פתחתי אותו באוהל של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה, שם קראו מגילת איכה. אני חושב שבעבר מתחתי כאן ביקורת על עיסקת שליט "המתגבשת" ועל גישת "בכל מחיר"; אבל ברגע ששמעתי שיש קריאת מגילה באוהל לא היססתי ללכת. תשעה באב הוא זמן של סולידריות ואהבת חינם. משפחת שליט במצוקה כבר 4 שנים וביקורי תמיכה מהסוג הזה רק יעשו להם טוב. מצאתי את עצמי יושב על המדרכה ממש מאחורי נעם שליט והרב הראשי מצגר שהגיע גם הוא וישב על שרפרף נמוך. ממצמץ מול הבזקי מצלמות התקשורת חשבתי כמה הולם לקרוא את המגילה כך, "ברחובה של עיר" כפי שתענית ציבור אמורה להיות על פי מקורות ההלכה. חשבתי גם כמה מוזרה וייחודית החוויה הזאת בטח מרגישה עבור נעם ואביבה שליט, שמצאו את עצמם בעל כורחם מנותקים מהבית הגלילי שלהם, כיפה מקומטת על הראש, בתוך ים של דוסים (וגם מאיר שלו) על מדרכה ירושלמית. מי ייתן ולא יסבלו עוד זמן רב.
התחנה הבאה שלי היתה בית גשר, ברחוב המלך דוד. הוקרן שם סרט תיעודי מתוך הסדרה "אז הרצל אמר" על עזיבה של צעירים (חילונים) את ירושלים, תוך התמקדות באיום הדמוגרפי הערבי והחרדי. כמו צפיה בפרק של "סרוגים" אין כמו קצת רפלקציה עגמומית לתשעה באב, כאילו שלא ידענו את כל זה מהחיים שלנו. מה שחמם את הלב היתה קבוצת הדיון אחרי הסרט. מעגל קטן של צעירים ירושלמים, חלקם מלידה וחלקם סטודנטים, שלמרות היותם זרים זה לזה קיימו דיון על עברה ועתידה של העיר. החומר מבאס, אבל בשום מקום בעולם לא ניתקלתי בחדוות דפי המקורות והעיסוק האובססיבי, הכמעט פתולוגי, באקטואליה ובערכים כמו בירושלים. זה מקום שבו לאנשים באמת אכפת ממה שקורה בחייהם ובסביבתם הפוליטית. נדמה לי שללא אותה אכפתיות וללא אותו קשר נפשי עמוק, החיים כאן היו קשים מנשוא עבור רובנו.
ביום תשעה באב הלכתי לפאנל במכון "פרדס", שוב על ירושלים. הוא התקיים באנגלית, והקהל שגדש את האולם עד אפס מקום הורכב ברובו מעולים אנגלוסקסים בגיל העמידה, בני דמותם של הוריי. יש המון אנשים כאלה בירושלים, וגם הם הביעו צימאון לעכשווי, למציק. לאן העיר הזאת הולכת מכאן? אולי אחד הרבנים בפאנל יוכל לתת תשובה? ראש קהילת "קול הנשמה" הרפורמית אמר שלמרות כל הקשיים בעיר הזאת הוא חש בר מזל בכל בוקר שהוא מתעורר בעיר ומגשים את חלומות הדורות הקודמים, והקהל הנהן בהסכמה.
את הצום חתמתי בבית אביחי, עם הקרנת פרק בסדרה החדשה "נבלות". הסדרה מבוססת על שני ספרים של יורם קניוק ועוסק בנקמה של זקני הפלמ"ח בדור הצעיר וחסר הגבולות שאינו מכבד את דור המייסדים. (זהירות: ספוילר!) בפרק הראשון, זה שהוקרן, זוג הזקנים האשכנזים מכה למוות ערס חצוף בחוף תל-אביב עם מקל הליכה ובקבוק שבור. יורם קניוק, שהשתתף בדיון על הסדרה לאחר הקרנתה הודה במובלע שזה חלומו הנסתר. הוא דיבר בתסכול רב על האלימות הפושה נגד זקנים ועל חוסר היכולת שלו לחצות את הכביש בתל-אביב ללא סכנת דריסה. אחרי הדיון יצאתי לחצר הפנימית ושברתי את הצום עם כוס מים קרים ורוגלך. בכל מקום בו הייתי בתשעה באב פגשתי אנשים מוכרים. ירושלים היא למעשה כפר קטן מאוד, ניגוד בולט לפריז שבה אתה אנונימי לחלוטין. האם לא ברחתי אל האנונימיות לפני שמונה חודשים?
זהו, חזרתי לירושלים. יקח לי זמן להתרגל לאינטנסיביות שלה, עיר שבה הכל מתנגן בווליום הרבה יותר גבוה מאשר במקומות האחרים שאני מכיר. אבל מבלי להשמע דביק מדי, זה באמת המקום היחיד שמרגיש כמו בית.
למעלה: הפגנה למען שחרור גלעד שליט בפריז, לפני כשלושה שבועות.
למטה: תשעה באב באוהל משפחת שליט, הרב הראשי מצגר ונעם שליט.
"בעוד פחות מחודש אני חוזר לעירי האהובה ירושלים ששמה שלום, עיר הצדק, קריה נאמנה, אך כל ישותה רקובה משנאת חינם, פירוד, פילוג, ריב ומדון."
השבמחקדברים שרואים מכאן, לא רואים משם.
טוב שחזרת
יש בה גם את זה וגם את זה.
השבמחקתודה
אלחנן
פוסט מקסים! ובעיקר אהבתי את האיזון שיצרת ביחס למשפחת שליט - בין עמדות אידיאולוגיות לאהבת חינם.
השבמחק