דרוש: יושר אינטלקטואלי

בשבוע שעבר הגיע לעיר חיים יבין במסגרת סיבוב אירופאי שבו הוא מקרין את סרטו "תעודה כחולה - יומן מסע". זוהי סדרה של סרטים בני שעה על אחד הנושאים הרגישים ביותר בישראל, מעמדם של ערביי ישראל. ההקרנה בפריז התקיימה בחסות "שלום עכשיו" בצרפת והגעתי אליה יחד עם חברה ישראלית החיה בצרפת, ימנא מצארוה. ימנא גדלה בטיבה ולמדה אסלאם ומזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון. את הדוקטורט שלה עשתה בפרינסטון וכרגע היא מלמדת בשתי מכללות המיועדות לסטודנטים אמריקאים ובינלאומיים הרוצים לבלות סמסטר בפריז. ימנא התרגשה לקראת ההקרנה, לדבריה, משום ש"גדלה על מבט" והיא אף הצליחה לשכנע את בעלה סלים, אלג'יראי צרפתי, להגיע להקרנה למרות שאינו דובר עברית. הסרט של יבין למעשה עסק בימנא ובדילמות הקיומיות שלה.

כשהגעתי לאולם ההקרנה גיליתי שוב את הקהילה היהודית "השנייה" של פריז, זו שאינה מיוצגת בבית הספר שבו אני מלמד. אשכנזים בני שישים ושבעים שנראים בדיוק כמו מקביליהם בתל אביב. גם אלה, נזכרתי, חיים כאן בעיר- אבל אני כמעט ואיני רואה אותם, למעט בכנסים ואירועים אינטלקטואלים אחרים המיועדים ליהודים, שאליהם אני מזדמן. ילדיהם ונכדיהם, על פי רוב, אינם לומדים במערכת החינוך היהודית המסועפת של העיר, שבה אני מעביר את ימיי.

אין ספק, הסדרה של יבין מציגה את הבעיה של ערביי ישראל (או ערביי 48, או פלסטינים, או מה שתרצו) במלוא חריפותה. הסרט אמנם חד-צדדי, אך האמת שעולה ממנו נוקבת ומעוררת מחשבה. יבין מצהיר שמטרתו לתת קול לערביי ישראל שקולם לא נשמע במרחב הציבורי והוא עומד בכך; אני לא חושב שכל סרט חייב להציג באופן שווה את שני צדי הויכוח.

לאחר הסרט התקיים דיון, ובו השיב יבין על שאלות הקהל. "אני ציוני גאה" הכריז יבין בפתח הדברים, אך מאוחר יותר הכריז ש"מבחינה אובייקטיבית הציונות אינה טובה יותר מקולוניאליזם". הדבר היחיד המבדיל בין הציונות לקולוניאליזם, טען יבין, הוא שהמהגרים היהודים הגיעו לארץ על רקע השואה, ושהאדמות נקנו כדין מהערבים "משום שהיהודים היו חכמים מספיק כדי לקנות אותם והערבים טפשים מספיק כדי למכור אותם". הרגשתי מובך בשביל ימנא.
יבין טען שהוא בעד אפלייה מתקנת וחלוקה מחדש של משאבי הקרקע במדינה: הוא אפילו דיבר על "החזרת אדמות" תוך שהוא מדגיש כל העת שסרטו, וכך הדיון כולו, עוסק בערביי ישראל ולא בערביי השטחים. אז האם הוא בעד הקמה מחדש של יישובים שחרבו\ננטשו במלחמת העצמאות? הדבר נותר עמום. "אני מתנחל" הצהיר יבין ולא הסביר מדוע, אך טען שהוא בעד "ציונות ליברלית" ולא בעד "הציונות החזירית" המיוצגת כיום במפעל ההתנחלויות. מתנחל או לא מתנחל?
לאחר הסרט אמר לי סלים שמעולם לא נתקל באדם כל כך מלא בפרדוקסים פנימיים ואני נאלצתי להסכים.

העניין הוא שאני חושב שחיים יבין מייצג נאמנה את השמאל הציוני בישראל היום. זהו שמאל מבולבל, מלא סתירות והכחשות, ובעיקר סובל ממחסור ביושר אינטלקטואלי (פחות מהימין הציוני האידיאולוגי, אבל על כך בפעם אחרת). דווקא בגלל שהסכמתי עם חלק גדול ממה שיבין אמר בדיון, הייתי רוצה לשרטט כמה קווי יסוד להשקפתי בנושא:
1. החזקה שלנו על הארץ אינה נובעת מהשואה והאמפתיה הבינלאומית שבאה בעקבותיה, שאותם הדגיש יבין שוב ושוב, אלא מהזיקה ההיסטורית והדתית העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל. ברור מאליו שהיחלשות הגורמים הדתיים וחשיבות ההיסטוריה בנפש הציבור הישראלי היהודי מחלישה את הציונות ואת הלגיטימציה הבסיסית שלה להמשיך ולהתקיים.
2. הקטסטרופה ההיסטורית המשמעותית שנגרמה לפלסטינים בידי הציונות התרחשה בשנת 1948 ולא 1967. לכן, לא ניתן לומר שתושבי הקיבוצים בפרוזדור ירושלים שנבנו על חורבות כפרים פלסטינים או יושבי הבתים הערביים היקרים בטלביה ובבקעה צחים יותר מבחינה מוסרית מתושבי ההתנחלות רמות בה גדלתי, שנבנתה בשנות השבעים על גבעה שוממה שעליה הוצבו תותחי הלגיון הירדני. ההבדל היחיד בין "התנחלויות" 48 ו"התנחלויות" 67 הוא היכולת של מדינת ישראל להחזיק בהן ולהמשיך לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי. העולם השלים עם תוצאות מלחמת העצמאות ועם העובדות שקבעה ישראל בשטח בעקבותיהן (בעיקר משום שהאוכלוסיה הפלסטינית כבר לא הייתה במקומות האלה) אך לא עם תוצאות מלחמת 67 והעובדות בשטח שקבעה ישראל. לכן ההבדל העיקרי בין אלון מורה לתל-אביב הוא לא מוסרי אלא פרקטי: במה יכולה ישראל להמשיך ולהחזיק מבלי לאבד את אופיה.
3. השמאל הציוני חייב להכיר בעובדה שגם לאחר יציאת ישראל מהשטחים שבהן לא תוכל להחזיק לאורך זמן, קשה לדעת אם השלום יבוא. הוא בוודאי לא יבוא מייד. השאלה תלויה במידה מסויימת באיך ישראל תנהל את היציאה מהשטחים, אבל ישנם משתנים פוליטיים, דתיים ואחרים בצד הפלסטיני שישראל אינה אחראית עליהם ולא יכולה לשלוט עליהם. ייתכן מאוד שהדברים האלה הם דווקא המכריעים.