פרשת וישלח: על אונס, התבוללות ומה שביניהם

הבוקר ארחתי בביתי חוג קטן של חברים לדיון על פרשת שבוע. כמארח, לקחתי על עצמי לקרוא את הפרשה מבעוד מועד ולהנחות את הדיון. אולי בגלל המאסר של משה קצב, הסיפור שמשך אותי היה הפרשיה המפורסמת על "אונס דינה" (המילה אונס כמובן לא מופיעה בתורה בהקשר זה).

תקציר הסיפור: שכם בן חמור פוגש את דינה בת יעקב אבינו, שוכב איתה ומענה אותה. לאחר מכן הוא מתאהב בה ורוצה למסד את היחסים. בניסיון לתקן את שעשה הוא פונה לאביו, וזה ניגש למשפחת יעקב ומבקש את ידה של דינה – שום מחיר לא יהיה גבוה מדי. בני יעקב מחליטים להציב תנאי כבד: על אנשי שכם למול את ערלתם, כדי להיות "עם אחד" עם משפחת יעקב. אך זהו תכסיס. שלושה ימים לאחר המילה הקולקטיבית באים שמעון ולוי בני יעקב והורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים, ובוזזים את הרכוש. יעקב חושש מפני העדיפות המספרית של אויביו שתביא להשמדת משפחתו כנקמה, אך בניו חמומי המוח משיבים רק "הכזונה יעשה את אחותנו" ובכך נגמרת הפרשה.

אני רוצה לטעון שהתגובה של שמעון ולוי, יותר מאשר תגובה ספונטנית לאונס דינה, היא תוצר של הפנמת ערך משפחתי שנוצר עוד בימי אברהם: לא מתחתנים עם עמי כנען.

את האינדיקציה הראשונה לרתיעה מנישואין עם בני הארץ מבטא אברהם בפרשת חיי שרה. הוא מזמן אליו את עבדו ומבקש ממנו לקחת אשה לבנו מארץ מולדתו ולא מבנות הכנעני שבקרבו ישב. אברהם לא מסביר מדוע רעים בעיניו בני הארץ, ואף מוסיף אזהרה נוספת לעבדו לא להחזיר את בנו לארץ מוצאו. אז אברהם רוצה לשבת בארץ כנען, אבל לא רוצה שבנו יתחתן עם המקומיות. למה בעצם? בשלב זה, לא לגמרי ברור.

שני פרקים מאוחר יותר מתחתן עשו עם שתי נשים כנעניות. הוריו, יצחק ורבקה אינם מזהירים אותו נגד הצעד, אך נאמר שם "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה". מה הרגיז אותם? המפרשים מסבירים שיהודית ובשמת, נשיו של עשיו, עבדו עבודה זרה. במקום אחר נאמר שכנען, בנו של חם והאב המיתולוגי של עמי כנען, קולל להיות עבד. בכל מקרה, הם לא נותנים ליעקב לחזור על הטעות של עשו. רבקה, שמגלה העדפה ברורה ליעקב על פני עשו, ושמוכיחה שאמא פולניה לא צריכה לבוא דווקא מפולין, אומרת לבעלה: "קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים?" יעקב מבין את הרמז ומצווה על בנו לנסוע לדודו לבן, בפדן ארם. עשו, שמעולם לא אמרו לו מה רע בנשים שבחר, רואה את האח המועדף נוסע להשתדך ומחליט גם הוא לקחת אשה מהמשפחה, את בתו של דוד ישמעאל, מחלת.

בפרשתנו סכנת ההיטמעות עולה שוב. דינה יוצאת "לראות בבנות הארץ" – אותו ביטוי בזוי בו השתמשה רבקה. הצעד הקיצוני של שמעון ולוי, דרישת המילה, אינו רק תכסיס להחליש פיזית את אויביהם; הם כאילו אומרים לאנשי שכם: "אתם חושבים שבאמצעות צעד סמלי תוכלו להיות כמונו? טעות בידכם. לעולם לא ניטמע בכם, כנענים!" גם הביקורת של יעקב נגד בניו אינה מכוונת למניע שלהם, אלא לקיצוניות הרבה של המעשה שעשו, שיכול היה להביא כלייה על המשפחה.

לאחר ההבדלות מהעמים שמסביב, הגיע הזמן לתת למשפחת יעקב, שבעוד זמן קצר יהפוך ל"עם ישראל", תוכן חיובי. האל מצווה את יעקב לבנות לו מזבח בבית אל, שיוקדש לאל שנגלה אליו והציל אותו מפני עשו אחיו. יעקב מורה לבני משפחתו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם", וקובר באופן טקסי את הנזמים והפסלים שלהם מתחת לעץ בשכם. כמו במעמד הר סיני בו קיבלו בני ישראל את התורה, משפחת יעקב נטהרים ומחליפים את בגדיהם. המשפחה מצהירה על נאמנות לאל אחד.

בפוסט הקודם כתבתי על הכעס של יהודים אמריקאים כלפי מה שנתפס בעיניהם כהטפה ישראלית נגד התבוללות. אבל לאינסטינקט ההישרדות של בני ישראל, ולהתבדלות התרבותית מהעמים שמסביב, יש מסורת עתיקת יומין.