ציון במשפט תיפדה

אני עוקב בעצב ובחשש אחרי ההתפתחויות בעקבות פסיקת בג"צ בפרשיית בית הספר בעמנואל. מחר ימלאו את הרחובות שבהם חלפתי בדרכי מהאוניברסיטה לבית הוריי אלפי חרדים שיפגינו נגד מוסדות המדינה וזכותן לקבל הכרעות. כבר חשתי בעבר את הבושה החמוצה של נסיעה בקווי אגד נפרדים באותם רחובות, עומד או ישוב בקידמת אוטובוס שבו נשים נדחפות מאחור; אבל נראה שהפעם נפל דבר בישראל. עד כה העימותים בין החרדים למדינה התמקדו באירועים נקודתיים: פה נתיחת גופה, שם קברים עתיקים. דומה שכאן לראשונה העימות החזיתי הוא סביב זכותה של המדינה לקבוע עקרונות מוסריים וערכיים עבור כלל האזרחים, ולאכוף את מרותה על אי העמידה בהם. את האמת הפשוטה הזאת הבין הרב אלישיב כשהצהיר ש"המאבק הזה הוא המאבק של הדור, והמלחמה של הדור" וטען כנגד השופטים ש"הם לא רוצים לאבד את הגוף, אלא את הנפש."

את ההפגנה מחר ניתן לראות בשני אופנים, ואיני יודע איזה מהם חמור יותר. ייתכן שהחרדים מפגינים משום שהם אכן מאמינים שאפליה על רקע עדתי היא עיקר הלכתי או אמוני; שישנן עדות מסויימות בעם ישראל שרמתן הדתית נמוכה מזו של "העדה שלנו" בהגדרה. מצד שני ייתכן שההפגנה היא קריאת תגר על המדינה ועל עצם זכותה של נציגיה המוסמכים להחליט החלטות שיחייבו את הציבור החרדי. כנראה ששתי התשובות נכונות, ושתיהן מחרידות.

אבל את האפשרות השנייה שהעליתי אי אפשר שלא לראות בהקשר הרחב יותר של התנהגות של קבוצות בחברה הישראלית. לא סוד הוא שישנם תחומים בארץ ישראל - חברתיים וגיאוגרפיים - שמהם המדינה הסירה את ידיה זה מכבר ושבהם איש הישר בעיניו יעשה. אני מדבר לא רק על מערכת החינוך שכבר מאז קום המדינה מקבעת, באמצעות מימון, את האוטונומיה הכיתתית כברירת המחדל ה"טבעית" על חשבון הסולידריות הכללית. אני מדבר גם על יישובים הומוגנים, חלקם עם ועדות קבלה, שתושביהם אינם מכירים את השונה (לא רק בן עם אחר, אלא גם בן עמם שלהם!) ואינם מכירים בו. ואני מדבר על התנחלויות שמבחינת הקיצוניים שבתושביהם פסיקת בית משפט היא בבחינת המלצה בלבד, או אולי עצה רעה, ושעבורם שליחי בית המשפט בדמות חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל הם קלגסים.

"הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". את האנרכיה שמפניה הזהיר ר' חנינא סגן הכוהנים במסכת אבות אנו רואים כעת לנגד עינינו בדמות הפגנה (שאני מקווה שלא תידרדר לאינתיפאדה אלימה) תוך פריסה של אלפי שוטרים והצמדת מאבטחים לשופטי ישראל. המדינה הפריטה לדעת את מוסדותיה ואת ערכיה, ועכשיו היא משלמת את המחיר. כולנו משלמים את המחיר. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית אינה בהפגנת החרדים מחר, אלא בשתיקה הרועמת של הציבור הרחב ומנהיגיו שעומדים מנגד ואינם יוצאים באלפים לרחובות בהפגנת נגד.

קחו למשל את תגובתו של ראש הממשלה, הנציג הבכיר של המדינה והממסד, תגובה רפה ומגומגמת כצפוי. במקום לעמוד כסלע איתן מאחורי החלטת בג"צ ולהעמיד במקומם את כל הגזענים והרדיקלים החופשיים שמטרידים אותנו ומהלכים עלינו אימים, הוא קרא "לכל הצדדים הנוגעים בדבר לגלות איפוק [...] ולפתור את הבעיה בדרכי שלום ונועם". אפשר לשאול מי הם בדיוק "כל הצדדים הנוגעים בדבר?" ואם אני צד- איך ולמה אני אמור לנהוג איפוק? יש מחלוקות שחייבות להסתיים בהכרעה, ואסור שתסתיימנה בפשרה. המחלוקת שלפנינו היא אחת המובהקות שבהן.

בעוד פחות מחודש אני חוזר לעירי האהובה ירושלים ששמה שלום, עיר הצדק, קריה נאמנה, אך כל ישותה רקובה משנאת חינם, פירוד, פילוג, ריב ומדון.