שתי יוזמות שמאל באו לאחרונה לאוויר העולם בישראל. האחת מבקשת להשיב לישראל את היוזמה המדינית והשנייה מבקשת ליטול אותה ממנה.
למרות שאני שותף לתוצאה הפוליטית לה הם מייחלים, ואולי דווקא משום כך, אני מוטרד מהמכתב ששלחו קבוצה בכירה של אנשי שמאל למנהיגי אירופה להכיר במדינה פלסטינית. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע.
מיואשים מהקיפאון המדיני, מהשחיקה בדמוקרטיה הישראלית, ומהגזענות הגואה, מבקשים אנשי השמאל מאירופה להציל את ישראל מעצמה. כיצד הם רואים בעיני רוחם את היום שאחרי הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם? הרי ההכרזה לא תהפוך את חזון המדינה למציאות. אחמד עדיין יעמוד במחסום. מה שהם מייחלים לו, אך לא אומרים זאת במפורש, הוא לחץ בינלאומי גובר על ישראל, בחרמות או בתביעות משפטיות, שיכריחו את ישראל לברוח מהשטחים. במובן זה, יוזמתם דומה מאוד ליוזמת החרם על מוצרים ישראלים (BDS) שמנסים לקדם פעילי שמאל בארה"ב ובאירופה. יותר מכל, מבטא מכתבם ייאוש מיכולתה של המערכת הפוליטית הדמוקרטית בישראל להביא לסיום הכיבוש בשטחים ולחתימה על הסכם שלום.
"כישלונה של הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב לחדש את המשא ומתן המדיני אינם מאפשרים עוד להתכחש למציאות העגומה - השלום נפל בשבי תהליך השלום," הם כותבים, ומבקשים לדלג על התהליך ולקפוץ ישר ל"שלום". אבל זה לא יעבוד, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות פרקטיות.
עקרונית, אתה לא יכול לדרוש מדינה "יהודית ודמוקרטית" על ידי מעשה שהוא במהותו אנטי דמוקרטי, ונועד לעקוף את החלטת העם בישראל. למרבה הצער, בנימין נתניהו הוא המנהיג הנבחר בישראל ולכן הדרך הדמוקרטית היחידה להחליף אותו (או את מדיניותו) היא על ידי שכנוע הציבור הישראלי שהמדיניות המדוברת מובילה לאסון. יש דרכים רבות לעשות זאת: הפגנות, מאמרי מערכת, קמפיינים ציבוריים ושימוש במדיה וברשתות חברתיות להפצת המסר. ארגונים כמו "בצלם", "יש דין" או "שוברים שתיקה" המתעדים את עוולות השהייה בשטחים עושים את העבודה הזאת יפה.
פרקטית, ברור שפינוי מסיבי של יישובים ביהודה ושומרון, שהוא המפתח להקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא, יצטרך להיעשות מתוך קונצנזוס ציבורי רחב. מבחינה זו, נתניהו הוא המנהיג הנכון שכן הוא מייצג את הצד הימני ביותר של המפה הפוליטית וכידוע רק מנהיגי ימין מובהקים הצליחו בהיסטוריה הישראלית לסגת משטחים, מסיבות מובנות. אבל המהלך לא יכול להתפס על ידי הציבור כנכפה מבחוץ, אלא כתוצאה של אותם שיקולים ביטחוניים ואסטרטגיים שעליהם נתניהו כל כך אוהב לדבר. כמו שבגין יצא מסיני וכמו ששרון יצא מעזה. משום כך, מהלך כפוי לא יעבוד ואם יעבוד – יביא לקרע עמוק ואולי בלתי ניתן לאיחוי בחברה הישראלית, לאסוננו.
הכותבים גם מתעלמים בצורה בלתי אחראית מהשינויים במפה הפוליטית הפלסטינית. עדיין לא ידוע אם הסכם הפיוס בין פתח לחמאס יחזיק מעמד, ממשלה פלסטינית טרם הורכבה, אך ברור שיחס הרשות הפלסטינית לישראל עשוי להשתנות לרעה באופן דרמטי. התעלמות מופגנת מכך היא טמינת הראש בחול.
המודל השני, והוא החיובי יותר בעיניי, הוא זה של "ישראל יוזמת". באחד הפוסטרים שלהם, כתבו חברי היוזמה, שרובם מגיעים מהצד הבטחוני של השמאל הישראלי המתון: "אדוני ראש הממשלה ... לפני שיהיה מאוחר, עבור מנאומים למעשים. תחליט קח יוזמה. תנהיג." היוזמה המפורטת מציגה עצמה כתשובה הישראלית ליוזמת השלום הערבית משנת 2002, שישראל הרשמית מעולם לא דנה בה. חשיבותה בכך שהיא פונה לציבור הישראלי ולהנהגה הישראלית. משקלה של היוזמה נובע לא רק מהרקע הבטחוניסטי של מנסחיה, אלא מהעובדה שהיא שמה את מבטחה בשיקול הדעת של הציבור הישראלי, ולא של קובעי המדיניות בבריסל ושטרסבורג. "ישראל צריכה להחליט על עתידה מתוך עוצמה ולא להיגרר אחרי הארועים," הם כותבים בהצהרת הכוונות. הם גם מבינים ששלום, כמו חמין, הוא תהליך עדין והדרגתי, לא הפופקורן למיקרוגל שמציעים חותמי המכתב.
אני מניח שחותמי המכתב הראשון מקבלים את הפתרון הפוליטי שמציעה היוזמה השנייה. אבל לפעמים הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה