בשבועות האחרונים, הפך נושא הפוליגמיה, או ריבוי הנשים, לנושא החם בחברה הבדווית בדרום. זה אינו נושא חדש, כמובן, אך העיסוק בו גבר בעקבות קמפיין חדש שהשיק בסוף נובמבר ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות, ארגון גג של קבוצות נשים ערביות, תחת הכותרת "אין הצדקה לריבוי נשים". הקמפיין היה תקשורתי בעיקרו, ונועד להביא לתודעת הציבור הערבי את סבלן של הנשים הפוליגמיות דרך פוסטרים ועדויות אישיות.
כצפוי, הקמפיין לא התקבל בברכה בנגב, שם על פי ההערכות 40% מהמשפחות הבדוויות הן פוליגמיות. בסוף דרשת יום השישי בשבוע שעבר במסגד ברהט, הזהיר הדרשן את הציבור "לשמור על נשיו ובנותיו מפני ארגוני הנשים." בעידודם של ראשי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ואפילו של ראשי מועצות, הושק ברהט קמפיין נגדי בהובלת תנועה קיקיונית בשם "הועדה לשוויון זכויות האשה בנגב". הקמפיין הנגדי גנב את הלוגו והגרפיקה מהקמפיין המקורי, והתמקד בתופעת הרווקות המאוחרת (לא רק בביצה בקטמון, מסתבר):
"מהו הפתרון ל-7,513 נשים מעל גיל 30 בנגב ללא בעל?" שאלה מודעה בעיתון אלחדת' רטורית. "פוליגמיה – הפתרון השרעי!"
השיח' חמאד אבו-דעאבס, ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, הצטרף לחגיגה והאשים את תנועות הנשים בקבלת מימון מהממסד הציוני במטרה להלחם בריבוי הדמוגרפי הערבי. בראיון לשבועון הישראלי כּל אלערב הוא אמר שארגוני הנשים הורסות את האפשרות של רווקות מבוגרות להגיע לאושר שבחיי נישואין, ושלוּ הדבר תלוי בו היה גם אוסר על נישואין בין גברים ערבים לנשים ישראליות לא-ערביות.
עד כאן העובדות. עכשיו קצת חומר רקע להבנת התופעה.
בישראל פוליגמיה אסורה על פי החוק, ועונשה עד חמש שנות מאסר.
באסלאם מותר לגבר לשאת עד ארבע נשים, בתנאי שהוא מתייחס אליהן באופן שוויוני כלכלית ורגשית. פוסקי הדורות האחרונים הבינו את הבעייתיות בדרישה זו (פתחו ספר בראשית, קראו על אבותינו אברהם ויעקב, ותבינו במה מדובר) ואת הקטסטרופה החברתית שמשפחה פוליגמית יוצרת (שוב, נא לפתוח ספר בראשית), ופעלו לצמצום התופעה. כיום, התופעה מצומצמת למדיי בחברות הערביות, ובתוניסיה – החילונית שבמדינות ערב – פוליגמיה היא אף בניגוד לחוק.
בנוהג הבדווי המצב שונה. שם, זוכה האשה למעמד הקרוב יותר לזה של חפץ מאשר לזה של בן אדם. היא אינה נחשבת לישות משפטית, חסרת עצמאות כלכלית (אין לה בעלות על רכוש) ואינה יכולה לקבל החלטות הנוגעות למעמדה האישי. במשפט הבדווי אשה לעולם תהיה תחת חסותו של אפוטרופוס גבר: אביה או אחיה כאשר היא רווקה, ובעלה כאשר היא נשואה. לא פלא שמתוך תפיסה של האשה כחפץ העובר לסוחר, שבה הגבר הוא הכל והאשה היא לא כלום, קל יותר לממש ולהצדיק פוליגמיה.
כאן אולי המקום לציין שבחברה הבדווית, המונה כיום 200,000 איש בקירוב, קצב הריבוי הטבעי הוא 5.5% - מהגבוהים בעולם. משמע, הבעיה הזאת לא הולכת להיעלם בקרוב.
ישראל אינה המדינה היחידה בעולם המתמודדת עם התנגשות בין סולם הערכים של חברות מיעוט בתוכה ובין ערכי הדמוקרטיה והליברליות של הרוב. צרפת סערה וגעשה מוקדם יותר השנה כאשר התברר שגבר פוליגמי בעיר נאנט רשם את שלוש נשותיו כאמהות חד הוריות ודרש עבורן כספי ביטוח לאומי. בישראל, עשרות אלפי בדוויות עושות זאת תחת עיני החוק ואין פוצה פה ומצפצף.
ישראל התייאשה מזמן מיכולתה לאכוף את ערכיה על כלל הציבור. בעיקר, היא מפחדת מ"דת" (או הצורה שבה אנשים בוחרים להציג "דת") וחוששת להתעמת מולה ערכית. בשם פלורליזם מעוות היא מממנת מוסדות לימוד ללא תוכנית ליבה שיגדלו דור חדש של בורים. היא נמנעת באופן שערורייתי מלהגיב על מכתב רבנים-פקידים גזעני שפוגע בזכויות יסוד של 20% מתושבי המדינה. היא מתירה הפקרות חוקית בנגב ובשטחים בנושאי בנייה בלתי חוקית (שגם היא מוצדקת בנימוקים תרבותיים/דתיים).
פלורליזם הוא עיקרון חשוב, כל עוד הוא מתקיים במסגרת חוקי משחק ברורים ומוגדרים היטב על ידי השלטון המרכזי. אכיפת החוק, תוך דיאלוג מתמיד עם קבוצות המיעוט הוא הכרחי. אבל חוסר יכולתה של המדינה להתמודד עם קבוצות מיעוט הקוראות עליה תגר בשם ערכי דת או תרבות מוביל כבר היום לאנרכיה, וזו אולי התופעה המסוכנת ביותר לדמוקרטיה הישראלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה