כשהגיע ג'ק טיגיטיגי קונור לגיל שלושה חודשים, נתנו לו הוריו שם ערבי: מועאויה.
"בסודאן אומרים שאם אין לך שם ערבי, בעולם הבא לא יהיה לך שם בכלל," הוא אמר לי.
פגשתי את ג'ק בדירה מרופטת במרכז ירושלים, אליה הוא מגיע פעם בשבוע אחרי העבודה לתרגל את האנגלית שלו עם חבורה של סטודנטים מתנדבים. ג'ק הוא בחור חייכן וחברותי שמתחרט על האנגלית המדרדרת שלו מאז שעזב את סודאן.
כששאלתי אותו בן כמה הוא, ענה ג'ק שהוא בין הגילאים 24-28.
"אנשים באזור הכפר בסודאן יודעים את תאריך הלידה שלהם לפי ארוע חשוב שהתרחש באותו זמן. כשאני נולדתי סללו את הכביש בין ניאלה לזארינג'ה. זו היתה הדרך הסלולה היחידה בדארפור, אבל לקח יותר מחמש שנים לסלול אותה, אז אני לא יודע את תאריך הלידה המדוייק שלי."
ג'ק נולד בכפר סאנה, הנמצא בהרי המארה. הוא משתייך לשבט "פור" שעל שמו קרוי אזור דארפור (מילולית: בית ה"פור"). אביו נטש את המשפחה כשג'ק היה צעיר, ואמו נאלצה לגדל את ג'ק ואת שלושת אחיו לבדה.
לאחר ששני אחיו הגדולים עזבו את הבית, נותר ג'ק המפרנס היחיד. בשנת 1999 הוא נשלח לכפר מרוחק ללמוד קוראן במסגד.
"בסתיו הייתי עובד בשדות למשך שלושה חודשים, ובשאר השנה הייתי לומד במסגד."
במסגד למד ג'ק רק לקרוא ולשנן את מילות הקוראן, שאותן לא הבין. עם זאת, תוכנית הלימודים החלקית במסגד היתה הדרך היחידה עבורו לפרנס את המשפחה.
"החלטתי לבזבז את הזמן שלי כדי שאחי הקטן יוכל ללמוד באוניברסיטה," הוא אומר.
יום אחד בסוף שנת 2002, ג'ק היה בשוק שם פגש קרובי משפחה רחוקים והתלווה אליהם לביתם.
"באותו יום התרחשה התקפה גדולה במסגד. הג'נג'ויד [מיליציות ערביות] שרפו את כל מה שהיה ברשותי, אפילו את הבגדים שלי," הוא אומר. "הג'נג'ויד לא חיים בכפרים משלהם, אלא נודדים ממקום למקום. הממשלה מבטיחה להם את האדמה והכסף של אנשי דארפור. היא אומרת להם: 'תהרגו אותם וקחו את הדברים שלהם, הם שלכם."
בני משפחתו של ג'ק ברכו אותו על מזלו הטוב משום ששרד, והסיעו אותו בחזרה לכפרו. הוא עבר ללמוד במסגד אחר, הפעם בכפר גולול שבהרי המארה, קרוב יותר לביתו. חודשיים לאחר מכן, גם המסגד הזה הותקף. אחד מחבריו של ג'ק נהרג והשני איבד את עינו בהתקפה, בזמן שנמלטו מהמסגד. ג'ק נשאר בפנים וניצל.
"הג'נג'ויד הגיעו מכיוון אחד ומורדי הטורה בורה [קבוצת מורדים דארפוריים] הגיעה מהכיוון השני. עד שעה חמש הם הביסו את הג'נג'ויד, אך אלה שברחו מהמסגד נהרגו."
לאחר המתקפה החליטה אמו של ג'ק להחזיר אותו לכפרו, שם ילמד קוראן עם שכן מלומד. לא חלפו שלושה שבועות וכפרו של ג'ק הותקף. ג'ק מספר שעשרים אנשים נהרגו בו ביום.
"בשעה חמש בבוקר הג'נג'ויד הקיפו את הכפר, רכובים על סוסים וגמלים. חברו אליהם חיילי ממשלה בכלי רכב."
התוקפים התעמתו עם כוחות המורדים בזמן שג'ק ומשפחתו נמלטו לעבר הרי המארה. התוקפים הצליחו להשמיד שישה כפרים שכנים, בנוסף לכפרו של ג'ק. אמו של ג'ק חשה כי האזור הפך מסוכן מדי, ושלחה אותו לעיר ניאלה, שם עבד במשך שלושה חודשים. לאחר מכן המשיך לבירה, ח'רטום.
"תכננתי לעבוד וללמוד, אבל המצב בח'רטום היה גרוע ביותר באותה תקופה. הייתי מבולבל ומאוכזב מכך שלא סיימתי את בית הספר או את לימודי הדת במסגד. פשוט לא ידעתי מה לעשות."
בעצת חבר, נרשם ג'ק ללימודי אנגלית בי.מ.ק.א בח'רטום, שם למד שלוש שנים והגיע לרמת המתקדמים.
"כל המורים היו כל כך מרוצים ממני," הוא אומר. "המטרה שלי היתה ללמוד באוניברסיטת ג'ובה בח'רטום, שם ניתנים קורסים רבים באנגלית. בינתיים, למדתי ערבית ברחובות ח'רטום."
לאחר מתפקה של מורדים דארפוריים על העיר אם-דרמאן הסמוכה לבירה במאי 2008, החלה הממשלה לעצור ולהרוג דארפוריים שחיו בבירה, אומר ג'ק.
"אנשים משבטי הזח'אוה והפור, שהם השבטים הגדולים בדארפור, נתפסו על ידי המשטרה, הוצאו להורג, וגופותיהם הושלכו לנילוס. אנחנו [הדארפורים] הפכנו למעין אסירים במחנה מאסר."
ג'ק מספר שהממשלה התמקדה בעיקר בשתי קבוצות של דארפורים: כאלה שהביעו רעיונות מהפכניים וכאלה שהגיעו לבירה מדארפור לאחרונה, משום שנחשדו כמורדים.
ככל שח'רטום הפכה מסוכנת מדי עבור ג'ק, הוא החל לשקול את האפשרות לברוח מסודאן. הוא נסע לקהיר, שם פגש חבר סודאני שחי שם כבר חמש שנים. יחד הם בחנו את אפשרויות העזיבה של ג'ק.
"קניה היתה במצב גרוע ביותר; אם הייתי מגיש בקשה רשמית לאמריקה או לאירופה הדבר היה יכול לקחת עד חמש שנים. במצרים לא היה כסף או אוכל, והיחס לסודאנים היה רע. אז האפשרות היחידה היתה ישראל. עד אז, לא שמעתי עליה בכלל."
"חבר שלי אמר לי: 'או שתיהרג על ידי משטרת הגבול [המצרית], או שתצליח להכנס."
ג'ק אומר שהמניע המרכזי שלו במסע לישראל היה האפשרות ללמוד, לא רצון לעבוד.
"הרגשתי שאני חייב לרכוש השכלה, וחבר שלי אמר לי שאוכל ללמוד אם אסע לישראל."
באוקטובר 2008 ג'ק הוסע לגבול הישראלי על ידי בדואי מצרי, יחד עם חמישה סודאנים נוספים שאת רובם לא הכיר.
"היה לילה, והמשטרה המצרית החלה לירות עלינו לפני שהגענו לגדר," הוא אומר. ובכל זאת, ג'ק הצליח להכנס לישראל.
היום, שנתיים מאוחר יותר, ג'ק חי בנחלאות עם שלושה סודאנים נוספים ועובד כאיש ניקיון בקופת חולים בבית"ר עילית. הוא עדיין לא ויתר על החלום לרכוש השכלה פורמלית.
"הבעיה היא שאני לא מרוויח מספיק כסף כדי לממן אפילו שנת לימודים אחת," הוא אומר. "אני לא מרוצה. אם שיגרת החיים שלי תמשיך להיות רק עבודה ושינה, אני אעדיף לעזוב. בעזרת האל, אם יהיה שלום בסודאן אחזור לדרום סודאן ללמוד."
ג'ק רוצה ללמוד סיוע הומניטרי באוניברסיטה.
"יש כל כך הרבה עבודה לעשות בסודאן ובשאר אפריקה," הוא אומר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה