שכנתנו ממערב

לפני כשבוע אושפז נשיא מצרים חוסני מבארכ בבית החולים ונותח, במהלך ביקור בגרמניה. האישפוז של הנשיא בן ה-81 הזכיר לכל המעוניין שבעוד שנים לא רבות, ואולי אף פחות מכך, תעמוד מצרים בפני צומת דרכים היסטורי. מבארכ עלה לשלטון לאחר שקודמו בתפקיד, אנור סאדאת, נרצח בידי מתנקש פונדמנטליסטי שכינה אותו "פרעה" וביקש להעניש אותו על הסכמי השלום שחתם עם ישראל ועל הפתיחות שגילה כלפי המערב. בשנה הבאה יסגור מבארכ 30 שנה בתפקיד.

בניגוד לסאדאת, שמותו תפס אותו בהפתעה, נראה שמבארכ התחיל כבר להכין את השטח ליום שאחרי: הוא רוצה שבנו ג'מאל (ג'ימי) הקרוי על שמו של עבד אלנאצר יהיה הנשיא הבא. אולם לאחרונה הצטרף לרשימת הטוענים לכתר יו"ר הסוכנות לאנרגיה אטומית לשעבר, מחמד אלבראדעי. אלבראדעי טען בראיון לטלויזיה המצרית שיתמודד למשרת הנשיא באם יוכל להתמודד לצד מועמדים אחרים בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, דבר הדורש שינויים מהותיים ומבניים בחוקה המצרית. מצרים היא מפלצת של קרוב ל-80 מיליון תושבים הדחוסים בצפיפות ובעוני לאורך עמק הנילוס. עוני ובערות שולטים שם בכיפה. אלבראדעי דיבר בראיון גבוהה-גבוהה על דמוקרטיזציה, חינוך, פיתוח אנושי, ועל הצורך לעבור מהתנהגות וחשיבה של ימי הביניים אל התמודדות עם המאה ה-21.

לכאורה, הכל טוב ויפה. מועמד ליברלי שבא להביא ישועה לכוחות הפרוגרסיביים והדמוקרטיים במצרים. אבל מועמדותו של בראדעי דווקא התקבלה באופן צונן למדי בקרב מי שהיו אמורים להיות תומכיו. דוגמא מצויינת לכך מצאתי בבלוג של צעירה מצרית ליברלית בשם דאליה זיאדה. במאמר שכותרתו "אלבראדעי: החלום או האשלייה של מצרים" קוטלת זיאדה את בראדעי ומועמדותו. הטיעונים שבה היא משתמשת מעניינים במיוחד, ומלמדים הרבה על אקטיביזם במצרים שכמעט לא שומעים עליו אצלנו.

ראשית, זיאדה לועגת לבקשתו של אלבראדעי מהציבור המצרי לשנות את החוקה בעוד הוא ממתין בצד בשקט. מנהיגים אמיתיים, כדוגמת מרטין לותר קינג וגאנדי הנהיגו את עמם לקראת שינוי ולא עמדו מנגד וביקשו מהעם לעשות את העבודה. "אם המצרים יצליחו לשנות את החוקה, למה יזדקקו אחר כך לבראדעי?" היא מציינת שאינטלקטואלים רבים במצרים קראו לקבל את פניו של בראדעי בשדה התעופה בעת חזרתו, תוך ציפייה שאלפים ייענו לקריאה. "אני בספק," כותבת זיאדה, "אם לשדה התעופה יגיעו עשרות וזאת במידה שבראדעי בכלל יופיע. יש לי תחושה חזקה שהוא יחליף את הטיסה שלו או ידחה אותה [...] כדי ליישם את התאוריה האהובה עליו של 'תגובה נייטרלית של שתיקה'". זיאדה בזה לבראדעי שהוא 'אזרח מצרי כמו כל אחד מאיתנו' ששרת רוב חייו מחוץ למדינה ועכשיו מגיע 'לבלות קצת זמן בבית. מה הוא נתן למצרים שמצדיק את קבלת הפנים המיוחדת בשדה התעופה?'. "יש לי תחושה," היא מוסיפה, "שהוא רק צל חיוור של תקוותה האבודה של מצרים."

זיאדה צודקת. לא צריך אפילו להבין ערבית, מספיק לראות את ההבדל ביכולת הביטוי ושפת הגוף של מבארכ ובראדעי. מבארכ: גנרל ופוליטיקאי מצחיק, בטוח בעצמו, מגלגל ערבית מדוברת בקול בס מעורר כבוד. בראדעי: אקדמאי ממושקף, מגמגם ולחלוטין חסר כריזמה, שניכר שעשה את רוב שעותיו במשרד ממוזג בוינה ולא בחום המחניק של קהיר. אני אומר לכם, אין מצב בעולם שהנחנח הזה ינהל את מצרים. אז מי כן? קשה לדעת. מהדהדת בראשי שיחה שניהלתי לפני 4 שנים בצרפת עם סטודנט מצרי בשם אחמד עבד אלח'אלק. אחמד אמר לי שאלולא מנגנון המודיעין הכללי היה כה חזק במצרים, האחים המוסלמים כבר מזמן היו משתלטים על המדינה. והאמת היא שהאפשרות הזאת לא הטרידה אותו במיוחד. מה שבטוח הוא שבשנים הקרובות יהיה מעניין אצל שכנתנו ממערב, ויכול מאוד להיות שגם אנחנו נושפע. אז אל תגידו שלא אמרתי לכם.

שבת שלום!