חברים וחברות יקרים ויקרות,

הבלוג הזה עובר דירה לדה מרקר קפה, שם הגעתי למסקנה שיש לי קהל קוראים רחב יותר (לפעמים הם שמים את הפוסט על דף הבית של הארץ, ואז בכלל סבבה).

אז תמשיכו לעקוב בבקשה!

http://cafe.themarker.com/blog/401251

אלחנן

הסיפוח הזוחל של עזה למצרים

לאחר מלחמת העצמאות, נמנעה מצרים מלספח את רצועת עזה לשטחה, בניגוד לירדן שעשתה כן לגדה המערבית. אולם כיום - בעקבות נצחונו של מוחמד מורסי בבחירות לנשיאות במצרים - נראה כי סיפוח זוחל שכזה מתחיל אט אט לקרום עור וגידים.

ברצועת עזה חגגו את נצחונו של מורסי בחודש שעבר, מאמינים כי ממשלה אסלאמיסטית תרחם מעט על 1.6 מיליון הפלסטינים המאכלסים בצפיפות את הרצועה. חוסני מבארכ שיתף פעולה עם הסגר הכלכלי והבטחוני של ישראל על הרצועה לאחר תפיסתו של גלעד שליט. מצרים של מבארכ צמצמה עד מאוד את שעות הפעילות של מעבר הגבול ברפיח (שמשמשת רק למעבר בני אדם, לא סחורות) ולעתים תכופות סגרה אותו כליל, כנראה לבקשתה של ישראל. מצרים אף הקימה חומת פלדה שמטרתה למנוע הברחת סחורות ונשק דרך המנהרות מסיני לרצועה. 

עם הבחרו של מורסי, האמינו בעזה שהימים הרעים חלפו. נכון לעכשיו, לא כך הדבר. למרות הבטחות בומבסטיות של שגריר מצרים בראמאללה על צעדים דרמטיים להקלת הסגר מהצד המצרי, הישועה טרם הגיעה. שעות הפתיחה של מעבר רפיח אמנם הורחבו במעט, אך הדבר בקושי טרם להקלת עומס הנוסעים במעבר, והם נאלצים להירשם במשרד הפנים העזתי שבועות לפני נסיעה מתוכננת ולשחד פקידים בגבול כדי לעבור, לעתים קרובות ללא הצלחה. משבר האנרגיה המתמשך בעזה אמור היה להפתר באמצעות הכנסת דלק במימון קטר לרצועת עזה דרך ישראל, אך גם כאן דומה שמצרים הערימה קשיים.

עם זאת, הנהגת חמאס ממשיכה להשליך את יהבה על המשטר החדש בקהיר, שהצהיר בתעמולת הבחירות שלו כי בכוונתו להקל על המצוקה בעזה. בשבוע שעבר ביקר בקהיר ח'אלד משעל, ובשבוע הקרוב עתיד לבקר שם ראש ממשלת חמאס אסמאעיל הניה. היום (22 ביולי) פרסם העיתון הלונדוני אל-חיאת ידיעה לפיה התנועה שוקלת להכריז בקרוב על רצועת עזה כ"שטח משוחרר משטחי 1967." בכירי התנועה מחמוד א-זהאר (עזה) ואוסאמה חמדאן (לבנון) מיהרו להכחיש את הידיעה, אך הודו שמבחינה "צבאית ובטחונית" עזה אכן שוחררה מהכיבוש הישראלי. הסיבה היחידה להמנע מהכרזה כזאת, טענו, היא שעזה המשוחררת מהווה רק חלק קטן מפלסטין הכבושה.

אולם לצד ההכחשה, הצהיר מחמוד א-זהאר בראיון לסוכנות הידיעות מען כי עזה עתידה להתחבר בקרוב לרשת החשמל של מצרים ולצינור הגז הטבעי שלה.  הדבר יקרה, טען א-זהאר, לאחר שהמצב הפוליטי במצרים יתייצב ולאחר שתוקם שם ממשלה. 

התנתקותה ההדרגתית של עזה מהגדה המערבית היא החלום הרטוב של ישראל, שרואה בעזה ישות פוליטית עויינת שלא תתחלף בקרוב, אך שהיא בעלת פוטנציאל להדביק את הגדה המערבית בנגיף הפונדמנטליזם האסלאמי. לבכירי החמאס בעזה חילחלה ההבנה (עליה כתבתי כאן לפני שבועיים) כי יש להם יותר מן המשותף עם השלטון בקהיר ברמה הפרקטית, הפוליטית והאידיאולוגית מאשר עם השלטון בראמאללה.

מצרים, עם זאת, מצויה בדילמה. מצד אחד, העם המצרי דורש הקלה מיידית של הסגר על עזה ופתיחת המעברים. זו גם היתה הבטחת הבחירות של מורסי. מנגד, גם המשטר החדש של האחים המוסלמים מבין את פוטנציאל הנזק הטמון בפתיחת השערים בין עזה לסיני - קן הצרעות העזתי ימשיך לסכן את מצרים ב-2012 כפי שסיכן אותה ב-1948. ימים יגידו איזה שיקול יכריע במצרים את הכף. 

האסלאם במצרים מפחיד את הליברלים

חייכתי לעצמי כשעקבתי באינטרנט אחרי הכיסוי התקשורתי של חבר הפרלמנט המצרי שהפך למואזין, ממדוח אסמאעיל. חייכתי כי זו היתה הוכחה לכמה דומה הפרלמנט המצרי החדש לפרלמנט שלנו, בישראל. אתם הרי מכירים את חברי הכנסת הצמאים לשניות קצרות של תהילה מצד התקשורת: מאנסטסיה מיכאלי וכוס המים עד אחמד טיבי והנאומים הפיוטיים. מקדימה עם תרסיסי מטהר אוויר עד קדימה עם דגלים שחורים. המצרים, מסתבר, לומדים על גימקים זולים מעמיתיהם  בצפון.

אבל האם זה כל מה שהיה כאן? פרובוקציה תקשורתית? או שמא מדובר בתופעה עמוקה (ומדאיגה) יותר בנוף הפוליטי והתרבותי במצרים?

אם תשאלו את השחקן המצרי הותיק עומר שריף, הוא יגיד לכם שכן. בראיון לערוץ הטלויזיה MBC אמר שריף שהוא מודאג מהאפשרות ששחקניות במצרים תיענשנה במלקות בעקבות שינויים בחוקה המצרית. הדבר בא על רקע שמועות שלחוקה יתווספו המילים "כל עוד הם (החוקים האזרחיים) לא סותרים את השריעה האסלאמית."

חבר הפרלמנט ממדוח אסמאעיל, אגב, לא המתין לשינוי בחוקה. כשנשבע אמונים לחוקה המצרית עם כניסתו לתפקיד הוסיף על דעת עצמו את המילים "בתנאי שהדבר לא סותר את השריעה".

הסיפור מאוד מזכיר את הדיון אצלנו על ציות לחוק מול ציות להלכה, אבל אין לי כוח להכנס לזה עכשיו... מעניין במיוחד שמי שניסה להרגיע את הרוחות במצרים הוא יו"ר הפרלמנט, אסלאמיסט מתון בשם מוחמד סעד כתאתני. "לא נתתי לך את זכות הדיבור לצורך זה," צעק היו"ר ללא הועיל. "אם תרצה להתפלל לך למסגד. אתה לא יותר דתי מאיתנו." אז זהו, שאסמאעיל ניסה לומר שכן.

נחזור לעומר שריף. כך הוא אמר בטלויזיה: "המשפט הגמיש הזה [על הסתירה בין חוק אזרחי לדתי] עושה אותי מאוד לא רגוע לגבי מצב האומנות המצרית ועתידה, שיכולה להדמות לאיראן בן לילה, שם הלקו שחקנית שחשפה את שערה בזמן משחק."

שחקן אחר שכבר שילם את המחיר על הזכות לביטוי אומנותי הוא הקומיקאי עאדל אימאם. אמאם נשפט בהיעדרו למאסר של שלושה חודשים ולקנס של 1000 לירות מצריות על כך שהעליב סמלים דתיים, ובתוכם זקָנים. נראה שאימאם, הסמל של הקולנוע והתיאטרון המצרי, לא יחזור בקרוב למולדתו. אבל מה זה אומר על שאר השחקנים והאומנים הליברלים שחיים במצרים?    

סוריה: האכזבה מהעולם

בעקבות הוטו הרוסי-סיני באו"ם העם הסורי לומד בדרך הקשה לקח חשוב ביחסים בינלאומיים: אין לו על מי לסמוך אלא על עצמו

איך נראית סוריה ביום שאחרי הוטו הרוסי-סיני במועצת הבטחון שמנע החלטה נגד משטרו של אסד? די דומה לסוריה ביום שלפני הוטו, אם לשפוט לפי סרטוני החובבים הזורמים מתוך המדינה. הבדל אחד כן ניכר, עם זאת. הזעם האזרחי שעד כה הופנה רק כלפי אסד ואנשיו מופנה כעת כלפי רוסיה וסין וכלפי הליגה הערבית המגלה אזלת יד בהגנה על אזרחי סוריה.

המודעות התקשורתית והטכנולוגית של אזרחי סוריה מדהימה. מזה חודשים רבים אזרחים מצלמים בטלפונים ניידים הפגנות, הרוגים, הפצצות ונאומי נצחון של ראשי המורדים ומעלים את הסרטונים תוך שעות ספורות לערוצי יו-טיוב המוקדשים לכך. שני הערוצים העיקריים, Sham News  ו-Ugarit News מהווים מקור בלעדי לחדשות מתוך סוריה, מדינה שבה לא יעז כיום עיתונאי מערבי לדרוך. האזרחים הסורים, עירוניים ככפריים הופכים לעיתונאים מטעם עצמם. הם פותחים את הסרטונים בהצגה של "שקופית" מאולתרת בדמות שלט כתוב בכתב יד ובו התאריך והמקום. הם מלווים את הסרטונים בפרשנות או בקריאות נגד המשטר. היום הקריאות הללו מופנות בעיקר כנגד הוטו הרוסי-סיני.

קחו למשל את איש הצוות הרפואי בחומס, המציג למצלמה רסיס ברזל שהוצא מגופו של פצוע בעיר. "הנה התוצאה של הוטו הרוסי והסיני," הוא אומר לצלם. "הסיבה היא החולשה של הערבים ושל האירופאים." או את האזרחים מקללים את משפחת אסד ומגנים את הוטו בזמן הפצצה צבאית על חומס, בקרבת בית קברות. "הם אפילו פוגעים במתים," קובע הצלם.

ניכר שהאזרחים מודעים מאוד להתפתחויות הפוליטיות והדיפלומטיות באזור, וברור שאין הם מקבלים את המידע שלהם מהתקשורת הממלכתית. בעידן האינטרנט וערוצי הלווין, לתעמולה הממשלתית אין כל משמעות. קטעי הוידאו החובבנים הללו הופכים בסיס לכיסוי התקשורתי הערבי והבינלאומי, ובכך למעשה מזינים את עצמם.

תופעה נוספת הבולטת לעין בסרטוני החובבים היא השתתפות נשים במחאה, גם אם באופן מוגבל. בהפגנה בדרעא היום נראות נשים עומדות לצד גברים וקוראות להפלת שלטון אסד. בתחילת הסרטון מוצג שלט נייר עליו כתוב "אין אנו מצפים לדבר ממועצת הבטחון או מהליגה הערבית. אנו שמים את מבטחנו באל." סרטון נוסף, מפתיע למדי, מגיע מהעיר חלבּ   שנמנעה עד כה מלקחת חלק במחאה. עשר נשים עטויות שחורים ורעולות קוראות להוצאתו להורג של אסד ואנשיו ומבטיחות להמשיך במאבק. "כל טיפת דם שנפלה היא דלק למהפכתנו," אומרת אחת הנשים, ואז פונה לציבור המערבי: "אל חופשיי העולם, אנחנו לא זקוקים למילים שלכם אלא למעשים." ערוץ טלויזיה עצמאי של אופוזיציונר לונדוני משדר סרטוני אופוזיציה מסביב לשעון, בליווי קטעי קריינות קצרים.  יש לקוות כי התקשורת העממית הצומחת בסוריה תהווה בסיס לתקשורת חופשית בעידן שלאחר אסד.

בכל אופן, ההצבעה במועצת הבטחון והוטו הציני והאכזרי של רוסיה וסין מלמד את אזרחי סוריה שיעור חשוב ביחסים בינלאומיים: אין להם על מי לסמוך אלא על עצמם. אולם אזלת היד הבינלאומית לא הוציאה את הרוח ממפרשי המפגינים, אם לשפוט לפי סרטוני ההפגנות הממשיכים לזרום מתוך המדינה. סביר להניח שההתפכחות הסורית מהסתמכות על העולם תלווה את מנהיגי המדינה שיירשו את אסד.   

עד כמה נתונה עזה במצור?

הסנקציות הכלכליות של ישראל על רצועת עזה הולכות ונשחקות בהדרגה, בקול ענות חלושה. אך לא רק ישראל נושאת באחריות לסבלם של התושבים, אלא גם הנהגתם הנבחרת.

כתבה מעניינת התפרסמה ב-22 בינואר באתר החדשות הפלסטיני מען, כתבה שמשום מה לא מצאה את דרכה לתקשורת הישראלית. בפעם הראשונה מאז 2007, איפשרה ישראל ייצוא של ריהוט מרצועת עזה לירדן. בדיקה מהירה באתר "גישה", עמותה ישראלית העוסקת בחופש התנועה של תושבי עזה, העלתה שאכן אישרה ישראל למספר משאיות לעבור מרצועת עזה דרך גשר אלנבי לירדן כדי להשתתף בתערוכת רהיטים בירדן. עוד מתברר שתוצרת חקלאית, בעיקר פרחים ותות שדה, מיוצאת מהרצועה לאירופה (דרך נמלים ישראלים). הידיעה מעלה את השאלה עד כמה נכון יהיה לכנות את המצב בו נמצאת רצועת עזה "מצור".

לאחרונה סגרה ישראל את כל המעברים היבשתיים לרצועה למעט מעבר כרם שלום שהורחב ושופץ לצורך הגדלת התעבורה אל הרצועה וממנה. הסגר הישראלי הנוקשה שהטילה ישראל על הרצועה בשנת 2007 הוקל משמעותית ביוני 2010, לאחר פרשת המשט התורכי והלחץ הבינלאומי שהופעל על ישראל בעיקבותיו. את רשימת המוצרים המותרים לכניסה לרצועה החליף צה"ל ברשימה מוגבלת של מוצרים אסורים, בעיקר חומרי בניין שיכולים לשמש גם לייצור כלי נשק. הנפגעים העיקריים מכך הם אונר"א וארגוני הסיוע הבינלאומיים המנסים לשקם את הרצועה לאחר המלחמה. אולם השוק הפרטי נהנה ממעבר חופשי של סחורות מוזלות דרך המנהרות ממצרים, מהם ישראל מעלימה עין.

החל מספטמבר 2010, החלה ישראל לאפשר כניסה יומית של כלי רכב חדשים ומשומשים למכירה בשוק הפרטי ברצועה. דלק עובר באופן חופשי לרצועה מישראל, אך תושבי עזה מעדיפים לצרוך את הדלק המוברח במנהרות ממצרים משום שהוא זול משמעותית (גם אם איכותו ירודה). לרצועת עזה מעבר יבשתי נוסף, מעבר רפיח בגבול עם מצרים, שנותר על פי רוב סגור למעבר פלסטינים למרות ההצהרות הפופוליסטיות של הממשלה המצרית החדשה. דו"ח ועדת פאלמר של האו"ם, שהוקמה בעקבות אירועי המשט, קבעה בספטמבר 2011 שהסגר הימי שמטילה ישראל על עזה חוקי.

הסנקציות הכלכליות על עזה הולכות אם כן ונשחקות באופן הדרגתי וללא הד תקשורתי גדול. הבעיה העיקרית של תושבי עזה, מודים בארגון "גישה", הוא חוסר יכולתם להגיע לגדה המערבית או לסחור עמה. זו אכן בעיה קשה, אך כידוע אין רצף טריטוריאלי בין הרצועה והגדה. כדי לקיים מסחר פתוח, ישראל מתבקשת לאפשר תנועת פלסטינים המגיעים מישות פוליטית עוינת על שטחה הריבוני. אין זה דבר של מה בכך. יתרה מזאת, נשאלת השאלה מה חלקם של מקבלי ההחלטות הפלסטינים, ובראשם אנשי חמאס, בהתנתקות מהגדה המערבית.

ב-6 בינואר הגיעה משלחת של אנשי פתח מהגדה לביקור ברצועת עזה. במעבר ארז המשלחת עוכבה בידי אנשי הבטחון של חמאס ונאלצה לשוב כלעומת שבאה בעקבות חילופי דברים עם אנשי הבטחון במעבר. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR), ארגון זכויות אדם פלסטיני שבסיסו ברצועת עזה, גינה את התקרית בחריפות.

עזה והגדה המערבית הופכות לנגד עינינו לשתי ישויות פוליטית נפרדות ואף עוינות. מה מידת האחריות המוטלת על ישראל להיווצרות מצב זה, ועד כמה עליה לפעול לשינויו? בדו"ח שהתפרסם בנובמבר, טענו ב"גישה" ש"על ישראל לאפשר את רמת התנועה הדרושה לא רק להישרדות אלא גם לשגוג, פיתוח וקיום זכויות הפרט [של תושבי עזה]". לאור מצב הלוחמה השורר בין רצועת עזה וישראל, ולאור העוינות שמגלה הנהגת החמאס להנהגה הפלסטינית בגדה, ראוי שדרישה מוסרית זו תופנה בראש ובראשונה לממשלת חמאס.

עוד ניצחון קטן לנשים בסעודיה

במהלך מפתיע, פיטר מלך סעודיה עבדאללה ביום שישי האחרון את אחד מבעלי התפקידים החשובים בממלכה, ראש "משטרת הצניעות" (או בשמה הסעודי: הועד לצוות את הטוב ולאסור על הרע - היא'ה אלאמר באלמערוף ואלנהי ענ אלמנכר), השיח' עבד אלעזיז בן חמין. בן חמין, שנחשב לשמרן קיצוני, הוחלף לאחר שנתיים בלבד בתפקיד באיש דת ליברלי יותר, שיח' עבד אללטיף אאל אלשיח'.

תפקידו של הועד בסעודיה דומה לתפקיד ההיסטורי של המֻחתסב – שומר השווקים – באימפריה האסלאמית המוקדמת: לפקח על הסדר הציבורי בשווקים ועל מסחר הוגן, אך בעיקר לשמר את קוד הלבוש המסורתי ולמנוע עירבוב לא ראוי בין המינים במרחב הציבורי. בסעודיה, מדינה שמתנהלת על פי פירוש נוקשה ושמרני של חוקי השריעה, הצניעות האסלאמית המחמירה היא גם החוק.

אאל אלשיח' נחשב מתון הרבה יותר מקודמו דווקא בנושא העירבוב בין המינים. בניגוד לבן חמין, אאל אלשיח' רואה בהפרדה הקיצונית בין גברים לנשים מנהג זר שחדר לחברה האסלאמית, ואף הוכיח זאת הלכתית במאמר מפורט שהתפרסם ביומון הסעודי אלג'זירה. בסעודיה, חברה טהרנית השואפת לחקות עד כמה שניתן את האסלאם "האותנטי" של תקופת הנביא מחמד, לטעון שתופעה חברתית נובעת מהשפעה זרה היא לקעקע מהיסוד את הלגיטימות שלה. כמו כן, אאל אלשיח' תומך ביציאת נשים לעבודה – נושא רגיש ביותר בסעודיה, מדינה בה כמעט מחצית מהנשים מובטלות, ואלה שעובדות מועסקות בעיקר בשלושה תחומים: חינוך, בריאות ורווחה.

ביומו הראשון בעבודה, שחרר אאל אלשיח' הצהרה בומבסטית המרמזת על הכיוון הליברלי אליו הוא מתכוון לנווט את משטרת הצניעות הסעודית. "אני מתכוון לצוות את הטוב בטוב (בִאלמערוף) ולאסור על הרע ללא רוע (בִלא מֻנכּר), אמר ליומון אלוטן. הרוע אליו התייחס אאל אלשיח' הוא האלימות הידועה לשמצה בה נקטו אנשי הועד, רובם ככולם מתנדבים, בעוצרם ובהטרידם זוגות ברחוב. השם הרע שיצא למשטרת הצניעות הסעודית היא זו שהפחידה מצרים רבים כאשר התפרסם שהתנועה הסלפית במצרים מתכוונת לייסד משטרה דומה.

פיטוריו של בן חמין הן מהלך נוסף ב"מהפכה הפמיניסטית" (במונחים מקומיים) שמנהיג המלך עבדאללה בממלכה בתקופה האחרונה. בשנת 2009 מינה המלך עבדאללה לראשונה אשה לתפקיד סגנית שר החינוך. במאי השנה חנך המלך את אוניברסיטת הנשים הגדולה בעולם סמוך לריאד, האוניברסיטה ע"ש האמירה מונא, בעלות של 5.1 מיליארד דולר. אך השיא הגיע בחודש ספטמבר האחרון, עת הכריז המלך על מתן זכות הצבעה לנשים בבחירות המוניציפליות ועל יכולתן להתמנות למועצת השורא, המועצה המייעצת המהווה בסעודיה תחליף לפרלמנט והיתה עד כה סגורה לנשים.

לצד הגזרים הרבים, ישנם עדיין מקלות. לנשים סעודיות אסור לצאת מביתן ללא ליווי גבר ואסור להן לנהוג במכונית. החל בחודש יוני 2011 החלו נשים סעודיות להעלות לאתר יו-טיוב סרטוני מחאה ובו הן נוהגות ברכב. בספטמבר נגזרו באופן חריג על אישה 10 מלקות בגין נהיגה, "למען יראו וייראו". כמו בתחומים רבים אחרים, מאותת המלך עבדאללה שהרפורמה במעמד האשה בסעודיה תתחולל בקצב שהוא, ורק הוא, יכתיב.

מסע הדילוגים של אסמאעיל הניה

ראש ממשלת חמאס אסמאעיל הניה ממשיך במסע הדילוגים שלו במזרח התיכון. לאחר שפתח את השנה האזרחית החדשה בביקור בתורכיה, נחת הניה ביום חמישי בתוניסיה המתחדשת תחת ממשלה אסלאמית, לביקור רשמי בן חמישה ימים. כצפוי, הניה ניצל את המעמד כדי לקשור את מפלגתו להישגי האביב הערבי, אך מדיניות החוץ העצמאית של חמאס עלולה לשמש מסמר נוסף בארון הקבורה של הפיוס הפנים פלסטיני.

"הזמנים השתנו ולישראל אין עוד בעלי ברית בתוניסיה ומצרים," אמר הניה בנאום בשבת בעיר צפאקש. "אל תפחדו מהאיום הבינלאומי מפני המודל של עזה. אנחנו ניצחנו," הוסיף. הניה ביקר בעיר סידי בוזיד שם שרף את עצמו הצעיר מחמד בועזיזי, שאותו כינה הניה "שהיד אלקדס ופלסטין, משום שמת כדי שהאומה והכבוד יחיו." אם לשפוט על פי דרג האישים שפגש הניה בביקורו, שכלל את ראש מפלגת א-נהדה רשיד ע'נושי, את ראש ממשלת תוניסיה חמאדי אלג'באלי, ואת הנשיא מנצף אלמרזוקי, אכן מדובר בנצחון עבור חמאס. נראה שהאביב הערבי מיטיב עם התנועה: זו הפעם הראשונה שהניה יוצא מגבולות רצועת עזה לביקור רשמי מאז 2007, וכבר הספיק לדלג בין מצרים, סודאן, תורכיה ותוניסיה.

בו בזמן, ממשיך הניה לשלם מס שפתיים לפיוס הפלסטיני. בביקורו בסודאן בתחילת החודש הצהיר הניה כי מאמצי הפיוס אותם מובילה מצרים עולים בקנה אחד עם רצונה הפוליטי של ממשלת חמאס.

אך הנצחון של חמאס הוא ההפסד של הרשות הפלסטינית, מסתבר. על פי סוכנות הידיעות הצרפתית, אף נציג פלסטיני רשמי לא המתין להניה בשדה התעופה של תוניס עם נחיתתו. השגריר הפלסטיני סלמאן אלהרפי עזב את תוניסיה בבהילות ערב הגעתו של הניה ומקור פלסטיני במדינה אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית ששום גורם תוניסאי ממשלתי לא עידכן אותו על פרטי ביקורו של הניה. "הדבר לא משרת את מאמצי הפיוס הנוכחיים בין פתח לחמאס," אמר מקור פלסטיני עלום שם לסוכנות הידיעות הצרפתית. זוהי "טעות פוליטית".

צודק הניה שבימים אלה קשה למצוא בעלי ברית לישראל במצרים ובתוניסיה. אך מעניין מכך, קשה למצוא בעלי ברית לרשות הפלסטינית. העלבון שספגה הרשות בביקור זה צורב במיוחד לאור ההיסטוריה החמימה בין אש"ף ותוניסיה, שארחה את יאסר ערפאת על אדמתה בין 1982 ו-1994.

לתורכיה, מצרים ותוניסיה הסיבות שלהן לארח את הניה. כל אחת מממשלותיהן מעוניינת להציג בפני דעת הקהל הפנימית מדיניות חוץ עצמאית ונועזת, המתריסה במידה רבה כנגד הסטנדרטים המערביים שהציבו ארה"ב והרביעיה. הרי במה תתבטא ה"אסלאמיות" של הממשלה התוניסאית החדשה אם לא בליטוף דיפלומטי של ממשלה אסלאמית אחות, זו שבעזה? עבור ארדואן כמו עבור אלמרזוקי, מדובר בהזדמנות לזכות בנקודות פופולריות רבות בתמורה להשקעה פוליטית מועטה. הממשלות הללו גם אינן מעוניינות לתחזק מראית עין של פיוס פלסטיני כל עוד אחד הצדדים, קרי חמאס, אינו מעוניין בכך.

התוצאה היא החלשה נוספת של הרשות הפלסטינית ובראשה אבו-מאזן. נציגיו בתוניס ניסו להשחיר את פניו של הניה בהדליפם לעיתונות שסדר היום שלו לא כולל ביקור בבית הקברות חמאם אלשט, הנמצא רק 15 ק"מ דרומית לבירה, ובו קבורים 68 פלסטינים שנהרגו בהפצצה אווירית של ישראל בשנת 1985. אך ניסיון עלוב זה להציג את הניה כמי שמתנכר לסבל הפלסטיני נועד לכשלון. שתי ישויות פוליטיות פלסטיניות פועלות היום בבירור זו לצד זו. האחת, בדמות הרשות הפלסטינית, פועלת להשגת לגיטימציה והכרה בזירה הבינלאומית, והשניה, בדמות חמאס, מנסה לכבוש את לב העולם הערבי והמוסלמי. שני קווים מקבילים שספק אם ייפגשו בעתיד הנראה לעין.