זמן רב עבר מאז הפוסט האחרון, זמן רב מדי. בתקופה הזאת הספקתי לבקר בבלגיה ובטורונטו, וגם כמובן להמשיך לאגור חוויות כאן בפריז. אבל מה לעשות- עייפות החומר. הזמן טס, והנה אני מוצא את עצמי בסוף השליחות. היום אני שולח ארבעה ארגזים ארצה וביום חמישי אני עולה על מטוס משארל דה-גול לבן גוריון.
מה אני לוקח איתי משמונת החודשים בפריז? המון. אוסף החוויות והרשמים שאדם אוסף במדינה זרה הוא אינסופי, גדול הרבה יותר מכדי לסכם בפוסט קצר בבלוג. אפשר לדבר על הדברים הכמיתים: רכישת שפה, חברים חדשים שאתה מקווה לשמור איתם על קשר אבל יודע שעם רובם הקשר ידעך ויאבד. מיליוני הרגעים שמרכיבים את השליחות הזאת הם זמן בעל איכות אחרת מאשר הזמן ב"חיים הרגילים" ועל הזמן הזה אני שמח ואסיר תודה.
אחד הדברים החזקים שאפיינו את השליחות הזאת הוא הזמן לבד. לא רק שלראשונה בחיי חייתי לבד, אלא שגם בתחום המקצועי לא ממש היה לי בוס והייתי אדון לעצמי. האחריות במצב הזה גדולה: אתה ממלא את הזמן שלך, ואיכותו תלויה אך ורק בהחלטתך ובמעשיך. בתחום המקצועי, אני זה שהחלטתי על תכני השיעורים שהעברתי בכיתה (מעבר לנושא השיעור הפורמלי) והצלחתו או כשלונו של השיעור היו תלויים אך ורק בי. במקרים רבים אני חושב שהצלחתי, באחרים נכשלתי.
סוף השליחות הוא גם זמן החרטות- המוזיאון בו לא ביקרתי, המסעדה המומלצת בה לא אכלתי, הספר שלא הספקתי לקרוא, הציור שלא הספקתי לצייר (כן עקיבא, אני מתנצל, אבל הקנבסים חוזרים איתי ריקים לארץ). כנראה שחרטה היא חלק אינטגרלי מזמן משמעותי, וכמו שאומרים "צריך להשאיר משהו לפעם הבאה." עם כל הביקורת, התרגלתי לפריז. אני מרגיש נוח בעיר, כמעט בן בית. מעניין להיווכח איך מקום זר ומנוכר, עם פערי שפה ותרבות משמעותיים, גדל עליך והופך עם חלוף הזמן למרחב ביתי.
עניין נוסף הוא החשש לקראת הנחיתה בארץ. לא נעים להודות, אבל קצת מפחיד לעזוב מקום אלגנטי, מפונק, סנובי, מודע לעצמו, עם תחבורה ציבורית מצויינת, אוכל טוב (גם אם יקר), שבו רוב ההוצאות שלי הן על משלם המיסים הישראלי (לא באמת, יותר נכון על חשבון תורמים אמריקאים שבטח יסגרו את הברז אם חוק הגיור יעבור) למקום צרוב שמש, סחבקי, לא מתפקד, יהודי מאוד, שבו כל החשבונות והמיסים עליי, קרוע מפרוייקטי בנייה מושחתים ו/או בלתי-נגמרים, אבל מקום שבעיקר מרגיש שלי.
לפני שנסעתי לשליחות קניתי מחזיק מפתחות עליו כתוב בעברית "אין כמו בבית" עם תמונה של צב. חלק גדול ממה שהופך מקום לבית הוא החברים. אני חוזר אליכם חבר'ה, ולא דקה מוקדם מדיי.
השאלה האחרונה הנשאלת היא מה קורה עם הבלוג הזה. הוא נוצר כדי לדווח על חיי בנכר, אך מילא את ייעודו באופן חלקי בלבד; גם בגלל שכתבתי בו לעתים נדירות מדי, וגם בגלל שחלק מהפוסטים לא עסקו בכלל בצרפת אלא במה שקורה בארץ. אבל זה אולי מה שיעניק לו זכות קיום בירושלים. מה אתם אומרים?
להתראות בקרוב,
אלחנן
נהניתי לקרוא אותך ואת תובנותיך, גם אם לעיתים נדירות, ואשמח אם תמשיך לתחזק את הבלוג גם בארץ, אפילו בתדירותו הנוכחית.
השבמחקמן הסתם הריחוק הפיזי מהאירועים פה השפיע על אופן תפיסתך אותם ואולי גם הדגיש בפניך את חשיבותם והשלכותיהם וכך זכה הבלוג להתיחסות עיניינית לאירועי עמנואל, המשט ועוד כמה אירועים רחוקים יותר (בכל זאת, 21 פוסטים לא כולל זה...).