פריז, כעיר שחוברה לה יחדיו

בפוסט הקודם כתבתי על בית הספר שבו אני מלמד ועל מערכת החינוך בצרפת. הפעם אני רוצה להתמקד במה שנמצא מחוץ לכותלי בית הספר: העיר פריז עצמה, מהמעט (יחסית) שהספקתי לראות ממנה. למען הנוחות אני מחלק את הדברים לכמה סעיפים, בסדר אקראי למדי:

1. טופוגרפיה גיאוגרפיה ודמוגרפיה או כנסיות ריקות ומסגדים מלאים. קצת כמו ירושלים, פריז מחולקת באופן מובהק לשכונות. בתוך השטח המוניציפלי של העיר קיימים 20 רבעים (arrondissement) הפרוסים כמו שבלול ממרכז העיר עם כיוון השעון. חלוקה נוספת של העיר היא לשניים: הגדה הימנית של הנהר סיין הוא למעשה צפון העיר והגדה השמאלית הוא דרומה. אני גר ברובע ה-13, בפינה הדרום-מזרחית של העיר. העיר שטוחה, מה שעושה אותה נוחה מאוד לג'וגינג ולרכיבה על אופניים (נראה מה מזה אצליח לגרום לעצמי לעשות). פריז מורכבת רובה ככולה מבנייני דירות, לא בתים או קוטג'ים כמו בלונדון או מקומות אחרים בעולם. משמעות הדבר היא שלאנשים כאן אין חצר אחורית ואת האוויר הצח שלהם הם שואפים בגנים ציבוריים הפזורים ברחבי העיר. הגנים הללו מטופחים מאוד, וחלקים גדולים ביותר, אבל הם ננעלים על בריח בשעת ערב מוקדמת, לרוב חמש. אני מניח שהדבר נועד למנוע מגורים של הומלסים (שנקראים כאן בשפה תקינה פוליטית 'חסרי מגורי קבע') או התקהלות של ערסים. משמעות הדבר היא שלא ניתן לבקר בגנים האלה אחרי שעות העבודה, אבל זה בכל מקרה פחות נעים כי כבר חשוך. הזריחה, אגב, הולכת ומתאחרת בצעדי ענק: השעון המוערר שלי מכוון לשבע בבוקר אז עדיין חושך מצרים בחוץ. בשעה 7:45 כשאני יוצא מהבית לתפילה בבית הספר מנצנץ לו אור בהיר באופק.

החלוקה הדמוגרפית מאוד מורגשת בשכונות העיר. יש רבעים אופנתיים ועשירים שבהם רואים הרבה לבנים, ומנגד שכונות שלמות שבהם לא תראה אדם לבן ובקושי תשמע צרפתית, וגם אז במבטא כבד. את השוק של חיי קיבלתי ביום שישי האחרון בזמן שוטטות ברובע ה-18 בצפון העיר, סמוך לרובע מונמרטר, רובע האומנים המפורסם. פתאום באמצע השדרה מצאתי את עצמי באמצע התקהלות של מאות מוסלמים לתפילת יום השישי – על המדרכה! שמתי את נפשי בכפי וצילמתי אותם. לא ציפיתי להדגמה כל כך מוחשית לאיסלאמיזציה של אירופה עליה שמעתי ולמדתי כל כך הרבה.


2. תחבורה. התחבורה כאן ממש מעולה. האמצעי המפורסם ביותר הוא המטרו, המרשת את העיר כולה- יש תחנת מטרו בערך בכל 100 מטר. אבל זה לא הכל- הרכבת קלה (tramway) שאנחנו כל כך משתוקקים לה בירושלים היא כסף קטן כאן, לצד רכבת הפרברים (RER) ומערכת האוטובוסים. בנוסף לכך, כמו בערים אחרות בעולם, יש כאן מערכת מפותחת של תחנות השכרת אופניים השייכות רשמית למערכת התחבורה הציבורית של העיר (כרטיס חופשי חודשי במטרו מזכה אותך גם בהשכרת אופניים) וכל כביש שעברתי בו כולל מסלול אופניים. פשוט לקנא.

3. סופרמרקט. חווית הקנייה בסופרמרקט פריזאי שונה מזו שבארץ. אני לא מדבר רק על המבחר העצום של הגבינות הקשות, של הנקניקים ושל הטורטים מעוררי התאווה. כשומר כשרות, אין לי אלא להתעלם בצער מכל אלה. מה שאותי מרגש זה המבחר העצום של הירקות המשומרים והקפואים. עכשיו כאן יש יתרון וחיסרון. ירקות טריים הם מעבר להישג ידו של אדם עם הכנסה מינימלית כמו שלי. עגבניות עולות כ-3 יורו לקילו. אבוקדו אחד עולה יורו, ונמכר כמו ירקות רבים בבודד ולא במשקל. מצד שני, אפשר לקנות כאן כל מיני דברים מענינים בתוך קופסת שימורים- כמו למשל תרד (שגם בצורתו הקפואה מאוד זול ונפוץ כאן. מממממ) או גבעולי סלרי. הדבר המדהים בסופר השכונתי שלי הוא שאת קופת האקספרס המיועדת לפחות מעשרה מוצרים אפשר להפעיל לבד! כן כן, העברתי את המוצרים שלי בעצמי, הכנסתי את הכסף לחריץ, והלכתי לדרכי. סוף עידן הקופאיות? אבל הגילוי המרעיש ביותר בסופר נוגע לנייר טואלט. הצרפתים מאוד מחבבים נייר טואלט מבושם- זה שבחדר השירותים שלי מכיל אלו-וורה והוא מפיץ את ניחוחו בכל חדר השירותים. בסופר הענק שליד הבית שלי, לא ניתן למצוא בתוך ההיצע הענק חבילת נייר טואלט המכילה יותר מ-12 גלילים. המסקנה ההגיונית היחידה- הצרפתים מחרבנים פחות. עד כאן להפעם (: