יום ראשון, 7 במרץ 2010

דרוש: יושר אינטלקטואלי

בשבוע שעבר הגיע לעיר חיים יבין במסגרת סיבוב אירופאי שבו הוא מקרין את סרטו "תעודה כחולה - יומן מסע". זוהי סדרה של סרטים בני שעה על אחד הנושאים הרגישים ביותר בישראל, מעמדם של ערביי ישראל. ההקרנה בפריז התקיימה בחסות "שלום עכשיו" בצרפת והגעתי אליה יחד עם חברה ישראלית החיה בצרפת, ימנא מצארוה. ימנא גדלה בטיבה ולמדה אסלאם ומזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון. את הדוקטורט שלה עשתה בפרינסטון וכרגע היא מלמדת בשתי מכללות המיועדות לסטודנטים אמריקאים ובינלאומיים הרוצים לבלות סמסטר בפריז. ימנא התרגשה לקראת ההקרנה, לדבריה, משום ש"גדלה על מבט" והיא אף הצליחה לשכנע את בעלה סלים, אלג'יראי צרפתי, להגיע להקרנה למרות שאינו דובר עברית. הסרט של יבין למעשה עסק בימנא ובדילמות הקיומיות שלה.

כשהגעתי לאולם ההקרנה גיליתי שוב את הקהילה היהודית "השנייה" של פריז, זו שאינה מיוצגת בבית הספר שבו אני מלמד. אשכנזים בני שישים ושבעים שנראים בדיוק כמו מקביליהם בתל אביב. גם אלה, נזכרתי, חיים כאן בעיר- אבל אני כמעט ואיני רואה אותם, למעט בכנסים ואירועים אינטלקטואלים אחרים המיועדים ליהודים, שאליהם אני מזדמן. ילדיהם ונכדיהם, על פי רוב, אינם לומדים במערכת החינוך היהודית המסועפת של העיר, שבה אני מעביר את ימיי.

אין ספק, הסדרה של יבין מציגה את הבעיה של ערביי ישראל (או ערביי 48, או פלסטינים, או מה שתרצו) במלוא חריפותה. הסרט אמנם חד-צדדי, אך האמת שעולה ממנו נוקבת ומעוררת מחשבה. יבין מצהיר שמטרתו לתת קול לערביי ישראל שקולם לא נשמע במרחב הציבורי והוא עומד בכך; אני לא חושב שכל סרט חייב להציג באופן שווה את שני צדי הויכוח.

לאחר הסרט התקיים דיון, ובו השיב יבין על שאלות הקהל. "אני ציוני גאה" הכריז יבין בפתח הדברים, אך מאוחר יותר הכריז ש"מבחינה אובייקטיבית הציונות אינה טובה יותר מקולוניאליזם". הדבר היחיד המבדיל בין הציונות לקולוניאליזם, טען יבין, הוא שהמהגרים היהודים הגיעו לארץ על רקע השואה, ושהאדמות נקנו כדין מהערבים "משום שהיהודים היו חכמים מספיק כדי לקנות אותם והערבים טפשים מספיק כדי למכור אותם". הרגשתי מובך בשביל ימנא.
יבין טען שהוא בעד אפלייה מתקנת וחלוקה מחדש של משאבי הקרקע במדינה: הוא אפילו דיבר על "החזרת אדמות" תוך שהוא מדגיש כל העת שסרטו, וכך הדיון כולו, עוסק בערביי ישראל ולא בערביי השטחים. אז האם הוא בעד הקמה מחדש של יישובים שחרבו\ננטשו במלחמת העצמאות? הדבר נותר עמום. "אני מתנחל" הצהיר יבין ולא הסביר מדוע, אך טען שהוא בעד "ציונות ליברלית" ולא בעד "הציונות החזירית" המיוצגת כיום במפעל ההתנחלויות. מתנחל או לא מתנחל?
לאחר הסרט אמר לי סלים שמעולם לא נתקל באדם כל כך מלא בפרדוקסים פנימיים ואני נאלצתי להסכים.

