זו תחושה מוזרה לחגוג חגים לאומיים בארץ זרה, בייחוד כאשר ההורים שלך נמצאים לצדך לאחר שמטוסם קורקע בעקבות אפר וולקני מהר געש רחוק. בכל אופן, זכיתי לחוות את יום העצמאות כפי שיהודים בצרפת חווים אותו, והיה מעניין.
בערב הלכתי לטקס המרכזי שארגנו הסוכנות היהודית ותנועות הנוער בבית הכנסת המרכזי של פריז, La Victoire ברובע התשיעי. זהו בית כנסת ענק ומרשים, דמוי קתדרלה, שקושט בדגלי ישראל ומסכים שטוחים שעליהם הוקרנו טנקים דוהרים ולאחר מכן עולים חדשים צעירים במדי חאקי שהגיעו לארץ כדי להתגייס לצה"ל. הפטריוטיות הישראלית חגגה: נאום אחר נאום של בכירי הקהילה היהודית הפליגו בציונות קלאסית מהדור הישן; כזו שנשמעת היום במחוזותינו רק אצל הדרוזים וכמה ליכודניקים ותיקים. לאחר הנאומים צעדו פנימה בגאון חניכי תנועות הנוער ורקדו במעגלים במשך כחצי שעה. להפתעתי, תפילת ערבית שהיא מבחינתי מוקד ערב החג וכוללת בארץ את "שיר המעלות" במנגינה של התקווה ותפילת הלל, נדחקה לשוליים והתקיימה בקושי במניין גברים שהתכנסו בפינה עם תום הארוע בעוד הצלמים ואנשי הסאונד מקפלים את הציוד.
בבוקר התקיים בחצר בית הספר הארוע המרכזי שמארגנים תלמידי השמינית שעומדים בקרוב לסיים. חציו הראשון הוא טקס יום זיכרון בסגנון הישראלי (כן, באמצע יום העצמאות) וחציו השני עליז וכולל חיקויים של מורים וריקודים מוזרים. האווירה מחשמלת וגם עבור ציניקן כמוני היא מחממת את הלב ומעוררת געגועים עזים לארץ.
עבור רבים מיהודי צרפת, יום העצאמות הוא חלק אינטגרלי מהזהות היהודית. עם זאת, היהדות הספרדית המסורתית מתנגשת עם מנהגי יום העצמאות שהשתרשו זה מכבר בבתי הכנסת הציוניים (אני מודה- האשכנזים, אותם אני מכיר) בארץ. למשל, השאלה "הלל עם ברכה או בלי ברכה?" נתפסת בעיניי הישראליות כשיא האייטיז, אבל בפריז היא מככבת. כאן, הרוב מוותרים על הברכה ונשארים עם התהילים: כך נוהג בית הספר. רבים מהם הופתעו מאוד לגלות שגילחתי את זיפי ספירת העומר לכבוד יום העצמאות, וראו בכך כמעט משבר אמוני וצעד של כפירה. אבל הם נורא ציוניים.
עם סיכום הארועים נותרתי מופתע נוכח העוצמה וההתלהבות סביב הלאומיות הישראלית לעומת העדר מוחלט של גאווה ואף של נוכחות של לאומיות צרפתית בחלל האוויר. כן, בטקס המרכזי אמנם הונפו דגלי צרפת (לצד דגל האיחוד האירופי) אך בזמן שירת ההמנון הצרפתי אנשים הסתובבו, פטפטו, וחשבתי שאפילו ראיתי מישהו לועג למילות המרסייז. בטקס בבית הספר ההימנון הצרפתי כלל לא הושר ודגל צרפת לא נראה באופק.
היום, בזמן שיעור אנגלית, העליתי את הסוגיה בפני תלמידי השמינית. שאלתי אותם למה צרפת נעדרת כל כך מהנוף היהודי בפריז, ולעומת זאת ישראל כל כך נוכחת. התשובות שקיבלתי היו מגוונות. חלקם אמרו לי שמושג הלאומיות גווע באופן כללי באירופה והיהודים בצרפת הם רק חלק מהתופעה הגדולה. אחרים אמרו שמדובר בתופעה צרפתית: שהיום רק זקנים בצרפת הם פטריוטים והם, כצעירים, אינם צריכים להיות כאלה. אבל התגובה המפתיעה ביותר הייתה עויינת ממש. היא דיברה על תחושת בגידה של צרפת ביהודים שלה; בחוסר הנוחות לבטא את התרבות הייחודית (היהודית, אבל גם כל תרבות פרטיקולרית אחרת) ברחוב; בעובדה שצרפת מצדדת באויביה של ישראל ולכן אם הבחירה היא בין תמיכה בלאומיות הצרפתית לזו הישראלית- ישראל מנצחת. כישראלי הרגשתי סוג של גאווה, אבל בו בזמן מבוכה ודאגה מסויימת: אדם נורמלי אמור להזדהות עם המדינה שבה הוא חי, והילדים האלה גילו מעט מאוד עניין בנעשה בארצם. בארה"ב, אמרתי להם, יהודים שרים את ההמנון האמריקאי בגאווה ובדום מתוח ואינם רואים סתירה בין נאמנותם לאמריקה ואהדתם לישראל. "צרפת היא לא אמריקה," הם ענו לי, "אנחנו לא אוהבים את צרפת" הוסיפו אחדים בלי להתבלבל.
"כמה מכם מתכננים לבלות את השנה הבאה בישראל?" שאלתי את השמיניסטים בסוף השיעור. אצבע אחת הורמה, מתוך 18. השאר נשארים בצרפת.
אז הצרפתים היהודים, בלשון של הכללה כמובן, לא מזדהים עם הצרפתיות שלהם, אבל הם גם כל כך זרים בארץ. פה הם לועגים ליהדות הישראלית ורואים בה לא מספיק אורתודוכסית ואילו בצרפת הם בזים ללאומיות המקומית. האם זה אומר שהם לא פה ולא שם. . . ?
השבמחקשאלה מצויינת - הם מודעים מאוד לקשיים בארץ (מה שמונע מרבים מהם לעלות) והם הרבה יותר צרפתיים משהם מוכנים להודות לפעמים. הייתי אומר שזו אבחנה נכונה - הם לא פה ולא שם. יהודים לא מתבוללים מרגישים בבית בעיקר במסגרת הקהילה היהודית החמה והאינטימית בצרפת.
השבמחק