"למרבה הצער, ישראל ראויה לכבוד"

הכותרת הזו אינה שלי, אלא של פהד עאמר אלאחמדי, בעל טור סעודי, שפרסם לפני כשבוע מאמר דיעה מפתיע בחיוביותו בעיתון הממסדי "אלריאד". בתקופה שבה תדמיתה של ישראל בעולם אינו מזהיר, אם להתנסח בזהירות, ויוזמת השלום הסעודית (שאושררה על ידי מדינות ערב והפכה ליוזמה פאן-ערבית) זוכה לצפצפוף ארוך מצד ממשלות ישראל, הבעת התמיכה הזאת מפתיעה במיוחד.

אמת, עיקר התרשמותו של אלאחמדי נובעת מההישגים הטכנולוגים של ישראל: בניית תוכנית גרעין, פיתוח לוויינים, ייצור ויצוא נשק, מזל"טים. הביטויים הציוריים שבהם הוא משתמש די מדהימים: "בזמן שעמי ערב סבלו מבערות, ישראל היתה שקועה בבניית הכור הגרעיני בדימונה והקמת סוכנות חלל בשנת 1959 [...] ובזמן שנכשלו מאמצינו להרים את העבאיה [בגד ערבי מסורתי] של האשה מן הכתף לראש, הצליחה ישראל להרים את הטילים 'אופק' ו'עמוס' מעל האטמוספירה."


קינה ערבית מלווה בביקורת עצמית אינה חדשה בעולם הערבי, אך היא די מפתיעה בסעודיה השמרנית, הסגורה והאולטרה-אסלאמית. מפתיעה במיוחד התפעלותו של אלאחמדי מהעובדה שישראל הציעה לאלברט איינשטיין לעמוד בראשה "למרות שהיה חילוני והתנגד לעקרון המדינה הדתית!"

למאמר זה קדם מאמר אחר ביומון הסעודי המרכזי "אלוטן". תחת הכותרת "ראש ממשלה המשלם על מכונית בתשלומים", כותב תורכי אלדח'יל כי למרות היותה של ישראל אויב מר, אסור ומסוכן לזלזל בה. אלדח'יל מתלונן שבעוד ישראל השקיעה 10 מיליארד ש"ח במחקר מדעי, חלקו הגדול מוקדש ללימוד האויב, הרי שהערבים הסתפקו "בתקיפת ישראל מעל בימות הדרשן". הצמיחה המהירה של ישראל נובעת מהשלטון הנקי שלה, הבאה חשבון עם אהוד אולמרט שקיבל תרומות אסורות מטלנסקי. העובדה שנתניהו פרסם את תלוש המשכורת (הנמוך) שלו באינטרנט היא הוכחה נוספת לניקיון כפיים שלטוני, טוען אלדח'יל.

קשה להעריך את משמעות שני המאמרים הללו בתזמון הנוכחי, אך ברור ששום מאמר לא מתפרסם שם ללא אישור השלטונות. אולי התקשורת הפנים-סעודית פתוחה יותר משחשבנו, אולי יש כאן ניסיון התקרבות לישראל. אבל למה?

"לו רק היינו יודעים ולומדים את 'האויב' שלנו, במקום לקלל אותו" חותם אלדח'יל.

האם לא ניתן להחיל את המשאלה הזאת גם עלינו?

כשליבני פגשה את ליברמן

מסמכי אלג'זירה החדשים מעלים על פני השטח את הרגישה שבסוגיות - הנאמנות הלאומית של ערביי ישראל

מסמכים חדשים שנחשפו היום מעלים שציפי ליבני, שרת החוץ לשעבר, השתעשעה ברעיון לספח מספר יישובים ערביים השוכנים על הקו הירוק לידי ריבונות פלסטינית במסגרת "חילופי השטחים", עקרון שהפך למקובל במסגרת סבבי המשא ומתן האחרונים בין ישראל לפלסטינים.

ההגיון ברור - והוא ההגיון שהוביל את תוכנית החלוקה של 1947 - שתי מדינות לאום לשני עמים - כאשר כל מדינה שואפת לכלול בשטחה מספר מקסימלי של בני הלאום שלה , ולהשאיר בחוץ את בני הלאום השני. על פי הגיון זה, גם על פי מתווי השלום ה"שמאלניים" ביותר, גושי ההתנחלויות והשכונות החדשות סביב ירושלים יסופחו לישראל ותמורתם יקבלו הפלסטינים שטחים בעלי ערך קרקע שווה בשיעור דומה. הגיון זה, נדמה, הוביל את ציפי לבני להציע לספח יישובים בעלי אוכלוסיה פלסטינית (ושוב, מדובר במספר מוגבל של 4 יישובים) למדינה הפלסטינית.

היו בישראל ששמחו לאידם של אבו מאזן והרשות הפלסטינית שהובכו לאחר פרסום ראשוני המסמכים. עכשיו נראה כיצד תגיב המערכת הישראלית כאשר הדיס-אינפורמציה המדהימה של אל-ג'זירה עובדת לרעת ישראל.

כי תראו איך הציג הערוץ את דבריה של לבני. כ"גירוש" של ערביי ישראל. זהו כמובן סילוף מכוון ובוטה של הצעתה של לבני, שמעולם לא הציעה להעביר את האוכלוסיה ממקומה אלא רק להכיל עליה ריבונות פלסטינית. עכשיו, אני מסכים ששלילה כפויה של אזרחות אחת והחלפתה באחרת אינה דמוקרטית. לא היה נכון בעיני, למשל, לשלול את אזרחותו האמריקאית של יהודי ניו-יורקי ולהחליפה באזרחות ישראלית. אבל זה עדיין לא גירוש. מדוע אם כן הערוץ בוחר לסלף את הדברים? משום שהאמת המרה קשה לתיאור.

האמת המרה היא, על פי מחקרים אקדמיים רבים מספור (שחלקם אכן מוצגים בסוף הכתבה של אלג'זירה) שלאומיות פלסטינית מדברת פחות לערביי ישראל ותנאים סוציאליים/אפשרויות תעסוקה מדברות אליהם יותר. למרות הקיפוח, ובניגוד גמור לרטוריקה של מרבית חברי הכנסת הערבים, ערביי ישראל מכירים ומוקירים את הדמוקרטיה הישראלית וסולדים מהדיקטטורה הפלסטינית.
אחת הטענות הצבועות והמקוממות ביותר בכתבה של אלג'זירה היא שליבני מתעקשת לקרוא לתושבי באקה אלע'רביה "פלסטינים" בעוד הם רואים עצמם כישראלים. והרי ההפך הוא הנכון. רוב האוכלוסיה הערבית בישראל מתעקשת לקרוא לעצמה פלסטינית בהדגישה את קשרי הדם והמשפחה עם אחיהם מעבר לקו הירוק. הם סולדים מהביטוי "ערביי ישראל" אותו הם רואים כהמצאה יהודית-ישראלית שתפקידה לגרום לניתוק בין שני עברי הקו. היפוך הטענה בכתבה עוצרת נשימה בחוצפתה.

לסיכום. שלילת אזרחות חד-צדדית (או בהתנייה לא הוגנת, כפי שדורש ליברמן) פסולה ובזויה בעיני. אבל ליבני לא הגיעה לשם - היא העלתה בעיה של יישובים ספציפים, והציעה לפתור אותה על בסיס הגיון המדינה הדו-לאומית שאליו התחייבו, לכאורה, הנושאים ונותנים בצד הפלסטיני. הפרדוקס בין דמוניזציה של ישראל כמדינה הנוראית ביותר בעולם ובין הרצון העז להישאר בה נשאר לא פתור. הטענה המופרכת של אלג'זירה בדבר "גירוש" נועדה להתחמק מאמת לא נעימה לאזניים ערביות. הפלסטינים הישראלים מעדיפים את ישראל על פני פלסטין.

אחרי תוניסיה, שימו לב למצרים

אחרי שמהפיכת תוניסיה הושלמה, המבט העולמי הופנה למדינות ערב אחרות בשאלה "מי הבאה בתור?" תופעה מעניינת של צעירים מתוסכלים ששורפים את עצמם בניסיון נואש לחקות את מוחמד בועזיזי, התוניסאי שהצית בגופו את אש המרד, התרחשה בימים האחרונים באלג'יריה ובמצרים. גם הפגנות מקומיות בלוב גרמו בתחילה לאנשים לחשוב שקדאפי הוא הבא בתור.

למעשה, כמעט כל מדינה ערבית בה נביט מכילה פוטנציאל למהפיכה עממית. סוריה עם המיעוט העלוי השליט המדכא את הממסד הדתי והסגור לעולם, ירדן עם השלטון המלוכני האימפריאליסטי והפרו מערבי, ובוודאי לבנון שיכולה להתפוצץ בכל רגע. אין ספק שהתוניסאים שיצאו לרחובות העניקו השראה ל-300 מיליון אחיהם הערבים הנאנקים תחת משטרים דיקטטורים והראו להם שאם תרצו אין זו אגדה. אמת, המזרח התיכון יכול ליפול כמו שרשרת דומינו, אבל האינדיקציה הטרייה ביותר לשינוי מתקרב (חוץ מבלבנון, כמובן) מגיעה היום ממצרים.

האחים המוסלמים במצרים רוסקו בבחירות האחרונות בנובמבר בעזות מצח מדהימה של השלטון, שבאמצעות זיוף קולות מחק לחלוטין את קיומם מהמפה הפרלמנטרית. בפרלמנט הקודם היו 88 צירים המשוייכים לתנועה, בפרלמנט הנוכחי- 0. מכאן התסכול; את המוטיבציה העניקו השבוע התוניסאים. התוצאה היא תנועת המונים שחשה שגבה אל הקיר, כאשר פעילות בדרכי שלום וקריאה חוזרת ונשנית לממשלה לתקן את החוקה נענים בבוז קר וביד קשה של מנגנוני הבטחון. מדינות עשירות כמו כוית וסעודיה מיהרו להעניק לתושביהם סובסידיות וכסף בניסיון להרגיע את ההמון הבוער. ממצרים לא שמעתי על ג'סטה דומה.

אתמול האחים המוסלמים פרסמו כרוז ובו איום יותר ממרומז למובארק לחולל שינויים פוליטים מרחיקי לכת או לשאת בתוצאות. ההשוואה לגורלו של נשיא תוניסיה אפילו לא טושטשה. האחים פרסמו עשר דרישות, שכולן כבר הושמעו בעבר, אך כיום הטון המאיים מקבל משמעות אחרת. הנה עיקרי הדרישות:

1. ביטול מצב החירום שהוכרז במצרים לפני 30 שנה ומעניק לממשלה זכויות מעצר מרחיקות לכת.
2. פיזור הפרלמנט "המזויף" ועריכת בחירות פרלמנטריות חדשות ונקיות משחיתות.
3. ביצוע תיקונים בחוקה שיאפשרו למועמדים להתמודד נגד מבארכ בבחירות הנשיאותיות בסוף השנה.
4. קטיעת הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל, ביטול חוזי ייצוא הגז לישראל ותמיכה ב"ג'האד" הפלסטיני נגד ישראל.

הסבירות שדרישות אלה ואחרות יתקבלו על ידי מבארכ, אפילו חלקית, שואפות לאפס. השאלה היא רק כיצד יגיבו האחים המוסלמים. אם יחושו שבידיהם הכוח להפיל את המשטר, ייתכן שהדבר יקרה מהר יותר ממה שחושבים.

אנקדוטה לסיום - בשיחה שקיים נשיא תוניסיה בן עלי עם עוזר מזכירת המדינה האמריקאית מייקל וולש ב-2008, ושנחשפה בויקיליקס, הוא טען שהמצב במצרים "נפיץ" וכי האחים המוסלמים ישתלטו על המדינה במוקדם או במאוחר. צוחק מי שצוחק אחרון.

קינתו של ערבי מקופח

מאמר מערכת יוצא דופן בחריפותו פורסם אתמול ביומון הלונדוני "אלקדס אלערבי" על ידי העורך מעורר המחלוקת עבד אלבארי עטואן.

תחת הכותרת הפרובוקטיבית "מדוע שונאים את הערבים?" משתלח עטואן במשטרים הערביים ולא משאיר אבן על אבן. שורה של מאורעות זעזעו ומזעזעים את העולם הערבי בתקופה האחרונה, ומכניסים את פרשניו למצב רוח קודר במיוחד, על גבול ההיסטרי. מתקפות הטרור נגד נוצרים בעראק ובמצרים ומהומות עממיות רחבות היקף באלג'יריה ותוניסיה בשל עליית מחירים ואבטלה גואה מערערים משהו חבוי ומשחררים כעסים עמוקים. התזה של עטואן: העולם שונא אותנו כי המשטרים שלנו פשוט גרועים. האזרח הערבי חסר אונים, תקוע בין הפטיש- משטרים ערביים מושחתים, לסדן- קונספירציה של מדינות מערב צבועות המבקשות לשלוט בעולם הערבי באמצעות החלשתו, תוך חיזוק ישראל.

עטואן מביט בתקווה בתוניסאים המתפרעים ברחובות ומקווה שהמערכת הרקובה תקרוס.

"המשטרים הערביים מתאחדים בהשפלת האזרח והלקאתו בשוט השחיתות שלהם," הוא כותב. "הם משתלטים עליו באמצעות מנגנוני בטחון דכאניים, מענים ומשפילים במפלצתיות תוך קיפוח הבסיסיות שבזכויות האדם שלו. הם מתייחסים אליו כזר על אדמתו." לאחר מכן המשטרים סותמים את הפה ומונעים ממנו להתלונן.

עטואן תוקף את מנהיגיהן של שתי המדינות המשפיעות ביותר במזרח התיכון, מצרים וסעודה, שניהם בני למעלה משמונים ש"גבם נשבר מרוב ישיבה על כס השלטון" והם נוסעים לקבל טיפול בבתי חולים בחו"ל, ללא יורש.

"כולנו יכולים לחלות, ולעבור לחבר הגדול בשמים, אבל באיזור בוער כמו שלנו המנהיגים חייבים להיות חזקים, חדי-שכל וזכרון, מוקפים ביועצים מומחים מכל תחומי המדע, ולא בקרדיולוגים ורופאי לחץ דם, וסוכרת, וכאבי גב ואלצהיימר." אאוצ', זה כבר ממש מתחת לחגורה.

עטואן לא פוסח גם על המיעוטים האתניים והדתיים המשתדלים לברוח משלטון העל הערבי כל עוד נפשם בם. דרום סודאן אתמול והכורדים בעראק היום ואולי המורדים בתימן מחר. אותם מיעוטים נלחמו לצד הרוב הערבי במשך מאות שנים נגד אויבים חיצוניים משותפים, והיום ממהרים לכרות עמם בריתות. אותם משטרים ערביים מושתחים הם הסיבה לשנאת הערבים, הפנימית והחיצונית, מסכם עטואן. "מלחמת העולם הראשונה פרצה בשל התנקשות בדוכס אוסטרי ואולי צונמי השינוי באזור הערבי יחל בזכות אותו צעיר תוניסאי מהעיר סידי בוזיד שהצית עצמו מול בניין המחוז במחאה על החרמת סחורתו."

"האומה הערבית מתאזרת בסבלנות, אך סבלנותה דומה לזו של הגמל. כאשר הגמל מתנער, הוא אינו עוצר עד שהוא מתנקם בכל משעבדיו. נראה שהגמל הזה נמלט מהרסן." כך מסתיים המאמר. מה דעתך על משל הגמל, אדוארד סעיד?

***

התגובה לדיקטטורה הערבית אינה רק הפגנות רחוב ומשאלי עם של מיעוטים מתוסכלים. תופעת עבד אלבארי עטואן היא תוצר מובהק שלה גם כן. שיח מתלהם, קיצוני, מהפכני. תסכול גולמי, ללא פתרונות של ממש. העולם הערבי עובר עכשיו תקופה סוערת במיוחד שלא ברור איך יצא ממנו. מנסיון העבר, לא בטוח שהתוצאה תבשר טוב למערב או לערבים עצמם.

על פוליגמיה והתמוססות המדינה

בשבועות האחרונים, הפך נושא הפוליגמיה, או ריבוי הנשים, לנושא החם בחברה הבדווית בדרום. זה אינו נושא חדש, כמובן, אך העיסוק בו גבר בעקבות קמפיין חדש שהשיק בסוף נובמבר ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות, ארגון גג של קבוצות נשים ערביות, תחת הכותרת "אין הצדקה לריבוי נשים". הקמפיין היה תקשורתי בעיקרו, ונועד להביא לתודעת הציבור הערבי את סבלן של הנשים הפוליגמיות דרך פוסטרים ועדויות אישיות.

כצפוי, הקמפיין לא התקבל בברכה בנגב, שם על פי ההערכות 40% מהמשפחות הבדוויות הן פוליגמיות. בסוף דרשת יום השישי בשבוע שעבר במסגד ברהט, הזהיר הדרשן את הציבור "לשמור על נשיו ובנותיו מפני ארגוני הנשים." בעידודם של ראשי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ואפילו של ראשי מועצות, הושק ברהט קמפיין נגדי בהובלת תנועה קיקיונית בשם "הועדה לשוויון זכויות האשה בנגב". הקמפיין הנגדי גנב את הלוגו והגרפיקה מהקמפיין המקורי, והתמקד בתופעת הרווקות המאוחרת (לא רק בביצה בקטמון, מסתבר):

"מהו הפתרון ל-7,513 נשים מעל גיל 30 בנגב ללא בעל?" שאלה מודעה בעיתון אלחדת' רטורית. "פוליגמיה – הפתרון השרעי!"

השיח' חמאד אבו-דעאבס, ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, הצטרף לחגיגה והאשים את תנועות הנשים בקבלת מימון מהממסד הציוני במטרה להלחם בריבוי הדמוגרפי הערבי. בראיון לשבועון הישראלי כּל אלערב הוא אמר שארגוני הנשים הורסות את האפשרות של רווקות מבוגרות להגיע לאושר שבחיי נישואין, ושלוּ הדבר תלוי בו היה גם אוסר על נישואין בין גברים ערבים לנשים ישראליות לא-ערביות.

עד כאן העובדות. עכשיו קצת חומר רקע להבנת התופעה.

בישראל פוליגמיה אסורה על פי החוק, ועונשה עד חמש שנות מאסר.

באסלאם מותר לגבר לשאת עד ארבע נשים, בתנאי שהוא מתייחס אליהן באופן שוויוני כלכלית ורגשית. פוסקי הדורות האחרונים הבינו את הבעייתיות בדרישה זו (פתחו ספר בראשית, קראו על אבותינו אברהם ויעקב, ותבינו במה מדובר) ואת הקטסטרופה החברתית שמשפחה פוליגמית יוצרת (שוב, נא לפתוח ספר בראשית), ופעלו לצמצום התופעה. כיום, התופעה מצומצמת למדיי בחברות הערביות, ובתוניסיה – החילונית שבמדינות ערב – פוליגמיה היא אף בניגוד לחוק.

בנוהג הבדווי המצב שונה. שם, זוכה האשה למעמד הקרוב יותר לזה של חפץ מאשר לזה של בן אדם. היא אינה נחשבת לישות משפטית, חסרת עצמאות כלכלית (אין לה בעלות על רכוש) ואינה יכולה לקבל החלטות הנוגעות למעמדה האישי. במשפט הבדווי אשה לעולם תהיה תחת חסותו של אפוטרופוס גבר: אביה או אחיה כאשר היא רווקה, ובעלה כאשר היא נשואה. לא פלא שמתוך תפיסה של האשה כחפץ העובר לסוחר, שבה הגבר הוא הכל והאשה היא לא כלום, קל יותר לממש ולהצדיק פוליגמיה.
כאן אולי המקום לציין שבחברה הבדווית, המונה כיום 200,000 איש בקירוב, קצב הריבוי הטבעי הוא 5.5% - מהגבוהים בעולם. משמע, הבעיה הזאת לא הולכת להיעלם בקרוב.

ישראל אינה המדינה היחידה בעולם המתמודדת עם התנגשות בין סולם הערכים של חברות מיעוט בתוכה ובין ערכי הדמוקרטיה והליברליות של הרוב. צרפת סערה וגעשה מוקדם יותר השנה כאשר התברר שגבר פוליגמי בעיר נאנט רשם את שלוש נשותיו כאמהות חד הוריות ודרש עבורן כספי ביטוח לאומי. בישראל, עשרות אלפי בדוויות עושות זאת תחת עיני החוק ואין פוצה פה ומצפצף.

ישראל התייאשה מזמן מיכולתה לאכוף את ערכיה על כלל הציבור. בעיקר, היא מפחדת מ"דת" (או הצורה שבה אנשים בוחרים להציג "דת") וחוששת להתעמת מולה ערכית. בשם פלורליזם מעוות היא מממנת מוסדות לימוד ללא תוכנית ליבה שיגדלו דור חדש של בורים. היא נמנעת באופן שערורייתי מלהגיב על מכתב רבנים-פקידים גזעני שפוגע בזכויות יסוד של 20% מתושבי המדינה. היא מתירה הפקרות חוקית בנגב ובשטחים בנושאי בנייה בלתי חוקית (שגם היא מוצדקת בנימוקים תרבותיים/דתיים).

פלורליזם הוא עיקרון חשוב, כל עוד הוא מתקיים במסגרת חוקי משחק ברורים ומוגדרים היטב על ידי השלטון המרכזי. אכיפת החוק, תוך דיאלוג מתמיד עם קבוצות המיעוט הוא הכרחי. אבל חוסר יכולתה של המדינה להתמודד עם קבוצות מיעוט הקוראות עליה תגר בשם ערכי דת או תרבות מוביל כבר היום לאנרכיה, וזו אולי התופעה המסוכנת ביותר לדמוקרטיה הישראלית.

הדיאלקט המצרי אינו מתאים לגירושין

פסק הלכה חדש של המופתי של מצרים, השיח' עלי גומעה, מעורר הדים במצרים.

במחקר שערך גומעה, הוא גילה שההגייה המצרית של המילה "מגורשת", שאותה אומר הבעל לאישה בעת הגירושין, אינה מועילה מבחינה הלכתית והגירושין אינם חלים על הזוג. מדוע? במצרים האות "ק" במילה טאלק (מגורשת) שהבעל צריך להגיד שלוש פעמים, נהגית כמו "א" עיצורית (כמו במילה העברית "אמת"), וכך המילה נשמעת שונה מאשר בערבית הספרותית.

הפתוה של גומעה עוררה הדים סוערים ברחבי מצרים. הבלוגים המצרים דיווחו על העניין בטירוף, ואפילו עיתון מכובד יחסית כמו אלקודס אלערבי המתפרסם בלונדון חרג מהאובייקטיביות הדיווחית ותקף את גומעה אישית:

"ידוע שהגירושין חלים כאשר הם נאמרים בעל פה עם כוונה. אז מדוע ד"ר עלי גומעה סתר את פסיקת חכמי הדת ופנה לפסק הלכה עתיק כדי להוציא את הפתוה שלו בזמן זה?"

בינתיים לא ברור מה מעמד פסק ההלכה של גומעה. דוברו אמר שהנושא נמצא בבדיקה הלכתית של חכמי דת ב דאר אלאפתאא', המוסד הממשלתי האמון על הנפקת הלכות. אבל אם הפסק יאושרר, יכולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על החברה המצרית. עם 40% גירושין, מצרים היא המדינה המתגרשת ביותר בעולם הערבי.

לפי עזה סלימאן, יו"ר המרכז המצרי לתמיכה משפטית בנשים, בכל שש דקות מתבצעים גירושין במצרים, ו-250 אלף נשים פונות בכל שנה לבתי המשפט בבקשת גירושין (לפי אסכולות הלכה מסויימות, ובתנאים מסויימים, אשה יכולה ליזום גירושין - מה שאין כן אצלנו. אבל על כך בפוסט אחר).

האם כל זה קשור אלינו? אני חושב שכן.

באופן אידיאלי, ההלכה שואפת לעצב מציאות. אבל לעתים תכופות המציאות חזקה בהרבה מההלכה, וזו האחרונה נאלצת להתאים את עצמה. קשה להאמין שפסק ההלכה של עלי גומעה, שמשמעותו המעשית ביטול של מאות אלפי ואולי מיליוני גירושים במצרים ויצירת מאות מיליוני ממזרים יקבל תוקף ממשי. התוצאה האפשרית היחידה היא זלזול ציבורי במוסד פסיקת ההלכה במצרים, וכן בעצם ההלכה עצמה.

כך גם אצלנו, בישראל. פסיקות הלכה שמנסות לנהל קרב אבוד (ולעתים גזעני) נגד מציאות החיים סופן להיכשל ולגרור זלזול ברבנים ובמוסד ההלכה. לא יעזור לרבנים - אלפי חיילים מתגיירים לא יחזרו למעמד של גויים בעיני החברה הישראלית. לא יעזור לרבנים - אנשים ימשיכו להשכיר דירות לערבים. הדבר היחיד שיקרה הוא שנאה נוספת להלכה, מוסד מפואר שנבנה על פני אלפי שנים משום שהשכיל, כמו ששמו מעיד, ללכת עם הזמן. חבל שכך.

לאן נעלם עזמי בשארה?

אתמול אישרה ועדת הכספים של הכנסת לשלול את הפנסיה של יו"ר בל"ד לשעבר, עזמי בשארה. מסתבר שמאז עזב את הארץ והתפטר מהכנסת בשנת 2007, קיבל בשארה יותר מ-500 אלף שקלים בהטבות ובפנסיה חודשית.

איך בשארה מעסיק את עצמו מאז עזב את חיינו הציבוריים? הוא חי בעמאן, ומרבה להתראיין באלג'זירה כפרשן של ישראל והמזרח התיכון.

ב-30 באוקטובר השתתף בשארה בכנס של עיתון א-שרוק באלג'יריה. ההרצאה שנתן הועלתה ליו-טיוב, והיא חושפת את בשארה כאחד ממבקריה הרהוטים, המבריקים והחריפים ביותר של מדינת ישראל. לאלה מכם שאינם דוברי ערבית, אני מביא כאן את עיקרי הדברים.

1. ישראל כישות קולוניאליסטית. בפתח דבריו פונה בשארה לקהל האלג'יראי ואומר שהוא חש כתלמיד יותר מאשר מורה, שכן אלג'יריה יכולה ללמד את העולם שיעור במאבק בכיבוש קולוניאליסטי. עם זאת, לדברי בשארה, האלג'יראים סבלו מתנאי כיבוש קשים יותר מאשר הפלסטינים תחת ידי ישראל.

2. הסוגיה הפלסטינית כמראה של העולם הערבי. החברה הערבית עומדת בפני שלב היסטורי חדש, שפרטיו טרם התבהרו. בשלב הקודם, העולם הערבי קיבל את ההנחה שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא עניינו של העם הפלסטיני והסכסוך הערבי-ציוני היה מפולג ומפוצל בין אינטרסים ערביים שונים. הישראלים, טוען בשארה, יצרו קונספציה לאחר מלחמת ששת הימים לפיה מה שמעניין את הערבים הוא "שטחים תמורת שלום". אותה קונספציה, אותה מכנה בשארה בשם "קונספציית קמפ דייויד" הופצה והוטמעה בעולם הערבי לאחר קריסת המחנה הסוציאליסטי הערבי. הגורם היחיד שמנע הטמעה מלאה של הקונספציה הזו הוא מחנה סוציאליסטי קטן בעולם הערבי שהתנגד לאותו "שלום אמריקאי" (pax Americana).

3. הפלסטינים נכנעים לקונספציה הישראלית. בעקבות העולם הערבי, הפלסטינים קיבלו את הקונספציה הישראלית, אך בצורה מעוותת, שהרי נוסחת "שטחים תמורת שלום" עובדת רק כאשר מדובר בשתי מדינות, לא במדינה (ישראל) ובתנועה לשחרור לאומי (אש"ף). נכון להיום הפלסטינים נמצאים בשטח הדמדומים, באשר הם יצאו ממציאות של תנועה לשחרור לאומי ועדיין לא הפכו למדינה. תפקידה היחיד של הרשות הפלסטינית כיום, אליבא דבשארה, הוא ביצוע משימות בטחוניות המוטלות עליה לפי הסכמי אוסלו.

4. הפלסטינים עוברים ממצב של "תנועה לשחרור לאומי" למצב של "התנגדות" (מקאומה). הפוליטיקה הפלסטינית ויתרה על קלף המאבק, והמאבק צמח כמסלול נפרד ללא אידיאולוגיה פוליטית. ה"התנגדות" קיימת היום בעולם הערבי רק באזורים בהם אין מדינה מתפקדת: עראק, הרשות הפלסטינית, לבנון. כל המדינות המתפקדות מדברות בשבח השלום (עם ישראל), גם אלה שלא חתמו על הסכם כזה עדיין. בעבר, מתאונן בשארה, כל מדינות ערב כולל המלוכניות התנגדו לכיבוש זר, ואילו היום כולן (כולל הרפובליקות הסוציאליסטיות) משתפות פעולה עם הרשות הפלסטינית הכבושה.

וכאן מגיע בשארה לשורה התחתונה.

בתנאים אלה, של מדינות ערב בוגדניות, אין ברירה אלא לתמוך ב"התנגדות" (החמושה). זו אינה שאלה של הזדהות אידיאולוגית עם התנועות הללו, טוען בשארה, אלא מצב של אין ברירה.

***

לסיכום, אכן בשארה שונא את ישראל שנאה עמוקה. אך שנאה זו היא חלק מהחשדנות והאיבה שהוא רוחש לכל המשטרים באיזור. עקבי עם גישתו הלאומית, בשארה תומך ב"עמים" נגד המשטרים הבוגדניים השולטים בהם. מבלי לחרוץ את דינו בחשדות לשיתוף פעולה עם חזבאללה בהן הוא מואשם בישראל, ניכר שבשארה מזדהה פילוסופית עם גישת ההתנגדות של חמאס וחזבאללה.