חברים וחברות יקרים ויקרות,

הבלוג הזה עובר דירה לדה מרקר קפה, שם הגעתי למסקנה שיש לי קהל קוראים רחב יותר (לפעמים הם שמים את הפוסט על דף הבית של הארץ, ואז בכלל סבבה).

אז תמשיכו לעקוב בבקשה!

http://cafe.themarker.com/blog/401251

אלחנן

הסיפוח הזוחל של עזה למצרים

לאחר מלחמת העצמאות, נמנעה מצרים מלספח את רצועת עזה לשטחה, בניגוד לירדן שעשתה כן לגדה המערבית. אולם כיום - בעקבות נצחונו של מוחמד מורסי בבחירות לנשיאות במצרים - נראה כי סיפוח זוחל שכזה מתחיל אט אט לקרום עור וגידים.

ברצועת עזה חגגו את נצחונו של מורסי בחודש שעבר, מאמינים כי ממשלה אסלאמיסטית תרחם מעט על 1.6 מיליון הפלסטינים המאכלסים בצפיפות את הרצועה. חוסני מבארכ שיתף פעולה עם הסגר הכלכלי והבטחוני של ישראל על הרצועה לאחר תפיסתו של גלעד שליט. מצרים של מבארכ צמצמה עד מאוד את שעות הפעילות של מעבר הגבול ברפיח (שמשמשת רק למעבר בני אדם, לא סחורות) ולעתים תכופות סגרה אותו כליל, כנראה לבקשתה של ישראל. מצרים אף הקימה חומת פלדה שמטרתה למנוע הברחת סחורות ונשק דרך המנהרות מסיני לרצועה. 

עם הבחרו של מורסי, האמינו בעזה שהימים הרעים חלפו. נכון לעכשיו, לא כך הדבר. למרות הבטחות בומבסטיות של שגריר מצרים בראמאללה על צעדים דרמטיים להקלת הסגר מהצד המצרי, הישועה טרם הגיעה. שעות הפתיחה של מעבר רפיח אמנם הורחבו במעט, אך הדבר בקושי טרם להקלת עומס הנוסעים במעבר, והם נאלצים להירשם במשרד הפנים העזתי שבועות לפני נסיעה מתוכננת ולשחד פקידים בגבול כדי לעבור, לעתים קרובות ללא הצלחה. משבר האנרגיה המתמשך בעזה אמור היה להפתר באמצעות הכנסת דלק במימון קטר לרצועת עזה דרך ישראל, אך גם כאן דומה שמצרים הערימה קשיים.

עם זאת, הנהגת חמאס ממשיכה להשליך את יהבה על המשטר החדש בקהיר, שהצהיר בתעמולת הבחירות שלו כי בכוונתו להקל על המצוקה בעזה. בשבוע שעבר ביקר בקהיר ח'אלד משעל, ובשבוע הקרוב עתיד לבקר שם ראש ממשלת חמאס אסמאעיל הניה. היום (22 ביולי) פרסם העיתון הלונדוני אל-חיאת ידיעה לפיה התנועה שוקלת להכריז בקרוב על רצועת עזה כ"שטח משוחרר משטחי 1967." בכירי התנועה מחמוד א-זהאר (עזה) ואוסאמה חמדאן (לבנון) מיהרו להכחיש את הידיעה, אך הודו שמבחינה "צבאית ובטחונית" עזה אכן שוחררה מהכיבוש הישראלי. הסיבה היחידה להמנע מהכרזה כזאת, טענו, היא שעזה המשוחררת מהווה רק חלק קטן מפלסטין הכבושה.

אולם לצד ההכחשה, הצהיר מחמוד א-זהאר בראיון לסוכנות הידיעות מען כי עזה עתידה להתחבר בקרוב לרשת החשמל של מצרים ולצינור הגז הטבעי שלה.  הדבר יקרה, טען א-זהאר, לאחר שהמצב הפוליטי במצרים יתייצב ולאחר שתוקם שם ממשלה. 

התנתקותה ההדרגתית של עזה מהגדה המערבית היא החלום הרטוב של ישראל, שרואה בעזה ישות פוליטית עויינת שלא תתחלף בקרוב, אך שהיא בעלת פוטנציאל להדביק את הגדה המערבית בנגיף הפונדמנטליזם האסלאמי. לבכירי החמאס בעזה חילחלה ההבנה (עליה כתבתי כאן לפני שבועיים) כי יש להם יותר מן המשותף עם השלטון בקהיר ברמה הפרקטית, הפוליטית והאידיאולוגית מאשר עם השלטון בראמאללה.

מצרים, עם זאת, מצויה בדילמה. מצד אחד, העם המצרי דורש הקלה מיידית של הסגר על עזה ופתיחת המעברים. זו גם היתה הבטחת הבחירות של מורסי. מנגד, גם המשטר החדש של האחים המוסלמים מבין את פוטנציאל הנזק הטמון בפתיחת השערים בין עזה לסיני - קן הצרעות העזתי ימשיך לסכן את מצרים ב-2012 כפי שסיכן אותה ב-1948. ימים יגידו איזה שיקול יכריע במצרים את הכף. 

האסלאם במצרים מפחיד את הליברלים

חייכתי לעצמי כשעקבתי באינטרנט אחרי הכיסוי התקשורתי של חבר הפרלמנט המצרי שהפך למואזין, ממדוח אסמאעיל. חייכתי כי זו היתה הוכחה לכמה דומה הפרלמנט המצרי החדש לפרלמנט שלנו, בישראל. אתם הרי מכירים את חברי הכנסת הצמאים לשניות קצרות של תהילה מצד התקשורת: מאנסטסיה מיכאלי וכוס המים עד אחמד טיבי והנאומים הפיוטיים. מקדימה עם תרסיסי מטהר אוויר עד קדימה עם דגלים שחורים. המצרים, מסתבר, לומדים על גימקים זולים מעמיתיהם  בצפון.

אבל האם זה כל מה שהיה כאן? פרובוקציה תקשורתית? או שמא מדובר בתופעה עמוקה (ומדאיגה) יותר בנוף הפוליטי והתרבותי במצרים?

אם תשאלו את השחקן המצרי הותיק עומר שריף, הוא יגיד לכם שכן. בראיון לערוץ הטלויזיה MBC אמר שריף שהוא מודאג מהאפשרות ששחקניות במצרים תיענשנה במלקות בעקבות שינויים בחוקה המצרית. הדבר בא על רקע שמועות שלחוקה יתווספו המילים "כל עוד הם (החוקים האזרחיים) לא סותרים את השריעה האסלאמית."

חבר הפרלמנט ממדוח אסמאעיל, אגב, לא המתין לשינוי בחוקה. כשנשבע אמונים לחוקה המצרית עם כניסתו לתפקיד הוסיף על דעת עצמו את המילים "בתנאי שהדבר לא סותר את השריעה".

הסיפור מאוד מזכיר את הדיון אצלנו על ציות לחוק מול ציות להלכה, אבל אין לי כוח להכנס לזה עכשיו... מעניין במיוחד שמי שניסה להרגיע את הרוחות במצרים הוא יו"ר הפרלמנט, אסלאמיסט מתון בשם מוחמד סעד כתאתני. "לא נתתי לך את זכות הדיבור לצורך זה," צעק היו"ר ללא הועיל. "אם תרצה להתפלל לך למסגד. אתה לא יותר דתי מאיתנו." אז זהו, שאסמאעיל ניסה לומר שכן.

נחזור לעומר שריף. כך הוא אמר בטלויזיה: "המשפט הגמיש הזה [על הסתירה בין חוק אזרחי לדתי] עושה אותי מאוד לא רגוע לגבי מצב האומנות המצרית ועתידה, שיכולה להדמות לאיראן בן לילה, שם הלקו שחקנית שחשפה את שערה בזמן משחק."

שחקן אחר שכבר שילם את המחיר על הזכות לביטוי אומנותי הוא הקומיקאי עאדל אימאם. אמאם נשפט בהיעדרו למאסר של שלושה חודשים ולקנס של 1000 לירות מצריות על כך שהעליב סמלים דתיים, ובתוכם זקָנים. נראה שאימאם, הסמל של הקולנוע והתיאטרון המצרי, לא יחזור בקרוב למולדתו. אבל מה זה אומר על שאר השחקנים והאומנים הליברלים שחיים במצרים?    

סוריה: האכזבה מהעולם

בעקבות הוטו הרוסי-סיני באו"ם העם הסורי לומד בדרך הקשה לקח חשוב ביחסים בינלאומיים: אין לו על מי לסמוך אלא על עצמו

איך נראית סוריה ביום שאחרי הוטו הרוסי-סיני במועצת הבטחון שמנע החלטה נגד משטרו של אסד? די דומה לסוריה ביום שלפני הוטו, אם לשפוט לפי סרטוני החובבים הזורמים מתוך המדינה. הבדל אחד כן ניכר, עם זאת. הזעם האזרחי שעד כה הופנה רק כלפי אסד ואנשיו מופנה כעת כלפי רוסיה וסין וכלפי הליגה הערבית המגלה אזלת יד בהגנה על אזרחי סוריה.

המודעות התקשורתית והטכנולוגית של אזרחי סוריה מדהימה. מזה חודשים רבים אזרחים מצלמים בטלפונים ניידים הפגנות, הרוגים, הפצצות ונאומי נצחון של ראשי המורדים ומעלים את הסרטונים תוך שעות ספורות לערוצי יו-טיוב המוקדשים לכך. שני הערוצים העיקריים, Sham News  ו-Ugarit News מהווים מקור בלעדי לחדשות מתוך סוריה, מדינה שבה לא יעז כיום עיתונאי מערבי לדרוך. האזרחים הסורים, עירוניים ככפריים הופכים לעיתונאים מטעם עצמם. הם פותחים את הסרטונים בהצגה של "שקופית" מאולתרת בדמות שלט כתוב בכתב יד ובו התאריך והמקום. הם מלווים את הסרטונים בפרשנות או בקריאות נגד המשטר. היום הקריאות הללו מופנות בעיקר כנגד הוטו הרוסי-סיני.

קחו למשל את איש הצוות הרפואי בחומס, המציג למצלמה רסיס ברזל שהוצא מגופו של פצוע בעיר. "הנה התוצאה של הוטו הרוסי והסיני," הוא אומר לצלם. "הסיבה היא החולשה של הערבים ושל האירופאים." או את האזרחים מקללים את משפחת אסד ומגנים את הוטו בזמן הפצצה צבאית על חומס, בקרבת בית קברות. "הם אפילו פוגעים במתים," קובע הצלם.

ניכר שהאזרחים מודעים מאוד להתפתחויות הפוליטיות והדיפלומטיות באזור, וברור שאין הם מקבלים את המידע שלהם מהתקשורת הממלכתית. בעידן האינטרנט וערוצי הלווין, לתעמולה הממשלתית אין כל משמעות. קטעי הוידאו החובבנים הללו הופכים בסיס לכיסוי התקשורתי הערבי והבינלאומי, ובכך למעשה מזינים את עצמם.

תופעה נוספת הבולטת לעין בסרטוני החובבים היא השתתפות נשים במחאה, גם אם באופן מוגבל. בהפגנה בדרעא היום נראות נשים עומדות לצד גברים וקוראות להפלת שלטון אסד. בתחילת הסרטון מוצג שלט נייר עליו כתוב "אין אנו מצפים לדבר ממועצת הבטחון או מהליגה הערבית. אנו שמים את מבטחנו באל." סרטון נוסף, מפתיע למדי, מגיע מהעיר חלבּ   שנמנעה עד כה מלקחת חלק במחאה. עשר נשים עטויות שחורים ורעולות קוראות להוצאתו להורג של אסד ואנשיו ומבטיחות להמשיך במאבק. "כל טיפת דם שנפלה היא דלק למהפכתנו," אומרת אחת הנשים, ואז פונה לציבור המערבי: "אל חופשיי העולם, אנחנו לא זקוקים למילים שלכם אלא למעשים." ערוץ טלויזיה עצמאי של אופוזיציונר לונדוני משדר סרטוני אופוזיציה מסביב לשעון, בליווי קטעי קריינות קצרים.  יש לקוות כי התקשורת העממית הצומחת בסוריה תהווה בסיס לתקשורת חופשית בעידן שלאחר אסד.

בכל אופן, ההצבעה במועצת הבטחון והוטו הציני והאכזרי של רוסיה וסין מלמד את אזרחי סוריה שיעור חשוב ביחסים בינלאומיים: אין להם על מי לסמוך אלא על עצמם. אולם אזלת היד הבינלאומית לא הוציאה את הרוח ממפרשי המפגינים, אם לשפוט לפי סרטוני ההפגנות הממשיכים לזרום מתוך המדינה. סביר להניח שההתפכחות הסורית מהסתמכות על העולם תלווה את מנהיגי המדינה שיירשו את אסד.   

עד כמה נתונה עזה במצור?

הסנקציות הכלכליות של ישראל על רצועת עזה הולכות ונשחקות בהדרגה, בקול ענות חלושה. אך לא רק ישראל נושאת באחריות לסבלם של התושבים, אלא גם הנהגתם הנבחרת.

כתבה מעניינת התפרסמה ב-22 בינואר באתר החדשות הפלסטיני מען, כתבה שמשום מה לא מצאה את דרכה לתקשורת הישראלית. בפעם הראשונה מאז 2007, איפשרה ישראל ייצוא של ריהוט מרצועת עזה לירדן. בדיקה מהירה באתר "גישה", עמותה ישראלית העוסקת בחופש התנועה של תושבי עזה, העלתה שאכן אישרה ישראל למספר משאיות לעבור מרצועת עזה דרך גשר אלנבי לירדן כדי להשתתף בתערוכת רהיטים בירדן. עוד מתברר שתוצרת חקלאית, בעיקר פרחים ותות שדה, מיוצאת מהרצועה לאירופה (דרך נמלים ישראלים). הידיעה מעלה את השאלה עד כמה נכון יהיה לכנות את המצב בו נמצאת רצועת עזה "מצור".

לאחרונה סגרה ישראל את כל המעברים היבשתיים לרצועה למעט מעבר כרם שלום שהורחב ושופץ לצורך הגדלת התעבורה אל הרצועה וממנה. הסגר הישראלי הנוקשה שהטילה ישראל על הרצועה בשנת 2007 הוקל משמעותית ביוני 2010, לאחר פרשת המשט התורכי והלחץ הבינלאומי שהופעל על ישראל בעיקבותיו. את רשימת המוצרים המותרים לכניסה לרצועה החליף צה"ל ברשימה מוגבלת של מוצרים אסורים, בעיקר חומרי בניין שיכולים לשמש גם לייצור כלי נשק. הנפגעים העיקריים מכך הם אונר"א וארגוני הסיוע הבינלאומיים המנסים לשקם את הרצועה לאחר המלחמה. אולם השוק הפרטי נהנה ממעבר חופשי של סחורות מוזלות דרך המנהרות ממצרים, מהם ישראל מעלימה עין.

החל מספטמבר 2010, החלה ישראל לאפשר כניסה יומית של כלי רכב חדשים ומשומשים למכירה בשוק הפרטי ברצועה. דלק עובר באופן חופשי לרצועה מישראל, אך תושבי עזה מעדיפים לצרוך את הדלק המוברח במנהרות ממצרים משום שהוא זול משמעותית (גם אם איכותו ירודה). לרצועת עזה מעבר יבשתי נוסף, מעבר רפיח בגבול עם מצרים, שנותר על פי רוב סגור למעבר פלסטינים למרות ההצהרות הפופוליסטיות של הממשלה המצרית החדשה. דו"ח ועדת פאלמר של האו"ם, שהוקמה בעקבות אירועי המשט, קבעה בספטמבר 2011 שהסגר הימי שמטילה ישראל על עזה חוקי.

הסנקציות הכלכליות על עזה הולכות אם כן ונשחקות באופן הדרגתי וללא הד תקשורתי גדול. הבעיה העיקרית של תושבי עזה, מודים בארגון "גישה", הוא חוסר יכולתם להגיע לגדה המערבית או לסחור עמה. זו אכן בעיה קשה, אך כידוע אין רצף טריטוריאלי בין הרצועה והגדה. כדי לקיים מסחר פתוח, ישראל מתבקשת לאפשר תנועת פלסטינים המגיעים מישות פוליטית עוינת על שטחה הריבוני. אין זה דבר של מה בכך. יתרה מזאת, נשאלת השאלה מה חלקם של מקבלי ההחלטות הפלסטינים, ובראשם אנשי חמאס, בהתנתקות מהגדה המערבית.

ב-6 בינואר הגיעה משלחת של אנשי פתח מהגדה לביקור ברצועת עזה. במעבר ארז המשלחת עוכבה בידי אנשי הבטחון של חמאס ונאלצה לשוב כלעומת שבאה בעקבות חילופי דברים עם אנשי הבטחון במעבר. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR), ארגון זכויות אדם פלסטיני שבסיסו ברצועת עזה, גינה את התקרית בחריפות.

עזה והגדה המערבית הופכות לנגד עינינו לשתי ישויות פוליטית נפרדות ואף עוינות. מה מידת האחריות המוטלת על ישראל להיווצרות מצב זה, ועד כמה עליה לפעול לשינויו? בדו"ח שהתפרסם בנובמבר, טענו ב"גישה" ש"על ישראל לאפשר את רמת התנועה הדרושה לא רק להישרדות אלא גם לשגוג, פיתוח וקיום זכויות הפרט [של תושבי עזה]". לאור מצב הלוחמה השורר בין רצועת עזה וישראל, ולאור העוינות שמגלה הנהגת החמאס להנהגה הפלסטינית בגדה, ראוי שדרישה מוסרית זו תופנה בראש ובראשונה לממשלת חמאס.

עוד ניצחון קטן לנשים בסעודיה

במהלך מפתיע, פיטר מלך סעודיה עבדאללה ביום שישי האחרון את אחד מבעלי התפקידים החשובים בממלכה, ראש "משטרת הצניעות" (או בשמה הסעודי: הועד לצוות את הטוב ולאסור על הרע - היא'ה אלאמר באלמערוף ואלנהי ענ אלמנכר), השיח' עבד אלעזיז בן חמין. בן חמין, שנחשב לשמרן קיצוני, הוחלף לאחר שנתיים בלבד בתפקיד באיש דת ליברלי יותר, שיח' עבד אללטיף אאל אלשיח'.

תפקידו של הועד בסעודיה דומה לתפקיד ההיסטורי של המֻחתסב – שומר השווקים – באימפריה האסלאמית המוקדמת: לפקח על הסדר הציבורי בשווקים ועל מסחר הוגן, אך בעיקר לשמר את קוד הלבוש המסורתי ולמנוע עירבוב לא ראוי בין המינים במרחב הציבורי. בסעודיה, מדינה שמתנהלת על פי פירוש נוקשה ושמרני של חוקי השריעה, הצניעות האסלאמית המחמירה היא גם החוק.

אאל אלשיח' נחשב מתון הרבה יותר מקודמו דווקא בנושא העירבוב בין המינים. בניגוד לבן חמין, אאל אלשיח' רואה בהפרדה הקיצונית בין גברים לנשים מנהג זר שחדר לחברה האסלאמית, ואף הוכיח זאת הלכתית במאמר מפורט שהתפרסם ביומון הסעודי אלג'זירה. בסעודיה, חברה טהרנית השואפת לחקות עד כמה שניתן את האסלאם "האותנטי" של תקופת הנביא מחמד, לטעון שתופעה חברתית נובעת מהשפעה זרה היא לקעקע מהיסוד את הלגיטימות שלה. כמו כן, אאל אלשיח' תומך ביציאת נשים לעבודה – נושא רגיש ביותר בסעודיה, מדינה בה כמעט מחצית מהנשים מובטלות, ואלה שעובדות מועסקות בעיקר בשלושה תחומים: חינוך, בריאות ורווחה.

ביומו הראשון בעבודה, שחרר אאל אלשיח' הצהרה בומבסטית המרמזת על הכיוון הליברלי אליו הוא מתכוון לנווט את משטרת הצניעות הסעודית. "אני מתכוון לצוות את הטוב בטוב (בִאלמערוף) ולאסור על הרע ללא רוע (בִלא מֻנכּר), אמר ליומון אלוטן. הרוע אליו התייחס אאל אלשיח' הוא האלימות הידועה לשמצה בה נקטו אנשי הועד, רובם ככולם מתנדבים, בעוצרם ובהטרידם זוגות ברחוב. השם הרע שיצא למשטרת הצניעות הסעודית היא זו שהפחידה מצרים רבים כאשר התפרסם שהתנועה הסלפית במצרים מתכוונת לייסד משטרה דומה.

פיטוריו של בן חמין הן מהלך נוסף ב"מהפכה הפמיניסטית" (במונחים מקומיים) שמנהיג המלך עבדאללה בממלכה בתקופה האחרונה. בשנת 2009 מינה המלך עבדאללה לראשונה אשה לתפקיד סגנית שר החינוך. במאי השנה חנך המלך את אוניברסיטת הנשים הגדולה בעולם סמוך לריאד, האוניברסיטה ע"ש האמירה מונא, בעלות של 5.1 מיליארד דולר. אך השיא הגיע בחודש ספטמבר האחרון, עת הכריז המלך על מתן זכות הצבעה לנשים בבחירות המוניציפליות ועל יכולתן להתמנות למועצת השורא, המועצה המייעצת המהווה בסעודיה תחליף לפרלמנט והיתה עד כה סגורה לנשים.

לצד הגזרים הרבים, ישנם עדיין מקלות. לנשים סעודיות אסור לצאת מביתן ללא ליווי גבר ואסור להן לנהוג במכונית. החל בחודש יוני 2011 החלו נשים סעודיות להעלות לאתר יו-טיוב סרטוני מחאה ובו הן נוהגות ברכב. בספטמבר נגזרו באופן חריג על אישה 10 מלקות בגין נהיגה, "למען יראו וייראו". כמו בתחומים רבים אחרים, מאותת המלך עבדאללה שהרפורמה במעמד האשה בסעודיה תתחולל בקצב שהוא, ורק הוא, יכתיב.

מסע הדילוגים של אסמאעיל הניה

ראש ממשלת חמאס אסמאעיל הניה ממשיך במסע הדילוגים שלו במזרח התיכון. לאחר שפתח את השנה האזרחית החדשה בביקור בתורכיה, נחת הניה ביום חמישי בתוניסיה המתחדשת תחת ממשלה אסלאמית, לביקור רשמי בן חמישה ימים. כצפוי, הניה ניצל את המעמד כדי לקשור את מפלגתו להישגי האביב הערבי, אך מדיניות החוץ העצמאית של חמאס עלולה לשמש מסמר נוסף בארון הקבורה של הפיוס הפנים פלסטיני.

"הזמנים השתנו ולישראל אין עוד בעלי ברית בתוניסיה ומצרים," אמר הניה בנאום בשבת בעיר צפאקש. "אל תפחדו מהאיום הבינלאומי מפני המודל של עזה. אנחנו ניצחנו," הוסיף. הניה ביקר בעיר סידי בוזיד שם שרף את עצמו הצעיר מחמד בועזיזי, שאותו כינה הניה "שהיד אלקדס ופלסטין, משום שמת כדי שהאומה והכבוד יחיו." אם לשפוט על פי דרג האישים שפגש הניה בביקורו, שכלל את ראש מפלגת א-נהדה רשיד ע'נושי, את ראש ממשלת תוניסיה חמאדי אלג'באלי, ואת הנשיא מנצף אלמרזוקי, אכן מדובר בנצחון עבור חמאס. נראה שהאביב הערבי מיטיב עם התנועה: זו הפעם הראשונה שהניה יוצא מגבולות רצועת עזה לביקור רשמי מאז 2007, וכבר הספיק לדלג בין מצרים, סודאן, תורכיה ותוניסיה.

בו בזמן, ממשיך הניה לשלם מס שפתיים לפיוס הפלסטיני. בביקורו בסודאן בתחילת החודש הצהיר הניה כי מאמצי הפיוס אותם מובילה מצרים עולים בקנה אחד עם רצונה הפוליטי של ממשלת חמאס.

אך הנצחון של חמאס הוא ההפסד של הרשות הפלסטינית, מסתבר. על פי סוכנות הידיעות הצרפתית, אף נציג פלסטיני רשמי לא המתין להניה בשדה התעופה של תוניס עם נחיתתו. השגריר הפלסטיני סלמאן אלהרפי עזב את תוניסיה בבהילות ערב הגעתו של הניה ומקור פלסטיני במדינה אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית ששום גורם תוניסאי ממשלתי לא עידכן אותו על פרטי ביקורו של הניה. "הדבר לא משרת את מאמצי הפיוס הנוכחיים בין פתח לחמאס," אמר מקור פלסטיני עלום שם לסוכנות הידיעות הצרפתית. זוהי "טעות פוליטית".

צודק הניה שבימים אלה קשה למצוא בעלי ברית לישראל במצרים ובתוניסיה. אך מעניין מכך, קשה למצוא בעלי ברית לרשות הפלסטינית. העלבון שספגה הרשות בביקור זה צורב במיוחד לאור ההיסטוריה החמימה בין אש"ף ותוניסיה, שארחה את יאסר ערפאת על אדמתה בין 1982 ו-1994.

לתורכיה, מצרים ותוניסיה הסיבות שלהן לארח את הניה. כל אחת מממשלותיהן מעוניינת להציג בפני דעת הקהל הפנימית מדיניות חוץ עצמאית ונועזת, המתריסה במידה רבה כנגד הסטנדרטים המערביים שהציבו ארה"ב והרביעיה. הרי במה תתבטא ה"אסלאמיות" של הממשלה התוניסאית החדשה אם לא בליטוף דיפלומטי של ממשלה אסלאמית אחות, זו שבעזה? עבור ארדואן כמו עבור אלמרזוקי, מדובר בהזדמנות לזכות בנקודות פופולריות רבות בתמורה להשקעה פוליטית מועטה. הממשלות הללו גם אינן מעוניינות לתחזק מראית עין של פיוס פלסטיני כל עוד אחד הצדדים, קרי חמאס, אינו מעוניין בכך.

התוצאה היא החלשה נוספת של הרשות הפלסטינית ובראשה אבו-מאזן. נציגיו בתוניס ניסו להשחיר את פניו של הניה בהדליפם לעיתונות שסדר היום שלו לא כולל ביקור בבית הקברות חמאם אלשט, הנמצא רק 15 ק"מ דרומית לבירה, ובו קבורים 68 פלסטינים שנהרגו בהפצצה אווירית של ישראל בשנת 1985. אך ניסיון עלוב זה להציג את הניה כמי שמתנכר לסבל הפלסטיני נועד לכשלון. שתי ישויות פוליטיות פלסטיניות פועלות היום בבירור זו לצד זו. האחת, בדמות הרשות הפלסטינית, פועלת להשגת לגיטימציה והכרה בזירה הבינלאומית, והשניה, בדמות חמאס, מנסה לכבוש את לב העולם הערבי והמוסלמי. שני קווים מקבילים שספק אם ייפגשו בעתיד הנראה לעין.

חמש הברירות של בשאר אלאסד

העולם הערבי חוגג בימים אלה שנה לפרוץ ההתקוממות העממית בתוניסיה שפשתה עד מהרה ברחבי המזרח התיכון וזכתה לכינוי "האביב הערבי". זהו זמן טוב לסיכום ביניים. ארבעה דיקטטורים ששלטו שנים רבות במדינותיהם הופלו ואחד עדיין מתנדנד, כבר תשעה חודשים, למרות מחיר דמים כבד של למעלה מ-6,000 הרוגים. מהן הברירות הניצבות בפני בשאר אל-אסד אם ברצונו להפסיק את האלימות ולפרוש?

הוא יכול ללכת בדרכו של זין אלעאבדין בן עלי, נשיא תוניסיה: לעלות על מטוס, ולחמוק למדינה שתסכים לארח אותו. אך איזו מדינה תהין לארח את אסד? סעודיה, מקום מפלט ותיק לדיקטטורים נמלטים (אידי אמין, בן עלי, עלי עבדאללה צאלח), היא אויבת מרה של סוריה – בעלת בריתה של איראן. האם איראן תסכים לעשות זאת? ואיזה מסר ישלח צעד זה לאופוזיציה הפנימית בתוך איראן שהרימה את ראשה אך לפני שנתיים ודוכאה ביד קשה?

ייתכן שאסד יבחר לעשות מעשה מבארכ, להשאר במולדתו, ולנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. הלא רק לפני שבועיים טען אסד בתוקף בפני המראיינת ברברה וולטרס כי לא נתן הוראה לירות במפגינים. אבל סוריה אינה מצרים. ראשית, לא ברור כלל כי מבארכ בחר להשאר בארצו. ייתכן כי המשטר הצבאי שבתוכו צמח ושהחליף אותו בתפקידו כפה עליו להשאר. בסוריה, אין ממסד צבאי עצמאי שכזה. שנית, ברור לאסד כי בית משפט סורי לא יוכל להוציא פסק דין אחר ממוות לשליט שאחראי להרג של אזרחים כה רבים.


בפני אסד עומד גם המודל של סדאם חוסין ומעמר קד'אפי: לברוח מכס השלטון ולהתחבא בתוך המדינה. ספק אם לרופא העיניים רך הדיבור מדמשק יש את מבנה האישיות המתאים לכך. נראה שאסד עדיין זוכה לתמיכה בקרב בני המיעוט העלוי במדינה, אך האם הללו יוכלו להגן עליו בטווח הארוך מפני הרוב המוסלמי שישלוט במדינה? סופם של סדאם (שלמזלו נתפס בידי האמריקאים ולא בידי עראקים זועמים) ושל קד'אפי ידוע. לא נראה שאסד יבחר ללכת בדרכם.

האפשרות הרביעית היא זו בה בחר ללכת נשיא תימן עלי עבדאללה צאלח. לאחר חודשים רבים של התבצרות, הקזת דם אזרחים ופציעה קשה, החליט צאלח לחתום על מסמך היוזמה של מדינות המפרץ ולפנות את כס השלטון לסגנו, עבד רבו מנסור אל-האדי. בשבת הכריז צאלח כי בכוונתו לעזוב לארה"ב לזמן בלתי מוגבל. זו יכולה להיות האפשרות העדיפה עבור הנשיא הסורי, אולם נראה שהמודל התימני אינו רלוונטי לאסד משתי סיבות: ראשית, אין ארגון אזורי כמו מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ שיציע לאסד עסקה דומה לזו שהוצעה לצאלח. שנית, אין בסוריה גוף אופוזיציה מסודר שיוכל לרשת את השלטון מהנשיא, או להציע לו חסינות.

אך ישנה אפשרות חמישית, והיא שאסד יישאר בשלטון וימשיך לטבוח בבני עמו. למגינת לבם של הסורים, נראה שזו האפשרות הסבירה ביותר בטווח הזמן הנראה לעין. למרות דיווחים על עריקה מסיבית של חיילים מצבא סוריה, אסד ממשיך להפגין בטחון עצמי. בעודו מארח את וולטרס בדמשק, הוא מכתר את העיר חומס ומפגיז את תושביה. כאשר מועצת הבטחון של האו"ם לא מצליחה לגנות את המשטר בשל התנגדותן של רוסיה וסין; כאשר נאט"ו מצהירה במפורש כי לא תתקוף בסוריה כפי שתקפה בלוב; וכאשר טורקיה נראית עסוקה יותר בצרפת מאשר בשכנתה הדרומית, דומה שמרחץ הדמים בסוריה ימשיך. מארצות הברית, שבדיוק קיפלה את הדגל בעראק, אפשר כנראה לשכוח לעת עתה. זהו כנראה גורלה של מדינה חסרת משאבי טבע ובעלת חשיבות אסטרטגית זניחה: אף מנהיג לא רוצה לשלוח את חייליו ליהרג בשבילה.

"שלטון החוק" – סרט שגם פעילי זכויות אדם צריכים לראות

בפעם הראשונה בהיסטוריה של הבלוג שלי, אני שמח להציג פוסט אורח. אחי עקיבא (שהוא גם עורך דין) צפה יחד איתי שלשום בסרט מעורר המחשבה "שלטון החוק" ולהלן ביקורתו:


באולם בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ישב קהל שבא לצפות בסרט "שלטון החוק", העוסק במצב המשפטי בשטחים. הסרט, בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ', מציג את החוק שהחילה ישראל בשטחים שכבשה בשנת 1967 דרך ראיונות עם האנשים שניסחו אותם והיו מופקדים על יישומה – שופטי בתי המשפט הצבאים לשעבר. רבים בקהל היו פעילי ארגוני זכויות אדם כגון ה"ועד נגד עינויים" ו"במקום" (שארגנו את ההקרנה), ונכחו גם אחרים שבאו מתוך התעניינות גרידא. אלו אנשים שנושא זכויות האדם בשטחים בוער בעצמותיהם וקרוב ללבם. רובם, יש לציין, ישבו בשקט מופתי באולם, בחושך, גם כשנגמר הסרט והכתוביות רצו על המסך. אך לכל אורך הסרט היה ניתן לשמוע רחש של צקצוקים וצחקוקים מרים לנוכח האמירות שיצאו מפיהם, או מפרי-עטם, של השופטים הצבאיים שהופיעו על המסך.

אפתח ואומר שמדובר בסרט טוב. הסרט מציג בצורה מדויקת למדי, לדעתי, את המשפט בשטחים, ונוגע בסוגיות העיקריות העולות חדשות לבקרים, כגון חובותיו וסמכויותיו של כובש במשפט הבינלאומי, חוקיות ההתנחלויות ותפיסת הקרקעות לשם בנייתן, מערכת הדין הנפרדת ליהודים ולערבים, האכיפה הלקויה של החוק כלפי מתנחלים, מאסרים מנהליים, עינויי נחקרים, ועוד. הסרט אינפורמטיבי, קולח, מסודר היטב, והמראיין-הבמאי מאופק בסגנונו, מבלי שהדבר יגרע כלל מעוצמת הביקורת שהסרט מעביר.

יחד עם זאת, לסרט גם מגרעות משמעותיות. הנרטיב ההיסטורי בסרט מתאר כמעט אך ורק את תולדות הכיבוש הצבאי בשטחים מזווית אמצעי הדיכוי והעוולות שנעשו כלפי העם הפלסטיני בשטחים. אין כמעט התייחסות לטרור הפלסטיני כנגד ישראל ומחוצה לה, למלחמות שניהלה ישראל בלבנון ובעזה, להסכמי אוסלו והשפעתם, לבניית גדר ההפרדה, ולתוכנית ההתנתקות. זו איננה בעיה של הטיה וחוסר איזון (אינני סבור שבמאי צריך בכלל להיות נטול פניות ומאוזן), אלא זו בעיה שמהסרט נעדר הרבה מן ההקשר החיוני להבנת המשפט בשטחים כפי שהוא עוצב לאורך השנים, ובמיוחד השנים האחרונות. עשורים שלמים מפרידים בין חלק מהמרואיינים, חלקם קשישים מופלגים, לבין זמן עשיית הסרט (הצעיר שבמרואיינים סיים את תפקידו ב- 2003). ככל שהסרט מנסה להציג נרטיב היסטורי, הוא איננו משכנע.

הסרט גם מניפולטיבי למדי, לעיתים בצורה בוטה. "אני בחרתי אילו חלקים מדברי המרואיינים תשמעו", מזכיר לנו הבמאי את המובן מאליו. ובקטע אחר, הוא אומר "הייתי צריך להביא כאן את עדותה של הנאשמת, אך בחרתי לראיין רק את מושאי הסרט – השופטים. זוהי בחירתי כבמאי." כאילו היינו ברצועת הפרשנות בדי.וי.די.. מדי פעם, הוא מכבה את תמונות הארכיון ההיסטוריות ומראה לנו, לצופים, את המסך הירוק שמאחור, את התפאורה, התאורה, והמיקרופונים, כמי שחושף בעיננו את כל הקלפים. אך זוהי אשליה. הבמאי שומר לעצמו כמה קלפים קולנועיים בשרוולו. המרואיינים מצולמים בשתי זוויות – מקדימה, פנים אל פנים עם המרואיין, ומהצד הימני והמונמך מעט של המרואיין. בדרך זו, הבמאי מבקש שנאמץ את זווית הראיה שבה ראו אלפי נאשמים פלסטינים את שופטיהם שעה שישבו על ספסל הנאשמים. על רקע הראיונות עם השופטים הופיעו שוב ושוב רצף של תמונות איקוניות של הסבל הפלסטיני – קהלים של נאשמים פלסטינים מבולבלים בבתי המשפט, אסירים מושפלים, זורקי אבנים מול רובי החיילים, מתנחלים אלימים, בתים הרוסים – כל זאת נועד לחתור תחת דבריהם של המרואיינים ולהציגם, לעיתים, באור שלילי ונלעג. רק בקטע אחד, בסרט של שעה וחצי, הוצגה תמונה של זירת פיגוע בתוך ישראל. מניפולטיביות איננה דבר רע. היא הכרחית עבור קולנוע תיעודי נשכני וביקורתי. הכלים הקולנועיים הללו נותנים לסרט את כוחו. אבל המניפולטיביות שבסרט היא גם הסיבה שהסרט בוודאי יקומם עליו את רוב פלגי החברה הישראלית שאינם מוכנים לאמץ את זווית הראיה של אויביהם.

השאלות הנשאלות בסרט טובות פעמים רבות מתשובות המרואיינים. כל המרואיינים הם משפטנים ועורכי דין חריפים, אשר לימדו לשונם זהירות. הם עונים בקרירות, סמכותיות, ודיוק. ואף על פי כן, ניכרות הבלחות של גילוי לב מצד שופטים שסבר פניהם החמור היה לסימן היכרם. רגע שיא נדיר בסרט הוא כאשר אחד השופטים בדימוס מודה כי בעת שישב על כס השיפוט בשטחים ידע שבמרתפי השב"כ מתקיימים עינויים, חרף מה שנכתב בדו"ח ועדת לנדוי לפיה השופטים הצבאיים לא ידעו כלל על עינויים והכאות של נחקרים.

השאלות ששואל הבמאי, אם כן, הן לבו של הסרט. הן נוברות במתח שבין משפט לצדק, בין שררת הכובש למגבלות החוקיות המוטלות עליו, ובין מחוייבות השופט לתפקידו מחד ולצו מצפונו מאידך. חלק מהשאלות הקשות צריכים לשאול את עצמם גם שוחרי זכויות האדם, המרשים לעצמם לצקצק בלשונם ולגחך מול תשובות השופטים בסרט – האם עדיף היה שבית המשפט העליון יימנע לגמרי מלהפעיל ביקורת שיפוטית על הנעשה בשטחים, מאשר הביקורת השיפוטית המוגבלת אותה הוא הפעיל? אולי באמת מי שאומרים שבתי המשפט בשטחים ובג"צ, אינם עושים צדק מתלוננים רק מפני שהם אינם שבעי רצון מן התוצאה? אולי באמת מהלך ההיסטוריה חזק יותר מכוחו של המשפט, וגם אילו כל שופטי הארץ היו פוסקים נגד עוולות הכיבוש מראשיתו, היו תולדות שליטת ישראל בשטחים מתגלגלים פחות או יותר כפי שהתרחשו? ואולי באמת ביטחוננו וחירותנו במדינת ישראל אכן אינם אפשריים בלא שלילת החירות והביטחון מהאוכלוסייה בשטחים?

חוק המואזין: על טקסט וקונטקסט

הצעת החוק של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) להגביל את עוצמת קול הקריאה לתפילה במסגדים נתנה עוד הזדמנות ליוני הליכוד לצקצק בלשונם ולהציג עצמם כמתונים ולנציגי הציבור הערבים להלין, שוב, על גזענותה של ישראל. כרגיל, הדיון הענייני בתוכן החוק נפל קורבן למשחק הפוליטי המוכר ולעמדות שכל צד, באופן רובוטי, חייב להשמיע.


החוק של מיכאלי הוא תיקון לחוק למניעת מפגעים משנת 1961. התיקון מבקש לקבוע כי שימוש במערכת כריזה בבתי תפילה יוגדר כמפגע רעש וייאסר. ברור שהחוק מכוון למסגדים ולא לבתי כנסת או כנסיות, שאינם נוטים להשתמש במערכת הגברה כדי לקרוא למאמינים לתפילה.


אבל מחקר משווה שערך לאחרונה מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבקשתה של מיכאלי מגלה שישראל היא לא המקום היחיד בעולם בו מנסים להלחם בווליום הגבוה הבוקע מהמסגד. באירופה, ההתנגדות למסגדים נשמעת עוד בשלב הניראוּת; בשוויץ למשל נאסרה בניית צריחים למסגדים בעקבות משאל עם. ברוב מדינות אירופה הקהילות המוסלמיות המקומיות אינן מנסות אפילו לבקש אישור להשמעת הקריאה לתפילה. הולנד היא החריגה במקרה זה, שם הושווה בחוק קול המואזין לקול פעמוני הכנסייה, אבל גם באמסטרדם הוטלו מגבלות על העוצמה והקריאה לתפילה נשמעת רק ביום שישי. בעיר מרסיי נבנה בימים אלה המסגד הגדול, אך השמעת הקריאה לתפילה אסורה בצרפת. אלטרנטיבה יצירתית שעלתה שם לדיון היא הקרנת אלומות אור סגולות למשך שתי דקות כתחליף לקריאת המואזין.


גם בעולם הערבי עוצמת המסגדים וריבוי הקריאות החופפות לתפילה עוררו פולמוס. פסק הלכה של המופתי של מצרים שיח' עלי גומעה איפשר סנכרון של הקריאות לתפילה ב-4,000 המסגדים בקהיר. בסעודיה האולטרה-אסלאמית הוטלו מגבלות על עוצמת הקול במסגדים, הוסרו מגברים, ונקבע כי הרמקולים ישמשו לקריאה לתפילה בלבד, ולא למטרות אחרות.


אפילו בישראל הקטנה שלנו נאכפו חוקי הסביבה על מסגד בשיח' ג'ראח בשנת 1992, אז הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המואזין וליד דיטי בחריגה מעוצמת הרעש המותרת בשעות הלילה. השופט קבע בהחלטתו כי "הבטחת קיום סדר ציבורי ושמירה עליו הינו עקרון עליון ועל השלטון להבטיחם גם במקומות הקדושים. הקריאה לתפילה יכולה להתקיים ולהתבצע בצורה תקינה ומסודרת גם ללא רמקול או עם רמקול, ברמת רעש המותרת בחוק." פסק דין דומה של בית המשפט העליון בהודו משנת 2005 קבע שהגבלת הקול הבוקע ממסגדים אינה פוגעת בחופש הביטוי או בחופש הדת במדינה.

אז למה הצעת החוק של מיכאלי מכה גלים? משום שכמו בתחומים רבים בחיינו, הקונטקסט חשוב יותר מהטקסט. בימים בהם חוק מתריס רודף חוק מתגרה, במיוחד מבית היוצר של מפלגת ישראל ביתנו, גם חוק שיש בבסיסו הגיון אזרחי ואף דאגה לאיכות הסביבה לא יוכל להתפרש אלא כפרובוקציה ובריונות. מיכאלי עצמה תרמה לרושם הזה כאשר בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה ש"בבתי תפילה ייאסר השימוש במערכות כריזה על מנת לקרוא למתפללים או על מנת להעביר מסרים דתיים או לאומיים." העניין, אם כן, הוא לא בעוצמת הרמקול אלא בתוכן שהוא משדר. וכאן, למעשה, טמון הנזק הגדול בגל החוקים האגרסיביים העובר על ישראל. החוקים הללו מעוררים טינה, מרעילים את האווירה הציבורית, ומונעים דיון פתוח וכן בבעיות העומדות על הפרק.


אז עוד הצעת חוק מתלהמת של הימין תופל. הליכוד יוכל להתהדר בליברליות, ישראל ביתנו תזכה בכמה נקודות בקרב בוחריה, ושום דבר לא ישתנה. ערבים ויהודים ימשיכו לסבול ממטרד רעש בלתי סביר בכל שעות היממה, וכל זאת משום שמעשיה של מיכאלי אולי רצויים, אבל כוונתה אינה רצויה.

פרשת וישלח: על אונס, התבוללות ומה שביניהם

הבוקר ארחתי בביתי חוג קטן של חברים לדיון על פרשת שבוע. כמארח, לקחתי על עצמי לקרוא את הפרשה מבעוד מועד ולהנחות את הדיון. אולי בגלל המאסר של משה קצב, הסיפור שמשך אותי היה הפרשיה המפורסמת על "אונס דינה" (המילה אונס כמובן לא מופיעה בתורה בהקשר זה).

תקציר הסיפור: שכם בן חמור פוגש את דינה בת יעקב אבינו, שוכב איתה ומענה אותה. לאחר מכן הוא מתאהב בה ורוצה למסד את היחסים. בניסיון לתקן את שעשה הוא פונה לאביו, וזה ניגש למשפחת יעקב ומבקש את ידה של דינה – שום מחיר לא יהיה גבוה מדי. בני יעקב מחליטים להציב תנאי כבד: על אנשי שכם למול את ערלתם, כדי להיות "עם אחד" עם משפחת יעקב. אך זהו תכסיס. שלושה ימים לאחר המילה הקולקטיבית באים שמעון ולוי בני יעקב והורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים, ובוזזים את הרכוש. יעקב חושש מפני העדיפות המספרית של אויביו שתביא להשמדת משפחתו כנקמה, אך בניו חמומי המוח משיבים רק "הכזונה יעשה את אחותנו" ובכך נגמרת הפרשה.

אני רוצה לטעון שהתגובה של שמעון ולוי, יותר מאשר תגובה ספונטנית לאונס דינה, היא תוצר של הפנמת ערך משפחתי שנוצר עוד בימי אברהם: לא מתחתנים עם עמי כנען.

את האינדיקציה הראשונה לרתיעה מנישואין עם בני הארץ מבטא אברהם בפרשת חיי שרה. הוא מזמן אליו את עבדו ומבקש ממנו לקחת אשה לבנו מארץ מולדתו ולא מבנות הכנעני שבקרבו ישב. אברהם לא מסביר מדוע רעים בעיניו בני הארץ, ואף מוסיף אזהרה נוספת לעבדו לא להחזיר את בנו לארץ מוצאו. אז אברהם רוצה לשבת בארץ כנען, אבל לא רוצה שבנו יתחתן עם המקומיות. למה בעצם? בשלב זה, לא לגמרי ברור.

שני פרקים מאוחר יותר מתחתן עשו עם שתי נשים כנעניות. הוריו, יצחק ורבקה אינם מזהירים אותו נגד הצעד, אך נאמר שם "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה". מה הרגיז אותם? המפרשים מסבירים שיהודית ובשמת, נשיו של עשיו, עבדו עבודה זרה. במקום אחר נאמר שכנען, בנו של חם והאב המיתולוגי של עמי כנען, קולל להיות עבד. בכל מקרה, הם לא נותנים ליעקב לחזור על הטעות של עשו. רבקה, שמגלה העדפה ברורה ליעקב על פני עשו, ושמוכיחה שאמא פולניה לא צריכה לבוא דווקא מפולין, אומרת לבעלה: "קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים?" יעקב מבין את הרמז ומצווה על בנו לנסוע לדודו לבן, בפדן ארם. עשו, שמעולם לא אמרו לו מה רע בנשים שבחר, רואה את האח המועדף נוסע להשתדך ומחליט גם הוא לקחת אשה מהמשפחה, את בתו של דוד ישמעאל, מחלת.

בפרשתנו סכנת ההיטמעות עולה שוב. דינה יוצאת "לראות בבנות הארץ" – אותו ביטוי בזוי בו השתמשה רבקה. הצעד הקיצוני של שמעון ולוי, דרישת המילה, אינו רק תכסיס להחליש פיזית את אויביהם; הם כאילו אומרים לאנשי שכם: "אתם חושבים שבאמצעות צעד סמלי תוכלו להיות כמונו? טעות בידכם. לעולם לא ניטמע בכם, כנענים!" גם הביקורת של יעקב נגד בניו אינה מכוונת למניע שלהם, אלא לקיצוניות הרבה של המעשה שעשו, שיכול היה להביא כלייה על המשפחה.

לאחר ההבדלות מהעמים שמסביב, הגיע הזמן לתת למשפחת יעקב, שבעוד זמן קצר יהפוך ל"עם ישראל", תוכן חיובי. האל מצווה את יעקב לבנות לו מזבח בבית אל, שיוקדש לאל שנגלה אליו והציל אותו מפני עשו אחיו. יעקב מורה לבני משפחתו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם", וקובר באופן טקסי את הנזמים והפסלים שלהם מתחת לעץ בשכם. כמו במעמד הר סיני בו קיבלו בני ישראל את התורה, משפחת יעקב נטהרים ומחליפים את בגדיהם. המשפחה מצהירה על נאמנות לאל אחד.

בפוסט הקודם כתבתי על הכעס של יהודים אמריקאים כלפי מה שנתפס בעיניהם כהטפה ישראלית נגד התבוללות. אבל לאינסטינקט ההישרדות של בני ישראל, ולהתבדלות התרבותית מהעמים שמסביב, יש מסורת עתיקת יומין.

למה לחזור ארצה?

קמפיין חדש של המשרד לקליטת עלייה הצליח לעצבן רבים מחבריי היהודיים בחו"ל. המשרד הפיק לאחרונה שני סרטונים קצרים שהופצו ביוטיוב ומטרתם לעודד חזרה לארץ של יורדים ישראלים. בסרטון הראשון נראית בחורה עצובה חוזרת הביתה עם חברה האמריקאי. הוא חושב שהיא סרבה ללכת למסיבה בגלל שרצתה לבלות איתו ערב רומנטי בבית, עם נרות ומוזיקה, אך היא מתיישבת מול מסך המחשב ועליו הכיתוב בעברית "יום הזכרון". הסרטון מסתיים בדברי הקריין: "הם תמיד יישארו ישראלים. בני הזוג שלהם לא תמיד יבינו מה זה אומר." הסרטון השני מציג שיחת וידיאו בין זוג מבוגר לנכדתם. כאשר הם שואלים את הילדה, חנוכיה דולקת מאחוריהם, איזה חג היום, הילדה עונה "כריסמס", מול מבטיהם ההמומים של סבא וסבתא והנבוכים של אבא ואמא.

הקמפיין הזה הגיע לידיעת חבריי בחו"ל, עד כמה שאני מבין מפייסבוק, בעקבות כתבה של ג'פרי גולדברג בעיתון the Atlantic תחת הכותרת הסנצסציונית "ממשלת נתניהו מציעה לישראלים להמנע מנישואים עם יהודים אמריקאים". עם כותרת כזו, איך לא ייעלבו חבריי היהודים האמריקאים? אבל הכותב טעה לחלוטין בהבנת המסר של הקמפיין. ראשית, מפני שהוא לא מיועד ל"יהודים" אלא ל"ישראלים" – וההבדל גדול; ושנית, מפני שהוא לא מתעסק בשאלה עם מי ראוי לאותם ישראלים להתחתן אלא איפה ראוי להם לחיות. על האבחנות הללו ראוי להקדיש כמה מילים.

אני טוען שהקמפיין מיועד לישראלים ולא ליהודים מפני שסכנת ההתבוללות התרבותית בחו"ל מאיימת בעיקר על היורד הישראלי הטיפוסי, החילוני, לא הדתי. אדם דתי שעוזב לאמריקה ימצא את מוסדות החינוך המתאימים לחנך את ילדיו לגבי ההבדל בין חנוכה וכריסמס, וישקיע את הכסף הרב הכרוך בכך. היורד החילוני, כנראה שלא, ולכן סכנת ההתבוללות שעליה הסרט מצביע אמיתית. בצדק העיר אחד מחבריי האמריקאיים, מחנך בבית ספר יהודי בסן-פרנסיסקו, שגר בארץ כמה שנים: "איפה הקמפיין המקביל של הארגונים היהודיים בארה"ב? כי כמה מחברי הדתיים הפכו חילונים כשהגיעו לארץ." אבל כאן בדיוק טמונה חוסר ההבנה. כי "חנוכה" של הסרטון של משרד העלייה הוא לא חנוכה יהודי אלא חנוכה ישראלי, חנוכה שמבוסס אולי על היהדות אך איבד מזמן כל מימד דתי. חנוכה ששווה בערכו ליום הזכרון. ה"חנוכה" שהסרט מקדם הוא חנוכה של נרות , מסיבות וסופגניות, לא של "על הניסים". "למה מעודדים את הישראלים לחזור לארץ? הלא הם יכולים לחיות כיהודים טובים גם כאן!" שואלים, נעלבים, חבריי האמריקאים. התשובה היא שמשרד הקליטה אינו מעוניין ביהודים טובים, אלא בישראלים טובים, או בלשון הקמפיין עצמו: "לפני ש'אבא' יהפוך ל'Daddy' זה הזמן לחזור ארצה."

ג'פרי גולדברג מלין על כך שהקמפיין הוא שלילי במהותו. במקום לציין את היתרונות שבחיים בישראל, הוא טוען, הסרטונים מתמקדים ב"סכנות" בחיים בחו"ל. לכך יש לי שתי תשובות: ראשית, חוץ מהמצב הכלכלי השפיר בישראל יחסית לזה של ארה"ב (כרגע), ישראל היא לא מקום אטרקטיבי במיוחד עבור יהודות העולם, ולכן הפחדה היא כלי יעיל. שנית, יש הרבה מה לומר בזכות מאפיינים תרבותיים שאינם דתיים כמו שפה או מנהגים חילוניים (יום הזכרון). הישראליות החדשה הפכה למשהו מוחשי עם הזמן, והיום יש לה כוח. מעבר להיותה של העברית כלי שאין שני לו בהנגשת המורשת היהודית לעם ישראל, היא הפכה כבר למאפיין תרבותי של לאומיות ישראלית, לאומיות שאני מאמין – יש ערך בשימורה. אבל גולדברג, שמזלזל בחשש מפני התבוללות (לא דתית, תרבותית!), ממקד את הדיון בשאלה עם איזה יהודי ראוי לישראלי להתחתן, כאשר כל מטרת הקמפיין היא לשמר את התרבות הישראלית ולהחזיר ישראלים ארצה.

מדינת ישראל הוקמה כמפלט לעם היהודי, כמקום בו יוכלו יהודים שרוצים בכך לממש את מורשתם הדתית והתרבותית באופן חופשי ומלא. היא השיגה את המטרה הזו. האם ראוי שגם כיום תמשיך המדינה לרדוף אחרי אנשים שבחרו במודע לוותר על הדברים הללו ותשקיע הון עתק (כ-3 מיליון ש"ח, לפי הפרסום האמריקאי) בהחזרתם ארצה? מסופקני. אבל יש מקום לדיון נוסף.

סרט ערבי

אתמול צפיתי בסינמטק בהקרנת הבכורה של סרטו החדש של הבמאי תופיק אבו-ואיל תנאת'ר (התפוררות). אבו-ואיל, יליד אם אלפחם, התפרסם בזכות סרטו הקודם עטש (צמאון), שלא ראיתי אבל אמור להיות מצויין. הסרט החדש, מה לעשות, הוא בינוני אם לא פחות מזה. זהו סיפורם של זוג מזרח ירושלמי לא מתפקד. נור, שחקנית כושלת, נשואה לאיאד, מנתח מצליח אך לחוץ. השניים מתכננים להגר לפריז אבל בדרך לשדה התעופה תאונת דרכים מחזירה את איאד לחדר הניתוח ואת נור לחייה המשעממים וחסרי התוחלת. הסרט משוטט בעצלתיים בין בגידותיה של נור ובין התמוטטותו הנפשית של בעלה. עד כאן התקציר. אם בכך היה נגמר הערב, הייתי הולך הביתה עייף אך מאוכזב. אבל אז קרה משהו מעניין.

אבו-ואיל עלה לבמה והתחיל לענות על שאלות הקהל. וכאן אולי המקום לומר משהו על הקהל. הסינמטק נמצא אמנם במרחק יריקה מהעיר העתיקה ושכונות מזרח ירושלים, אבל ערבים הם מצרך נדיר בקרב הקהל הקבוע שלו. כאן, הם היו לפתע רוב. נשים רעולות לצד שמאלנים עם עיגולדים. ומשהו בסרט של אבו-ואיל הטריד מאוד את הקהל הערבי הירושלמי. הבנאליות שלו. ערבים פלסטינים רגילים אולי לסרטים רעים, אבל לא לסרטים בנאלים. הם לא רגילים לראות על המסך חיילים במחסום שהם סתם מילואימניקים משועממים שאומרים גם סליחה ותודה, הם לא רגילים לראות ערבים שותים אלכוהול על הבר, הם לא רגילים לראות אשה ערבייה מבוגרת (אמה של נור) בגופיה, גרה בוילה עצומה בשיח' ג'ראח ומארחת גברים זרים בבית.

"הסרט לא משקף את המציאות הירושלמית," קבל מישהו, "לכל השחקנים יש מבטא צפוני". אבו-ואיל לא התנצל ורק אמר שאם הסרט משקף את המציאות של זוג אחד בירושלים, מבחינתו הסרט מציאותי. "אבל יש הרבה יותר מסיפור אחד כזה," הוסיף. החברה הפלסטינית חולה, הוא אמר בערבית הכפרית שלו, שאותה תרגם לסירוגין לעברית. הבורגנות הירושלמית כמעט ואינה קיימת, ירושלים מלאה בוילות שעומדות ריקות כי בעליהם בחו"ל (מזכיר לכם משהו?). הוא טען שחברה ללא בורגנות לא יכולה להתקיים, והוסיף שקשה לחיות בירושלים כי האנשים בה לחוצים ואלימים. בזמן הצילומים בשועפאט כמעט דקרו אותם בגלל שהם עצרו את התנועה. וגם המצב הפוליטי בלתי אפשרי. אז כן, "צפונים" ערבים כמו נור ואיאד שרוצים להגר מכאן כי לא טוב להם קיימים במציאות. הקהל רטן.

אבו-ואיל הזכיר לי מאוד ערבי ישראלי אחר ששמעתי לפני שנתיים בסמינר ההכנה לשליחות בחו"ל, סייד קשוע. תקראו את גוף שני יחיד ותבינו משהו על המתיחות בין הערבים הצפונים, "ערביי 48", שמגיעים ללמוד בירושלים ואז לוקחים את כל העבודות השוות ובין הירושלמים שמרוויחים הרבה פחות ונעצרים במחסום. גם אבו-ואיל וגם קשוע מנסים לומר שלערבים קשה כאן מהרבה סיבות, ולא כולן קשורות ל"כיבוש". כן, מודה אבו-ואיל, אין שום דבר "פלסטיני" בסבל של גיבוריו.

אנשים כמו אבו-ואיל וקשוע מציבים את האתגר הרעיוני הגדול ביותר לא רק ללאומן (או הפנאט הדתי) הפלסטיני, אלא גם לישראלי החילוני הממוצע. כי הם לא לאומנים, ולא דתיים, וכל מה שהם דורשים זה שוויון זכויות וחיים בכבוד בחברה לא-גזענית. ולמה בעצם שלא יקבלו את זה?

סגירת הישיבה ביצהר: משרד החינוך כזרוע הארוכה של מערכת הביטחון

משרד החינוך החליט בצעד תקדימי לסגור את ישיבת "דורשי יחודיך" ביצהר בעקבות המלצת שב"כ שדיווחה על מעורבות רבני הישיבה ותלמידיה בפעילות אלימה נגד פלסטינים. הישיבה התיכונית היא חלק ממוסדות "עוד יוסף חי" ביצהר הכוללים גם ישיבה גבוהה, שהתקצוב הממשלתי שלה הופסק לפני כשנה בעקבות חיבור הספר "תורת המלך" של הרב יצחק שפירא, שעסק בהיתרים הלכתיים להרג גויים.

רבים בתקשורת הישראלית ברכו על ההחלטה לסגור את הישיבה. כך למשל, שיבח העיתונאי ירון דקל בתוכניתו "הכל דיבורים" את מנכ"ל משרד החינוך היוצא ד"ר שמשון שושני ואת שר החינוך גדעון סער על ההחלטה. מעטים ניתחו את ההחלטה יוצאת הדופן ואת הסיבות שהובילו לה.

האם פעולות "תג המחיר" הנואלות בשומרון הן בעיה חינוכית או שמא בעיה פלילית/בטחונית? נראה שגלגלי הצדק טוחנים מהר יותר במשרד החינוך מאשר במשרד המשפטים או במשרד לבטחון פנים. המנכ"ל שושני נשמע כמעט כדובר הפרקליטות או כאיש שב"כ כאשר הוא מציין את הסיבות לסגירת הישיבה:

"בנסיבות הקיצוניות הנלמדות מהמידע הגלוי והחסוי בתיק זה, המלמדות על המעורבות הרבה של התלמידים והרבנים בפעולות אלימות, ברי כי התראה לא הייתה מביאה לתיקון המצב".

מהירות התגובה של משרד החינוך מפתיעה לנוכח אוזלת היד המתמשכת של מערכת החוק הישראלית בהבאת האחראים לפעולות "תג מחיר" לדין. על פי מחקר מקיף של ארגון "יש דין", מתוך 127 חקירות שנפתחו במחוז ש"י של המשטרה בשנים 2005-2011 במקרים של פגיעה בעצי פלסטינים בשטחים, רק כתב אישום אחד הוגש נגד המזיק, וגם זאת לאחר למעלה מארבע שנים. גם בפעולת "תג מחיר" שזכו לאחרונה לחשיפה תקשורתית גבוהה כמו שריפת המסגד בטובא זנגריא או השחתת המצבות ביפו בערב יום כיפור, טרם הוגשו כתבי אישום.

קשה ליישב בין הראיות הברורות למעשים פליליים שמייחס שושני למורים ותלמידים בישיבה ולעובדה שאף כתב אישום לא הוגש במקרים הללו. החשד המתגנב ללב הוא שהפעולה הנחרצת של משרד החינוך היא דווקא פועל יוצא של חוסר היכולת (או הרצון) של רשויות אכיפת החוק בשטחים לפעול נגד הפורעים במישור המשפטי.

אולם מעבר לשאלת הצדק בדבר סגירה מיידית של מוסד חינוכי בהתבסס על ראיות חסויות, עומדת בעינה השאלה הפרקטית: האם יש תועלת בסגירת המוסד? האם הדבר יביא להפחתה במקרי פגיעה בפלסטינים וברכושם? כנראה שלא. במקרה הטוב, יעברו התלמידים לישיבה תיכונית אחרת, כנראה בעלת קו אידיאולוגי דומה. במקרה הגרוע, ינשרו נערי הגבעות הללו ממערכת החינוך ולא יסורו עוד למרותו של איש.

אך ישנה אפשרות שלישית, והיא שבית הספר ימשיך להתקיים מכוח תקצוב פרטי (כמו חלק ממוסדות החינוך החרדיים), תחת שם חדש כמו - נניח - "אנא בכח", וכך גם הפיקוח המינימלי של משרד החינוך על התכנים הנלמדים בבית הספר יוסר. כך הבטיחו מנהלי הישיבה, כאשר אמרו לעיתון הארץ: "ישיבות בהן עסקו בתורה היו בעם ישראל לפני משרד החינוך, וגם יתקיימו בעזרת ה' בהמשך; וודאי שישיבות לא זקוקות להסכמה מאנשים שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. למרות ההתנכלויות – הלימודים בישיבה נמשכים כסדרם, ובעזרת ה' ימשיכו לאורך ימים ושנים".

סגירת ישיבת "דורשי יחודיך" מבטאת הסרת אחריות מצד מערכת החינוך הישראלית לתופעה החברתית והפוליטית ששמה "תג מחיר". למרבה הצער, מקבלי ההחלטות בישראל מעדיפים, כנראה, את גישת "הראינו להם" מאשר למצוא פתרונות שורש לאלימות בשומרון.

בין אוקספורד סטריט לשדרות רוטשילד

כבר שלושה ימים משתוללות בבריטניה מהומות רחוב, ביזה, ואלימות. סביר להניח שלא שמעתם מעודכם על המקומות האלה: Ealing, Clapham, Hackney. בעת כתיבת שורות אלה כבר התפשטה האלימות מהפריפריה הענייה אל מרכז לונדון.

הממשלה הבריטית הניאו-ליברלית קיצצה בהוצאותיה, בתשלומי הרווחה ובמשרות במגזר הציבורי בסכום שצפוי להגיע ל-130 מיליארד דולר עד 2015. חלק מטענות הפורעים מזכירות במידה רבה את הטענות שמשמיעים מפגיני יוקר המחיה בארץ: "אנחנו לוקחים בחזרה את המיסים שלנו," אמר בוזז אחד לכתב רשת סקיי.

הכיסוי התקשורתי בבריטניה מתמקד כולו במשטרה ובאזלת ידה, וכמעט כל רשתות החדשות שדיווחו על האירועים ראיינו שוטרים בכירים. אבל הרס בקנה מידה כזה לא נובע רק מהעדר שיטור, אלא מסיבות חברתיות עמוקות שמאפשרות אנרכיה מסוג הזה. מדוע בישראל, שבה הפערים בין עשירים לעניים גדולים מאלה של בריטניה, לא הדרדרו הפגנות הענק למהומות כאלה? מדוע לונדון בוערת ולא ירושלים? הנה כמה הסברים אפשריים.

ראשית, הפערים המעמדיים. באנגליה קיים שסע מעמדי עמוק והיסטורי שלא קיים בישראל. למרות שלבני המעמד הנמוך בבריטניה יש קרוב לוודאי יותר כסף מלמקביליהם בישראל, תודעת העושק והניצול שלהם עמוקה וחריפה. כבר דורות הם חיים בתחושה שבני המעמד הגבוה נהנים לא רק מכסף אלא מאפשרויות שלעולם לא תהיינה מנת חלקם. זה לא רק עוני, זו תחושה עמוקה של עלבון. בישראל, לעומת זאת, העשירון הכלכלי העליון אינו קשור למבנה החברה. לב לבייב ויצחק תשובה הם לא בני העלייה הראשונה או לוחמי פלמ"ח יפי בלורית ותואר. הם גם לא לורדים שסביהם התחנכו באוקספורד וששלטו על אחוזות ענק בכפר. לכן טענות המפגינים בישראל מכוונות לעבר מספר משפחות וכלפי "השיטה" – מושג מעורפל למדי – ולא כלפי מעמד חברתי שלם.

שנית, הרב-תרבותיוּת. בריטניה היא חברת מהגרים רב-תרבותית, ולא בכדי פרצו המהומות בטוטנהאם, אזור מהגרים בצפון לונדון: ניכור דתי, לשוני, אתני ותרבותי מקל על הצתת רכושו של השכן. בזמן האחרון החלו להשמע באנגליה טענות נגד הגישה הרב-תרבותית והסכנות הטמונות בה. בתחילת כהונתו כראש ממשלה ביקר דייויד קמרון את ה"רב-תרבותיות הממלכתית" בהקשר של קבוצות אסלאמיות קיצוניות בתוך הממלכה. אולם השרה לבטחון פנים, תרזה מיי, הגיבה בעקבות המהומות האחרונות באמירה כי המשטרה תטפל בהן "לא באמצעות זרנוקי מים אלא באמצעות הסכמה עם הקהילות". נותר לראות כיצד תגדיר המדינה את גבולות ההסכמה הבין-קהילתית בעקבות המהומות. מכל מקום, בישראל כל זה לא רלוונטי: הזרם המרכזי בישראל (ואני בכוונה מוציא כאן את החרדים והערבים, בהם אעסוק בהמשך) הוא חד-תרבותי למדי: לשונית, אתנית, וחברתית.

שלישית, המשמעת. בישראל מְתַפקדים הצבא, ובמידה פחותה השירות הלאומי, כמנגנונים אפקטיביים להנחלת משמעת וסולידריות חברתית. ישנה גישה רווחת בישראל הטוענת שאת אזלת ידה של מערכת החינוך בהנחלת ערכים ומשמעת כבר יתקן הצבא. זו גישה פגומה, אך לא לגמרי משוללת בסיס. בבריטניה לא קיים מנגנון שכזה, ולכן אין כל "רשת בטחון" שתמנע אנוכיות קיצונית המהולה בהתנהגות עבריינית. יש רגליים לסברה כי חייל ששרת את מדינתו שלוש שנים ייטה פחות לבזוז חנות, גם אם הוא עני וגם אם אין שוטר בסביבה.

מההסברים לעיל נעדרות שתי אוכלוסיות חשובות בישראל, ההולכות וגדלות: ערבים וחרדים. אלה האוכלוסיות העניות בישראל, הן השונות ביותר מ"הזרם המרכזי" מבחינה תרבותית, והן אינן נוטלות חלק בצבא ובשירות הלאומי. לכן הסולידריות הלאומית שלהם נמוכה משמעותית מהקבוצות האחרות. לא בכדי המהומות האלימות ביותר בעשור האחרון הגיעו מקרב החברות הללו: מהומות אוקטובר 2000 בואדי עארה, למשל, והפגנות החרדים ברחבי הארץ ביוני 2010 בעקבות פסיקת בג"ץ בפרשת בית הספר בעמנואל.

אם ישראל לא תלמד את הלקח מבריטניה ולא תפעל במהירות להגברת הסולידריות החברתית והשוויון כערך, תבערה בנוסח הבריטי עלולה להתרחש גם כאן, ומוקדם מהצפוי.

מדינת ישראל, החברה הערבית, וסוגיית השירות הלאומי

מאבק שרובו סמוי מן העין מתנהל כיום בישראל בין המדינה ובין חלקים בציבור הערבי והנהגתו סביב סוגיית השירות הלאומי. בחבל מושכים מן העבר האחד מוסדות המדינה, המגולמים במנהלת השירות הלאומי-אזרחי, ומן העבר השני פוליטיקאים וארגוני חברה אזרחית ערביים.

לפני כשבועיים הופיעה חברת הכנסת חנין זועבי בפני קבוצה של תיכוניסטים בכפר הערבי מוסמוס שבגליל. זועבי נענתה להזמנה של צעירי מפלגתה, בל"ד, שאירגנו כנס שמטרתו לשכנע את הנוער להמנע מהצטרפות לשירות הלאומי.

"יסוד קיומנו כאן הוא שאנחנו פלסטינים במדינה שמגדירה עצמה כיהודית. כאן מתחיל הסיפור. כשאני חיה במדינה יהודית, משמעות הדבר שאני לא יכולה לשלוט על גורלי ... שהמדינה אינה מייצגת אותי," אמרה למאזיניה הצעירים. זועבי, כמו רוב ההנהגה הערבית בישראל, נאבקת לטפח דור חדש של נוער ערבי בעל תודעה לאומית פלסטינית מפותחת, שהתנגדותו לסמכות "המדינה היהודית" לקבוע את חובותיו היא אחד מאבני היסוד שלו.

מנהלת השירות הלאומי-אזרחי, מצידה, דווקא מציגה נתונים מעודדים לגבי אחוזי ההצטרפות של ערבים לשירות הלאומי. מאז 2006 כמות המתנדבים גדלה כמעט פי שבע, מ-240 מתנדבים לכ-1,550 כיום. 75% מהם משרתים בקהילותיהם; רובם בחינוך, מיעוטם ברווחה ובריאות. כדי לעודד ערבים להתנדב, מנהלת השירות הוסיפה זה מכבר את המילה "אזרחי" לצד המילה "לאומי" והיא מעניקה למתנדבים מלגות נדיבות ושנת לימודים חינם באוניברסיטה. גם כיום, כמות המתנדבים הערבים היא רק טיפה בים, אבל את בלדנא, ארגון חיפאי שמוביל את המאבק נגד השירות הלאומי בקרב הנוער, כל זה לא משכנע.

באתר האינטרנט שלו, העלה הארגון לאחרונה שלושה סרטוני יו-טיוב שמטרתם לתקוף את השירות הלאומי משלושה כיוונים שונים. הסרטון הראשון טוען שהשירות הלאומי הוא שלב ראשון בדרכה של המדינה לגייס את הערבים לצה"ל. השני מציג חשבון מתמטי פשוט לפיו שירות לאומי רווחי הרבה פחות מעבודה בשכר מינימום, ואילו הסרטון השלישי שולל את הטענה לפיה ערבים יזכו לזכויות מהמדינה לאחר שימלאו את חובותיהם כלפיה.

"עבודה היא הרבה יותר רווחית," אומרת נערה אחת לחברתה בסרטון אשליות השירות הלאומי. "וגם הרבה יותר מכובדת ונקייה מלהיות משרתת אצל ליברמן ודומיו."

למרות הגידול במספרי המתנדבים, בלדנא מנצחת את מדינת ישראל בקרב על לבבות הנוער הערבי, והסיבה לכך אינה נעוצה רק בקליפים הצעירים והמגניבים שהיא מעלה לרשת. מאחורי המאבק נגד השרות הלאומי עומדים גורמים פוליטיים חזקים. כך, ראשי מועצות השולטים על החינוך התיכוני בתחומם מונעים כניסה של עמותות שירות לאומי ערביות לבתי הספר אך מעודדים כניסה של גופים כמו בלדנא, שהגיעה עד כה ל-4,000 בני נוער, רבים מהם בין כותלי בית הספר. לועדת המעקב העליונה יש גוף מיוחד שתפקידו "להלחם בשירות הלאומי ובכל סוגי הגיוס", בראשות אימן עודה, מזכיר מפלגת חד"ש.

"אל בני ובנות עמי המתנגדים לקונספירציית 'השרות הלאומי' ופיתוייו," פותח עודה מכתב לנוער שהתפרסם באתר של בלדנא ב-24 ביולי, ובו הוא מסביר מדוע השירות הלאומי הוא בעצם מזימה סודית של המדינה לגייס ערבים לצה"ל.

מול המאמצים הפוליטיים הכבירים למנוע התנדבות ערבים לשירות הלאומי, עומדת המדינה חסרת אונים. אולי היא אינה יודעת מה מתרחש שם (כל הקליפים והאתר הם בערבית בלבד), ואולי אינה רוצה לדעת. אך כמו בכישלונה להנחיל לימודי ליבה בחינוך החרדי, הרימה המדינה ידיים והפקירה את הנוער הערבי לידי הנהגה פוליטית לאומנית שפועלת לבידודו מהציבור היהודי בישראל.

בניגוד לחברה החרדית, שהקריאה לשילובו בצה"ל לגיטמית וכנראה גם אפשרית בטווח הארוך, השרות הלאומי הוא לעתים קרובות ההזדמנות היחידה של צעירים ערביים לתרום לחברה הישראלית, ולהשתלב בה. זהו אינטרס מובהק של המדינה ליצור חברה אזרחית ישראלית חוצת לאומים, המתחלקת באופן שוויוני ככל האפשר בזכויות ובחובות. חששה של המדינה להתערב בסדר יומם של קבוצות המיעוט שבה מוביל להקצנה גוברת והולכת של קבוצות אלה, ובידודם ללא תקנה מהזרם המרכזי של הציבור בישראל, לאסוננו.

חוק "העדפת מוצרי ההתנחלויות" אושר; חבר הכנסת כבל: יום שחור לדמוקרטיה הישראלית

ברוב של 54 מול 21 אישרה הכנסת את החוק השנוי במחלוקת המורה למדינה להעדיף מוצרי התנחלויות על פני מוצרים מתוך תחומי הקו הירוק. ראש הממשלה נתניהו: נצחון היסטורי של ישראל על אויביה
ynet
עדכון אחרון: 13.07.12, 00:12

לאחר דיון סוער אישרה היום הכנסת בקריאה שניה ושלישית את התיקון לחוק חובת המכרזים, שזכה לכינוי "חוק העדפת מוצרי ההתנחלויות". החוק, שאותו הגישו חברי הכנסת יריב לוין מהליכוד וניסים זאב מש"ס, קובע שעל מוסדות המדינה, כולל צה"ל ומשרדי הממשלה, להעדיף רכישת מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק על פני מוצרים שיוצרו בתוכו, כל עוד הפער במחירים אינו עולה על 50%.

בשנה שעברה עבר בכנסת התיקון לחוק חובת המכרזים התשנ"ב-1992 שהגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לפיה על צה"ל, המשטרה ושירות בתי הסוהר להעדיף במכרזים מוצרי טקסטיל ישראלים על פני מוצרים מיובאים. חברת הכנסת פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אחת מיוזמות התיקון החדש, אמרה שהוא התבקש לאור בידודה הגובר של ישראל בעולם.

"התיקון לחוק המכרזים הוא המשך טבעי לחוק של יחימוביץ'," הוסיפה קירשנבאום.

לפני כחודשיים החליטו בלגיה, הולנד וספרד לאסור על מכירת מוצרים ישראלים ברשתות השיווק לאחר שהמדינה סרבה לסמן מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק. יוזמה כלל-אירופית להחרמת מוצרים ישראלים צפויה לעלות להצבעה בפרלמנט האירופי בשטרסבורג כבר בחודש ספטמבר הקרוב.

"האנטישמים באירופה החליטו להפלות בין דם יהודי לדם יהודי," אמר חבר הכנסת יעקב כץ (כצל'ה) ממפלגת האיחוד הלאומי. "היום הוכחנו להם שמבחינתנו דין עפרה כדין תל-אביב."

האגודה לזכויות האזרח, מצידה, אמרה שתעתור לבג"צ נגד החוק משום שלטענתה הוא מפלה באופן בלתי חוקתי בין תעשיינים בתוך תחומי ישראל ובין תעשיינים מעבר לקו הירוק.

"אני מתנגד לחוק, אבל אין מה לעשות – הוא עבר בהליך דמוקרטי תקין," אמר שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון (עצמאות), שנעדר מהמליאה. "הייתי בוודאי מצביע נגד, אבל נאלצתי לפגוש את שר החקלאות של מיקרונזיה בעת ההצבעה."

חבר הכנסת אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל) אמר בתגובה ש"מדינת ישראל הוכיחה שוב שהפשיזם הגזעני אכל בה כל חלקה טובה. הגיע הזמן לסגור את הבסטה."

בשבוע הבא יגיע לועדת השרים לענייני חקיקה "חוק השמות" של חברת הכנסת ציפי חוטובלי (ליכוד). על פי החוק, יחויבו אזרחי ישראל הערבים לתת לילדיהם שמות יהודיים.

"אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית," אמרה חוטובלי.

המשט לעזה: הגבול החשוב שבין עיתונות ואקטיביזם

די ברור שחדשות לא שוות הרבה אם הציבור שקורא אותן לא מאמין באובייקטיביות שלהן. כולנו יודעים שלכל עיתון, או אמצעי תקשורת אחר, יש קו פוליטי מסויים, ובכל זאת אנחנו מאמינים שהידיעה שאנחנו קוראים נכונה עובדתית. אחרת לא היינו טורחים לקרוא אותה.

לא כך מדורי הדעות והפרשנות. אותם אנחנו קוראים כדי להתענג על דעתו של כותב שעמו אנחנו מסכימים, או להתעצבן מדעתו של אחר שעליו אנחנו חולקים. כל עיתון סביר יוצר אבחנה ברורה בין מדור החדשות ומדור הפרשנות, למרות שחלק מהעיתונים מאפשרים לכתבי החדשות שלהם לכתוב גם מאמרי דעה. ובכל זאת, אבחנה ברורה בין דעה ועובדה היא קריטית עבור אמינות העיתון.

בדיוק משום כך, טעה עיתון הארץ טעות חמורה כאשר שלח את עמירה הס לסקר את המשט לעזה. לא ברור לי אם הס התכוונה לצאת למשט כאקטיביסטית והעיתון "התלבש" על כוונה זו וקיבל ממנה דיווחי חדשות מהשטח, או שהעיתון החליט לשלוח אותה ללא קשר לדעותיה. מה שברור הוא שהס, שהתגוררה בעבר בעזה, מעורבת רגשית באופן עמוק בגורל המקום.

לא קשה היה להבחין באהדתה של הס למשט בכתבות ששיגרה הישר מהספינה תחריר, אבל הם עדיין היו בגדר חדשות. אבל במאמר מערכת מטריד שפורסם היום ב"הארץ" תחת הכותרת "המשט והסטריאוטיפ היהודי", חצתה הס במופגן את הקו החשוב בין עיתונות ואקטיביזם.

"כמו בקריקטורה אנטישמית פרשה ישראל את הזרועות הארוכות שלה על פני הגלובוס כדי למנוע מעשר ספינות בנות כמה עשרות שנים להפליג לעזה," פתחה הס. "ההיגיון אומר, שממשלה שמדיניותה מאשררת סטריאוטיפים אנטישמיים היתה צריכה לעורר דאגה וסלידה בקרב אזרחי ישראל ויהודי העולם, אבל ממשלת ישראל מבצעת את מה שבוחריה רוצים ומאמינים בו. כי יש סטריאוטיפ אחד שלא ממוחזר פה - זה של היהודי החכם."

ממשלת ישראל, טוענת הס, צריכה היתה לאפשר למשט להפליג לעזה כדי שלא לאשרר סטריאוטיפים אנטישמיים ביוון. אבל די ברור שהס עצמה כבר הפנימה סטריאוטיפ כזה, בהנחתה חסרת הבסיס העובדתי שישראל שילמה כסף ליוונים עבור תמיכתם. במאמר הדעה, היא ממקמת עצמה כמשתתפת פעילה במשט ולא כעיתונאית שמונתה על ידי עיתון מכובד לסקר אותו.

עולם התקשורת בארץ ובחו"ל סער בסוף יוני, ובצדק, כאשר ראש לשכת העיתונות הממשלתית אורן הלמן הכריז שכל עיתונאי זר שמשתתף במשט יורחק מישראל לעשר שנים וציודו יוחרם. התאחדות העיתונאים הזרים בישראל שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה ובו טענה, בין השאר, כי "יש להבדיל בין סיקור האירוע שהוא לגיטימי, ובין השתתפות פעילה במשט עצמו." הם צודקים. לעיתונות תפקיד קריטי בסיקור אירוע חדשותי, והמשט לעזה הוא בהחלט אירוע כזה. בסוף גם ביבי הסכים, וביטל את הסנקציות נגד העיתונאים.

אבל בהחלטה לשלוח את עמירה הס לסקר את המשט, תרם עיתון הארץ לטשטוש הגבול בין סיקור והשתתפות, ובכך עודד את המדיניות הרעה של הממשלה להצר את צעדיהם של עיתונאים בעתיד.

חודש אחרי הסכם הפיוס הפלסטיני, הפיוס רחוק מתמיד

חמאס ופתח נדחפו להסכם הפיוס בתחילת מאי בעקבות לחץ מסיבי מהרחוב, הן בגדה והן בעזה. הרחוב היה צריך לתעל את האנרגיה המהפכנית שזורמת היום בעולם הערבי, והוא החליט לעשות את זה בכיוון של פיוס ואיחוד השורות - הסיסמא שנישאה בפי כל היתה "העם רוצה בסיום הפילוג" ולא "העם רוצה בהפלת השלטון/הנשיא" כמו במצרים ותוניסיה. למרות שרוב הפרשנים הפלסטינים סברו טרם הפיוס שלא פתח ולא חמאס מעוניינים, היה בכך הישג טקטי לשני הצדדים: פתח ואבו-מאזן מעוניינים בשקט תעשייתי לקראת הפניה לאו"ם בספטמבר ואילו החמאס מעוניין להרגיע את הביקורת ברחוב העזתי גם לאור היחלשות הפטרון בסוריה.

אבל גם בעקבות החתימה בקהיר ב-4 במאי, רב הנסתר בהסכם על הנגלה. ממשלה פלסטינית של טכנוקרטים טרם הוקמה (הם הציבו מעין דד-ליין עד ה-10 ביוני). עדיין אין הסכמה על מועמד פשרה לראשות הממשלה, ודיווחים מלמדים שחמאס מסרבים בכל תוקף להמשך הכהונה של סלאם פיאד.

בימים האחרונים התגברו ההתבטאויות הספקניות (בעיקר מצד חמאס) לגבי עתיד הפיוס. שני הנושאים המרכזיים שעשויים להכשיל את העניין הם:

1. היחס לישראל ולמו"מ עמה (קרי מדיניות חוץ).
2. נושא האסירים הפוליטיים (יחסים פנים-פלסטיניים).

היוזמה הצרפתית לאירוח שיחות שלום התקבלה בברכה על ידי אבו-מאזן, אבל חמאס מיהרו לגנות זאת ואמרו שהבחירה האסטרטגית שלהם היא בהמשך ההתנגדות ושלעולם לא יהיה מו"מ עם ישראל.

בנושא האסירים, הבעיה חמורה אף יותר. אנשי חמאס טוענים שהרשות מעולם לא הפסיקה להטריד ולעצור אנשי חמאס בגדה, ושמנגנוני הבטחון של הרשות ממשיכים לשתף פעולה עם ישראל, בעיקר נגד חמאס. כיום יש כ-300 אסירים "פוליטיים" של החמאס בבתי הכלא של הרשות בגדה. פקידים רבים המזוהים עם חמאס מוטרדים ומפוטרים. שחרור מסיבי של אסירי חמאס היה אמור להתבצע אתמול, ה-6.6, אך איני יודע אם זה קרה. ברצועת עזה, פתח טוענת שישנם 17 אסירים פוליטיים אבל איש זכויות אדם שאיתו דיברתי בעזה אמר לי שמדובר באנשים שמואשמים ברצח, ולכן קשה לקרוא לזה אסירים פוליטיים. בקיצור, חמאס כועסת מאוד ומאיימת בפירוק השותפות עם פתח. בינתיים חמאס ממשיכה לעצור ולהוציא להורג חשודים בריגול עם ישראל. אבו-מאזן מנסה להפסיק את תופעת ההוצאה להורג, אך ללא הועיל.

נכון להיום, עזה והגדה הן עדיין שתי ישויות פוליטיות נפרדות לחלוטין, ושום שינוי לא חל בכך מאז הסכם הפיוס לפני חודש.

על שתי יוזמות שמאל ישראליות שונות במהותן

שתי יוזמות שמאל באו לאחרונה לאוויר העולם בישראל. האחת מבקשת להשיב לישראל את היוזמה המדינית והשנייה מבקשת ליטול אותה ממנה.

למרות שאני שותף לתוצאה הפוליטית לה הם מייחלים, ואולי דווקא משום כך, אני מוטרד מהמכתב ששלחו קבוצה בכירה של אנשי שמאל למנהיגי אירופה להכיר במדינה פלסטינית. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע.

מיואשים מהקיפאון המדיני, מהשחיקה בדמוקרטיה הישראלית, ומהגזענות הגואה, מבקשים אנשי השמאל מאירופה להציל את ישראל מעצמה. כיצד הם רואים בעיני רוחם את היום שאחרי הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם? הרי ההכרזה לא תהפוך את חזון המדינה למציאות. אחמד עדיין יעמוד במחסום. מה שהם מייחלים לו, אך לא אומרים זאת במפורש, הוא לחץ בינלאומי גובר על ישראל, בחרמות או בתביעות משפטיות, שיכריחו את ישראל לברוח מהשטחים. במובן זה, יוזמתם דומה מאוד ליוזמת החרם על מוצרים ישראלים (BDS) שמנסים לקדם פעילי שמאל בארה"ב ובאירופה. יותר מכל, מבטא מכתבם ייאוש מיכולתה של המערכת הפוליטית הדמוקרטית בישראל להביא לסיום הכיבוש בשטחים ולחתימה על הסכם שלום.

"כישלונה של הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב לחדש את המשא ומתן המדיני אינם מאפשרים עוד להתכחש למציאות העגומה - השלום נפל בשבי תהליך השלום," הם כותבים, ומבקשים לדלג על התהליך ולקפוץ ישר ל"שלום". אבל זה לא יעבוד, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות פרקטיות.

עקרונית, אתה לא יכול לדרוש מדינה "יהודית ודמוקרטית" על ידי מעשה שהוא במהותו אנטי דמוקרטי, ונועד לעקוף את החלטת העם בישראל. למרבה הצער, בנימין נתניהו הוא המנהיג הנבחר בישראל ולכן הדרך הדמוקרטית היחידה להחליף אותו (או את מדיניותו) היא על ידי שכנוע הציבור הישראלי שהמדיניות המדוברת מובילה לאסון. יש דרכים רבות לעשות זאת: הפגנות, מאמרי מערכת, קמפיינים ציבוריים ושימוש במדיה וברשתות חברתיות להפצת המסר. ארגונים כמו "בצלם", "יש דין" או "שוברים שתיקה" המתעדים את עוולות השהייה בשטחים עושים את העבודה הזאת יפה.

פרקטית, ברור שפינוי מסיבי של יישובים ביהודה ושומרון, שהוא המפתח להקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא, יצטרך להיעשות מתוך קונצנזוס ציבורי רחב. מבחינה זו, נתניהו הוא המנהיג הנכון שכן הוא מייצג את הצד הימני ביותר של המפה הפוליטית וכידוע רק מנהיגי ימין מובהקים הצליחו בהיסטוריה הישראלית לסגת משטחים, מסיבות מובנות. אבל המהלך לא יכול להתפס על ידי הציבור כנכפה מבחוץ, אלא כתוצאה של אותם שיקולים ביטחוניים ואסטרטגיים שעליהם נתניהו כל כך אוהב לדבר. כמו שבגין יצא מסיני וכמו ששרון יצא מעזה. משום כך, מהלך כפוי לא יעבוד ואם יעבוד – יביא לקרע עמוק ואולי בלתי ניתן לאיחוי בחברה הישראלית, לאסוננו.

הכותבים גם מתעלמים בצורה בלתי אחראית מהשינויים במפה הפוליטית הפלסטינית. עדיין לא ידוע אם הסכם הפיוס בין פתח לחמאס יחזיק מעמד, ממשלה פלסטינית טרם הורכבה, אך ברור שיחס הרשות הפלסטינית לישראל עשוי להשתנות לרעה באופן דרמטי. התעלמות מופגנת מכך היא טמינת הראש בחול.

המודל השני, והוא החיובי יותר בעיניי, הוא זה של "ישראל יוזמת". באחד הפוסטרים שלהם, כתבו חברי היוזמה, שרובם מגיעים מהצד הבטחוני של השמאל הישראלי המתון: "אדוני ראש הממשלה ... לפני שיהיה מאוחר, עבור מנאומים למעשים. תחליט קח יוזמה. תנהיג." היוזמה המפורטת מציגה עצמה כתשובה הישראלית ליוזמת השלום הערבית משנת 2002, שישראל הרשמית מעולם לא דנה בה. חשיבותה בכך שהיא פונה לציבור הישראלי ולהנהגה הישראלית. משקלה של היוזמה נובע לא רק מהרקע הבטחוניסטי של מנסחיה, אלא מהעובדה שהיא שמה את מבטחה בשיקול הדעת של הציבור הישראלי, ולא של קובעי המדיניות בבריסל ושטרסבורג. "ישראל צריכה להחליט על עתידה מתוך עוצמה ולא להיגרר אחרי הארועים," הם כותבים בהצהרת הכוונות. הם גם מבינים ששלום, כמו חמין, הוא תהליך עדין והדרגתי, לא הפופקורן למיקרוגל שמציעים חותמי המכתב.

אני מניח שחותמי המכתב הראשון מקבלים את הפתרון הפוליטי שמציעה היוזמה השנייה. אבל לפעמים הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.