על גרוסמן, בן-גביר, חרמות, ועוד

אתמול היה לי קצת זמן לשרוף אחרי העבודה, ורגליי הובילו אותי לחנות סטימצקי במדרחוב בן יהודה. בכניסה לחנות עמד איתמר בן-גביר, סביבו קבוצת תומכים שצילמו והקליטו אותו מפציר בבאי החנות "לקנות כל דבר רק לא דויד גרוסמן". הסיבה ברורה- גרוסמן, יחד עם אמנים נוספים, קרא להחרים את היכל התרבות החדש שנפתח באריאל.

התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה להכנס לחנות ולקנות את הספר הראשון של דויד גרוסמן שנקרה בדרכי. קניתי את ספר הדקדוק הפנימי, יחד עם החדש של אתגר קרת והחדש של סייד קשוע (היה מבצע של שלושה במחיר אחד).

האירוע הרתיח את מוכרות החנות, אבל מהרגע הראשון הבנתי שמעשהו של בן-גביר לגיטימי כתגובה, ואף מתבקש. הבנתי שחרם מוביל לחרם. פשוט העדפתי את גרוסמן על פני בן-גביר; בדיעבד, כנראה שנסחפתי כמעט בעל כורחי למשחק סכום אפס שבו הייתי חייב לבחור באחד על פני השני.

אבל הארוע גרם לי לחשוב על החרם ככלי לביטוי פוליטי. אני חושב שגרוסמן וחבריו טעו במכתב האמנים שלהם, וכעת אנסה להסביר מדוע (לפי זרם תודעה, לאו דווקא סדר חשיבות).

1. המכתב מנוסח בצורה פחדנית. האמנים מצהירים ש"אריאל אינה חלק ממדינת ישראל ועל כן חוזה המחייב שחקן להופיע בכל חלקי ישראל אינו כולל, מבחינה משפטית, התחייבות להופיע באריאל". נכון, אבל גם איטליה אינה חלק ממדינת ישראל ולא ראיתי את אוהד נהרין, אחד מחותמי המכתב, מונע מלהקת המחול שלו להופיע שם. העניין האמיתי הוא בחירה להעניש תושבי אזור גיאוגרפי מסויים כדי להעביר מסר פוליטי. זו המהות ובכך צריך לדון, לא בסעיפים חוזיים מטופשים.

2. "צו המצפון". האמנים פונים אל "צו המצפון" וה"אחריות הציבורית" של עמיתיהם. לדידם, המרחק הגיאוגרפי הקטן של אריאל ממחנות הפליטים בגדה מטיל על תושביה אחריות גדולה יותר כלפיהם. אבל המצפון של האמנים החתומים הוא סלקטיבי.

אריאל נמצאת 35 ק"מ מזרחית לתל אביב. היכן נגמרת אחריותם הפלילית של תושבי תל אביב ומתחילה אחריותם של תושבי אריאל? אריאל נוסדה על ידי קבוצה שנקראה "גרעין תל אביב". היא הוקמה על אדמות שנרכשו בהחלטתם של המפא"יניקים ישראל גלילי, שמעון פרס, ואהרון אוזן בשנת 1977. נכון אמנם שהיא הוקמה בלב השומרון במטרה למנוע חלוקה של הארץ, אבל האם ישובי חומה ומגדל לא הוקמו במטרה לקבוע גבולות עתידיים? הטענה המוסרית נשמעת מגוחכת כשהיא באה מפיהם של שוכני הבתים הערבים בקטמון ובקעה, או תושבי רמת אביב הבנוייה על חורבות שיח' מוניס.

העניין בעיקרון מוסרי הוא שהוא לא נמחק עם חלוף השנים. ייתכן שחותמי המכתב שכחו היכן הם חיים, אבל אני בטוח שפליטי טלביה ושיח' מוניס לא שכחו. אם אריאל תפונה ביום מן הימים, יהיה זה מתוך שיקול פוליטי קר, מתוך התנערות ישראלית מגורל הפלסטינים ודאגה לאופיה המוסרי בטווח הארוך, ולא כענישה לתושבי אריאל על עוול קהילתי.

3. "אחריות ציבורית". האחריות הציבורית של חותמי המכתב מתחילה ונגמרת, כנראה, בהצהרות נבובות במקום בשינוי אקטיבי של המציאות בשטח. במקום לשכנע, להפגין, להצביע, להתראיין, לערוך חוגי בית, ללמוד ערבית, מעדיפים החתומים מדיניות של "שב ואל תעשה". כאילו שהחרם שלהם ישכנע מישהו שהם צודקים. כל מה שהוא יעשה (ועשה) הוא לדחוק את אנשי המרכז ימינה ולעורר חרם נגדי. חרם הוא נשקו של המיואש, הוא צעד המביע חוסר אמון עמוק במוסדות המדינה הדמוקרטיים- החל בכנסת וכלה בבית המשפט. החרם אינו קונסטרוקטיבי אלא הרסני במובן זה שהוא שואף לשבור את כללי המשחק. אם יש אשמה באריאל, הרי היא אשמתם של ממשלות ישראל לדורותיהם ואשמת אזרחי ישראל שנתנו ונותנים לפתרון שתי המדינות לחמוק לנו בין הידיים כבר ארבעים שנה. תושבי אריאל נושאים באשמה הזו יחד עם כולנו.

ועוד דבר- האם החוק הישראלי מלבין את העוול המוסרי? אני גדלתי ברמות, גבעה עליה הוצבו קני ארטילריה ירדניים במלחמת ששת הימים, שכונה שנמצאת ברובה מעבר לקו הירוק. האם העובדה שישראל החילה על רמות את ריבונותה יחד עם שאר השכונות החדשות של ירושלים עושה אותה "כשרה יותר"? או שמא, כפי שאני טוען, הקו המוסרי אינו מקביל לקו הירוק...?

נקודה נוספת לסיכום- נשק החרם הוא מסוכן לישראל מבחינה בינלאומית. הוא משמש דלק בידי אמנים ברחבי העולם שאינם מקבלים את האבחנה המזוייפת בין מדינת ישראל ובין השטחים שהיא שולטת בהם כבר ארבעים שנה, ומדירים את רגליהם כליל מישראל. האמנים הישראלים צריכים לענות לעצמם ולנו בכנות- האם הם תומכים בחרם על ישראל? או שהצעד הזה הוא רק בגדר מירוק מצפון אישי בבחינת "אני את נפשי הצלתי"?

הערב, בסימפוזיון על ישעיהו ליבוביץ בספריה הלאומית שמעתי שליבוביץ, אחד ממתנגדיה הגדולים של תנועת גוש אמונים, נהג להרצות בהתנחלויות. הוא היה צועק על הקהל, והם היו צועקים בחזרה, ובסוף היו לוחצים ידיים וליבוביץ היה שב לביתו. אני לא יודע אם ליבוביץ הצליח לשכנע מישהו, אבל ברור לי שחרם לא ישכנע את תושבי אריאל לחזור למדינת ישראל.

למה ללמוד ערבית?

בזכות עבודת התזה של חברתי אילנה, הגיע לידי ספרון מרתק שחיבר שלמה דב גויטיין בשנת 1946 וכותרתו "על הוראת השפה הערבית".

גויטיין (1900-1985), ראשון מורי האסלאם באוניברסיטה העברית, נחשב לאחד מגדולי המזרחנים בדורו. בשנים שלפני קום המדינה היה המפקח על הוראת הערבית, ומתוקף תפקידו נדרש לשאלה מדוע יש ללמד ערבית, וכיצד ניתן לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. הסיבות שנותן גויטיין בשנת 1946 לחשיבות השפה הערבית מאלפות, בייחוד לאור הסיבות הניתנות לתלמידי ישראל היהודיים היום.

תחת הכותרת "על ערך לימוד הערבית בכלל" נותן גויטיין שלוש סיבות לחשיבותה של השפה הערבית עבור יהודי ארץ ישראל המנדטורית. הסיבה הראשונה במעלה עבורו היא השתלבות במרחב והכרת תרבות האזור. וכך הוא כותב:

"לימוד הערבית הוא חלק מן הציונות, חלק מן השיבה אל השפה העברית ואל המזרח השמי, שהוא כיום כולו דובר ערבית. אנחנו חפצים שילדינו, לכשיצאו לזירת החיים, יוכלו להרגיש את עצמם בני-בית במזרח זה ויהיו מוכשרים לפעול בו, כשם שאנו שואפים לכך, שהם לא יאבדו את הירושה היקרה של הרוחניות האירופית שהבאנו עימנו. ולמען יוכלו צעירנו להרגיש את עצמם בני-בית במזרח הערבי ולפעול בו, מסתבר, שהם צריכים לדעת את השפה הערבית במידה מסוימת ולהכיר משהו מן החיים והמוסדות ומן העולם הרוחני של המזרח התיכון בזמננו."

הסיבה השניה שנותן גויטיין היא הקרבה בין הערבית והעברית, והאפשרות להעשיר את הידע התאורטי והמעשי של התלמידים בשפת אמם.

הסיבה השלישית, והיא אולי המאלפת ביותר כשהיא באה מפיו של יקה יליד דרום גרמניה, היא ההכרה בכך שערבית (לצד האנגלית) היא שפת אמם של רוב יהודי העולם בשנים שלאחר השואה. וכך כותב גויטיין:

"כיום, אחרי חורבן היהדות הנאמנה במזרח אירופה, נשאר רק גוש יציב אחד (כלומר, שלא הורק מכלי אל כלי זה מאות בשנים) של יהדות מקורית, והוא הציבור היהודי הדובר ערבית, כוונתי בעיקר ליהודי תימן ואפריקה הצפונית. מתוך הסתבכות מוזרה של גורל עמנו יצא, שאותן שתי השפות הזרות, שאנו מלמדים אותן בבית-ספרנו לפי המציאות הארץ-ישראלית, הן גם השפות הראשיות של גלויות ישראל המגובשות."

עתה, הבא נראה כיצד משכנעים היום את תלמידי ישראל ללמוד ערבית. התוצאה היא תמונת ראי עצובה של 62 שנות סכסוך מזויין עם שכנינו הערבים, ושינוי היחס של היהודים כלפיהם. באתר חיל המודיעין מציע מדור טל"מ (טיפוח לימודי מזרחנות) פוסטר חינם לכיתות הערבית בבתי הספר התיכון ובו 10 סיבות ללימוד הערבית. בין הסיבות שמונה הצבא (לאחר ציון העובדה שישראל ממוקמת במזרח התיכון, ושהשפה היא כלי להבנת התרבות, הפולקלור והמנהגים של שכנינו) ניתן למצוא את "דע את השכן" (פראפרזה מעניינת לביטוי "דע את האויב"); מציאת עבודה בתחום "העסקים, התקשורת, הבטחון, הפרסום, התיירות, היי-טק, ועוד"; "לימודי הערבית בתיכון מלווים בפעילות של חיל המודיעין"; ולסיום- "עבור מועמדים מתאימים: תפקיד מאתגר וחוויתי בחיל המודיעין".

קריירה צבאית או אזרחית לא עניינה את גויטיין; האקדמאי הירושלמי סבר שילדי ישראל יתעניינו יותר בהיסטוריה של עמם ובאתנוגרפיה של עמי האזור. אך כבר אז, באמצע שנות הארבעים, היה גויטיין מודע לכך שילדים יהודים וערבים אינם באים במגע זה עם זה. לכן, הוא המליץ לצמצם עד למינימום את שינון אוצר המילים המקצועי הנהוג בבתי הספר לשפות ולהתמקד ב"אותן מליצות, מלות-קישור ומשפטים הדרושים לאדם כדי להכנס לשיחה עם ערבי וגם להבין את מפני הדברים בשיחה שהוא מאזין לה."

לסיום, ניתן למצוא בספרון של גויטיין טענה מוחצת נגד התאוריה של אדוארד סעיד, כפי שהביע אותה בספרו "אוריינטליזם". סעיד האשים את המזרחנים הקלאסיים (וגויטיין בהחלט היה כזה) בתפיסה של מזרח תיכון פרימיטיבי, דתי, ובלתי משתנה. אך גויטיין התחבט בשאלה כיצד ניתן ללמד את "המזרח" לתלמיד היהודי המודרני. ואלה דבריו המאלפים:

"לבסוף, אין להתעלם מן הקושי הנובע מן האופי המורכב של חיי החברה והרוח במזרח הערבי [...] אך המזרח הערבי נמצא בתוך מהפכה רוחנית חמורה מאוד, והמחנך צריך לשאול את עצמו- לאיזה הווי, לאיזו חברה הוא מתכוון. אלה שטיפלו בשאלה זו עד עתה נטו יותר מדי לזהות את "הערבי" בפלח המוסלמי השמרני והנחשל וכיוונו לכך את מאמציהם. אך עם כל ההתגברות של הקנאות הלאומנית והדתית בשנים האחרונות, רוצה לפי שעה הצעיר הערבי הממוצע להתרחק מטיפוס זה ככל האפשר, ועל כן אין טעם להעמידו במרכז הלימוד על חיי הערבים."

וכאן, חברים, מגיע משפט המחץ:

"כלום היה רוב הישוב שלנו מרוצה, אילו הזדהה הלימוד של ההווי היהודי בארץ ישראל, אצל עם שכן, בידיעת החיים הרוחניים והחברתיים של שוק 'מאה שערים' בירושלים?"

מדארפור לירושלים: מסעו של ג'ק בעקבות ההשכלה

כשהגיע ג'ק טיגיטיגי קונור לגיל שלושה חודשים, נתנו לו הוריו שם ערבי: מועאויה.

"בסודאן אומרים שאם אין לך שם ערבי, בעולם הבא לא יהיה לך שם בכלל," הוא אמר לי.

פגשתי את ג'ק בדירה מרופטת במרכז ירושלים, אליה הוא מגיע פעם בשבוע אחרי העבודה לתרגל את האנגלית שלו עם חבורה של סטודנטים מתנדבים. ג'ק הוא בחור חייכן וחברותי שמתחרט על האנגלית המדרדרת שלו מאז שעזב את סודאן.

כששאלתי אותו בן כמה הוא, ענה ג'ק שהוא בין הגילאים 24-28.

"אנשים באזור הכפר בסודאן יודעים את תאריך הלידה שלהם לפי ארוע חשוב שהתרחש באותו זמן. כשאני נולדתי סללו את הכביש בין ניאלה לזארינג'ה. זו היתה הדרך הסלולה היחידה בדארפור, אבל לקח יותר מחמש שנים לסלול אותה, אז אני לא יודע את תאריך הלידה המדוייק שלי."

ג'ק נולד בכפר סאנה, הנמצא בהרי המארה. הוא משתייך לשבט "פור" שעל שמו קרוי אזור דארפור (מילולית: בית ה"פור"). אביו נטש את המשפחה כשג'ק היה צעיר, ואמו נאלצה לגדל את ג'ק ואת שלושת אחיו לבדה.

לאחר ששני אחיו הגדולים עזבו את הבית, נותר ג'ק המפרנס היחיד. בשנת 1999 הוא נשלח לכפר מרוחק ללמוד קוראן במסגד.

"בסתיו הייתי עובד בשדות למשך שלושה חודשים, ובשאר השנה הייתי לומד במסגד."

במסגד למד ג'ק רק לקרוא ולשנן את מילות הקוראן, שאותן לא הבין. עם זאת, תוכנית הלימודים החלקית במסגד היתה הדרך היחידה עבורו לפרנס את המשפחה.

"החלטתי לבזבז את הזמן שלי כדי שאחי הקטן יוכל ללמוד באוניברסיטה," הוא אומר.

יום אחד בסוף שנת 2002, ג'ק היה בשוק שם פגש קרובי משפחה רחוקים והתלווה אליהם לביתם.

"באותו יום התרחשה התקפה גדולה במסגד. הג'נג'ויד [מיליציות ערביות] שרפו את כל מה שהיה ברשותי, אפילו את הבגדים שלי," הוא אומר. "הג'נג'ויד לא חיים בכפרים משלהם, אלא נודדים ממקום למקום. הממשלה מבטיחה להם את האדמה והכסף של אנשי דארפור. היא אומרת להם: 'תהרגו אותם וקחו את הדברים שלהם, הם שלכם."

בני משפחתו של ג'ק ברכו אותו על מזלו הטוב משום ששרד, והסיעו אותו בחזרה לכפרו. הוא עבר ללמוד במסגד אחר, הפעם בכפר גולול שבהרי המארה, קרוב יותר לביתו. חודשיים לאחר מכן, גם המסגד הזה הותקף. אחד מחבריו של ג'ק נהרג והשני איבד את עינו בהתקפה, בזמן שנמלטו מהמסגד. ג'ק נשאר בפנים וניצל.

"הג'נג'ויד הגיעו מכיוון אחד ומורדי הטורה בורה [קבוצת מורדים דארפוריים] הגיעה מהכיוון השני. עד שעה חמש הם הביסו את הג'נג'ויד, אך אלה שברחו מהמסגד נהרגו."

לאחר המתקפה החליטה אמו של ג'ק להחזיר אותו לכפרו, שם ילמד קוראן עם שכן מלומד. לא חלפו שלושה שבועות וכפרו של ג'ק הותקף. ג'ק מספר שעשרים אנשים נהרגו בו ביום.

"בשעה חמש בבוקר הג'נג'ויד הקיפו את הכפר, רכובים על סוסים וגמלים. חברו אליהם חיילי ממשלה בכלי רכב."

התוקפים התעמתו עם כוחות המורדים בזמן שג'ק ומשפחתו נמלטו לעבר הרי המארה. התוקפים הצליחו להשמיד שישה כפרים שכנים, בנוסף לכפרו של ג'ק. אמו של ג'ק חשה כי האזור הפך מסוכן מדי, ושלחה אותו לעיר ניאלה, שם עבד במשך שלושה חודשים. לאחר מכן המשיך לבירה, ח'רטום.

"תכננתי לעבוד וללמוד, אבל המצב בח'רטום היה גרוע ביותר באותה תקופה. הייתי מבולבל ומאוכזב מכך שלא סיימתי את בית הספר או את לימודי הדת במסגד. פשוט לא ידעתי מה לעשות."

בעצת חבר, נרשם ג'ק ללימודי אנגלית בי.מ.ק.א בח'רטום, שם למד שלוש שנים והגיע לרמת המתקדמים.

"כל המורים היו כל כך מרוצים ממני," הוא אומר. "המטרה שלי היתה ללמוד באוניברסיטת ג'ובה בח'רטום, שם ניתנים קורסים רבים באנגלית. בינתיים, למדתי ערבית ברחובות ח'רטום."

לאחר מתפקה של מורדים דארפוריים על העיר אם-דרמאן הסמוכה לבירה במאי 2008, החלה הממשלה לעצור ולהרוג דארפוריים שחיו בבירה, אומר ג'ק.

"אנשים משבטי הזח'אוה והפור, שהם השבטים הגדולים בדארפור, נתפסו על ידי המשטרה, הוצאו להורג, וגופותיהם הושלכו לנילוס. אנחנו [הדארפורים] הפכנו למעין אסירים במחנה מאסר."

ג'ק מספר שהממשלה התמקדה בעיקר בשתי קבוצות של דארפורים: כאלה שהביעו רעיונות מהפכניים וכאלה שהגיעו לבירה מדארפור לאחרונה, משום שנחשדו כמורדים.

ככל שח'רטום הפכה מסוכנת מדי עבור ג'ק, הוא החל לשקול את האפשרות לברוח מסודאן. הוא נסע לקהיר, שם פגש חבר סודאני שחי שם כבר חמש שנים. יחד הם בחנו את אפשרויות העזיבה של ג'ק.

"קניה היתה במצב גרוע ביותר; אם הייתי מגיש בקשה רשמית לאמריקה או לאירופה הדבר היה יכול לקחת עד חמש שנים. במצרים לא היה כסף או אוכל, והיחס לסודאנים היה רע. אז האפשרות היחידה היתה ישראל. עד אז, לא שמעתי עליה בכלל."

"חבר שלי אמר לי: 'או שתיהרג על ידי משטרת הגבול [המצרית], או שתצליח להכנס."

ג'ק אומר שהמניע המרכזי שלו במסע לישראל היה האפשרות ללמוד, לא רצון לעבוד.

"הרגשתי שאני חייב לרכוש השכלה, וחבר שלי אמר לי שאוכל ללמוד אם אסע לישראל."

באוקטובר 2008 ג'ק הוסע לגבול הישראלי על ידי בדואי מצרי, יחד עם חמישה סודאנים נוספים שאת רובם לא הכיר.

"היה לילה, והמשטרה המצרית החלה לירות עלינו לפני שהגענו לגדר," הוא אומר. ובכל זאת, ג'ק הצליח להכנס לישראל.

היום, שנתיים מאוחר יותר, ג'ק חי בנחלאות עם שלושה סודאנים נוספים ועובד כאיש ניקיון בקופת חולים בבית"ר עילית. הוא עדיין לא ויתר על החלום לרכוש השכלה פורמלית.

"הבעיה היא שאני לא מרוויח מספיק כסף כדי לממן אפילו שנת לימודים אחת," הוא אומר. "אני לא מרוצה. אם שיגרת החיים שלי תמשיך להיות רק עבודה ושינה, אני אעדיף לעזוב. בעזרת האל, אם יהיה שלום בסודאן אחזור לדרום סודאן ללמוד."

ג'ק רוצה ללמוד סיוע הומניטרי באוניברסיטה.

"יש כל כך הרבה עבודה לעשות בסודאן ובשאר אפריקה," הוא אומר.

האיום הדמוגרפי

מסתבר שאיווט ליברמן הוא לא היחיד במזרח התיכון המוטרד מ"האיום הדמוגרפי". ישנה מדינה קטנטנה נוספת בשכונה שלנו שחרדה מהאיום הזה לא פחות, מדינה ושמה בחריין.

בחריין היא ארכיפלג קטן של 33 איים במפרץ הפרסי; ים רדוד מפריד בינה ובין קטר וסעודיה. כמו ישראל, גם בחריין היתה נתונה למנדט בריטי ממנו השתחררה רק בשנת 1971, אלא שלא כמו ישראל בבחריין גילו נפט בשנת 1932 והמדינה עלתה על המסלול המהיר לפיתוח מואץ. אבל מספיק עם ההיסטוריה, בואו נדבר על ההווה. כיום, בחריין היא המדינה המתפתחת ביותר בעולם הערבי עם פרלמנט מתפקד ונשכני, מערכת משפט עצמאית, תקשורת חופשית למדיי, ורפורמות פוליטיות תמידיות. נשמע כמו חלום? זהו, שלא ממש- בזמן האחרון בחריין דומה יותר לסיוט.

לבחריין יש בעיה דמוגרפית. השליטים שלה, משפחת אל ח'ליפה, הם מוסלמים סונים. אולם רובם המוחלט של אזרחי המדינה הזעירה שנמצאה היסטורית תחת מעגל ההשפעה האיראני, כ-70%, הם מוסלמים שיעים. מבלי להיכנס להבדלים הדוקטרינריים בין הכתות, נוכל לומר שסונים ושיעים לא מחבבים אלה את אלה יתר על המידה.

כיצד אם כן נלחמת משפחת אל ח'ליפה באיום הדמוגרפי על בחריין? היא מייבאת סונים מהעולם הערבי ומאזרחת אותם. כן, כן. באמצעות הטבות בדיור, מתן ג'ובים בצבא ובמשרד הפנים וכמובן הענקת תעודת זהות בחריינית חדשה ובוהקת המדינה מתמרצת סונים להגיע למדינה ולשנות את המאזן הדמוגרפי, למורת רוחם של השיעים.

נושא האזרוח, המכונה בשיח הפוליטי הבחריני תג'ניס, הפך לנושא החם של הבחירות הפרלמנטריות הקרובות, הצפויות להיערך לקראת סוף החודש.

"מגיעים למדינה מהגרים ממקומות כמו ירדן, סוריה ותימן, חלקם הגדול בעלי מאפיינים שבטיים ורבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב," אמרה ד"ר מנירה פח'רו, האשה היחידה המתמודדת לפרלמנט מטעם האופוזיציה. "הם נוחתים וישר מקבלים דיור, בעוד אזרחי המדינה הותיקים נאלצים לחכות שנים."

נשמע מוכר? לא?! תחשבו שוב...

בתקופה האחרונה בחריין הפכה למדינת משטרה היסטרית, השוללת אזרחות מאנשי דת שיעים ואוסרת בלוגרים על ימין ועל שמאל משום שהעזו להביע את דעתם נגד הממשלה.

אז מה אנחנו בישראל יכולים ללמוד מהנסיון הבחרייני?

לפני כשבוע שמעתי ברדיו את דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים. היא טענה שבקרוב יגיעו לישראל מיליוני יהודים שיאכלסו את יהודה ושומרון, כך ששאלת הדמוקרטיה והדמוגרפיה שבהמשך החזקת השטחים הללו כלל לא תעמוד על הפרק. אולי היא צודקת? אם רועה עיזים אנאלפבית מהמדבר הסורי מוכן להגר לממלכת נפט מתועשת שבה התל"ג עומד על קרוב ל-28 אלף דולר לנפש, מדוע שרופא מניו-ג'רזי או איש הייטק מעמק הסיליקון לא ירצו להגר לישראל, שבה עתידם הכלכלי והבטחוני מובטח? סליחה על הציניות, אבל התשובה בגוף השאלה.

המציאות הדמוגרפית בבחריין היא "פצצת זמן מתקתקת", כדברי הדימוי החביב עלינו. כל ההטבות בעולם לא יהפכו את בחריין לסונית, ואין תמריץ שישראל יכולה להציע כדי להביא מיליוני יהודים מחו"ל לגור בשטחים כחזונה של דניאלה וייס. בעולם דמוקרטי, מיעוט קטן לא יכול להמשיך לנצח לשלוט על רוב מדוכא שדורש זכויות. טוב יעשו מנהיגינו אם יסתכלו סביב ויפיקו את המסקנות המתבקשות, ויפה שעה אחת קודם.

***
ועוד מילה על ילדי העובדים הזרים-
האם זה מוגזם לבקש מאלי ישי לחדול לרגע מרצח האופי לאהוד ברק ולתת תשובה אינטליגנטית לשאלה מדוע יש לגרש 400 ילדי עובדים זרים בעוד מדיניות הדלת המסתובבת של ישראל מכניסה מאות עובדים זרים למדינה מדי שנה? כן, זה כנראה מוגזם.

אחרי החגים יתחדש הכל

שלום קוראים יקרים!

היום נפתחה רשמית התקופה הישראלית הידועה כ"אחרי החגים". כנראה שאין זמן טוב מזה לחזור לבלוג הישן והאהוב, שמתקשה להתאושש מאז החזרה שלי מפריז. העבודה החדשה שלי כעיתונאי מותירה בי כוחות מעטים לכתוב גם בשעות הפנאי, וכך גם החיים האישיים שהתמלאו לאחרונה, ובכל זאת - קוראים יקרים -זכרתי לכם חסד נעוריכים, לכתכם אחריי בארץ הבלוגים הלא זרועה...

***

מעולם לא ראיתי את עצמי כמבקר חתונות, אבל הבוקר השתתפתי בחתונה מיוחדת במינה ששווה לפחות כמה מילים.

לכאורה, תיאור יבש של הנסיבות לא היה מותיר רושם מיוחד: הזוג, בשנות השלושים לחייו, חי ביחד כבר עשר שנים והחליט באחרונה למסד את הקשר. החתונה היתה מצומצמת בהיקפה, ומספר האורחים עמד על כמאה. כניסה למתחם תיאטרון החאן, פתקאות קטנות המסמנות את מקום הישיבה, משמאל כספת הצ'קים ומימין המלצרית עם מגש המתאבנים. אבל כשהקהל התיישב, ואבי ונדב נכנסו ונעמדו מולו שלובי ידיים, משהו מחשמל עבר באוויר והיתה תחושה שמשהו גדול ומשמעותי עומד להתרחש.

מי שמכיר את הזוג הזה יודע שהם לא אנשים פורמליים במיוחד, ואכן הטקס היה קצר וקולע, אבל כמה קצר - כך מרגש. את הטקס הנחתה חגית עופרן, ועלו לברך צביה גרינפלד ושמואל, אחיו של נדב. מעניין שכל המברכים הם דתיים (בעבר או בהווה), אבל זה כבר נושא לבלוג אחר. אבי ונדב הקריאו מכתבים אישיים שכתבו זה לזה והחליפו טבעות. שמואל ברך על הגפן ושהחיינו והקהל הרים כוסית. תם הטקס, והחלה הסעודה. זו היתה חתונת בוקר ירושלמית צנועה ואלגנטית - עם קהל מגוון של צעירים וזקנים, דתיים וחילונים, רווקים ונשואים, הומואים והטרוסקסואלים, כיאה לחוג החברים של הזוג. כשצעדתי הביתה, מוסיקת הריקודים נשמעה היטב בפאתי גן הפעמון בואכה עמק רפאים.

***

מחר אנחנו פותחים את מחזור הקריאה החדש בתורה, עם פרשת בראשית. מבלי להתכוון לכך, אולי, האירוע של אבי ונדב נפל בזמן הולם ביותר בלוח השנה שלנו. בסוף תהליך בריאת העולם, האל בורא את האדם ואת האשה. האיחוד בין האדם והאשה הפך עד ימינו לאב הטיפוס לאיחוד בין גבר ואשתו, ובברכות החתונה אנחנו אומרים "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" כשהכוונה היא כמובן לזוג הראשון עלי אדמות. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו," אומרת התורה בפרק ב' של ספר בראשית, "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד."

מהי משמעות המילים "והיו לבשר אחד"? על כך חלוקים שניים מגדולי פרשני התורה, רש"י והרמב"ן. רש"י טוען שמדובר בצאצאיהם של הזוג: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד." מה פתאום, מפטיר כנגדו הרמב"ן, גם חיות מזדווגות ומביאות ילדים לעולם ובכל זאת "הבהמה והחיה אין להן דבקות בנקבותיהן". מה שמבדיל, לדעת הרמב"ן, בין אדם וחיה הוא מושג הנאמנות.

לפי התיאור המקראי האשה היתה חלק מבשרו של אדם, "ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו". האדם עוזב את בני משפחתו ומתאחד עם אשתו, "ורואין את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד". ה"בשר האחד" אינו חיצוני לבני הזוג, כפי שטוען רש"י, אלא בני הזוג עצמם.

חבריהם של אבי ונדב יודעים שהם כבר מזמן "בשר אחד". הם לימדו את חבריהם מהי אהבה ומהי נאמנות ומהי זוגיות ארוכת שנים. מי יתן וידעו רק שמחה רבה בהמשך חייהם המשותפים.

***

אדם נוסף שמתחיל השבוע דרך חדשה הוא חברי הטוב שמעון. שמעון בחר זה מכבר להצטרף לסגל משרד החוץ וביום ראשון הוא מתחיל תקופה חדשה כדיפלומט צעיר בהודו הרחוקה. מי שמכיר את שמעון- שהוא גם פילוסוף, איש ספר, תלמיד חכם, בלוגר מחונן והכי חשוב- קורא של הבלוג הזה, יודע שהתמזל מזלו של משרד החוץ לזכות באדם בשיעור קומתו. שמעון, תביא כבוד למדינת ישראל ושמור על קשר!

תשעה באב בירושלים

אין ספק, ירושלים היא המקום להיות בו בתשעה באב. שוטטות קצרה במרכז העיר מזכירה טעם של חורבן. טוב, מספיק עם הציניות- זה פוסט רציני. אני חושב שתשעה באב הזה היה המעניין ביותר שחוויתי.

פתחתי אותו באוהל של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה, שם קראו מגילת איכה. אני חושב שבעבר מתחתי כאן ביקורת על עיסקת שליט "המתגבשת" ועל גישת "בכל מחיר"; אבל ברגע ששמעתי שיש קריאת מגילה באוהל לא היססתי ללכת. תשעה באב הוא זמן של סולידריות ואהבת חינם. משפחת שליט במצוקה כבר 4 שנים וביקורי תמיכה מהסוג הזה רק יעשו להם טוב. מצאתי את עצמי יושב על המדרכה ממש מאחורי נעם שליט והרב הראשי מצגר שהגיע גם הוא וישב על שרפרף נמוך. ממצמץ מול הבזקי מצלמות התקשורת חשבתי כמה הולם לקרוא את המגילה כך, "ברחובה של עיר" כפי שתענית ציבור אמורה להיות על פי מקורות ההלכה. חשבתי גם כמה מוזרה וייחודית החוויה הזאת בטח מרגישה עבור נעם ואביבה שליט, שמצאו את עצמם בעל כורחם מנותקים מהבית הגלילי שלהם, כיפה מקומטת על הראש, בתוך ים של דוסים (וגם מאיר שלו) על מדרכה ירושלמית. מי ייתן ולא יסבלו עוד זמן רב.

התחנה הבאה שלי היתה בית גשר, ברחוב המלך דוד. הוקרן שם סרט תיעודי מתוך הסדרה "אז הרצל אמר" על עזיבה של צעירים (חילונים) את ירושלים, תוך התמקדות באיום הדמוגרפי הערבי והחרדי. כמו צפיה בפרק של "סרוגים" אין כמו קצת רפלקציה עגמומית לתשעה באב, כאילו שלא ידענו את כל זה מהחיים שלנו. מה שחמם את הלב היתה קבוצת הדיון אחרי הסרט. מעגל קטן של צעירים ירושלמים, חלקם מלידה וחלקם סטודנטים, שלמרות היותם זרים זה לזה קיימו דיון על עברה ועתידה של העיר. החומר מבאס, אבל בשום מקום בעולם לא ניתקלתי בחדוות דפי המקורות והעיסוק האובססיבי, הכמעט פתולוגי, באקטואליה ובערכים כמו בירושלים. זה מקום שבו לאנשים באמת אכפת ממה שקורה בחייהם ובסביבתם הפוליטית. נדמה לי שללא אותה אכפתיות וללא אותו קשר נפשי עמוק, החיים כאן היו קשים מנשוא עבור רובנו.

ביום תשעה באב הלכתי לפאנל במכון "פרדס", שוב על ירושלים. הוא התקיים באנגלית, והקהל שגדש את האולם עד אפס מקום הורכב ברובו מעולים אנגלוסקסים בגיל העמידה, בני דמותם של הוריי. יש המון אנשים כאלה בירושלים, וגם הם הביעו צימאון לעכשווי, למציק. לאן העיר הזאת הולכת מכאן? אולי אחד הרבנים בפאנל יוכל לתת תשובה? ראש קהילת "קול הנשמה" הרפורמית אמר שלמרות כל הקשיים בעיר הזאת הוא חש בר מזל בכל בוקר שהוא מתעורר בעיר ומגשים את חלומות הדורות הקודמים, והקהל הנהן בהסכמה.

את הצום חתמתי בבית אביחי, עם הקרנת פרק בסדרה החדשה "נבלות". הסדרה מבוססת על שני ספרים של יורם קניוק ועוסק בנקמה של זקני הפלמ"ח בדור הצעיר וחסר הגבולות שאינו מכבד את דור המייסדים. (זהירות: ספוילר!) בפרק הראשון, זה שהוקרן, זוג הזקנים האשכנזים מכה למוות ערס חצוף בחוף תל-אביב עם מקל הליכה ובקבוק שבור. יורם קניוק, שהשתתף בדיון על הסדרה לאחר הקרנתה הודה במובלע שזה חלומו הנסתר. הוא דיבר בתסכול רב על האלימות הפושה נגד זקנים ועל חוסר היכולת שלו לחצות את הכביש בתל-אביב ללא סכנת דריסה. אחרי הדיון יצאתי לחצר הפנימית ושברתי את הצום עם כוס מים קרים ורוגלך. בכל מקום בו הייתי בתשעה באב פגשתי אנשים מוכרים. ירושלים היא למעשה כפר קטן מאוד, ניגוד בולט לפריז שבה אתה אנונימי לחלוטין. האם לא ברחתי אל האנונימיות לפני שמונה חודשים?

זהו, חזרתי לירושלים. יקח לי זמן להתרגל לאינטנסיביות שלה, עיר שבה הכל מתנגן בווליום הרבה יותר גבוה מאשר במקומות האחרים שאני מכיר. אבל מבלי להשמע דביק מדי, זה באמת המקום היחיד שמרגיש כמו בית.






למעלה: הפגנה למען שחרור גלעד שליט בפריז, לפני כשלושה שבועות.
למטה: תשעה באב באוהל משפחת שליט, הרב הראשי מצגר ונעם שליט.

פריז - הסוף

זמן רב עבר מאז הפוסט האחרון, זמן רב מדי. בתקופה הזאת הספקתי לבקר בבלגיה ובטורונטו, וגם כמובן להמשיך לאגור חוויות כאן בפריז. אבל מה לעשות- עייפות החומר. הזמן טס, והנה אני מוצא את עצמי בסוף השליחות. היום אני שולח ארבעה ארגזים ארצה וביום חמישי אני עולה על מטוס משארל דה-גול לבן גוריון.

מה אני לוקח איתי משמונת החודשים בפריז? המון. אוסף החוויות והרשמים שאדם אוסף במדינה זרה הוא אינסופי, גדול הרבה יותר מכדי לסכם בפוסט קצר בבלוג. אפשר לדבר על הדברים הכמיתים: רכישת שפה, חברים חדשים שאתה מקווה לשמור איתם על קשר אבל יודע שעם רובם הקשר ידעך ויאבד. מיליוני הרגעים שמרכיבים את השליחות הזאת הם זמן בעל איכות אחרת מאשר הזמן ב"חיים הרגילים" ועל הזמן הזה אני שמח ואסיר תודה.

אחד הדברים החזקים שאפיינו את השליחות הזאת הוא הזמן לבד. לא רק שלראשונה בחיי חייתי לבד, אלא שגם בתחום המקצועי לא ממש היה לי בוס והייתי אדון לעצמי. האחריות במצב הזה גדולה: אתה ממלא את הזמן שלך, ואיכותו תלויה אך ורק בהחלטתך ובמעשיך. בתחום המקצועי, אני זה שהחלטתי על תכני השיעורים שהעברתי בכיתה (מעבר לנושא השיעור הפורמלי) והצלחתו או כשלונו של השיעור היו תלויים אך ורק בי. במקרים רבים אני חושב שהצלחתי, באחרים נכשלתי.

סוף השליחות הוא גם זמן החרטות- המוזיאון בו לא ביקרתי, המסעדה המומלצת בה לא אכלתי, הספר שלא הספקתי לקרוא, הציור שלא הספקתי לצייר (כן עקיבא, אני מתנצל, אבל הקנבסים חוזרים איתי ריקים לארץ). כנראה שחרטה היא חלק אינטגרלי מזמן משמעותי, וכמו שאומרים "צריך להשאיר משהו לפעם הבאה." עם כל הביקורת, התרגלתי לפריז. אני מרגיש נוח בעיר, כמעט בן בית. מעניין להיווכח איך מקום זר ומנוכר, עם פערי שפה ותרבות משמעותיים, גדל עליך והופך עם חלוף הזמן למרחב ביתי.

עניין נוסף הוא החשש לקראת הנחיתה בארץ. לא נעים להודות, אבל קצת מפחיד לעזוב מקום אלגנטי, מפונק, סנובי, מודע לעצמו, עם תחבורה ציבורית מצויינת, אוכל טוב (גם אם יקר), שבו רוב ההוצאות שלי הן על משלם המיסים הישראלי (לא באמת, יותר נכון על חשבון תורמים אמריקאים שבטח יסגרו את הברז אם חוק הגיור יעבור) למקום צרוב שמש, סחבקי, לא מתפקד, יהודי מאוד, שבו כל החשבונות והמיסים עליי, קרוע מפרוייקטי בנייה מושחתים ו/או בלתי-נגמרים, אבל מקום שבעיקר מרגיש שלי.

לפני שנסעתי לשליחות קניתי מחזיק מפתחות עליו כתוב בעברית "אין כמו בבית" עם תמונה של צב. חלק גדול ממה שהופך מקום לבית הוא החברים. אני חוזר אליכם חבר'ה, ולא דקה מוקדם מדיי.

השאלה האחרונה הנשאלת היא מה קורה עם הבלוג הזה. הוא נוצר כדי לדווח על חיי בנכר, אך מילא את ייעודו באופן חלקי בלבד; גם בגלל שכתבתי בו לעתים נדירות מדי, וגם בגלל שחלק מהפוסטים לא עסקו בכלל בצרפת אלא במה שקורה בארץ. אבל זה אולי מה שיעניק לו זכות קיום בירושלים. מה אתם אומרים?

להתראות בקרוב,

אלחנן