות. ישראל חייבת לחשוב על דרך לשנות את שיטת התמריצים שלה מול הפלסטינים, ויפה שעת אחת קודם.

פריז, כעיר שחוברה לה יחדיו

בפוסט הקודם כתבתי על בית הספר שבו אני מלמד ועל מערכת החינוך בצרפת. הפעם אני רוצה להתמקד במה שנמצא מחוץ לכותלי בית הספר: העיר פריז עצמה, מהמעט (יחסית) שהספקתי לראות ממנה. למען הנוחות אני מחלק את הדברים לכמה סעיפים, בסדר אקראי למדי:

1. טופוגרפיה גיאוגרפיה ודמוגרפיה או כנסיות ריקות ומסגדים מלאים. קצת כמו ירושלים, פריז מחולקת באופן מובהק לשכונות. בתוך השטח המוניציפלי של העיר קיימים 20 רבעים (arrondissement) הפרוסים כמו שבלול ממרכז העיר עם כיוון השעון. חלוקה נוספת של העיר היא לשניים: הגדה הימנית של הנהר סיין הוא למעשה צפון העיר והגדה השמאלית הוא דרומה. אני גר ברובע ה-13, בפינה הדרום-מזרחית של העיר. העיר שטוחה, מה שעושה אותה נוחה מאוד לג'וגינג ולרכיבה על אופניים (נראה מה מזה אצליח לגרום לעצמי לעשות). פריז מורכבת רובה ככולה מבנייני דירות, לא בתים או קוטג'ים כמו בלונדון או מקומות אחרים בעולם. משמעות הדבר היא שלאנשים כאן אין חצר אחורית ואת האוויר הצח שלהם הם שואפים בגנים ציבוריים הפזורים ברחבי העיר. הגנים הללו מטופחים מאוד, וחלקים גדולים ביותר, אבל הם ננעלים על בריח בשעת ערב מוקדמת, לרוב חמש. אני מניח שהדבר נועד למנוע מגורים של הומלסים (שנקראים כאן בשפה תקינה פוליטית 'חסרי מגורי קבע') או התקהלות של ערסים. משמעות הדבר היא שלא ניתן לבקר בגנים האלה אחרי שעות העבודה, אבל זה בכל מקרה פחות נעים כי כבר חשוך. הזריחה, אגב, הולכת ומתאחרת בצעדי ענק: השעון המוערר שלי מכוון לשבע בבוקר אז עדיין חושך מצרים בחוץ. בשעה 7:45 כשאני יוצא מהבית לתפילה בבית הספר מנצנץ לו אור בהיר באופק.

החלוקה הדמוגרפית מאוד מורגשת בשכונות העיר. יש רבעים אופנתיים ועשירים שבהם רואים הרבה לבנים, ומנגד שכונות שלמות שבהם לא תראה אדם לבן ובקושי תשמע צרפתית, וגם אז במבטא כבד. את השוק של חיי קיבלתי ביום שישי האחרון בזמן שוטטות ברובע ה-18 בצפון העיר, סמוך לרובע מונמרטר, רובע האומנים המפורסם. פתאום באמצע השדרה מצאתי את עצמי באמצע התקהלות של מאות מוסלמים לתפילת יום השישי – על המדרכה! שמתי את נפשי בכפי וצילמתי אותם. לא ציפיתי להדגמה כל כך מוחשית לאיסלאמיזציה של אירופה עליה שמעתי ולמדתי כל כך הרבה.


2. תחבורה. התחבורה כאן ממש מעולה. האמצעי המפורסם ביותר הוא המטרו, המרשת את העיר כולה- יש תחנת מטרו בערך בכל 100 מטר. אבל זה לא הכל- הרכבת קלה (tramway) שאנחנו כל כך משתוקקים לה בירושלים היא כסף קטן כאן, לצד רכבת הפרברים (RER) ומערכת האוטובוסים. בנוסף לכך, כמו בערים אחרות בעולם, יש כאן מערכת מפותחת של תחנות השכרת אופניים השייכות רשמית למערכת התחבורה הציבורית של העיר (כרטיס חופשי חודשי במטרו מזכה אותך גם בהשכרת אופניים) וכל כביש שעברתי בו כולל מסלול אופניים. פשוט לקנא.

3. סופרמרקט. חווית הקנייה בסופרמרקט פריזאי שונה מזו שבארץ. אני לא מדבר רק על המבחר העצום של הגבינות הקשות, של הנקניקים ושל הטורטים מעוררי התאווה. כשומר כשרות, אין לי אלא להתעלם בצער מכל אלה. מה שאותי מרגש זה המבחר העצום של הירקות המשומרים והקפואים. עכשיו כאן יש יתרון וחיסרון. ירקות טריים הם מעבר להישג ידו של אדם עם הכנסה מינימלית כמו שלי. עגבניות עולות כ-3 יורו לקילו. אבוקדו אחד עולה יורו, ונמכר כמו ירקות רבים בבודד ולא במשקל. מצד שני, אפשר לקנות כאן כל מיני דברים מענינים בתוך קופסת שימורים- כמו למשל תרד (שגם בצורתו הקפואה מאוד זול ונפוץ כאן. מממממ) או גבעולי סלרי. הדבר המדהים בסופר השכונתי שלי הוא שאת קופת האקספרס המיועדת לפחות מעשרה מוצרים אפשר להפעיל לבד! כן כן, העברתי את המוצרים שלי בעצמי, הכנסתי את הכסף לחריץ, והלכתי לדרכי. סוף עידן הקופאיות? אבל הגילוי המרעיש ביותר בסופר נוגע לנייר טואלט. הצרפתים מאוד מחבבים נייר טואלט מבושם- זה שבחדר השירותים שלי מכיל אלו-וורה והוא מפיץ את ניחוחו בכל חדר השירותים. בסופר הענק שליד הבית שלי, לא ניתן למצוא בתוך ההיצע הענק חבילת נייר טואלט המכילה יותר מ-12 גלילים. המסקנה ההגיונית היחידה- הצרפתים מחרבנים פחות. עד כאן להפעם (:

פוסט ראשון מפריז: על חינוך יהודי בצרפת

ביום חמישי שעבר, אחרי בירוקרטיה שהתארכה עד אינסוף, נחתתי סוף סוף בפריז. קר עכשיו בעיר, בערך 10 מעלות בשעות היום, ואנשים מסתובבים ברחובות עם מעילים אופנתיים וצעיפים. אני מתגורר ברובע ה-13, בקצה הדרומי של פריז, בדירה קטנה השוכנת בתוך מתחם בית הספר שבו אני מלמד.

כמה מילים על מערכת החינוך הצרפתית ועל בית הספר "יבנה"

"יבנה" הוא אחד מבתי הספר היהודים הגדולים והמוערכים בפריז. הוא מתחיל בטרום חובה ומגיע עד כיתה י"ב. החלוקה לחטיבות כאן שונה מבארץ- היסודי עד כיתה ה', החטיבה היא ו'-ט' והתיכון הוא י'-י"ב. אני אלמד בעיקר את כיתות התיכון ואתן שיעורי תגבור בעברית. אני מתחיל בשבוע הבא, אחרי שהתלמידים יחזרו מחופשת אמצע הטרימסטר. מהי חופשת אמצע הטרימסטר אתם שואלים? ובכן, היום היה בצרפת חג אזרחי לרגל הפסקת האש של סוף מלחמת העולם הראשונה (11 בנובמבר). בצרפת אוהבים את החופשות שלהם ובית הספר ניצל את החופשה ויצר סוף שבוע ארוך במיוחד. הסיבה? מכיוון שחגי תשרי נפלו השנה ברובם על סוף השבוע יצא שהתלמידים למדו יותר מדי (!) ולכן עכשיו הם משלימים ימי חופש. אכן, חיים טובים.

בית הספר מוגדר כדתי, ולכן ההשוואה עם מערכת החינוך הדתי בארץ, שאני תוצר שלה, בלתי נמנעת. הנה כמה הבדלים, שרובם עובדים לטובת צרפת. יש לנו, אני חושב, מה ללמוד:

1. אפשר לעשות בית ספר דתי מעורב (בנים בנות). את כל המקצועות חוץ מלימודי קודש לומדים כאן ביחד, ואני לא רואה מיניות מתפרצת במסדרונות או הריונות בלתי רצויים. מצד שני, אני חדש כאן ואם אגלה בהמשך שטעיתי, אשמח לדווח. החינוך הדתי שמרני יותר מבתי הספר הממלכתיים דתיים בארץ, ורוב מורי הקודש הם תוצר של מערכת הישיבות והסמינרים החרדיים. אתמול נכחתי לראשונה בישיבת מורים של מקצועות הקודש. לתדהמתי המורים, בזקניהם המטופחים, ישבו בנפרד מהמורות בפיאותיהן היוקרתיות. דמיינו אותי, בג'ינס וסוודר, מציג את עצמי בפני 20 מורים בצרפתית מגומגמת; סרוגניק ישראלי בכינוס צרפתי של סיעת ש"ס. היה קטעים. מקצועות החול נלמדים לבגרות (בצרפתית Baccalaureat או בקיצור Bac) ברמה הגבוהה ביותר. הממשלה מממנת את כל שעות הלימוד למקצועות הבגרות, ולכן מחיר הלימודים לא מאמיר כמו בחינוך היהודי הפרטי בארה"ב. כאן, ההורים משלמים רק על השעות הנוספות, המוקדשות ללימודי הקודש. צרפת, המדינה הלאומית והממורכזת, מאמינה כמובן בלימודי ליבה. אין מימון ללא לימודי ליבה, בניגוד למגמה הרווחת בארץ שתוליד את האסון החברתי של הדור הבא. החינוך הציבורי בצרפת הוא חזק במיוחד, ובתי הספר הציבוריים נחשבים עדיין לאיכותיים יותר מאשר בתי הספר הפרטיים (שהם בעיקר קתוליים).
2. יום לימודים ארוך. גם לי היה יום לימודים ארוך בתיכון הימלפרב בירושלים, אבל אף אחד לא חשב שמגיע לי גם לאכול. היו הרבה דיבורים על ארוחה חמה, אני יודע, אבל בסופו של דבר אני זוכר בעיקר "מוקפץ" בבגט (עכשיו אני מבין שזה מעולם לא היה באמת בגט) במחיר מופקע בקיוסק הבית-ספרי או כיתות רגליים לרחוב הפסגה החרדי בחיפוש אחר מזון זול באיכות ירודה. ב"יבנה" כל התלמידים מקבלים כרטיס מגנטי שהעברתו מעל חיישן מזכה אותם בארוחה בשרית חמה, כולל תוספות. לכן בשעה שש בערב כשהם יוצאים מבית הספר הם לא נראים כמו סמרטוט, כפי שאני זוכר את עצמי בשעות האלה.
3. פיקוח. מערכת החינוך הצרפתית פיתחה שיטה גאונית למניעת הברזות ופיקוח הדוק על התלמידים. בית הספר מעסיק "משגיחים" (בצרפתית: surveillant, מילה שמשמעותה גם "סוהר"): לאחר שהמורה בכיתה בודק נוכחות בתחילת השיעור, הוא רושם את שמות התלמידים החסרים על הלוח. המשגיח, שהוא בדרך כלל סטודנט צעיר באוניברסיטה שרוצה להשלים הכנסה, מעתיק את שמות החסרים ומתקשר להורים שלהם לברר את פשר ההיעדרות. בנוסף לכך, כל משגיח אחראי על שכבה אחת ומוודא שהתלמידים לא מסתובבים במסדרונות. ואכן, השיטה מונעת הברזות ושוטטויות. מעניין כמה עוד הייתי לומד אם שיטה דומה הייתה מיושמת בתיכון שלי. מצד שני, החיים היו פחות כיפים.
4. כבוד. אתמול התנדבתי להכנס לשיעור אנגלית בכיתה ו' (הכיתה הראשונה בחטיבה) ולהחליף כמה מילים באנגלית עם התלמידים הצעירים. מי שלא ראה כיתה שלמה קמה על רגליה בכניסתי וביציאתי ושואלת במבטא צרפתי כבד ובחיוכים מבויישים שאלות כמו: "מהיכן אתה מגיע?" "האם אתה מנגן בגיטרה?" לא ראה דבר חמוד מימיו. אמנם אין כאן תלבושת אחידה כמו באנגליה או אוסטרליה, אבל כל התלמידים בבית הספר פונים למורים שלהם בתואר monsieur, ורבים מן המורים פונים כך לתלמידים. אני מת על זה.
5. בחירה במקום כפייה. התפילות בבית הספר יבנה הן רשות ולא חובה, וראו זה פלא- בית הכנסת גדוש בתלמידים בזמן תפילת שחרית עד שהמקום צר מלהכילם. זה נכון שבית הספר מתמרץ את התלמידים להגיע באמצעות קרואסון וקופסת מיץ בסיום התפילה, אבל אותי זה מאוד מרשים לראות תלמידים ותלמידות מתייצבים לתפילה מכל קצות פריז ב-7:45 בבוקר כשעלטה וקור כלבים שוררים בחוץ. בנוסף, בית הספר מעמיד מורים המעבירים שיעורים קצרים לתלמידים בתוך בית המדרש בהפסקה שאחרי ארוחת הצהריים ולפני השיעור. גם כאן, הגעה ללימוד פירושה הפסד דקות הפסקה יקרות והיא וולנטרית לחלוטין, ובכל זאת תלמידים מגיעים. כל הכבוד להם, אני בגילם כנראה לא הייתי בא.

בפוסט הבא, קצת על החיים בפריז: בסופרמרקט, ברחוב, במטרו.