ימים אלה שבין כסה לעשור מתאימים, אני חושב, לעיסוק בנושאים קצת כבדים. היחס שבין יהודים לגויים, או בלשון נקייה מעט יותר- בין ישראל לעמים, הוא אחד הנושאים האלה. השורות הבאות הן בסימן חשבון נפש, לא לבעלי לב חלש.
***
פתחו את המחזור לראש השנה ותגלו את המתח המטריד הזה במלוא נוכחותו. בחג הזה, פרטיקולריות ואוניברסליות משמשים בערבוביה. את הנוסח המיוחד של תפילת שמונה עשרה אנחנו פותחים בראש השנה במילים הבאות:
"ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים".
אך מייד אחר כך:
"ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך. שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך."
ראש השנה הוא גם החג האוניברסלי של "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" (מתוך הפיוט המפורסם "ונתנה תוקף") אבל גם של ברית מיוחדת בין האל לעם ישראל: "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים". זהו חג אינקלוסיבי של "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" ואקסקלוסיבי "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה".
כל זה היה נשאר במישור התיאורטי וחולף לי לגמרי מעל הראש אלמלא התארח השנה בדירתנו בארוחת החג נזיר פרנציסקני נחמד בשם אוסקר. הוא עמד בשקט כאשר שרתי בנעימה את נוסח הקידוש החגיגי: "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקידשנו במצוותיו [...] כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים." והוא הבין עברית מצוין. בגלל שהחג נפל השנה על מוצאי שבת, הוא זכה לשמוע גם את נוסח ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים [...] הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך." ה"עמים" הם בצד של החול ושל החושך. קשה להתעלם מכך כאשר בן לאחד ה"עמים" עומד ממש לידך.
***
תמיד הסברתי לעצמי שאמנם אין לי דרך לדעת מדוע בחר ה' דווקא בנו היהודים, אבל אני כן מבין את מהותה של אותה בחירה. זו לא בחירה גזעית או אתנית, בחינת ה"פולק" הגרמני, אלא בחירה שהיא הטלת אחריות: משום מה, העם היהודי נבחר לשאת שק של חובות על הגב וכך לעבוד את בוראו. כך, בדרך פולנית משהו, גאוות הבחירה הופכת לנטל מעיק שאל לאחרים להתקנא בו. אם מישהו רוצה להצטרף לעם שלנו (ואנחנו לא ממש מבינים למה ירצה לעשות את זה), אהלן וסהלן. אם לא- לא ממש אכפת לנו.
אבל אני נוכח לגלות שפחות ופחות יהודים שותפים לפרשנותי. אולי אני טועה והיהדות היא דת גזענית חסרת תקנה? אולי כל חיי עסקתי באפולוגטיקה כדי לישון טוב יותר בלילה? האם האל "קידשנו במצוותיו וציוונו" או רק "קידשנו"? אנחנו יודעים מה הנצרות אמרה על כך, וממנה כל האנטישמיות המודרנית, אבל מה אנחנו אומרים לעצמנו?
***
הציונות הפכה את בעיית היחס האישי של היהודי לגוי מבעיה קיומית ודוחקת (תקראו הרצל) לבעיה תאורטית ורחוקה. בשביל היהודי הישראלי במאה ה-21, תוך פרק זמן היסטורי קצר ביותר, הפך ה"גוי" משכן עם פנים ושם (לטוב ולרע) לרעיון אמורפי, שבדרך כלל פועל נגדנו. אנחנו, היהודים בישראל, חיים בסביבה שהיא "גוי-ריין". לפעמים העולם הלא יהודי מתפקד כחור שחור שבולע יהודים, כמו בקמפיין הפרסום של תוכנית 'מסע' שהשווה אדם מתבולל לנעדר שלא נודעו עקבותיו. זאת, כמובן, מבלי לעסוק בתכנים החיוביים של היהדות שמהם יהנה בעתיד אותו יהודי בישראל. למה לעסוק בתכנים חיוביים? הרבה יותר קל ואפקיטיבי לעסוק בהפחדה.
קחו למשל את דו"ח גולדסטון. סרבנו לשתף פעולה עם הועדה מתוך הנחה שכולם נגדנו. אחרי שהתפרסם הדו"ח החמור צווחו הפוליטיקאים שלנו שהמטרה סומנה מראש ושכולם אנטישמים. שכחנו שאנחנו סימנו את האו"ם מראש ושגולדסטון עצמו הוא יהודי חם ואפילו ציוני, לדברי בתו. מישהו בכלל קרא את הדו"ח?
יש כמובן הנוסח המקומי של הגוי, הערבי. אבל מי מאיתנו מכיר ערבי באופן אישי? למי מאיתנו יש חבר ערבי? הערבי הוא במקרה הטוב איש השרות שממלא את הפיתה או את מיכל הדלק ובמקרה הרע האויב שנתקלים בו במחסום או דרך הכוונת. הוא שקוף. יותר צעירים ישראלים ניגשים לבגרות בצרפתית מאשר בערבית, משל היתה ישראל ממקומת בין לוקסמבורג לליכטנשטיין. זה עצוב אבל נכון: המשפט היחיד שכל צעיר יהודי-ישראלי יודע להגיד בערבית מדוברת זה "עצור או שאני יורה". מצד שני, אולי זו ההוכחה לכך שאנחנו הצבא המוסרי בעולם.
***
כשפוליטיקאים ישראלים מתחילים להיזכר ביהדותם אני מתחיל לחשוש.
פעם זה היה ביבי, עוטה כיפת בד שחורה מקופלת, שלחש על אוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי" כדי לגרד עוד כמה קולות מש"ס. לא מזמן אמר לשר החוץ הגרמני שלא יתן להפוך את הגדה המערבית לנקייה מיהודים: "יודן-ריין".
לאחרונה היה זה אהוד ברק שהחל לצטט אמרות חז"ל בדבר המחיר הראוי לפדיון שבויים, כאילו היה גלעד שליט יהודי שנחטף בתחום המושב וברק ראש הקהל שעומד לשאת ולתת עם הפריץ.
היום שמעתי הקלטה של שמעון פרס המשווה בפאתוס היידישאי האופייני לו את היטלר, סטאלין ואחמדינג'אד. "מדוע כל הצוררים פוגעים דווקא ביהודים?" שאל/היתמם פרס. היטלר, נכון. סטאלין, ניחא. אבל אחמדינג'אד? פרס, שכחת שקרה משהו באמצע? שכחת שהיום "היהודי" זה לא הרשל הסנדלר שמחכה רועד בשטעטל כשברקע דוהר לכיוונו הקוזאק עם הגרזן? היום ליהודי יש כור אטומי וצי של F-16. היום היהודי כבר לא יהודי. הוא ישראלי. אתה, מר פרס, עזרת לו להיות כזה. כך שאני בספק, מר פרס, אם יללת הקורבן הנצחי תמשיך לעבוד עוד הרבה זמן.
***
פתחו את המחזור לראש השנה ותגלו את המתח המטריד הזה במלוא נוכחותו. בחג הזה, פרטיקולריות ואוניברסליות משמשים בערבוביה. את הנוסח המיוחד של תפילת שמונה עשרה אנחנו פותחים בראש השנה במילים הבאות:
"ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים".
אך מייד אחר כך:
"ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך. שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך."
ראש השנה הוא גם החג האוניברסלי של "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" (מתוך הפיוט המפורסם "ונתנה תוקף") אבל גם של ברית מיוחדת בין האל לעם ישראל: "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים". זהו חג אינקלוסיבי של "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" ואקסקלוסיבי "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה".
כל זה היה נשאר במישור התיאורטי וחולף לי לגמרי מעל הראש אלמלא התארח השנה בדירתנו בארוחת החג נזיר פרנציסקני נחמד בשם אוסקר. הוא עמד בשקט כאשר שרתי בנעימה את נוסח הקידוש החגיגי: "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקידשנו במצוותיו [...] כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים." והוא הבין עברית מצוין. בגלל שהחג נפל השנה על מוצאי שבת, הוא זכה לשמוע גם את נוסח ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים [...] הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך." ה"עמים" הם בצד של החול ושל החושך. קשה להתעלם מכך כאשר בן לאחד ה"עמים" עומד ממש לידך.
***
תמיד הסברתי לעצמי שאמנם אין לי דרך לדעת מדוע בחר ה' דווקא בנו היהודים, אבל אני כן מבין את מהותה של אותה בחירה. זו לא בחירה גזעית או אתנית, בחינת ה"פולק" הגרמני, אלא בחירה שהיא הטלת אחריות: משום מה, העם היהודי נבחר לשאת שק של חובות על הגב וכך לעבוד את בוראו. כך, בדרך פולנית משהו, גאוות הבחירה הופכת לנטל מעיק שאל לאחרים להתקנא בו. אם מישהו רוצה להצטרף לעם שלנו (ואנחנו לא ממש מבינים למה ירצה לעשות את זה), אהלן וסהלן. אם לא- לא ממש אכפת לנו.
אבל אני נוכח לגלות שפחות ופחות יהודים שותפים לפרשנותי. אולי אני טועה והיהדות היא דת גזענית חסרת תקנה? אולי כל חיי עסקתי באפולוגטיקה כדי לישון טוב יותר בלילה? האם האל "קידשנו במצוותיו וציוונו" או רק "קידשנו"? אנחנו יודעים מה הנצרות אמרה על כך, וממנה כל האנטישמיות המודרנית, אבל מה אנחנו אומרים לעצמנו?
