פורים בפריז לא משתווה לירושלים. מצד שני מעולם לא הייתי אוהד גדול של פורים בירושלים. יותר מדי רעש, ילדים בתחפושות גרועות ואנשים שיכורים. בפריז יש מספיק שיכורים גם ככה, והבגדים הרגילים הם לעתים קרובות תחפושות.
השמאלנות הפתולוגית שלי מעולם לא איפשרה לי להתחבר לפורים כי ראיתי בחג הזה מין אנומליה מוזרה בלוח השנה היהודי. חג שמתחיל ומסתיים בנקמה- כמו הבדיחה המפורסמת "הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, בואו נאכל!" העובדה שהעם היהודי ניצל מכליון, וניצל את ההזדמנות להשמיד עשרות אלפים מאויביו ועוד לבקש עוד לא נראתה לי כמו סיבה למסיבה. גם עכשיו אני מתקשה להתחבר לפילוסופיה של החג שרואה את העולם כמשחק סכום אפס: או שאתה הורג או שאתה נהרג. אבל השנה, פורים ראשון בחיי בגלות, הבנתי משהו חדש על החג הזה. יש בו משהו חתרני ומיסתורי ואפילו סימפטי.
פורים הוא חג הגלות. זהו הספר היחיד בתנ"ך (אולי חוץ מדניאל, אבל מי מכיר את דניאל) שמתרחש כל כולו בחו"ל, במצב בו יהודים חיים את חייהם שבשגרה כמיעוט לאומי ודתי. בכלל, המילה יהודי מופיעה כאן לראשונה - "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי..." וזה לא שמרדכי היה משבט יהודה, שהרי כתוב איש ימיני המעיד כנראה על שבט בנימין, אלא כפי שמעיר רש"י יש כאן עדות ראשונה לעובדה שאדם השייך לקולקטיב של עם ישראל בגלות, ושגלה עם שבט יהודה, מכונה "יהודי".
ההתנהגות של מרדכי ואסתר היא מאוד יהודית. כאשר אסתר נבחרת להכנס לארמונו של אחשוורוש אומר לה מרדכי לא להגיד את עמה ואת מולדתה. למה לא? המגילה לא מסבירה, אבל איכשהוא היום (בין אם בארץ או בחו"ל) זה נשמע לנו מאוד נורמלי. להסתתר. זה מעניין, כי מרדכי שיושב כל היום בשער המלך מעולם לא מסתיר את יהדותו: עד היום הוא נודע בכינויו מרדכי היהודי.
מנגד, מופיעה דמות מאוד מוכרת לנפש היהודית. בתחילת המגילה, טיפוס בשם ממוכן מסית את אחשוורוש להעיף את אשתו ושתי מהארמון בטענה שאם יעבור על חטאה בשתיקה כל הנשים בממלכה תמרודנה בבעליהן. מאוחר יותר, אדם בשם המן מנצל סכסוך פרטי עם מרדכי כדי לחולל משבר בין-לאומי: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי; ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי." המן מצליח לשכנע את אחשוורוש שהיהודים, בכל מקום בו הם נמצאים, מהווים סכנה ליציבות הממלכה משום ש"דתיהם שונות, את דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם." נשמע מוכר? גם האמונה של זרש אשתו בכוחם המאגי של היהודים נשמעת מאוד רלוונטית גם היום. חז"ל בגמרא מסכת מגילה זיהו בין ממוכן מתחילת המגילה להמן בהמשכה. לא קשה להבין מדוע - השניים מייצגים דמות שבאופן מניפולטיבי לוקחת מקרה פרטי ומשליכה אותו על הכלל. במילים אחרות, חז"ל רואים את הסקסיזם השוביניסטי של ממוכן כצידו השני של המטבע האנטישמי של המן.
אבל אם נהיה רגע כנים נבין שחששו של המן לא היה חסר בסיס. הסכסוך הכאילו-אישי בין המן למרדכי לא נראה לי אישי כלל, כי אם אידיאולוגי-אמוני. המן שנא את מרדכי מהרגע הראשון שזה סרב להשתחוות לו. הסיבה לכך, או לפחות כך לימדו אותי בגן, היא לא שהמן היה רשע אלא שפשוט לא ראוי ליהודי להשתחוות לבן אנוש. את הפער האידיאולוגי העמוק בין הנהוג בממלכה לבין מנהגיו של אותו יהודי הבין המן מהרגע הראשון. המגילה מנסה להוסיף כאן מניע אישי מצד המן, אבל גם היא יודעת היטב שגם אם לא היה בזוי בעיני המן "לשלוח יד במרדכי לבדו" הרי שמחר היה קם יהודי אחר שהיה מסרב להשתחוות לו. הבעיה לא היתה נפתרת.
המעניין הוא שהתסבוכת נפתרת לא על ידי המשך ההסתרה של אסתר, שעליה כזכור הורה מרדכי, כי אם על ידי אקט של גילוי וחשיפה. אף אחד לא מחייב את אסתר לחשוף את עמה ואת מולדתה בפני אחשוורוש. כפי שמצטיירת דמותו, אסתר יכולה היתה לחשוב על מניפולציה שתבטל את הגזירה מבלי לחשוף את שורשיה. אבל היא החליטה לעשות זאת בכל מקרה, ומבלי להתייעץ עם מרדכי.
הקושי הנפשי של חיים יהודיים בגלות, מלאי הסתרה וכפיפות ראש, הוא קושי שאין לזלזל בו. פורים, חג המסכות והתחפושות הוא החג בו גיבורי המגילה נגאלו דווקא בזכות חשיפת זהותם האמיתית. האפשרות להביע את הזהות באופן מלא היא זכות שנשללה מיהודים לאורך שנות דור, והאפשרות שלנו לעשות זאת היום (בעיקר בישראל, אבל לא רק) היא לא פחות ממדהימה.
חג שמח (לירושלמים!)
נ.ב. - פוסט זה נכתב תחת השפעת אלכוהול אז אנא גלו סלחנות לטעויות טכניות ותוכניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה