העולם הערבי חוגג בימים אלה שנה לפרוץ ההתקוממות העממית בתוניסיה שפשתה עד מהרה ברחבי המזרח התיכון וזכתה לכינוי "האביב הערבי". זהו זמן טוב לסיכום ביניים. ארבעה דיקטטורים ששלטו שנים רבות במדינותיהם הופלו ואחד עדיין מתנדנד, כבר תשעה חודשים, למרות מחיר דמים כבד של למעלה מ-6,000 הרוגים. מהן הברירות הניצבות בפני בשאר אל-אסד אם ברצונו להפסיק את האלימות ולפרוש?
הוא יכול ללכת בדרכו של זין אלעאבדין בן עלי, נשיא תוניסיה: לעלות על מטוס, ולחמוק למדינה שתסכים לארח אותו. אך איזו מדינה תהין לארח את אסד? סעודיה, מקום מפלט ותיק לדיקטטורים נמלטים (אידי אמין, בן עלי, עלי עבדאללה צאלח), היא אויבת מרה של סוריה – בעלת בריתה של איראן. האם איראן תסכים לעשות זאת? ואיזה מסר ישלח צעד זה לאופוזיציה הפנימית בתוך איראן שהרימה את ראשה אך לפני שנתיים ודוכאה ביד קשה?
ייתכן שאסד יבחר לעשות מעשה מבארכ, להשאר במולדתו, ולנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. הלא רק לפני שבועיים טען אסד בתוקף בפני המראיינת ברברה וולטרס כי לא נתן הוראה לירות במפגינים. אבל סוריה אינה מצרים. ראשית, לא ברור כלל כי מבארכ בחר להשאר בארצו. ייתכן כי המשטר הצבאי שבתוכו צמח ושהחליף אותו בתפקידו כפה עליו להשאר. בסוריה, אין ממסד צבאי עצמאי שכזה. שנית, ברור לאסד כי בית משפט סורי לא יוכל להוציא פסק דין אחר ממוות לשליט שאחראי להרג של אזרחים כה רבים.
בפני אסד עומד גם המודל של סדאם חוסין ומעמר קד'אפי: לברוח מכס השלטון ולהתחבא בתוך המדינה. ספק אם לרופא העיניים רך הדיבור מדמשק יש את מבנה האישיות המתאים לכך. נראה שאסד עדיין זוכה לתמיכה בקרב בני המיעוט העלוי במדינה, אך האם הללו יוכלו להגן עליו בטווח הארוך מפני הרוב המוסלמי שישלוט במדינה? סופם של סדאם (שלמזלו נתפס בידי האמריקאים ולא בידי עראקים זועמים) ושל קד'אפי ידוע. לא נראה שאסד יבחר ללכת בדרכם.
האפשרות הרביעית היא זו בה בחר ללכת נשיא תימן עלי עבדאללה צאלח. לאחר חודשים רבים של התבצרות, הקזת דם אזרחים ופציעה קשה, החליט צאלח לחתום על מסמך היוזמה של מדינות המפרץ ולפנות את כס השלטון לסגנו, עבד רבו מנסור אל-האדי. בשבת הכריז צאלח כי בכוונתו לעזוב לארה"ב לזמן בלתי מוגבל. זו יכולה להיות האפשרות העדיפה עבור הנשיא הסורי, אולם נראה שהמודל התימני אינו רלוונטי לאסד משתי סיבות: ראשית, אין ארגון אזורי כמו מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ שיציע לאסד עסקה דומה לזו שהוצעה לצאלח. שנית, אין בסוריה גוף אופוזיציה מסודר שיוכל לרשת את השלטון מהנשיא, או להציע לו חסינות.
אך ישנה אפשרות חמישית, והיא שאסד יישאר בשלטון וימשיך לטבוח בבני עמו. למגינת לבם של הסורים, נראה שזו האפשרות הסבירה ביותר בטווח הזמן הנראה לעין. למרות דיווחים על עריקה מסיבית של חיילים מצבא סוריה, אסד ממשיך להפגין בטחון עצמי. בעודו מארח את וולטרס בדמשק, הוא מכתר את העיר חומס ומפגיז את תושביה. כאשר מועצת הבטחון של האו"ם לא מצליחה לגנות את המשטר בשל התנגדותן של רוסיה וסין; כאשר נאט"ו מצהירה במפורש כי לא תתקוף בסוריה כפי שתקפה בלוב; וכאשר טורקיה נראית עסוקה יותר בצרפת מאשר בשכנתה הדרומית, דומה שמרחץ הדמים בסוריה ימשיך. מארצות הברית, שבדיוק קיפלה את הדגל בעראק, אפשר כנראה לשכוח לעת עתה. זהו כנראה גורלה של מדינה חסרת משאבי טבע ובעלת חשיבות אסטרטגית זניחה: אף מנהיג לא רוצה לשלוח את חייליו ליהרג בשבילה.
יום ראשון, 25 בדצמבר 2011
יום שישי, 16 בדצמבר 2011
"שלטון החוק" – סרט שגם פעילי זכויות אדם צריכים לראות
בפעם הראשונה בהיסטוריה של הבלוג שלי, אני שמח להציג פוסט אורח. אחי עקיבא (שהוא גם עורך דין) צפה יחד איתי שלשום בסרט מעורר המחשבה "שלטון החוק" ולהלן ביקורתו:
באולם בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ישב קהל שבא לצפות בסרט "שלטון החוק", העוסק במצב המשפטי בשטחים. הסרט, בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ', מציג את החוק שהחילה ישראל בשטחים שכבשה בשנת 1967 דרך ראיונות עם האנשים שניסחו אותם והיו מופקדים על יישומה – שופטי בתי המשפט הצבאים לשעבר. רבים בקהל היו פעילי ארגוני זכויות אדם כגון ה"ועד נגד עינויים" ו"במקום" (שארגנו את ההקרנה), ונכחו גם אחרים שבאו מתוך התעניינות גרידא. אלו אנשים שנושא זכויות האדם בשטחים בוער בעצמותיהם וקרוב ללבם. רובם, יש לציין, ישבו בשקט מופתי באולם, בחושך, גם כשנגמר הסרט והכתוביות רצו על המסך. אך לכל אורך הסרט היה ניתן לשמוע רחש של צקצוקים וצחקוקים מרים לנוכח האמירות שיצאו מפיהם, או מפרי-עטם, של השופטים הצבאיים שהופיעו על המסך.
אפתח ואומר שמדובר בסרט טוב. הסרט מציג בצורה מדויקת למדי, לדעתי, את המשפט בשטחים, ונוגע בסוגיות העיקריות העולות חדשות לבקרים, כגון חובותיו וסמכויותיו של כובש במשפט הבינלאומי, חוקיות ההתנחלויות ותפיסת הקרקעות לשם בנייתן, מערכת הדין הנפרדת ליהודים ולערבים, האכיפה הלקויה של החוק כלפי מתנחלים, מאסרים מנהליים, עינויי נחקרים, ועוד. הסרט אינפורמטיבי, קולח, מסודר היטב, והמראיין-הבמאי מאופק בסגנונו, מבלי שהדבר יגרע כלל מעוצמת הביקורת שהסרט מעביר.
יחד עם זאת, לסרט גם מגרעות משמעותיות. הנרטיב ההיסטורי בסרט מתאר כמעט אך ורק את תולדות הכיבוש הצבאי בשטחים מזווית אמצעי הדיכוי והעוולות שנעשו כלפי העם הפלסטיני בשטחים. אין כמעט התייחסות לטרור הפלסטיני כנגד ישראל ומחוצה לה, למלחמות שניהלה ישראל בלבנון ובעזה, להסכמי אוסלו והשפעתם, לבניית גדר ההפרדה, ולתוכנית ההתנתקות. זו איננה בעיה של הטיה וחוסר איזון (אינני סבור שבמאי צריך בכלל להיות נטול פניות ומאוזן), אלא זו בעיה שמהסרט נעדר הרבה מן ההקשר החיוני להבנת המשפט בשטחים כפי שהוא עוצב לאורך השנים, ובמיוחד השנים האחרונות. עשורים שלמים מפרידים בין חלק מהמרואיינים, חלקם קשישים מופלגים, לבין זמן עשיית הסרט (הצעיר שבמרואיינים סיים את תפקידו ב- 2003). ככל שהסרט מנסה להציג נרטיב היסטורי, הוא איננו משכנע.
הסרט גם מניפולטיבי למדי, לעיתים בצורה בוטה. "אני בחרתי אילו חלקים מדברי המרואיינים תשמעו", מזכיר לנו הבמאי את המובן מאליו. ובקטע אחר, הוא אומר "הייתי צריך להביא כאן את עדותה של הנאשמת, אך בחרתי לראיין רק את מושאי הסרט – השופטים. זוהי בחירתי כבמאי." כאילו היינו ברצועת הפרשנות בדי.וי.די.. מדי פעם, הוא מכבה את תמונות הארכיון ההיסטוריות ומראה לנו, לצופים, את המסך הירוק שמאחור, את התפאורה, התאורה, והמיקרופונים, כמי שחושף בעיננו את כל הקלפים. אך זוהי אשליה. הבמאי שומר לעצמו כמה קלפים קולנועיים בשרוולו. המרואיינים מצולמים בשתי זוויות – מקדימה, פנים אל פנים עם המרואיין, ומהצד הימני והמונמך מעט של המרואיין. בדרך זו, הבמאי מבקש שנאמץ את זווית הראיה שבה ראו אלפי נאשמים פלסטינים את שופטיהם שעה שישבו על ספסל הנאשמים. על רקע הראיונות עם השופטים הופיעו שוב ושוב רצף של תמונות איקוניות של הסבל הפלסטיני – קהלים של נאשמים פלסטינים מבולבלים בבתי המשפט, אסירים מושפלים, זורקי אבנים מול רובי החיילים, מתנחלים אלימים, בתים הרוסים – כל זאת נועד לחתור תחת דבריהם של המרואיינים ולהציגם, לעיתים, באור שלילי ונלעג. רק בקטע אחד, בסרט של שעה וחצי, הוצגה תמונה של זירת פיגוע בתוך ישראל. מניפולטיביות איננה דבר רע. היא הכרחית עבור קולנוע תיעודי נשכני וביקורתי. הכלים הקולנועיים הללו נותנים לסרט את כוחו. אבל המניפולטיביות שבסרט היא גם הסיבה שהסרט בוודאי יקומם עליו את רוב פלגי החברה הישראלית שאינם מוכנים לאמץ את זווית הראיה של אויביהם.
השאלות הנשאלות בסרט טובות פעמים רבות מתשובות המרואיינים. כל המרואיינים הם משפטנים ועורכי דין חריפים, אשר לימדו לשונם זהירות. הם עונים בקרירות, סמכותיות, ודיוק. ואף על פי כן, ניכרות הבלחות של גילוי לב מצד שופטים שסבר פניהם החמור היה לסימן היכרם. רגע שיא נדיר בסרט הוא כאשר אחד השופטים בדימוס מודה כי בעת שישב על כס השיפוט בשטחים ידע שבמרתפי השב"כ מתקיימים עינויים, חרף מה שנכתב בדו"ח ועדת לנדוי לפיה השופטים הצבאיים לא ידעו כלל על עינויים והכאות של נחקרים.
השאלות ששואל הבמאי, אם כן, הן לבו של הסרט. הן נוברות במתח שבין משפט לצדק, בין שררת הכובש למגבלות החוקיות המוטלות עליו, ובין מחוייבות השופט לתפקידו מחד ולצו מצפונו מאידך. חלק מהשאלות הקשות צריכים לשאול את עצמם גם שוחרי זכויות האדם, המרשים לעצמם לצקצק בלשונם ולגחך מול תשובות השופטים בסרט – האם עדיף היה שבית המשפט העליון יימנע לגמרי מלהפעיל ביקורת שיפוטית על הנעשה בשטחים, מאשר הביקורת השיפוטית המוגבלת אותה הוא הפעיל? אולי באמת מי שאומרים שבתי המשפט בשטחים ובג"צ, אינם עושים צדק מתלוננים רק מפני שהם אינם שבעי רצון מן התוצאה? אולי באמת מהלך ההיסטוריה חזק יותר מכוחו של המשפט, וגם אילו כל שופטי הארץ היו פוסקים נגד עוולות הכיבוש מראשיתו, היו תולדות שליטת ישראל בשטחים מתגלגלים פחות או יותר כפי שהתרחשו? ואולי באמת ביטחוננו וחירותנו במדינת ישראל אכן אינם אפשריים בלא שלילת החירות והביטחון מהאוכלוסייה בשטחים?
באולם בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ישב קהל שבא לצפות בסרט "שלטון החוק", העוסק במצב המשפטי בשטחים. הסרט, בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ', מציג את החוק שהחילה ישראל בשטחים שכבשה בשנת 1967 דרך ראיונות עם האנשים שניסחו אותם והיו מופקדים על יישומה – שופטי בתי המשפט הצבאים לשעבר. רבים בקהל היו פעילי ארגוני זכויות אדם כגון ה"ועד נגד עינויים" ו"במקום" (שארגנו את ההקרנה), ונכחו גם אחרים שבאו מתוך התעניינות גרידא. אלו אנשים שנושא זכויות האדם בשטחים בוער בעצמותיהם וקרוב ללבם. רובם, יש לציין, ישבו בשקט מופתי באולם, בחושך, גם כשנגמר הסרט והכתוביות רצו על המסך. אך לכל אורך הסרט היה ניתן לשמוע רחש של צקצוקים וצחקוקים מרים לנוכח האמירות שיצאו מפיהם, או מפרי-עטם, של השופטים הצבאיים שהופיעו על המסך.
אפתח ואומר שמדובר בסרט טוב. הסרט מציג בצורה מדויקת למדי, לדעתי, את המשפט בשטחים, ונוגע בסוגיות העיקריות העולות חדשות לבקרים, כגון חובותיו וסמכויותיו של כובש במשפט הבינלאומי, חוקיות ההתנחלויות ותפיסת הקרקעות לשם בנייתן, מערכת הדין הנפרדת ליהודים ולערבים, האכיפה הלקויה של החוק כלפי מתנחלים, מאסרים מנהליים, עינויי נחקרים, ועוד. הסרט אינפורמטיבי, קולח, מסודר היטב, והמראיין-הבמאי מאופק בסגנונו, מבלי שהדבר יגרע כלל מעוצמת הביקורת שהסרט מעביר.
יחד עם זאת, לסרט גם מגרעות משמעותיות. הנרטיב ההיסטורי בסרט מתאר כמעט אך ורק את תולדות הכיבוש הצבאי בשטחים מזווית אמצעי הדיכוי והעוולות שנעשו כלפי העם הפלסטיני בשטחים. אין כמעט התייחסות לטרור הפלסטיני כנגד ישראל ומחוצה לה, למלחמות שניהלה ישראל בלבנון ובעזה, להסכמי אוסלו והשפעתם, לבניית גדר ההפרדה, ולתוכנית ההתנתקות. זו איננה בעיה של הטיה וחוסר איזון (אינני סבור שבמאי צריך בכלל להיות נטול פניות ומאוזן), אלא זו בעיה שמהסרט נעדר הרבה מן ההקשר החיוני להבנת המשפט בשטחים כפי שהוא עוצב לאורך השנים, ובמיוחד השנים האחרונות. עשורים שלמים מפרידים בין חלק מהמרואיינים, חלקם קשישים מופלגים, לבין זמן עשיית הסרט (הצעיר שבמרואיינים סיים את תפקידו ב- 2003). ככל שהסרט מנסה להציג נרטיב היסטורי, הוא איננו משכנע.
הסרט גם מניפולטיבי למדי, לעיתים בצורה בוטה. "אני בחרתי אילו חלקים מדברי המרואיינים תשמעו", מזכיר לנו הבמאי את המובן מאליו. ובקטע אחר, הוא אומר "הייתי צריך להביא כאן את עדותה של הנאשמת, אך בחרתי לראיין רק את מושאי הסרט – השופטים. זוהי בחירתי כבמאי." כאילו היינו ברצועת הפרשנות בדי.וי.די.. מדי פעם, הוא מכבה את תמונות הארכיון ההיסטוריות ומראה לנו, לצופים, את המסך הירוק שמאחור, את התפאורה, התאורה, והמיקרופונים, כמי שחושף בעיננו את כל הקלפים. אך זוהי אשליה. הבמאי שומר לעצמו כמה קלפים קולנועיים בשרוולו. המרואיינים מצולמים בשתי זוויות – מקדימה, פנים אל פנים עם המרואיין, ומהצד הימני והמונמך מעט של המרואיין. בדרך זו, הבמאי מבקש שנאמץ את זווית הראיה שבה ראו אלפי נאשמים פלסטינים את שופטיהם שעה שישבו על ספסל הנאשמים. על רקע הראיונות עם השופטים הופיעו שוב ושוב רצף של תמונות איקוניות של הסבל הפלסטיני – קהלים של נאשמים פלסטינים מבולבלים בבתי המשפט, אסירים מושפלים, זורקי אבנים מול רובי החיילים, מתנחלים אלימים, בתים הרוסים – כל זאת נועד לחתור תחת דבריהם של המרואיינים ולהציגם, לעיתים, באור שלילי ונלעג. רק בקטע אחד, בסרט של שעה וחצי, הוצגה תמונה של זירת פיגוע בתוך ישראל. מניפולטיביות איננה דבר רע. היא הכרחית עבור קולנוע תיעודי נשכני וביקורתי. הכלים הקולנועיים הללו נותנים לסרט את כוחו. אבל המניפולטיביות שבסרט היא גם הסיבה שהסרט בוודאי יקומם עליו את רוב פלגי החברה הישראלית שאינם מוכנים לאמץ את זווית הראיה של אויביהם.
השאלות הנשאלות בסרט טובות פעמים רבות מתשובות המרואיינים. כל המרואיינים הם משפטנים ועורכי דין חריפים, אשר לימדו לשונם זהירות. הם עונים בקרירות, סמכותיות, ודיוק. ואף על פי כן, ניכרות הבלחות של גילוי לב מצד שופטים שסבר פניהם החמור היה לסימן היכרם. רגע שיא נדיר בסרט הוא כאשר אחד השופטים בדימוס מודה כי בעת שישב על כס השיפוט בשטחים ידע שבמרתפי השב"כ מתקיימים עינויים, חרף מה שנכתב בדו"ח ועדת לנדוי לפיה השופטים הצבאיים לא ידעו כלל על עינויים והכאות של נחקרים.
השאלות ששואל הבמאי, אם כן, הן לבו של הסרט. הן נוברות במתח שבין משפט לצדק, בין שררת הכובש למגבלות החוקיות המוטלות עליו, ובין מחוייבות השופט לתפקידו מחד ולצו מצפונו מאידך. חלק מהשאלות הקשות צריכים לשאול את עצמם גם שוחרי זכויות האדם, המרשים לעצמם לצקצק בלשונם ולגחך מול תשובות השופטים בסרט – האם עדיף היה שבית המשפט העליון יימנע לגמרי מלהפעיל ביקורת שיפוטית על הנעשה בשטחים, מאשר הביקורת השיפוטית המוגבלת אותה הוא הפעיל? אולי באמת מי שאומרים שבתי המשפט בשטחים ובג"צ, אינם עושים צדק מתלוננים רק מפני שהם אינם שבעי רצון מן התוצאה? אולי באמת מהלך ההיסטוריה חזק יותר מכוחו של המשפט, וגם אילו כל שופטי הארץ היו פוסקים נגד עוולות הכיבוש מראשיתו, היו תולדות שליטת ישראל בשטחים מתגלגלים פחות או יותר כפי שהתרחשו? ואולי באמת ביטחוננו וחירותנו במדינת ישראל אכן אינם אפשריים בלא שלילת החירות והביטחון מהאוכלוסייה בשטחים?
יום ראשון, 11 בדצמבר 2011
חוק המואזין: על טקסט וקונטקסט
הצעת החוק של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) להגביל את עוצמת קול הקריאה לתפילה במסגדים נתנה עוד הזדמנות ליוני הליכוד לצקצק בלשונם ולהציג עצמם כמתונים ולנציגי הציבור הערבים להלין, שוב, על גזענותה של ישראל. כרגיל, הדיון הענייני בתוכן החוק נפל קורבן למשחק הפוליטי המוכר ולעמדות שכל צד, באופן רובוטי, חייב להשמיע.
החוק של מיכאלי הוא תיקון לחוק למניעת מפגעים משנת 1961. התיקון מבקש לקבוע כי שימוש במערכת כריזה בבתי תפילה יוגדר כמפגע רעש וייאסר. ברור שהחוק מכוון למסגדים ולא לבתי כנסת או כנסיות, שאינם נוטים להשתמש במערכת הגברה כדי לקרוא למאמינים לתפילה.
אבל מחקר משווה שערך לאחרונה מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבקשתה של מיכאלי מגלה שישראל היא לא המקום היחיד בעולם בו מנסים להלחם בווליום הגבוה הבוקע מהמסגד. באירופה, ההתנגדות למסגדים נשמעת עוד בשלב הניראוּת; בשוויץ למשל נאסרה בניית צריחים למסגדים בעקבות משאל עם. ברוב מדינות אירופה הקהילות המוסלמיות המקומיות אינן מנסות אפילו לבקש אישור להשמעת הקריאה לתפילה. הולנד היא החריגה במקרה זה, שם הושווה בחוק קול המואזין לקול פעמוני הכנסייה, אבל גם באמסטרדם הוטלו מגבלות על העוצמה והקריאה לתפילה נשמעת רק ביום שישי. בעיר מרסיי נבנה בימים אלה המסגד הגדול, אך השמעת הקריאה לתפילה אסורה בצרפת. אלטרנטיבה יצירתית שעלתה שם לדיון היא הקרנת אלומות אור סגולות למשך שתי דקות כתחליף לקריאת המואזין.
גם בעולם הערבי עוצמת המסגדים וריבוי הקריאות החופפות לתפילה עוררו פולמוס. פסק הלכה של המופתי של מצרים שיח' עלי גומעה איפשר סנכרון של הקריאות לתפילה ב-4,000 המסגדים בקהיר. בסעודיה האולטרה-אסלאמית הוטלו מגבלות על עוצמת הקול במסגדים, הוסרו מגברים, ונקבע כי הרמקולים ישמשו לקריאה לתפילה בלבד, ולא למטרות אחרות.
אפילו בישראל הקטנה שלנו נאכפו חוקי הסביבה על מסגד בשיח' ג'ראח בשנת 1992, אז הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המואזין וליד דיטי בחריגה מעוצמת הרעש המותרת בשעות הלילה. השופט קבע בהחלטתו כי "הבטחת קיום סדר ציבורי ושמירה עליו הינו עקרון עליון ועל השלטון להבטיחם גם במקומות הקדושים. הקריאה לתפילה יכולה להתקיים ולהתבצע בצורה תקינה ומסודרת גם ללא רמקול או עם רמקול, ברמת רעש המותרת בחוק." פסק דין דומה של בית המשפט העליון בהודו משנת 2005 קבע שהגבלת הקול הבוקע ממסגדים אינה פוגעת בחופש הביטוי או בחופש הדת במדינה.
אז למה הצעת החוק של מיכאלי מכה גלים? משום שכמו בתחומים רבים בחיינו, הקונטקסט חשוב יותר מהטקסט. בימים בהם חוק מתריס רודף חוק מתגרה, במיוחד מבית היוצר של מפלגת ישראל ביתנו, גם חוק שיש בבסיסו הגיון אזרחי ואף דאגה לאיכות הסביבה לא יוכל להתפרש אלא כפרובוקציה ובריונות. מיכאלי עצמה תרמה לרושם הזה כאשר בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה ש"בבתי תפילה ייאסר השימוש במערכות כריזה על מנת לקרוא למתפללים או על מנת להעביר מסרים דתיים או לאומיים." העניין, אם כן, הוא לא בעוצמת הרמקול אלא בתוכן שהוא משדר. וכאן, למעשה, טמון הנזק הגדול בגל החוקים האגרסיביים העובר על ישראל. החוקים הללו מעוררים טינה, מרעילים את האווירה הציבורית, ומונעים דיון פתוח וכן בבעיות העומדות על הפרק.
אז עוד הצעת חוק מתלהמת של הימין תופל. הליכוד יוכל להתהדר בליברליות, ישראל ביתנו תזכה בכמה נקודות בקרב בוחריה, ושום דבר לא ישתנה. ערבים ויהודים ימשיכו לסבול ממטרד רעש בלתי סביר בכל שעות היממה, וכל זאת משום שמעשיה של מיכאלי אולי רצויים, אבל כוונתה אינה רצויה.
החוק של מיכאלי הוא תיקון לחוק למניעת מפגעים משנת 1961. התיקון מבקש לקבוע כי שימוש במערכת כריזה בבתי תפילה יוגדר כמפגע רעש וייאסר. ברור שהחוק מכוון למסגדים ולא לבתי כנסת או כנסיות, שאינם נוטים להשתמש במערכת הגברה כדי לקרוא למאמינים לתפילה.
אבל מחקר משווה שערך לאחרונה מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבקשתה של מיכאלי מגלה שישראל היא לא המקום היחיד בעולם בו מנסים להלחם בווליום הגבוה הבוקע מהמסגד. באירופה, ההתנגדות למסגדים נשמעת עוד בשלב הניראוּת; בשוויץ למשל נאסרה בניית צריחים למסגדים בעקבות משאל עם. ברוב מדינות אירופה הקהילות המוסלמיות המקומיות אינן מנסות אפילו לבקש אישור להשמעת הקריאה לתפילה. הולנד היא החריגה במקרה זה, שם הושווה בחוק קול המואזין לקול פעמוני הכנסייה, אבל גם באמסטרדם הוטלו מגבלות על העוצמה והקריאה לתפילה נשמעת רק ביום שישי. בעיר מרסיי נבנה בימים אלה המסגד הגדול, אך השמעת הקריאה לתפילה אסורה בצרפת. אלטרנטיבה יצירתית שעלתה שם לדיון היא הקרנת אלומות אור סגולות למשך שתי דקות כתחליף לקריאת המואזין.
גם בעולם הערבי עוצמת המסגדים וריבוי הקריאות החופפות לתפילה עוררו פולמוס. פסק הלכה של המופתי של מצרים שיח' עלי גומעה איפשר סנכרון של הקריאות לתפילה ב-4,000 המסגדים בקהיר. בסעודיה האולטרה-אסלאמית הוטלו מגבלות על עוצמת הקול במסגדים, הוסרו מגברים, ונקבע כי הרמקולים ישמשו לקריאה לתפילה בלבד, ולא למטרות אחרות.
אפילו בישראל הקטנה שלנו נאכפו חוקי הסביבה על מסגד בשיח' ג'ראח בשנת 1992, אז הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המואזין וליד דיטי בחריגה מעוצמת הרעש המותרת בשעות הלילה. השופט קבע בהחלטתו כי "הבטחת קיום סדר ציבורי ושמירה עליו הינו עקרון עליון ועל השלטון להבטיחם גם במקומות הקדושים. הקריאה לתפילה יכולה להתקיים ולהתבצע בצורה תקינה ומסודרת גם ללא רמקול או עם רמקול, ברמת רעש המותרת בחוק." פסק דין דומה של בית המשפט העליון בהודו משנת 2005 קבע שהגבלת הקול הבוקע ממסגדים אינה פוגעת בחופש הביטוי או בחופש הדת במדינה.
אז למה הצעת החוק של מיכאלי מכה גלים? משום שכמו בתחומים רבים בחיינו, הקונטקסט חשוב יותר מהטקסט. בימים בהם חוק מתריס רודף חוק מתגרה, במיוחד מבית היוצר של מפלגת ישראל ביתנו, גם חוק שיש בבסיסו הגיון אזרחי ואף דאגה לאיכות הסביבה לא יוכל להתפרש אלא כפרובוקציה ובריונות. מיכאלי עצמה תרמה לרושם הזה כאשר בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה ש"בבתי תפילה ייאסר השימוש במערכות כריזה על מנת לקרוא למתפללים או על מנת להעביר מסרים דתיים או לאומיים." העניין, אם כן, הוא לא בעוצמת הרמקול אלא בתוכן שהוא משדר. וכאן, למעשה, טמון הנזק הגדול בגל החוקים האגרסיביים העובר על ישראל. החוקים הללו מעוררים טינה, מרעילים את האווירה הציבורית, ומונעים דיון פתוח וכן בבעיות העומדות על הפרק.
אז עוד הצעת חוק מתלהמת של הימין תופל. הליכוד יוכל להתהדר בליברליות, ישראל ביתנו תזכה בכמה נקודות בקרב בוחריה, ושום דבר לא ישתנה. ערבים ויהודים ימשיכו לסבול ממטרד רעש בלתי סביר בכל שעות היממה, וכל זאת משום שמעשיה של מיכאלי אולי רצויים, אבל כוונתה אינה רצויה.
יום שישי, 9 בדצמבר 2011
פרשת וישלח: על אונס, התבוללות ומה שביניהם
הבוקר ארחתי בביתי חוג קטן של חברים לדיון על פרשת שבוע. כמארח, לקחתי על עצמי לקרוא את הפרשה מבעוד מועד ולהנחות את הדיון. אולי בגלל המאסר של משה קצב, הסיפור שמשך אותי היה הפרשיה המפורסמת על "אונס דינה" (המילה אונס כמובן לא מופיעה בתורה בהקשר זה).
תקציר הסיפור: שכם בן חמור פוגש את דינה בת יעקב אבינו, שוכב איתה ומענה אותה. לאחר מכן הוא מתאהב בה ורוצה למסד את היחסים. בניסיון לתקן את שעשה הוא פונה לאביו, וזה ניגש למשפחת יעקב ומבקש את ידה של דינה – שום מחיר לא יהיה גבוה מדי. בני יעקב מחליטים להציב תנאי כבד: על אנשי שכם למול את ערלתם, כדי להיות "עם אחד" עם משפחת יעקב. אך זהו תכסיס. שלושה ימים לאחר המילה הקולקטיבית באים שמעון ולוי בני יעקב והורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים, ובוזזים את הרכוש. יעקב חושש מפני העדיפות המספרית של אויביו שתביא להשמדת משפחתו כנקמה, אך בניו חמומי המוח משיבים רק "הכזונה יעשה את אחותנו" ובכך נגמרת הפרשה.
אני רוצה לטעון שהתגובה של שמעון ולוי, יותר מאשר תגובה ספונטנית לאונס דינה, היא תוצר של הפנמת ערך משפחתי שנוצר עוד בימי אברהם: לא מתחתנים עם עמי כנען.
את האינדיקציה הראשונה לרתיעה מנישואין עם בני הארץ מבטא אברהם בפרשת חיי שרה. הוא מזמן אליו את עבדו ומבקש ממנו לקחת אשה לבנו מארץ מולדתו ולא מבנות הכנעני שבקרבו ישב. אברהם לא מסביר מדוע רעים בעיניו בני הארץ, ואף מוסיף אזהרה נוספת לעבדו לא להחזיר את בנו לארץ מוצאו. אז אברהם רוצה לשבת בארץ כנען, אבל לא רוצה שבנו יתחתן עם המקומיות. למה בעצם? בשלב זה, לא לגמרי ברור.
שני פרקים מאוחר יותר מתחתן עשו עם שתי נשים כנעניות. הוריו, יצחק ורבקה אינם מזהירים אותו נגד הצעד, אך נאמר שם "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה". מה הרגיז אותם? המפרשים מסבירים שיהודית ובשמת, נשיו של עשיו, עבדו עבודה זרה. במקום אחר נאמר שכנען, בנו של חם והאב המיתולוגי של עמי כנען, קולל להיות עבד. בכל מקרה, הם לא נותנים ליעקב לחזור על הטעות של עשו. רבקה, שמגלה העדפה ברורה ליעקב על פני עשו, ושמוכיחה שאמא פולניה לא צריכה לבוא דווקא מפולין, אומרת לבעלה: "קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים?" יעקב מבין את הרמז ומצווה על בנו לנסוע לדודו לבן, בפדן ארם. עשו, שמעולם לא אמרו לו מה רע בנשים שבחר, רואה את האח המועדף נוסע להשתדך ומחליט גם הוא לקחת אשה מהמשפחה, את בתו של דוד ישמעאל, מחלת.
בפרשתנו סכנת ההיטמעות עולה שוב. דינה יוצאת "לראות בבנות הארץ" – אותו ביטוי בזוי בו השתמשה רבקה. הצעד הקיצוני של שמעון ולוי, דרישת המילה, אינו רק תכסיס להחליש פיזית את אויביהם; הם כאילו אומרים לאנשי שכם: "אתם חושבים שבאמצעות צעד סמלי תוכלו להיות כמונו? טעות בידכם. לעולם לא ניטמע בכם, כנענים!" גם הביקורת של יעקב נגד בניו אינה מכוונת למניע שלהם, אלא לקיצוניות הרבה של המעשה שעשו, שיכול היה להביא כלייה על המשפחה.
לאחר ההבדלות מהעמים שמסביב, הגיע הזמן לתת למשפחת יעקב, שבעוד זמן קצר יהפוך ל"עם ישראל", תוכן חיובי. האל מצווה את יעקב לבנות לו מזבח בבית אל, שיוקדש לאל שנגלה אליו והציל אותו מפני עשו אחיו. יעקב מורה לבני משפחתו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם", וקובר באופן טקסי את הנזמים והפסלים שלהם מתחת לעץ בשכם. כמו במעמד הר סיני בו קיבלו בני ישראל את התורה, משפחת יעקב נטהרים ומחליפים את בגדיהם. המשפחה מצהירה על נאמנות לאל אחד.
בפוסט הקודם כתבתי על הכעס של יהודים אמריקאים כלפי מה שנתפס בעיניהם כהטפה ישראלית נגד התבוללות. אבל לאינסטינקט ההישרדות של בני ישראל, ולהתבדלות התרבותית מהעמים שמסביב, יש מסורת עתיקת יומין.
תקציר הסיפור: שכם בן חמור פוגש את דינה בת יעקב אבינו, שוכב איתה ומענה אותה. לאחר מכן הוא מתאהב בה ורוצה למסד את היחסים. בניסיון לתקן את שעשה הוא פונה לאביו, וזה ניגש למשפחת יעקב ומבקש את ידה של דינה – שום מחיר לא יהיה גבוה מדי. בני יעקב מחליטים להציב תנאי כבד: על אנשי שכם למול את ערלתם, כדי להיות "עם אחד" עם משפחת יעקב. אך זהו תכסיס. שלושה ימים לאחר המילה הקולקטיבית באים שמעון ולוי בני יעקב והורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים, ובוזזים את הרכוש. יעקב חושש מפני העדיפות המספרית של אויביו שתביא להשמדת משפחתו כנקמה, אך בניו חמומי המוח משיבים רק "הכזונה יעשה את אחותנו" ובכך נגמרת הפרשה.
אני רוצה לטעון שהתגובה של שמעון ולוי, יותר מאשר תגובה ספונטנית לאונס דינה, היא תוצר של הפנמת ערך משפחתי שנוצר עוד בימי אברהם: לא מתחתנים עם עמי כנען.
את האינדיקציה הראשונה לרתיעה מנישואין עם בני הארץ מבטא אברהם בפרשת חיי שרה. הוא מזמן אליו את עבדו ומבקש ממנו לקחת אשה לבנו מארץ מולדתו ולא מבנות הכנעני שבקרבו ישב. אברהם לא מסביר מדוע רעים בעיניו בני הארץ, ואף מוסיף אזהרה נוספת לעבדו לא להחזיר את בנו לארץ מוצאו. אז אברהם רוצה לשבת בארץ כנען, אבל לא רוצה שבנו יתחתן עם המקומיות. למה בעצם? בשלב זה, לא לגמרי ברור.
שני פרקים מאוחר יותר מתחתן עשו עם שתי נשים כנעניות. הוריו, יצחק ורבקה אינם מזהירים אותו נגד הצעד, אך נאמר שם "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה". מה הרגיז אותם? המפרשים מסבירים שיהודית ובשמת, נשיו של עשיו, עבדו עבודה זרה. במקום אחר נאמר שכנען, בנו של חם והאב המיתולוגי של עמי כנען, קולל להיות עבד. בכל מקרה, הם לא נותנים ליעקב לחזור על הטעות של עשו. רבקה, שמגלה העדפה ברורה ליעקב על פני עשו, ושמוכיחה שאמא פולניה לא צריכה לבוא דווקא מפולין, אומרת לבעלה: "קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים?" יעקב מבין את הרמז ומצווה על בנו לנסוע לדודו לבן, בפדן ארם. עשו, שמעולם לא אמרו לו מה רע בנשים שבחר, רואה את האח המועדף נוסע להשתדך ומחליט גם הוא לקחת אשה מהמשפחה, את בתו של דוד ישמעאל, מחלת.
בפרשתנו סכנת ההיטמעות עולה שוב. דינה יוצאת "לראות בבנות הארץ" – אותו ביטוי בזוי בו השתמשה רבקה. הצעד הקיצוני של שמעון ולוי, דרישת המילה, אינו רק תכסיס להחליש פיזית את אויביהם; הם כאילו אומרים לאנשי שכם: "אתם חושבים שבאמצעות צעד סמלי תוכלו להיות כמונו? טעות בידכם. לעולם לא ניטמע בכם, כנענים!" גם הביקורת של יעקב נגד בניו אינה מכוונת למניע שלהם, אלא לקיצוניות הרבה של המעשה שעשו, שיכול היה להביא כלייה על המשפחה.
לאחר ההבדלות מהעמים שמסביב, הגיע הזמן לתת למשפחת יעקב, שבעוד זמן קצר יהפוך ל"עם ישראל", תוכן חיובי. האל מצווה את יעקב לבנות לו מזבח בבית אל, שיוקדש לאל שנגלה אליו והציל אותו מפני עשו אחיו. יעקב מורה לבני משפחתו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם", וקובר באופן טקסי את הנזמים והפסלים שלהם מתחת לעץ בשכם. כמו במעמד הר סיני בו קיבלו בני ישראל את התורה, משפחת יעקב נטהרים ומחליפים את בגדיהם. המשפחה מצהירה על נאמנות לאל אחד.
בפוסט הקודם כתבתי על הכעס של יהודים אמריקאים כלפי מה שנתפס בעיניהם כהטפה ישראלית נגד התבוללות. אבל לאינסטינקט ההישרדות של בני ישראל, ולהתבדלות התרבותית מהעמים שמסביב, יש מסורת עתיקת יומין.
יום חמישי, 1 בדצמבר 2011
למה לחזור ארצה?
קמפיין חדש של המשרד לקליטת עלייה הצליח לעצבן רבים מחבריי היהודיים בחו"ל. המשרד הפיק לאחרונה שני סרטונים קצרים שהופצו ביוטיוב ומטרתם לעודד חזרה לארץ של יורדים ישראלים. בסרטון הראשון נראית בחורה עצובה חוזרת הביתה עם חברה האמריקאי. הוא חושב שהיא סרבה ללכת למסיבה בגלל שרצתה לבלות איתו ערב רומנטי בבית, עם נרות ומוזיקה, אך היא מתיישבת מול מסך המחשב ועליו הכיתוב בעברית "יום הזכרון". הסרטון מסתיים בדברי הקריין: "הם תמיד יישארו ישראלים. בני הזוג שלהם לא תמיד יבינו מה זה אומר." הסרטון השני מציג שיחת וידיאו בין זוג מבוגר לנכדתם. כאשר הם שואלים את הילדה, חנוכיה דולקת מאחוריהם, איזה חג היום, הילדה עונה "כריסמס", מול מבטיהם ההמומים של סבא וסבתא והנבוכים של אבא ואמא.
הקמפיין הזה הגיע לידיעת חבריי בחו"ל, עד כמה שאני מבין מפייסבוק, בעקבות כתבה של ג'פרי גולדברג בעיתון the Atlantic תחת הכותרת הסנצסציונית "ממשלת נתניהו מציעה לישראלים להמנע מנישואים עם יהודים אמריקאים". עם כותרת כזו, איך לא ייעלבו חבריי היהודים האמריקאים? אבל הכותב טעה לחלוטין בהבנת המסר של הקמפיין. ראשית, מפני שהוא לא מיועד ל"יהודים" אלא ל"ישראלים" – וההבדל גדול; ושנית, מפני שהוא לא מתעסק בשאלה עם מי ראוי לאותם ישראלים להתחתן אלא איפה ראוי להם לחיות. על האבחנות הללו ראוי להקדיש כמה מילים.
אני טוען שהקמפיין מיועד לישראלים ולא ליהודים מפני שסכנת ההתבוללות התרבותית בחו"ל מאיימת בעיקר על היורד הישראלי הטיפוסי, החילוני, לא הדתי. אדם דתי שעוזב לאמריקה ימצא את מוסדות החינוך המתאימים לחנך את ילדיו לגבי ההבדל בין חנוכה וכריסמס, וישקיע את הכסף הרב הכרוך בכך. היורד החילוני, כנראה שלא, ולכן סכנת ההתבוללות שעליה הסרט מצביע אמיתית. בצדק העיר אחד מחבריי האמריקאיים, מחנך בבית ספר יהודי בסן-פרנסיסקו, שגר בארץ כמה שנים: "איפה הקמפיין המקביל של הארגונים היהודיים בארה"ב? כי כמה מחברי הדתיים הפכו חילונים כשהגיעו לארץ." אבל כאן בדיוק טמונה חוסר ההבנה. כי "חנוכה" של הסרטון של משרד העלייה הוא לא חנוכה יהודי אלא חנוכה ישראלי, חנוכה שמבוסס אולי על היהדות אך איבד מזמן כל מימד דתי. חנוכה ששווה בערכו ליום הזכרון. ה"חנוכה" שהסרט מקדם הוא חנוכה של נרות , מסיבות וסופגניות, לא של "על הניסים". "למה מעודדים את הישראלים לחזור לארץ? הלא הם יכולים לחיות כיהודים טובים גם כאן!" שואלים, נעלבים, חבריי האמריקאים. התשובה היא שמשרד הקליטה אינו מעוניין ביהודים טובים, אלא בישראלים טובים, או בלשון הקמפיין עצמו: "לפני ש'אבא' יהפוך ל'Daddy' זה הזמן לחזור ארצה."
ג'פרי גולדברג מלין על כך שהקמפיין הוא שלילי במהותו. במקום לציין את היתרונות שבחיים בישראל, הוא טוען, הסרטונים מתמקדים ב"סכנות" בחיים בחו"ל. לכך יש לי שתי תשובות: ראשית, חוץ מהמצב הכלכלי השפיר בישראל יחסית לזה של ארה"ב (כרגע), ישראל היא לא מקום אטרקטיבי במיוחד עבור יהודות העולם, ולכן הפחדה היא כלי יעיל. שנית, יש הרבה מה לומר בזכות מאפיינים תרבותיים שאינם דתיים כמו שפה או מנהגים חילוניים (יום הזכרון). הישראליות החדשה הפכה למשהו מוחשי עם הזמן, והיום יש לה כוח. מעבר להיותה של העברית כלי שאין שני לו בהנגשת המורשת היהודית לעם ישראל, היא הפכה כבר למאפיין תרבותי של לאומיות ישראלית, לאומיות שאני מאמין – יש ערך בשימורה. אבל גולדברג, שמזלזל בחשש מפני התבוללות (לא דתית, תרבותית!), ממקד את הדיון בשאלה עם איזה יהודי ראוי לישראלי להתחתן, כאשר כל מטרת הקמפיין היא לשמר את התרבות הישראלית ולהחזיר ישראלים ארצה.
מדינת ישראל הוקמה כמפלט לעם היהודי, כמקום בו יוכלו יהודים שרוצים בכך לממש את מורשתם הדתית והתרבותית באופן חופשי ומלא. היא השיגה את המטרה הזו. האם ראוי שגם כיום תמשיך המדינה לרדוף אחרי אנשים שבחרו במודע לוותר על הדברים הללו ותשקיע הון עתק (כ-3 מיליון ש"ח, לפי הפרסום האמריקאי) בהחזרתם ארצה? מסופקני. אבל יש מקום לדיון נוסף.
הקמפיין הזה הגיע לידיעת חבריי בחו"ל, עד כמה שאני מבין מפייסבוק, בעקבות כתבה של ג'פרי גולדברג בעיתון the Atlantic תחת הכותרת הסנצסציונית "ממשלת נתניהו מציעה לישראלים להמנע מנישואים עם יהודים אמריקאים". עם כותרת כזו, איך לא ייעלבו חבריי היהודים האמריקאים? אבל הכותב טעה לחלוטין בהבנת המסר של הקמפיין. ראשית, מפני שהוא לא מיועד ל"יהודים" אלא ל"ישראלים" – וההבדל גדול; ושנית, מפני שהוא לא מתעסק בשאלה עם מי ראוי לאותם ישראלים להתחתן אלא איפה ראוי להם לחיות. על האבחנות הללו ראוי להקדיש כמה מילים.
אני טוען שהקמפיין מיועד לישראלים ולא ליהודים מפני שסכנת ההתבוללות התרבותית בחו"ל מאיימת בעיקר על היורד הישראלי הטיפוסי, החילוני, לא הדתי. אדם דתי שעוזב לאמריקה ימצא את מוסדות החינוך המתאימים לחנך את ילדיו לגבי ההבדל בין חנוכה וכריסמס, וישקיע את הכסף הרב הכרוך בכך. היורד החילוני, כנראה שלא, ולכן סכנת ההתבוללות שעליה הסרט מצביע אמיתית. בצדק העיר אחד מחבריי האמריקאיים, מחנך בבית ספר יהודי בסן-פרנסיסקו, שגר בארץ כמה שנים: "איפה הקמפיין המקביל של הארגונים היהודיים בארה"ב? כי כמה מחברי הדתיים הפכו חילונים כשהגיעו לארץ." אבל כאן בדיוק טמונה חוסר ההבנה. כי "חנוכה" של הסרטון של משרד העלייה הוא לא חנוכה יהודי אלא חנוכה ישראלי, חנוכה שמבוסס אולי על היהדות אך איבד מזמן כל מימד דתי. חנוכה ששווה בערכו ליום הזכרון. ה"חנוכה" שהסרט מקדם הוא חנוכה של נרות , מסיבות וסופגניות, לא של "על הניסים". "למה מעודדים את הישראלים לחזור לארץ? הלא הם יכולים לחיות כיהודים טובים גם כאן!" שואלים, נעלבים, חבריי האמריקאים. התשובה היא שמשרד הקליטה אינו מעוניין ביהודים טובים, אלא בישראלים טובים, או בלשון הקמפיין עצמו: "לפני ש'אבא' יהפוך ל'Daddy' זה הזמן לחזור ארצה."
ג'פרי גולדברג מלין על כך שהקמפיין הוא שלילי במהותו. במקום לציין את היתרונות שבחיים בישראל, הוא טוען, הסרטונים מתמקדים ב"סכנות" בחיים בחו"ל. לכך יש לי שתי תשובות: ראשית, חוץ מהמצב הכלכלי השפיר בישראל יחסית לזה של ארה"ב (כרגע), ישראל היא לא מקום אטרקטיבי במיוחד עבור יהודות העולם, ולכן הפחדה היא כלי יעיל. שנית, יש הרבה מה לומר בזכות מאפיינים תרבותיים שאינם דתיים כמו שפה או מנהגים חילוניים (יום הזכרון). הישראליות החדשה הפכה למשהו מוחשי עם הזמן, והיום יש לה כוח. מעבר להיותה של העברית כלי שאין שני לו בהנגשת המורשת היהודית לעם ישראל, היא הפכה כבר למאפיין תרבותי של לאומיות ישראלית, לאומיות שאני מאמין – יש ערך בשימורה. אבל גולדברג, שמזלזל בחשש מפני התבוללות (לא דתית, תרבותית!), ממקד את הדיון בשאלה עם איזה יהודי ראוי לישראלי להתחתן, כאשר כל מטרת הקמפיין היא לשמר את התרבות הישראלית ולהחזיר ישראלים ארצה.
מדינת ישראל הוקמה כמפלט לעם היהודי, כמקום בו יוכלו יהודים שרוצים בכך לממש את מורשתם הדתית והתרבותית באופן חופשי ומלא. היא השיגה את המטרה הזו. האם ראוי שגם כיום תמשיך המדינה לרדוף אחרי אנשים שבחרו במודע לוותר על הדברים הללו ותשקיע הון עתק (כ-3 מיליון ש"ח, לפי הפרסום האמריקאי) בהחזרתם ארצה? מסופקני. אבל יש מקום לדיון נוסף.
הירשם ל-
רשומות (Atom)