***
הציונות הפכה את בעיית היחס האישי של היהודי לגוי מבעיה קיומית ודוחקת (תקראו הרצל) לבעיה תאורטית ורחוקה. בשביל היהודי הישראלי במאה ה-21, תוך פרק זמן היסטורי קצר ביותר, הפך ה"גוי" משכן עם פנים ושם (לטוב ולרע) לרעיון אמורפי, שבדרך כלל פועל נגדנו. אנחנו, היהודים בישראל, חיים בסביבה שהיא "גוי-ריין". לפעמים העולם הלא יהודי מתפקד כחור שחור שבולע יהודים, כמו בקמפיין הפרסום של תוכנית 'מסע' שהשווה אדם מתבולל לנעדר שלא נודעו עקבותיו. זאת, כמובן, מבלי לעסוק בתכנים החיוביים של היהדות שמהם יהנה בעתיד אותו יהודי בישראל. למה לעסוק בתכנים חיוביים? הרבה יותר קל ואפקיטיבי לעסוק בהפחדה.
קחו למשל את דו"ח גולדסטון. סרבנו לשתף פעולה עם הועדה מתוך הנחה שכולם נגדנו. אחרי שהתפרסם הדו"ח החמור צווחו הפוליטיקאים שלנו שהמטרה סומנה מראש ושכולם אנטישמים. שכחנו שאנחנו סימנו את האו"ם מראש ושגולדסטון עצמו הוא יהודי חם ואפילו ציוני, לדברי בתו. מישהו בכלל קרא את הדו"ח?
יש כמובן הנוסח המקומי של הגוי, הערבי. אבל מי מאיתנו מכיר ערבי באופן אישי? למי מאיתנו יש חבר ערבי? הערבי הוא במקרה הטוב איש השרות שממלא את הפיתה או את מיכל הדלק ובמקרה הרע האויב שנתקלים בו במחסום או דרך הכוונת. הוא שקוף. יותר צעירים ישראלים ניגשים לבגרות בצרפתית מאשר בערבית, משל היתה ישראל ממקומת בין לוקסמבורג לליכטנשטיין. זה עצוב אבל נכון: המשפט היחיד שכל צעיר יהודי-ישראלי יודע להגיד בערבית מדוברת זה "עצור או שאני יורה". מצד שני, אולי זו ההוכחה לכך שאנחנו הצבא המוסרי בעולם.
***
כשפוליטיקאים ישראלים מתחילים להיזכר ביהדותם אני מתחיל לחשוש.
פעם זה היה ביבי, עוטה כיפת בד שחורה מקופלת, שלחש על אוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי" כדי לגרד עוד כמה קולות מש"ס. לא מזמן אמר לשר החוץ הגרמני שלא יתן להפוך את הגדה המערבית לנקייה מיהודים: "יודן-ריין".
לאחרונה היה זה אהוד ברק שהחל לצטט אמרות חז"ל בדבר המחיר הראוי לפדיון שבויים, כאילו היה גלעד שליט יהודי שנחטף בתחום המושב וברק ראש הקהל שעומד לשאת ולתת עם הפריץ.
היום שמעתי הקלטה של שמעון פרס המשווה בפאתוס היידישאי האופייני לו את היטלר, סטאלין ואחמדינג'אד. "מדוע כל הצוררים פוגעים דווקא ביהודים?" שאל/היתמם פרס. היטלר, נכון. סטאלין, ניחא. אבל אחמדינג'אד? פרס, שכחת שקרה משהו באמצע? שכחת שהיום "היהודי" זה לא הרשל הסנדלר שמחכה רועד בשטעטל כשברקע דוהר לכיוונו הקוזאק עם הגרזן? היום ליהודי יש כור אטומי וצי של F-16. היום היהודי כבר לא יהודי. הוא ישראלי. אתה, מר פרס, עזרת לו להיות כזה. כך שאני בספק, מר פרס, אם יללת הקורבן הנצחי תמשיך לעבוד עוד הרבה זמן.
אלחנן, בלוג מעולה. הוסף בשמחה לקורא הרסס שלי.
השבמחק"מדוע כל הצוררים פוגעים דווקא ביהודים" זה נהדר. הרי זו המשמעות של צורר. מנהיגי הג'אנג'אוויד אינם "צוררים", ראשי המשטר הסינים אינם "צוררים", פוטין אינו "צורר הצ'צ'נים" והטורקים לא "צררו" בארמנים. "צורר" הוא מי שפוגע ביהודים, בעברית בת-ימינו. לשאול מדוע כל הצוררים פוגעים ביהודים זה כמו לשאול מדוע לכל המקלדות יש מקשים.