העניין הוא שאני חושב שחיים יבין מייצג נאמנה את השמאל הציוני בישראל היום. זהו שמאל מבולבל, מלא סתירות והכחשות, ובעיקר סובל ממחסור ביושר אינטלקטואלי (פחות מהימין הציוני האידיאולוגי, אבל על כך בפעם אחרת). דווקא בגלל שהסכמתי עם חלק גדול ממה שיבין אמר בדיון, הייתי רוצה לשרטט כמה קווי יסוד להשקפתי בנושא:
1. החזקה שלנו על הארץ אינה נובעת מהשואה והאמפתיה הבינלאומית שבאה בעקבותיה, שאותם הדגיש יבין שוב ושוב, אלא מהזיקה ההיסטורית והדתית העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל. ברור מאליו שהיחלשות הגורמים הדתיים וחשיבות ההיסטוריה בנפש הציבור הישראלי היהודי מחלישה את הציונות ואת הלגיטימציה הבסיסית שלה להמשיך ולהתקיים.
2. הקטסטרופה ההיסטורית המשמעותית שנגרמה לפלסטינים בידי הציונות התרחשה בשנת 1948 ולא 1967. לכן, לא ניתן לומר שתושבי הקיבוצים בפרוזדור ירושלים שנבנו על חורבות כפרים פלסטינים או יושבי הבתים הערביים היקרים בטלביה ובבקעה צחים יותר מבחינה מוסרית מתושבי ההתנחלות רמות בה גדלתי, שנבנתה בשנות השבעים על גבעה שוממה שעליה הוצבו תותחי הלגיון הירדני. ההבדל היחיד בין "התנחלויות" 48 ו"התנחלויות" 67 הוא היכולת של מדינת ישראל להחזיק בהן ולהמשיך לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי. העולם השלים עם תוצאות מלחמת העצמאות ועם העובדות שקבעה ישראל בשטח בעקבותיהן (בעיקר משום שהאוכלוסיה הפלסטינית כבר לא הייתה במקומות האלה) אך לא עם תוצאות מלחמת 67 והעובדות בשטח שקבעה ישראל. לכן ההבדל העיקרי בין אלון מורה לתל-אביב הוא לא מוסרי אלא פרקטי: במה יכולה ישראל להמשיך ולהחזיק מבלי לאבד את אופיה.
3. השמאל הציוני חייב להכיר בעובדה שגם לאחר יציאת ישראל מהשטחים שבהן לא תוכל להחזיק לאורך זמן, קשה לדעת אם השלום יבוא. הוא בוודאי לא יבוא מייד. השאלה תלויה במידה מסויימת באיך ישראל תנהל את היציאה מהשטחים, אבל ישנם משתנים פוליטיים, דתיים ואחרים בצד הפלסטיני שישראל אינה אחראית עליהם ולא יכולה לשלוט עליהם. ייתכן מאוד שהדברים האלה הם דווקא המכריעים.

7 תגובות:

  1. אלחנן - יפה כתבת!

    אבל גם חיים יבין לא מספיק חכם...

    אני לא מכיר הרבה משטרים קולוניאלים שבהם ה"ילידים" זוכים בזכות בחירה ובאזרחות שווה מייד עם הקמת הישות המדינית של ה"קולוניאלים" כביכול.

    ולא זכורים לי יותר מדי שחורים בפרלמנט הדרום אפריקאי בתקופת האפרטהייד

    ושבהם השפה של ה"ילידים" מוכרת כאחת משתי השפות הרשמיות. ...

    שריאל ב

    השבמחק
  2. לדעתי גם עמדתך לא חפה מסתירות פנימיות ובלבול. אתה בעצם מאמץ את הטענה הימנית שדין אלון מורה כדין תל אביב, ותולה את ההבדל במה שאפשרי במו"מ. לפי גישה זו, מוסריות הכיבוש תלויה בעוצמת ההתנגדות לה. כל עוד האוכלוסיה לא התנגדה והכיבוש היה יחסית "נאור" לא הייתה בעיה ורק משעברנו שתי אינתיפאדות ונדרשנו לשלם מחיר גבוה בדמות עוצמת ואכזריות הכוח שנדרשה לדיכויים, הפך הכיבוש לבעיה.
    לדעתי, לדעתי יש הבדלים מוסריים בין ישובים אחדים לאחרים ולא הכל הוא הבדל פרקטי. אלא שההבחנות המוסריות לא חופפות את הקו הירוק ואת ההבחנה הפשטנית בין "שטחי 48" ו"שטחי 67". יש הבדל מוסרי בין עפרה, שבנויה בחלקה הגדול על קרקע פרטית שנגזלה מפלסטינים ובין כפר עציון, שנבנה על חורבותיו של ישוב יהודי שנהרס ב- 48, ויש גם הבדל מוסרי בין ישוב כמו זכרון יעקב שנבנה על קרקע שנקנתה בכסף כדין לבין קיבוצים שנבנו על חורבות כפרים פלסטינים. אינני טוען שתפקיד התהליך המדיני הוא לתקן עוולות עבר, אך גם לא ניתן להתעלם מהיבטים מוסריים עקרוניים כאשר באים לדון בישוב הסכסוך, ולהתנהג כאילו כל דרישה וכל תביעה איננה אלא עמדה במו"מ.

    השבמחק
  3. עקיבא, אני חושב שאנחנו מסכימים. לא טענתי שישראל לא ביצעה עוולות מוסריות אלא שהעוולות האלה לא עוברות לאורך הקו הירוק. לכן, הסכם שלום שכן יתבסס על הקו הירוק לא יהווה תיקון מוסרי של עוולות העבר אלא בעיקר פתרון פרקטי שיפתח דף חדש ויאפשר התמודדות טובה יותר בעתיד.

    השבמחק
  4. כולנו מלאי סתירות ובלבולים בעניין הקשה שאותו אתה מעלה. עם זאת יש קווים אדומים ברורים כמו המאבק בימין המתנחלי הגזעני ובטרור הפלסטיני וכן הלאה...

    השבמחק
  5. כרגיל אני סבור שאתה כותב יפה מאוד. גם ההערות של חבריך מעניינות. למרות שכתבת שאתה ואחיך מסכימים, נראה לי שקיים פער בנוגע ליחס בין העוול המוסרי להסכם. נראה לי שאתה, בניגוד לאחיך, לא סבור שיש צורך או יכולת לתקן עוול מוסרי אלא רק לפתוח דף חדש שכאמור "יאפשר התמודדות טובה עם העתיד".
    שאלהנוספת היא האם העוול המוסרי הוא כלפי אנשים שנושלו מביתם ואדמתם או כלפי "העם" הפלסטיני. כמובן שלאבחנה הזו יש השלכות מהותיות על היכולת לתקן את העוול המוסרי. נראה לי, אם כן, שנושא החוב המוסרי ותיקונו דורש המשך העמקה ויש לו השלכות נוספות שלא נגעתי בהן שרלבנטיות לאופי הסכסוך בכללותו.
    אגב, אני מוחה כנגד האמירה של המעיר הקודם - הימין המתנחלי הוא אינו גזעני יותר מהישראלי הממוצע.

    השבמחק
  6. במהלך המאה העשרים מיליוני בני אדם החליפו את מקום מגוריהם בשל סכסוכים מזויינים. בשום מקום, למעט אצל שכנינו הפלסטינים, לא נשארו אנשים "פליטים" במשך שבעים שנה. ואין במקומות אחרים "פליטים" שהם רק נכדים של אנשים שגרו לפני 60 שנה במקום אחר.

    ובטח שאין נסיון ל"תיקון העוול" בהקשרים של טרנספרים רבים שבוצעו. הגרמנים מהסודטים לא קיבלו את בתיהם חזרה ולא היוונים מתורכיה והתורכים מיוון והמוסלמים שעברו לפקיסטאן וכו '

    דווקא הדרישה של מנהיגי ערב ל"החזרת הפליטים" היא זאת שדפקה את הפליטים במשך עשרות שנים ומנעה מהם שיקום. לכל הישראלים יש סבא שהגיע לפה עם מזוודה אחת, מקסימום, ולא, אנחנו לא "פליטים".

    ההבדל בין שכם לבין עכו הוא שבעכו נתנו לערבים שיושבים בה זכויות אזרח. ובשכם לא נתנו, וגם אנחנו לא רוצים לתת. אז יצטרכו לתת להם שייכות לישות מדינית אחרת, לאחר הסכם מדיני וכו'

    אולי המתנחלים לא יותר גזענים מיתר הישראלים - אבל חלק מהם לא מבינים שאי אפשר יהיה לתמיד להשאיר את הפלסטינים תחת כיבוש - כי זה מה זה פאסה..
    מילא בעייה של גזענות, אבל קצת של הבנת המציאות...(:

    השבמחק
  7. אלף- אני בכוונה לא השתמשתי בפוסט שלי במילה עוול. אני לא חושב שהציונות באה במטרה להרוס את העם הפלסטיני, אבל זה מה שקרה כתוצאה ממלחמת העצמאות ושוב כתוצאה ממלחמת ששת הימים. לכן, אני לא מבין את האבחנה שאתה יוצר בין יחידים לקולקטיב. אני לא חושב שיש לישראל היכולת לתקן את הקטסטרופה הפלסטינית משום שתיקון שלה, בין אם ברמה האישית או הלאומית פירושה חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. עם זאת, היא יכולה לתת לפלסטינים מדינה על חלק מהשטח שהם תובעים כדי לאפשר להם לפתוח דף חדש, אם רק יסכימו לכך.

    השבמחק