באולם בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ישב קהל שבא לצפות בסרט "שלטון החוק", העוסק במצב המשפטי בשטחים. הסרט, בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ', מציג את החוק שהחילה ישראל בשטחים שכבשה בשנת 1967 דרך ראיונות עם האנשים שניסחו אותם והיו מופקדים על יישומה – שופטי בתי המשפט הצבאים לשעבר. רבים בקהל היו פעילי ארגוני זכויות אדם כגון ה"ועד נגד עינויים" ו"במקום" (שארגנו את ההקרנה), ונכחו גם אחרים שבאו מתוך התעניינות גרידא. אלו אנשים שנושא זכויות האדם בשטחים בוער בעצמותיהם וקרוב ללבם. רובם, יש לציין, ישבו בשקט מופתי באולם, בחושך, גם כשנגמר הסרט והכתוביות רצו על המסך. אך לכל אורך הסרט היה ניתן לשמוע רחש של צקצוקים וצחקוקים מרים לנוכח האמירות שיצאו מפיהם, או מפרי-עטם, של השופטים הצבאיים שהופיעו על המסך.
אפתח ואומר שמדובר בסרט טוב. הסרט מציג בצורה מדויקת למדי, לדעתי, את המשפט בשטחים, ונוגע בסוגיות העיקריות העולות חדשות לבקרים, כגון חובותיו וסמכויותיו של כובש במשפט הבינלאומי, חוקיות ההתנחלויות ותפיסת הקרקעות לשם בנייתן, מערכת הדין הנפרדת ליהודים ולערבים, האכיפה הלקויה של החוק כלפי מתנחלים, מאסרים מנהליים, עינויי נחקרים, ועוד. הסרט אינפורמטיבי, קולח, מסודר היטב, והמראיין-הבמאי מאופק בסגנונו, מבלי שהדבר יגרע כלל מעוצמת הביקורת שהסרט מעביר.
יחד עם זאת, לסרט גם מגרעות משמעותיות. הנרטיב ההיסטורי בסרט מתאר כמעט אך ורק את תולדות הכיבוש הצבאי בשטחים מזווית אמצעי הדיכוי והעוולות שנעשו כלפי העם הפלסטיני בשטחים. אין כמעט התייחסות לטרור הפלסטיני כנגד ישראל ומחוצה לה, למלחמות שניהלה ישראל בלבנון ובעזה, להסכמי אוסלו והשפעתם, לבניית גדר ההפרדה, ולתוכנית ההתנתקות. זו איננה בעיה של הטיה וחוסר איזון (אינני סבור שבמאי צריך בכלל להיות נטול פניות ומאוזן), אלא זו בעיה שמהסרט נעדר הרבה מן ההקשר החיוני להבנת המשפט בשטחים כפי שהוא עוצב לאורך השנים, ובמיוחד השנים האחרונות. עשורים שלמים מפרידים בין חלק מהמרואיינים, חלקם קשישים מופלגים, לבין זמן עשיית הסרט (הצעיר שבמרואיינים סיים את תפקידו ב- 2003). ככל שהסרט מנסה להציג נרטיב היסטורי, הוא איננו משכנע.
הסרט גם מניפולטיבי למדי, לעיתים בצורה בוטה. "אני בחרתי אילו חלקים מדברי המרואיינים תשמעו", מזכיר לנו הבמאי את המובן מאליו. ובקטע אחר, הוא אומר "הייתי צריך להביא כאן את עדותה של הנאשמת, אך בחרתי לראיין רק את מושאי הסרט – השופטים. זוהי בחירתי כבמאי." כאילו היינו ברצועת הפרשנות בדי.וי.די.. מדי פעם, הוא מכבה את תמונות הארכיון ההיסטוריות ומראה לנו, לצופים, את המסך הירוק שמאחור, את התפאורה, התאורה, והמיקרופונים, כמי שחושף בעיננו את כל הקלפים. אך זוהי אשליה. הבמאי שומר לעצמו כמה קלפים קולנועיים בשרוולו. המרואיינים מצולמים בשתי זוויות – מקדימה, פנים אל פנים עם המרואיין, ומהצד הימני והמונמך מעט של המרואיין. בדרך זו, הבמאי מבקש שנאמץ את זווית הראיה שבה ראו אלפי נאשמים פלסטינים את שופטיהם שעה שישבו על ספסל הנאשמים. על רקע הראיונות עם השופטים הופיעו שוב ושוב רצף של תמונות איקוניות של הסבל הפלסטיני – קהלים של נאשמים פלסטינים מבולבלים בבתי המשפט, אסירים מושפלים, זורקי אבנים מול רובי החיילים, מתנחלים אלימים, בתים הרוסים – כל זאת נועד לחתור תחת דבריהם של המרואיינים ולהציגם, לעיתים, באור שלילי ונלעג. רק בקטע אחד, בסרט של שעה וחצי, הוצגה תמונה של זירת פיגוע בתוך ישראל. מניפולטיביות איננה דבר רע. היא הכרחית עבור קולנוע תיעודי נשכני וביקורתי. הכלים הקולנועיים הללו נותנים לסרט את כוחו. אבל המניפולטיביות שבסרט היא גם הסיבה שהסרט בוודאי יקומם עליו את רוב פלגי החברה הישראלית שאינם מוכנים לאמץ את זווית הראיה של אויביהם.
השאלות הנשאלות בסרט טובות פעמים רבות מתשובות המרואיינים. כל המרואיינים הם משפטנים ועורכי דין חריפים, אשר לימדו לשונם זהירות. הם עונים בקרירות, סמכותיות, ודיוק. ואף על פי כן, ניכרות הבלחות של גילוי לב מצד שופטים שסבר פניהם החמור היה לסימן היכרם. רגע שיא נדיר בסרט הוא כאשר אחד השופטים בדימוס מודה כי בעת שישב על כס השיפוט בשטחים ידע שבמרתפי השב"כ מתקיימים עינויים, חרף מה שנכתב בדו"ח ועדת לנדוי לפיה השופטים הצבאיים לא ידעו כלל על עינויים והכאות של נחקרים.
השאלות ששואל הבמאי, אם כן, הן לבו של הסרט. הן נוברות במתח שבין משפט לצדק, בין שררת הכובש למגבלות החוקיות המוטלות עליו, ובין מחוייבות השופט לתפקידו מחד ולצו מצפונו מאידך. חלק מהשאלות הקשות צריכים לשאול את עצמם גם שוחרי זכויות האדם, המרשים לעצמם לצקצק בלשונם ולגחך מול תשובות השופטים בסרט – האם עדיף היה שבית המשפט העליון יימנע לגמרי מלהפעיל ביקורת שיפוטית על הנעשה בשטחים, מאשר הביקורת השיפוטית המוגבלת אותה הוא הפעיל? אולי באמת מי שאומרים שבתי המשפט בשטחים ובג"צ, אינם עושים צדק מתלוננים רק מפני שהם אינם שבעי רצון מן התוצאה? אולי באמת מהלך ההיסטוריה חזק יותר מכוחו של המשפט, וגם אילו כל שופטי הארץ היו פוסקים נגד עוולות הכיבוש מראשיתו, היו תולדות שליטת ישראל בשטחים מתגלגלים פחות או יותר כפי שהתרחשו? ואולי באמת ביטחוננו וחירותנו במדינת ישראל אכן אינם אפשריים בלא שלילת החירות והביטחון מהאוכלוסייה בשטחים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה