יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

חוק המואזין: על טקסט וקונטקסט

הצעת החוק של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) להגביל את עוצמת קול הקריאה לתפילה במסגדים נתנה עוד הזדמנות ליוני הליכוד לצקצק בלשונם ולהציג עצמם כמתונים ולנציגי הציבור הערבים להלין, שוב, על גזענותה של ישראל. כרגיל, הדיון הענייני בתוכן החוק נפל קורבן למשחק הפוליטי המוכר ולעמדות שכל צד, באופן רובוטי, חייב להשמיע.


החוק של מיכאלי הוא תיקון לחוק למניעת מפגעים משנת 1961. התיקון מבקש לקבוע כי שימוש במערכת כריזה בבתי תפילה יוגדר כמפגע רעש וייאסר. ברור שהחוק מכוון למסגדים ולא לבתי כנסת או כנסיות, שאינם נוטים להשתמש במערכת הגברה כדי לקרוא למאמינים לתפילה.


אבל מחקר משווה שערך לאחרונה מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבקשתה של מיכאלי מגלה שישראל היא לא המקום היחיד בעולם בו מנסים להלחם בווליום הגבוה הבוקע מהמסגד. באירופה, ההתנגדות למסגדים נשמעת עוד בשלב הניראוּת; בשוויץ למשל נאסרה בניית צריחים למסגדים בעקבות משאל עם. ברוב מדינות אירופה הקהילות המוסלמיות המקומיות אינן מנסות אפילו לבקש אישור להשמעת הקריאה לתפילה. הולנד היא החריגה במקרה זה, שם הושווה בחוק קול המואזין לקול פעמוני הכנסייה, אבל גם באמסטרדם הוטלו מגבלות על העוצמה והקריאה לתפילה נשמעת רק ביום שישי. בעיר מרסיי נבנה בימים אלה המסגד הגדול, אך השמעת הקריאה לתפילה אסורה בצרפת. אלטרנטיבה יצירתית שעלתה שם לדיון היא הקרנת אלומות אור סגולות למשך שתי דקות כתחליף לקריאת המואזין.


גם בעולם הערבי עוצמת המסגדים וריבוי הקריאות החופפות לתפילה עוררו פולמוס. פסק הלכה של המופתי של מצרים שיח' עלי גומעה איפשר סנכרון של הקריאות לתפילה ב-4,000 המסגדים בקהיר. בסעודיה האולטרה-אסלאמית הוטלו מגבלות על עוצמת הקול במסגדים, הוסרו מגברים, ונקבע כי הרמקולים ישמשו לקריאה לתפילה בלבד, ולא למטרות אחרות.


אפילו בישראל הקטנה שלנו נאכפו חוקי הסביבה על מסגד בשיח' ג'ראח בשנת 1992, אז הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המואזין וליד דיטי בחריגה מעוצמת הרעש המותרת בשעות הלילה. השופט קבע בהחלטתו כי "הבטחת קיום סדר ציבורי ושמירה עליו הינו עקרון עליון ועל השלטון להבטיחם גם במקומות הקדושים. הקריאה לתפילה יכולה להתקיים ולהתבצע בצורה תקינה ומסודרת גם ללא רמקול או עם רמקול, ברמת רעש המותרת בחוק." פסק דין דומה של בית המשפט העליון בהודו משנת 2005 קבע שהגבלת הקול הבוקע ממסגדים אינה פוגעת בחופש הביטוי או בחופש הדת במדינה.





אז למה הצעת החוק של מיכאלי מכה גלים? משום שכמו בתחומים רבים בחיינו, הקונטקסט חשוב יותר מהטקסט. בימים בהם חוק מתריס רודף חוק מתגרה, במיוחד מבית היוצר של מפלגת ישראל ביתנו, גם חוק שיש בבסיסו הגיון אזרחי ואף דאגה לאיכות הסביבה לא יוכל להתפרש אלא כפרובוקציה ובריונות. מיכאלי עצמה תרמה לרושם הזה כאשר בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה ש"בבתי תפילה ייאסר השימוש במערכות כריזה על מנת לקרוא למתפללים או על מנת להעביר מסרים דתיים או לאומיים." העניין, אם כן, הוא לא בעוצמת הרמקול אלא בתוכן שהוא משדר. וכאן, למעשה, טמון הנזק הגדול בגל החוקים האגרסיביים העובר על ישראל. החוקים הללו מעוררים טינה, מרעילים את האווירה הציבורית, ומונעים דיון פתוח וכן בבעיות העומדות על הפרק.


אז עוד הצעת חוק מתלהמת של הימין תופל. הליכוד יוכל להתהדר בליברליות, ישראל ביתנו תזכה בכמה נקודות בקרב בוחריה, ושום דבר לא ישתנה. ערבים ויהודים ימשיכו לסבול ממטרד רעש בלתי סביר בכל שעות היממה, וכל זאת משום שמעשיה של מיכאלי אולי רצויים, אבל כוונתה אינה רצויה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה