קמפיין חדש של המשרד לקליטת עלייה הצליח לעצבן רבים מחבריי היהודיים בחו"ל. המשרד הפיק לאחרונה שני סרטונים קצרים שהופצו ביוטיוב ומטרתם לעודד חזרה לארץ של יורדים ישראלים. בסרטון הראשון נראית בחורה עצובה חוזרת הביתה עם חברה האמריקאי. הוא חושב שהיא סרבה ללכת למסיבה בגלל שרצתה לבלות איתו ערב רומנטי בבית, עם נרות ומוזיקה, אך היא מתיישבת מול מסך המחשב ועליו הכיתוב בעברית "יום הזכרון". הסרטון מסתיים בדברי הקריין: "הם תמיד יישארו ישראלים. בני הזוג שלהם לא תמיד יבינו מה זה אומר." הסרטון השני מציג שיחת וידיאו בין זוג מבוגר לנכדתם. כאשר הם שואלים את הילדה, חנוכיה דולקת מאחוריהם, איזה חג היום, הילדה עונה "כריסמס", מול מבטיהם ההמומים של סבא וסבתא והנבוכים של אבא ואמא.
הקמפיין הזה הגיע לידיעת חבריי בחו"ל, עד כמה שאני מבין מפייסבוק, בעקבות כתבה של ג'פרי גולדברג בעיתון the Atlantic תחת הכותרת הסנצסציונית "ממשלת נתניהו מציעה לישראלים להמנע מנישואים עם יהודים אמריקאים". עם כותרת כזו, איך לא ייעלבו חבריי היהודים האמריקאים? אבל הכותב טעה לחלוטין בהבנת המסר של הקמפיין. ראשית, מפני שהוא לא מיועד ל"יהודים" אלא ל"ישראלים" – וההבדל גדול; ושנית, מפני שהוא לא מתעסק בשאלה עם מי ראוי לאותם ישראלים להתחתן אלא איפה ראוי להם לחיות. על האבחנות הללו ראוי להקדיש כמה מילים.
אני טוען שהקמפיין מיועד לישראלים ולא ליהודים מפני שסכנת ההתבוללות התרבותית בחו"ל מאיימת בעיקר על היורד הישראלי הטיפוסי, החילוני, לא הדתי. אדם דתי שעוזב לאמריקה ימצא את מוסדות החינוך המתאימים לחנך את ילדיו לגבי ההבדל בין חנוכה וכריסמס, וישקיע את הכסף הרב הכרוך בכך. היורד החילוני, כנראה שלא, ולכן סכנת ההתבוללות שעליה הסרט מצביע אמיתית. בצדק העיר אחד מחבריי האמריקאיים, מחנך בבית ספר יהודי בסן-פרנסיסקו, שגר בארץ כמה שנים: "איפה הקמפיין המקביל של הארגונים היהודיים בארה"ב? כי כמה מחברי הדתיים הפכו חילונים כשהגיעו לארץ." אבל כאן בדיוק טמונה חוסר ההבנה. כי "חנוכה" של הסרטון של משרד העלייה הוא לא חנוכה יהודי אלא חנוכה ישראלי, חנוכה שמבוסס אולי על היהדות אך איבד מזמן כל מימד דתי. חנוכה ששווה בערכו ליום הזכרון. ה"חנוכה" שהסרט מקדם הוא חנוכה של נרות , מסיבות וסופגניות, לא של "על הניסים". "למה מעודדים את הישראלים לחזור לארץ? הלא הם יכולים לחיות כיהודים טובים גם כאן!" שואלים, נעלבים, חבריי האמריקאים. התשובה היא שמשרד הקליטה אינו מעוניין ביהודים טובים, אלא בישראלים טובים, או בלשון הקמפיין עצמו: "לפני ש'אבא' יהפוך ל'Daddy' זה הזמן לחזור ארצה."
ג'פרי גולדברג מלין על כך שהקמפיין הוא שלילי במהותו. במקום לציין את היתרונות שבחיים בישראל, הוא טוען, הסרטונים מתמקדים ב"סכנות" בחיים בחו"ל. לכך יש לי שתי תשובות: ראשית, חוץ מהמצב הכלכלי השפיר בישראל יחסית לזה של ארה"ב (כרגע), ישראל היא לא מקום אטרקטיבי במיוחד עבור יהודות העולם, ולכן הפחדה היא כלי יעיל. שנית, יש הרבה מה לומר בזכות מאפיינים תרבותיים שאינם דתיים כמו שפה או מנהגים חילוניים (יום הזכרון). הישראליות החדשה הפכה למשהו מוחשי עם הזמן, והיום יש לה כוח. מעבר להיותה של העברית כלי שאין שני לו בהנגשת המורשת היהודית לעם ישראל, היא הפכה כבר למאפיין תרבותי של לאומיות ישראלית, לאומיות שאני מאמין – יש ערך בשימורה. אבל גולדברג, שמזלזל בחשש מפני התבוללות (לא דתית, תרבותית!), ממקד את הדיון בשאלה עם איזה יהודי ראוי לישראלי להתחתן, כאשר כל מטרת הקמפיין היא לשמר את התרבות הישראלית ולהחזיר ישראלים ארצה.
מדינת ישראל הוקמה כמפלט לעם היהודי, כמקום בו יוכלו יהודים שרוצים בכך לממש את מורשתם הדתית והתרבותית באופן חופשי ומלא. היא השיגה את המטרה הזו. האם ראוי שגם כיום תמשיך המדינה לרדוף אחרי אנשים שבחרו במודע לוותר על הדברים הללו ותשקיע הון עתק (כ-3 מיליון ש"ח, לפי הפרסום האמריקאי) בהחזרתם ארצה? מסופקני. אבל יש מקום לדיון נוסף.
אלחנן היקר תודה על הדברים. לגולדברג יש כנראה קשיים בהבנה. בלי כל קשר הרי המדינה או הסוכנות השיקו בעבר גם קמפיינים נגד התבוללות המיועדים ליהדות התפוצות. לראיה: http://cafe.themarker.com/post/1208592/
השבמחקחילוני אמיתי שכמותי לא פוחד מ"התבוללות" כפי שמכנים את הנישואים של יהודי עם לא יהודיה, גם אם מדובר בשני חסרי דת. הרי האתגר של היהדות הישראלית ובכלל הוא ליצור תוכן יהודי חילוני, אם יש בכלל דבר כזה. או אז מדינת ישראל יכולה לשחק תפקיד חיובי, כל עוד היא מופרדת מהדת במהותה.... כדברי יעד חביר שמגיב על הפוסט שבקישור: "העתיד של התרבות היהודית/ישראלית במאה העשרים ואחת תלוי ביכולת ליצור תרבות פתוחה ועשירה שתתייצב בכבוד לצד תרבויות העולם. וזה תלוי כמובן קודם כל ביכולת שלנו לחיות בשלום עם שכנינו."
אבחנה מעניינת וחשובה, אבל כשמדובר ברגשות, במיוחד עלבון, ההיגיון הולך לישון... אני חושבת שהדבר העיקרי שמפריע ליהודים האמריקאים מעבר לעלבון האישי שמקורו באי הבנה כפי שהבהרת, הוא שיש מישהו שחושב שהוא יכול להגיד לאזרחים אמריקאים (גם אם ממוצא ישראלי) מה לעשות עם החיים שלהם, שזה בניגוד לכל ערך אמריקאי אפשרי. גם הקמפיין של הנעדרים זכה לרעש גדול מאותן שתי סיבות.
השבמחקולסיום אנקדוטה - הייתי בסוף השבוע באיזו הכשרת צוות שבה רוב המשתתפים היו ישראלים והמיעוט אמריקאים. כל אחד היה צריך לכתוב את שלט המחאה הפרטי שלו נכון לאותו רגע, ואחת האמריקאיות כתבה "people have the right to make their own decisions" זה הדבר הראשון שעלה לה בראש כשהיא חשבה על "החברה הישראלית". הקמפיין הזה הוא תמצית הישראליות: הוא נוטל לעצמו את הזכות להגיד למישהו אחר איך לחיות ולמה מה שהוא עושה עכשיו לא בסדר...