קשה להיות רחוק מהארץ בתקופות פוליטיות מעניינות. בארץ תקופות פוליטיות מעניינות פירושן תקופות פוליטיות רעות. מאחר שאין לי כאן חברים ישראלים שבפניהם אני יכול לשפוך את הלב ושיבינו אותי, אני נאלץ להסתפק בבלוג הזה- עמכם הסליחה. אנא הגיבו כדי שתהיה לי תחושה שאני מדבר עם מישהו.
שני אירועים פוליטיים התרחשו ביומיים האחרונים בשתי נקודות מרוחקות על הגלובוס. האחד התרחש בישראל, עת החליטה ממשלת ישראל לתמוך בהצעת סגן שר הבריאות להעביר את מבנה חדר המיון של בית החולים ברזילי למיקום מרוחק מחשש לפגיעה בקברים שמהותן אינה ידועה. עלות ההחלטה כך וכך מאות מיליוני שקלים ודחייה של חודשים או שנים בבניית חדר המיון. ההחלטה עברה כמובן בגיבוי ראש הממשלה, שחזר בו כעבר יום בעיקבות הסערה הציבורית שכללה את התפטרות מנכ"ל משרד הבריאות והפגנה מסיבית של רופאים.
האירוע השני הוא הצלחתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה להעביר בקונגרס את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בהוצאה כספית אדירה הנשיא החליט להעניק כיסוי רפואי לכל אזרחי ארה"ב, כולל ל-30 מיליון אנשים שאינם מבוטחים כעת. הוא הבטיח את זה בבחירות ועכשיו קיים.
הנה כמה הרהורים שעולים במוחי מהשוואת שני הארועים הללו, הנוגעים בבריאות הציבור בכל אחת מהמדינות:
1. אחריותיות. זהו התרגום העברי של המושג האנגלי accountability. הסיבה שהמונח כמעט לא מוכר לדוברי עברית היא שבניגוד למדינות מתוקנות רבות, המושג כמעט לא קיים בארץ. כוונתי היא לתהליך שבו מנהיג מבטיח דברים מסויימים לבוחריו, נבחר לתפקידו על בסיס הבטחות אלה, ואז מקיים את ההבטחה. אין לי כלים לבחון אם חוק הבריאות האמריקאי הוא נבון מבחינה כלכלית. מבחינה ערכית הוא נראה לי ראוי ואמיץ- יש לזכור שחוק מקביל עבר בארץ בשנת 1995 ביוזמת חיים רמון והוא עובד לא רע עד היום. אבל זה לא העניין. מה שחשוב הוא שאובמה הבטיח, עבד וקיים. אצלנו בארץ אין ציפיות מהמנהיג ולכן אין הבטחות וממילא אין קיום. מוות פוליטי שבתוכו יום בחירות אחת לכמה שנים.
2. אידיאולוגיה. בארה"ב התקיים ויכוח אידיאולוגי סביב חוק הבריאות, שנגע למהות תפיסות העולם הדמוקרטיות והרפובליקניות, למהות הפילוסופיה הסוציאליסטית לעומת זו הקפיטליסטית. בישראל מזה כמה שנים (יש הרואים ברצח רבין את תחילת התהליך) אין ויכוח אידיאולוגי של ממש. יש מרכז פוליטי ענק שבתוך כל אחת ממפלגותיו פוליטיקאים בעלי חזונות מדיניים וכלכליים שונים בתכלית, כאשר הם מואילים בטובם לחשוף אותם לציבור. אין ויכוח אידיאולוגי, אין התנגשות ערכים הבאה לידי ביטוי במפה הפוליטית. כאשר אין אידיאולוגיה ואין כיוון ממילא התוצאה היא זיגזוג מתמיד של בנייה והקפאה (בין אם מדובר בשכונות או בחדרי מיון), פעולה והתנצלות עליה.
3. מנהיגות. אובמה העביר את החוק גם לנוכח התנגדות עזה בתוך מפלגתו שלו ובציבור האמריקאי בכלל. החוק עבר בפער קטן ביותר של 219 מול 212. הסיבה לכך היא שאובמה הוא מנהיג: הוא החליט על דרך והוביל אותה עד הסוף. יתרה מזאת, ושוב- מבלי לנקוט עמדה לגבי התבונה הכלכלית של החוק, אובמה החליט להגן על האנשים החלשים ביותר בחברה האמריקאית, ולא על בעלי ההון ועל המקורבים ללוביים החזקים. נתניהו, לעומת זאת, שם פס על החלשים בחברה שלו. נסחף לכל רוח ונכנע לכל לחץ קואליציוני, מטורף ובלתי מוסרי ככל שיהיה. מחר ייפגש אובמה עם נתניהו. נשיא מנצח ובעל חזון מול ראש ממשלה עלוב וחסר כיוון.
אוי לו לדור שאלה מנהיגיו.
נ.ב. - להתראות בארץ ביום חמישי!
יפה ונכון.
השבמחקאני לא מסכים שאין לחלוטין אידיאולוגיה ומנהיגות, אלא שלדעתי האידיאולוגיה של הפוליטיקאים שלנו צרה מאוד (בעיקר מוגבלת לנושא המדיני-בטחוני) ולא מקיפה, וכך גם של קהל הבוחרים - אנחנו. לכן שאר הנושאים נתונים למשחק פוליטי וסחר-מכר קואליציוני, ואנחנו, הבוחרים, לא מענישים את הפוליטיקאים שלנו על הזנחת כל שאר העניינים.
גם ברור שהדברים קשורים זה לזה. כשאין לפוליטיקאי אידיאולוגיה מקיפה, והוא יודע שלא יענש על הצבעותיו בענייני בריאות, חינוך, או דת ומדינה, למשל, אז הוא יכול לתת את קולו לכל עמדה או צד, משיקולי שרידות ולא שיקולים ענייניים, וממילא אין מנהיגות ואין אחריותיות. וכשאין אחריותיות, הפוליטיקאי נצמד לכסא ומצביע למען שימור מקומו במקום לשרת את שלוחיו.
דווקא אנשים כמו ליצמן מייצגים את הציבור החרדי שנושאים שעבור רובנו הם "שוליים" עבורם הם העיקר. הציבור החרדי הצליח להשיג כל כך הרבה כוח ועוצמה בתחום הפנים, יחסי דת ומדינה, חינוך, תקציבים ועוד - כי הם נלחמים ולא מוותרים על דמותה האזרחית של המדינה ומוותרים ומתפשרים בנושא המדיני-בטחוני, בעוד שהרוב במדינה - בימין ובשמאל - התרגלו לוותר לחרדים כמעט בהכל ולריב רק על תהליך השלום וההתנחלויות.
לפני שבועיים הייתי בבית החולים ברזילי וראיתי את הקטקומבות הרומיות בחצר ביה"ח. אוי לה לאותה בושה!!! דרך אגב מטרים ספורים משם, בחצר בית החולים, נמצא אתר שיעי בשם "משהד חוסיין".
השבמחקאני מסכים עם מה שאתה אומר במידה רבה. צר לי אלחנן אחי אבל אין לי ויכוח אתך, הלוואי שהיה כי אז זה יותר מעניין.
קלואי מגיעה לצרפת בשבוע הבא, אז תוכלו להפגש אם תרצו. עד אז אנחנו נהיה בירדן. . .
שיהיה פסח נפלא.
ערן
הוצאת לי את המילים מהפה!
השבמחק