חיי א.ד.מ

האסלאם במצרים מפחיד את הליברלים

2012-02-08T17:33:00.000+02:00

חייכתי לעצמי כשעקבתי באינטרנט אחרי הכיסוי התקשורתי של חבר הפרלמנט המצרי שהפך למואזין, ממדוח אסמאעיל. חייכתי כי זו היתה הוכחה לכמה דומה הפרלמנט המצרי החדש לפרלמנט שלנו, בישראל. אתם הרי מכירים את חברי הכנסת הצמאים לשניות קצרות של תהילה מצד התקשורת: מאנסטסיה מיכאלי וכוס המים עד אחמד טיבי והנאומים הפיוטיים. מקדימה עם תרסיסי מטהר אוויר עד קדימה עם דגלים שחורים. המצרים, מסתבר, לומדים על גימקים זולים מעמיתיהם בצפון.

אבל האם זה כל מה שהיה כאן? פרובוקציה תקשורתית? או שמא מדובר בתופעה עמוקה (ומדאיגה) יותר בנוף הפוליטי והתרבותי במצרים?

אם תשאלו את השחקן המצרי הותיק עומר שריף, הוא יגיד לכם שכן. בראיון לערוץ הטלויזיה MBC אמר שריף שהוא מודאג מהאפשרות ששחקניות במצרים תיענשנה במלקות בעקבות שינויים בחוקה המצרית. הדבר בא על רקע שמועות שלחוקה יתווספו המילים "כל עוד הם (החוקים האזרחיים) לא סותרים את השריעה האסלאמית."

חבר הפרלמנט ממדוח אסמאעיל, אגב, לא המתין לשינוי בחוקה. כשנשבע אמונים לחוקה המצרית עם כניסתו לתפקיד הוסיף על דעת עצמו את המילים "בתנאי שהדבר לא סותר את השריעה".

הסיפור מאוד מזכיר את הדיון אצלנו על ציות לחוק מול ציות להלכה, אבל אין לי כוח להכנס לזה עכשיו... מעניין במיוחד שמי שניסה להרגיע את הרוחות במצרים הוא יו"ר הפרלמנט, אסלאמיסט מתון בשם מוחמד סעד כתאתני. "לא נתתי לך את זכות הדיבור לצורך זה," צעק היו"ר ללא הועיל. "אם תרצה להתפלל לך למסגד. אתה לא יותר דתי מאיתנו." אז זהו, שאסמאעיל ניסה לומר שכן.

נחזור לעומר שריף. כך הוא אמר בטלויזיה: "המשפט הגמיש הזה [על הסתירה בין חוק אזרחי לדתי] עושה אותי מאוד לא רגוע לגבי מצב האומנות המצרית ועתידה, שיכולה להדמות לאיראן בן לילה, שם הלקו שחקנית שחשפה את שערה בזמן משחק."

שחקן אחר שכבר שילם את המחיר על הזכות לביטוי אומנותי הוא הקומיקאי עאדל אימאם. אמאם נשפט בהיעדרו למאסר של שלושה חודשים ולקנס של 1000 לירות מצריות על כך שהעליב סמלים דתיים, ובתוכם זקָנים. נראה שאימאם, הסמל של הקולנוע והתיאטרון המצרי, לא יחזור בקרוב למולדתו. אבל מה זה אומר על שאר השחקנים והאומנים הליברלים שחיים במצרים?

סוריה: האכזבה מהעולם

2012-02-05T17:46:00.002+02:00

בעקבות הוטו הרוסי-סיני באו"ם העם הסורי לומד בדרך הקשה לקח חשוב ביחסים בינלאומיים: אין לו על מי לסמוך אלא על עצמו

איך נראית סוריה ביום שאחרי הוטו הרוסי-סיני במועצת הבטחון שמנע החלטה נגד משטרו של אסד? די דומה לסוריה ביום שלפני הוטו, אם לשפוט לפי סרטוני החובבים הזורמים מתוך המדינה. הבדל אחד כן ניכר, עם זאת. הזעם האזרחי שעד כה הופנה רק כלפי אסד ואנשיו מופנה כעת כלפי רוסיה וסין וכלפי הליגה הערבית המגלה אזלת יד בהגנה על אזרחי סוריה.

המודעות התקשורתית והטכנולוגית של אזרחי סוריה מדהימה. מזה חודשים רבים אזרחים מצלמים בטלפונים ניידים הפגנות, הרוגים, הפצצות ונאומי נצחון של ראשי המורדים ומעלים את הסרטונים תוך שעות ספורות לערוצי יו-טיוב המוקדשים לכך. שני הערוצים העיקריים, Sham News ו-Ugarit News מהווים מקור בלעדי לחדשות מתוך סוריה, מדינה שבה לא יעז כיום עיתונאי מערבי לדרוך. האזרחים הסורים, עירוניים ככפריים הופכים לעיתונאים מטעם עצמם. הם פותחים את הסרטונים בהצגה של "שקופית" מאולתרת בדמות שלט כתוב בכתב יד ובו התאריך והמקום. הם מלווים את הסרטונים בפרשנות או בקריאות נגד המשטר. היום הקריאות הללו מופנות בעיקר כנגד הוטו הרוסי-סיני.

קחו למשל את איש הצוות הרפואי בחומס, המציג למצלמה רסיס ברזל שהוצא מגופו של פצוע בעיר. "הנה התוצאה של הוטו הרוסי והסיני," הוא אומר לצלם. "הסיבה היא החולשה של הערבים ושל האירופאים." או את האזרחים מקללים את משפחת אסד ומגנים את הוטו בזמן הפצצה צבאית על חומס, בקרבת בית קברות. "הם אפילו פוגעים במתים," קובע הצלם.

ניכר שהאזרחים מודעים מאוד להתפתחויות הפוליטיות והדיפלומטיות באזור, וברור שאין הם מקבלים את המידע שלהם מהתקשורת הממלכתית. בעידן האינטרנט וערוצי הלווין, לתעמולה הממשלתית אין כל משמעות. קטעי הוידאו החובבנים הללו הופכים בסיס לכיסוי התקשורתי הערבי והבינלאומי, ובכך למעשה מזינים את עצמם.

תופעה נוספת הבולטת לעין בסרטוני החובבים היא השתתפות נשים במחאה, גם אם באופן מוגבל. בהפגנה בדרעא היום נראות נשים עומדות לצד גברים וקוראות להפלת שלטון אסד. בתחילת הסרטון מוצג שלט נייר עליו כתוב "אין אנו מצפים לדבר ממועצת הבטחון או מהליגה הערבית. אנו שמים את מבטחנו באל." סרטון נוסף, מפתיע למדי, מגיע מהעיר חלבּ שנמנעה עד כה מלקחת חלק במחאה. עשר נשים עטויות שחורים ורעולות קוראות להוצאתו להורג של אסד ואנשיו ומבטיחות להמשיך במאבק. "כל טיפת דם שנפלה היא דלק למהפכתנו," אומרת אחת הנשים, ואז פונה לציבור המערבי: "אל חופשיי העולם, אנחנו לא זקוקים למילים שלכם אלא למעשים." ערוץ טלויזיה עצמאי של אופוזיציונר לונדוני משדר סרטוני אופוזיציה מסביב לשעון, בליווי קטעי קריינות קצרים. יש לקוות כי התקשורת העממית הצומחת בסוריה תהווה בסיס לתקשורת חופשית בעידן שלאחר אסד.

בכל אופן, ההצבעה במועצת הבטחון והוטו הציני והאכזרי של רוסיה וסין מלמד את אזרחי סוריה שיעור חשוב ביחסים בינלאומיים: אין להם על מי לסמוך אלא על עצמם. אולם אזלת היד הבינלאומית לא הוציאה את הרוח ממפרשי המפגינים, אם לשפוט לפי סרטוני ההפגנות הממשיכים לזרום מתוך המדינה. סביר להניח שההתפכחות הסורית מהסתמכות על העולם תלווה את מנהיגי המדינה שיירשו את אסד.

עד כמה נתונה עזה במצור?

2012-01-23T00:58:00.001+02:00

הסנקציות הכלכליות של ישראל על רצועת עזה הולכות ונשחקות בהדרגה, בקול ענות חלושה. אך לא רק ישראל נושאת באחריות לסבלם של התושבים, אלא גם הנהגתם הנבחרת.

כתבה מעניינת התפרסמה ב-22 בינואר באתר החדשות הפלסטיני מען, כתבה שמשום מה לא מצאה את דרכה לתקשורת הישראלית. בפעם הראשונה מאז 2007, איפשרה ישראל ייצוא של ריהוט מרצועת עזה לירדן. בדיקה מהירה באתר "גישה", עמותה ישראלית העוסקת בחופש התנועה של תושבי עזה, העלתה שאכן אישרה ישראל למספר משאיות לעבור מרצועת עזה דרך גשר אלנבי לירדן כדי להשתתף בתערוכת רהיטים בירדן. עוד מתברר שתוצרת חקלאית, בעיקר פרחים ותות שדה, מיוצאת מהרצועה לאירופה (דרך נמלים ישראלים). הידיעה מעלה את השאלה עד כמה נכון יהיה לכנות את המצב בו נמצאת רצועת עזה "מצור".

לאחרונה סגרה ישראל את כל המעברים היבשתיים לרצועה למעט מעבר כרם שלום שהורחב ושופץ לצורך הגדלת התעבורה אל הרצועה וממנה. הסגר הישראלי הנוקשה שהטילה ישראל על הרצועה בשנת 2007 הוקל משמעותית ביוני 2010, לאחר פרשת המשט התורכי והלחץ הבינלאומי שהופעל על ישראל בעיקבותיו. את רשימת המוצרים המותרים לכניסה לרצועה החליף צה"ל ברשימה מוגבלת של מוצרים אסורים, בעיקר חומרי בניין שיכולים לשמש גם לייצור כלי נשק. הנפגעים העיקריים מכך הם אונר"א וארגוני הסיוע הבינלאומיים המנסים לשקם את הרצועה לאחר המלחמה. אולם השוק הפרטי נהנה ממעבר חופשי של סחורות מוזלות דרך המנהרות ממצרים, מהם ישראל מעלימה עין.

החל מספטמבר 2010, החלה ישראל לאפשר כניסה יומית של כלי רכב חדשים ומשומשים למכירה בשוק הפרטי ברצועה. דלק עובר באופן חופשי לרצועה מישראל, אך תושבי עזה מעדיפים לצרוך את הדלק המוברח במנהרות ממצרים משום שהוא זול משמעותית (גם אם איכותו ירודה). לרצועת עזה מעבר יבשתי נוסף, מעבר רפיח בגבול עם מצרים, שנותר על פי רוב סגור למעבר פלסטינים למרות ההצהרות הפופוליסטיות של הממשלה המצרית החדשה. דו"ח ועדת פאלמר של האו"ם, שהוקמה בעקבות אירועי המשט, קבעה בספטמבר 2011 שהסגר הימי שמטילה ישראל על עזה חוקי.

הסנקציות הכלכליות על עזה הולכות אם כן ונשחקות באופן הדרגתי וללא הד תקשורתי גדול. הבעיה העיקרית של תושבי עזה, מודים בארגון "גישה", הוא חוסר יכולתם להגיע לגדה המערבית או לסחור עמה. זו אכן בעיה קשה, אך כידוע אין רצף טריטוריאלי בין הרצועה והגדה. כדי לקיים מסחר פתוח, ישראל מתבקשת לאפשר תנועת פלסטינים המגיעים מישות פוליטית עוינת על שטחה הריבוני. אין זה דבר של מה בכך. יתרה מזאת, נשאלת השאלה מה חלקם של מקבלי ההחלטות הפלסטינים, ובראשם אנשי חמאס, בהתנתקות מהגדה המערבית.

ב-6 בינואר הגיעה משלחת של אנשי פתח מהגדה לביקור ברצועת עזה. במעבר ארז המשלחת עוכבה בידי אנשי הבטחון של חמאס ונאלצה לשוב כלעומת שבאה בעקבות חילופי דברים עם אנשי הבטחון במעבר. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR), ארגון זכויות אדם פלסטיני שבסיסו ברצועת עזה, גינה את התקרית בחריפות.

עזה והגדה המערבית הופכות לנגד עינינו לשתי ישויות פוליטית נפרדות ואף עוינות. מה מידת האחריות המוטלת על ישראל להיווצרות מצב זה, ועד כמה עליה לפעול לשינויו? בדו"ח שהתפרסם בנובמבר, טענו ב"גישה" ש"על ישראל לאפשר את רמת התנועה הדרושה לא רק להישרדות אלא גם לשגוג, פיתוח וקיום זכויות הפרט [של תושבי עזה]". לאור מצב הלוחמה השורר בין רצועת עזה וישראל, ולאור העוינות שמגלה הנהגת החמאס להנהגה הפלסטינית בגדה, ראוי שדרישה מוסרית זו תופנה בראש ובראשונה לממשלת חמאס.

עוד ניצחון קטן לנשים בסעודיה

2012-01-16T00:20:00.004+02:00

במהלך מפתיע, פיטר מלך סעודיה עבדאללה ביום שישי האחרון את אחד מבעלי התפקידים החשובים בממלכה, ראש "משטרת הצניעות" (או בשמה הסעודי: הועד לצוות את הטוב ולאסור על הרע - היא'ה אלאמר באלמערוף ואלנהי ענ אלמנכר), השיח' עבד אלעזיז בן חמין. בן חמין, שנחשב לשמרן קיצוני, הוחלף לאחר שנתיים בלבד בתפקיד באיש דת ליברלי יותר, שיח' עבד אללטיף אאל אלשיח'.

תפקידו של הועד בסעודיה דומה לתפקיד ההיסטורי של המֻחתסב – שומר השווקים – באימפריה האסלאמית המוקדמת: לפקח על הסדר הציבורי בשווקים ועל מסחר הוגן, אך בעיקר לשמר את קוד הלבוש המסורתי ולמנוע עירבוב לא ראוי בין המינים במרחב הציבורי. בסעודיה, מדינה שמתנהלת על פי פירוש נוקשה ושמרני של חוקי השריעה, הצניעות האסלאמית המחמירה היא גם החוק.

אאל אלשיח' נחשב מתון הרבה יותר מקודמו דווקא בנושא העירבוב בין המינים. בניגוד לבן חמין, אאל אלשיח' רואה בהפרדה הקיצונית בין גברים לנשים מנהג זר שחדר לחברה האסלאמית, ואף הוכיח זאת הלכתית במאמר מפורט שהתפרסם ביומון הסעודי אלג'זירה. בסעודיה, חברה טהרנית השואפת לחקות עד כמה שניתן את האסלאם "האותנטי" של תקופת הנביא מחמד, לטעון שתופעה חברתית נובעת מהשפעה זרה היא לקעקע מהיסוד את הלגיטימות שלה. כמו כן, אאל אלשיח' תומך ביציאת נשים לעבודה – נושא רגיש ביותר בסעודיה, מדינה בה כמעט מחצית מהנשים מובטלות, ואלה שעובדות מועסקות בעיקר בשלושה תחומים: חינוך, בריאות ורווחה.

ביומו הראשון בעבודה, שחרר אאל אלשיח' הצהרה בומבסטית המרמזת על הכיוון הליברלי אליו הוא מתכוון לנווט את משטרת הצניעות הסעודית. "אני מתכוון לצוות את הטוב בטוב (בִאלמערוף) ולאסור על הרע ללא רוע (בִלא מֻנכּר), אמר ליומון אלוטן. הרוע אליו התייחס אאל אלשיח' הוא האלימות הידועה לשמצה בה נקטו אנשי הועד, רובם ככולם מתנדבים, בעוצרם ובהטרידם זוגות ברחוב. השם הרע שיצא למשטרת הצניעות הסעודית היא זו שהפחידה מצרים רבים כאשר התפרסם שהתנועה הסלפית במצרים מתכוונת לייסד משטרה דומה.

פיטוריו של בן חמין הן מהלך נוסף ב"מהפכה הפמיניסטית" (במונחים מקומיים) שמנהיג המלך עבדאללה בממלכה בתקופה האחרונה. בשנת 2009 מינה המלך עבדאללה לראשונה אשה לתפקיד סגנית שר החינוך. במאי השנה חנך המלך את אוניברסיטת הנשים הגדולה בעולם סמוך לריאד, האוניברסיטה ע"ש האמירה מונא, בעלות של 5.1 מיליארד דולר. אך השיא הגיע בחודש ספטמבר האחרון, עת הכריז המלך על מתן זכות הצבעה לנשים בבחירות המוניציפליות ועל יכולתן להתמנות למועצת השורא, המועצה המייעצת המהווה בסעודיה תחליף לפרלמנט והיתה עד כה סגורה לנשים.

לצד הגזרים הרבים, ישנם עדיין מקלות. לנשים סעודיות אסור לצאת מביתן ללא ליווי גבר ואסור להן לנהוג במכונית. החל בחודש יוני 2011 החלו נשים סעודיות להעלות לאתר יו-טיוב סרטוני מחאה ובו הן נוהגות ברכב. בספטמבר נגזרו באופן חריג על אישה 10 מלקות בגין נהיגה, "למען יראו וייראו". כמו בתחומים רבים אחרים, מאותת המלך עבדאללה שהרפורמה במעמד האשה בסעודיה תתחולל בקצב שהוא, ורק הוא, יכתיב.

מסע הדילוגים של אסמאעיל הניה

2012-01-08T10:40:00.000+02:00

ראש ממשלת חמאס אסמאעיל הניה ממשיך במסע הדילוגים שלו במזרח התיכון. לאחר שפתח את השנה האזרחית החדשה בביקור בתורכיה, נחת הניה ביום חמישי בתוניסיה המתחדשת תחת ממשלה אסלאמית, לביקור רשמי בן חמישה ימים. כצפוי, הניה ניצל את המעמד כדי לקשור את מפלגתו להישגי האביב הערבי, אך מדיניות החוץ העצמאית של חמאס עלולה לשמש מסמר נוסף בארון הקבורה של הפיוס הפנים פלסטיני.

"הזמנים השתנו ולישראל אין עוד בעלי ברית בתוניסיה ומצרים," אמר הניה בנאום בשבת בעיר צפאקש. "אל תפחדו מהאיום הבינלאומי מפני המודל של עזה. אנחנו ניצחנו," הוסיף. הניה ביקר בעיר סידי בוזיד שם שרף את עצמו הצעיר מחמד בועזיזי, שאותו כינה הניה "שהיד אלקדס ופלסטין, משום שמת כדי שהאומה והכבוד יחיו." אם לשפוט על פי דרג האישים שפגש הניה בביקורו, שכלל את ראש מפלגת א-נהדה רשיד ע'נושי, את ראש ממשלת תוניסיה חמאדי אלג'באלי, ואת הנשיא מנצף אלמרזוקי, אכן מדובר בנצחון עבור חמאס. נראה שהאביב הערבי מיטיב עם התנועה: זו הפעם הראשונה שהניה יוצא מגבולות רצועת עזה לביקור רשמי מאז 2007, וכבר הספיק לדלג בין מצרים, סודאן, תורכיה ותוניסיה.

בו בזמן, ממשיך הניה לשלם מס שפתיים לפיוס הפלסטיני. בביקורו בסודאן בתחילת החודש הצהיר הניה כי מאמצי הפיוס אותם מובילה מצרים עולים בקנה אחד עם רצונה הפוליטי של ממשלת חמאס.

אך הנצחון של חמאס הוא ההפסד של הרשות הפלסטינית, מסתבר. על פי סוכנות הידיעות הצרפתית, אף נציג פלסטיני רשמי לא המתין להניה בשדה התעופה של תוניס עם נחיתתו. השגריר הפלסטיני סלמאן אלהרפי עזב את תוניסיה בבהילות ערב הגעתו של הניה ומקור פלסטיני במדינה אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית ששום גורם תוניסאי ממשלתי לא עידכן אותו על פרטי ביקורו של הניה. "הדבר לא משרת את מאמצי הפיוס הנוכחיים בין פתח לחמאס," אמר מקור פלסטיני עלום שם לסוכנות הידיעות הצרפתית. זוהי "טעות פוליטית".

צודק הניה שבימים אלה קשה למצוא בעלי ברית לישראל במצרים ובתוניסיה. אך מעניין מכך, קשה למצוא בעלי ברית לרשות הפלסטינית. העלבון שספגה הרשות בביקור זה צורב במיוחד לאור ההיסטוריה החמימה בין אש"ף ותוניסיה, שארחה את יאסר ערפאת על אדמתה בין 1982 ו-1994.

לתורכיה, מצרים ותוניסיה הסיבות שלהן לארח את הניה. כל אחת מממשלותיהן מעוניינת להציג בפני דעת הקהל הפנימית מדיניות חוץ עצמאית ונועזת, המתריסה במידה רבה כנגד הסטנדרטים המערביים שהציבו ארה"ב והרביעיה. הרי במה תתבטא ה"אסלאמיות" של הממשלה התוניסאית החדשה אם לא בליטוף דיפלומטי של ממשלה אסלאמית אחות, זו שבעזה? עבור ארדואן כמו עבור אלמרזוקי, מדובר בהזדמנות לזכות בנקודות פופולריות רבות בתמורה להשקעה פוליטית מועטה. הממשלות הללו גם אינן מעוניינות לתחזק מראית עין של פיוס פלסטיני כל עוד אחד הצדדים, קרי חמאס, אינו מעוניין בכך.

התוצאה היא החלשה נוספת של הרשות הפלסטינית ובראשה אבו-מאזן. נציגיו בתוניס ניסו להשחיר את פניו של הניה בהדליפם לעיתונות שסדר היום שלו לא כולל ביקור בבית הקברות חמאם אלשט, הנמצא רק 15 ק"מ דרומית לבירה, ובו קבורים 68 פלסטינים שנהרגו בהפצצה אווירית של ישראל בשנת 1985. אך ניסיון עלוב זה להציג את הניה כמי שמתנכר לסבל הפלסטיני נועד לכשלון. שתי ישויות פוליטיות פלסטיניות פועלות היום בבירור זו לצד זו. האחת, בדמות הרשות הפלסטינית, פועלת להשגת לגיטימציה והכרה בזירה הבינלאומית, והשניה, בדמות חמאס, מנסה לכבוש את לב העולם הערבי והמוסלמי. שני קווים מקבילים שספק אם ייפגשו בעתיד הנראה לעין.

חמש הברירות של בשאר אלאסד

2011-12-25T01:34:00.002+02:00

העולם הערבי חוגג בימים אלה שנה לפרוץ ההתקוממות העממית בתוניסיה שפשתה עד מהרה ברחבי המזרח התיכון וזכתה לכינוי "האביב הערבי". זהו זמן טוב לסיכום ביניים. ארבעה דיקטטורים ששלטו שנים רבות במדינותיהם הופלו ואחד עדיין מתנדנד, כבר תשעה חודשים, למרות מחיר דמים כבד של למעלה מ-6,000 הרוגים. מהן הברירות הניצבות בפני בשאר אל-אסד אם ברצונו להפסיק את האלימות ולפרוש?

הוא יכול ללכת בדרכו של זין אלעאבדין בן עלי, נשיא תוניסיה: לעלות על מטוס, ולחמוק למדינה שתסכים לארח אותו. אך איזו מדינה תהין לארח את אסד? סעודיה, מקום מפלט ותיק לדיקטטורים נמלטים (אידי אמין, בן עלי, עלי עבדאללה צאלח), היא אויבת מרה של סוריה – בעלת בריתה של איראן. האם איראן תסכים לעשות זאת? ואיזה מסר ישלח צעד זה לאופוזיציה הפנימית בתוך איראן שהרימה את ראשה אך לפני שנתיים ודוכאה ביד קשה?

ייתכן שאסד יבחר לעשות מעשה מבארכ, להשאר במולדתו, ולנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. הלא רק לפני שבועיים טען אסד בתוקף בפני המראיינת ברברה וולטרס כי לא נתן הוראה לירות במפגינים. אבל סוריה אינה מצרים. ראשית, לא ברור כלל כי מבארכ בחר להשאר בארצו. ייתכן כי המשטר הצבאי שבתוכו צמח ושהחליף אותו בתפקידו כפה עליו להשאר. בסוריה, אין ממסד צבאי עצמאי שכזה. שנית, ברור לאסד כי בית משפט סורי לא יוכל להוציא פסק דין אחר ממוות לשליט שאחראי להרג של אזרחים כה רבים.

בפני אסד עומד גם המודל של סדאם חוסין ומעמר קד'אפי: לברוח מכס השלטון ולהתחבא בתוך המדינה. ספק אם לרופא העיניים רך הדיבור מדמשק יש את מבנה האישיות המתאים לכך. נראה שאסד עדיין זוכה לתמיכה בקרב בני המיעוט העלוי במדינה, אך האם הללו יוכלו להגן עליו בטווח הארוך מפני הרוב המוסלמי שישלוט במדינה? סופם של סדאם (שלמזלו נתפס בידי האמריקאים ולא בידי עראקים זועמים) ושל קד'אפי ידוע. לא נראה שאסד יבחר ללכת בדרכם.

האפשרות הרביעית היא זו בה בחר ללכת נשיא תימן עלי עבדאללה צאלח. לאחר חודשים רבים של התבצרות, הקזת דם אזרחים ופציעה קשה, החליט צאלח לחתום על מסמך היוזמה של מדינות המפרץ ולפנות את כס השלטון לסגנו, עבד רבו מנסור אל-האדי. בשבת הכריז צאלח כי בכוונתו לעזוב לארה"ב לזמן בלתי מוגבל. זו יכולה להיות האפשרות העדיפה עבור הנשיא הסורי, אולם נראה שהמודל התימני אינו רלוונטי לאסד משתי סיבות: ראשית, אין ארגון אזורי כמו מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ שיציע לאסד עסקה דומה לזו שהוצעה לצאלח. שנית, אין בסוריה גוף אופוזיציה מסודר שיוכל לרשת את השלטון מהנשיא, או להציע לו חסינות.

אך ישנה אפשרות חמישית, והיא שאסד יישאר בשלטון וימשיך לטבוח בבני עמו. למגינת לבם של הסורים, נראה שזו האפשרות הסבירה ביותר בטווח הזמן הנראה לעין. למרות דיווחים על עריקה מסיבית של חיילים מצבא סוריה, אסד ממשיך להפגין בטחון עצמי. בעודו מארח את וולטרס בדמשק, הוא מכתר את העיר חומס ומפגיז את תושביה. כאשר מועצת הבטחון של האו"ם לא מצליחה לגנות את המשטר בשל התנגדותן של רוסיה וסין; כאשר נאט"ו מצהירה במפורש כי לא תתקוף בסוריה כפי שתקפה בלוב; וכאשר טורקיה נראית עסוקה יותר בצרפת מאשר בשכנתה הדרומית, דומה שמרחץ הדמים בסוריה ימשיך. מארצות הברית, שבדיוק קיפלה את הדגל בעראק, אפשר כנראה לשכוח לעת עתה. זהו כנראה גורלה של מדינה חסרת משאבי טבע ובעלת חשיבות אסטרטגית זניחה: אף מנהיג לא רוצה לשלוח את חייליו ליהרג בשבילה.

"שלטון החוק" – סרט שגם פעילי זכויות אדם צריכים לראות

2011-12-16T13:59:00.006+02:00

בפעם הראשונה בהיסטוריה של הבלוג שלי, אני שמח להציג פוסט אורח. אחי עקיבא (שהוא גם עורך דין) צפה יחד איתי שלשום בסרט מעורר המחשבה "שלטון החוק" ולהלן ביקורתו:

באולם בבית הספר הדו-לשוני בירושלים ישב קהל שבא לצפות בסרט "שלטון החוק", העוסק במצב המשפטי בשטחים. הסרט, בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ', מציג את החוק שהחילה ישראל בשטחים שכבשה בשנת 1967 דרך ראיונות עם האנשים שניסחו אותם והיו מופקדים על יישומה – שופטי בתי המשפט הצבאים לשעבר. רבים בקהל היו פעילי ארגוני זכויות אדם כגון ה"ועד נגד עינויים" ו"במקום" (שארגנו את ההקרנה), ונכחו גם אחרים שבאו מתוך התעניינות גרידא. אלו אנשים שנושא זכויות האדם בשטחים בוער בעצמותיהם וקרוב ללבם. רובם, יש לציין, ישבו בשקט מופתי באולם, בחושך, גם כשנגמר הסרט והכתוביות רצו על המסך. אך לכל אורך הסרט היה ניתן לשמוע רחש של צקצוקים וצחקוקים מרים לנוכח האמירות שיצאו מפיהם, או מפרי-עטם, של השופטים הצבאיים שהופיעו על המסך.

אפתח ואומר שמדובר בסרט טוב. הסרט מציג בצורה מדויקת למדי, לדעתי, את המשפט בשטחים, ונוגע בסוגיות העיקריות העולות חדשות לבקרים, כגון חובותיו וסמכויותיו של כובש במשפט הבינלאומי, חוקיות ההתנחלויות ותפיסת הקרקעות לשם בנייתן, מערכת הדין הנפרדת ליהודים ולערבים, האכיפה הלקויה של החוק כלפי מתנחלים, מאסרים מנהליים, עינויי נחקרים, ועוד. הסרט אינפורמטיבי, קולח, מסודר היטב, והמראיין-הבמאי מאופק בסגנונו, מבלי שהדבר יגרע כלל מעוצמת הביקורת שהסרט מעביר.

יחד עם זאת, לסרט גם מגרעות משמעותיות. הנרטיב ההיסטורי בסרט מתאר כמעט אך ורק את תולדות הכיבוש הצבאי בשטחים מזווית אמצעי הדיכוי והעוולות שנעשו כלפי העם הפלסטיני בשטחים. אין כמעט התייחסות לטרור הפלסטיני כנגד ישראל ומחוצה לה, למלחמות שניהלה ישראל בלבנון ובעזה, להסכמי אוסלו והשפעתם, לבניית גדר ההפרדה, ולתוכנית ההתנתקות. זו איננה בעיה של הטיה וחוסר איזון (אינני סבור שבמאי צריך בכלל להיות נטול פניות ומאוזן), אלא זו בעיה שמהסרט נעדר הרבה מן ההקשר החיוני להבנת המשפט בשטחים כפי שהוא עוצב לאורך השנים, ובמיוחד השנים האחרונות. עשורים שלמים מפרידים בין חלק מהמרואיינים, חלקם קשישים מופלגים, לבין זמן עשיית הסרט (הצעיר שבמרואיינים סיים את תפקידו ב- 2003). ככל שהסרט מנסה להציג נרטיב היסטורי, הוא איננו משכנע.

הסרט גם מניפולטיבי למדי, לעיתים בצורה בוטה. "אני בחרתי אילו חלקים מדברי המרואיינים תשמעו", מזכיר לנו הבמאי את המובן מאליו. ובקטע אחר, הוא אומר "הייתי צריך להביא כאן את עדותה של הנאשמת, אך בחרתי לראיין רק את מושאי הסרט – השופטים. זוהי בחירתי כבמאי." כאילו היינו ברצועת הפרשנות בדי.וי.די.. מדי פעם, הוא מכבה את תמונות הארכיון ההיסטוריות ומראה לנו, לצופים, את המסך הירוק שמאחור, את התפאורה, התאורה, והמיקרופונים, כמי שחושף בעיננו את כל הקלפים. אך זוהי אשליה. הבמאי שומר לעצמו כמה קלפים קולנועיים בשרוולו. המרואיינים מצולמים בשתי זוויות – מקדימה, פנים אל פנים עם המרואיין, ומהצד הימני והמונמך מעט של המרואיין. בדרך זו, הבמאי מבקש שנאמץ את זווית הראיה שבה ראו אלפי נאשמים פלסטינים את שופטיהם שעה שישבו על ספסל הנאשמים. על רקע הראיונות עם השופטים הופיעו שוב ושוב רצף של תמונות איקוניות של הסבל הפלסטיני – קהלים של נאשמים פלסטינים מבולבלים בבתי המשפט, אסירים מושפלים, זורקי אבנים מול רובי החיילים, מתנחלים אלימים, בתים הרוסים – כל זאת נועד לחתור תחת דבריהם של המרואיינים ולהציגם, לעיתים, באור שלילי ונלעג. רק בקטע אחד, בסרט של שעה וחצי, הוצגה תמונה של זירת פיגוע בתוך ישראל. מניפולטיביות איננה דבר רע. היא הכרחית עבור קולנוע תיעודי נשכני וביקורתי. הכלים הקולנועיים הללו נותנים לסרט את כוחו. אבל המניפולטיביות שבסרט היא גם הסיבה שהסרט בוודאי יקומם עליו את רוב פלגי החברה הישראלית שאינם מוכנים לאמץ את זווית הראיה של אויביהם.

השאלות הנשאלות בסרט טובות פעמים רבות מתשובות המרואיינים. כל המרואיינים הם משפטנים ועורכי דין חריפים, אשר לימדו לשונם זהירות. הם עונים בקרירות, סמכותיות, ודיוק. ואף על פי כן, ניכרות הבלחות של גילוי לב מצד שופטים שסבר פניהם החמור היה לסימן היכרם. רגע שיא נדיר בסרט הוא כאשר אחד השופטים בדימוס מודה כי בעת שישב על כס השיפוט בשטחים ידע שבמרתפי השב"כ מתקיימים עינויים, חרף מה שנכתב בדו"ח ועדת לנדוי לפיה השופטים הצבאיים לא ידעו כלל על עינויים והכאות של נחקרים.

השאלות ששואל הבמאי, אם כן, הן לבו של הסרט. הן נוברות במתח שבין משפט לצדק, בין שררת הכובש למגבלות החוקיות המוטלות עליו, ובין מחוייבות השופט לתפקידו מחד ולצו מצפונו מאידך. חלק מהשאלות הקשות צריכים לשאול את עצמם גם שוחרי זכויות האדם, המרשים לעצמם לצקצק בלשונם ולגחך מול תשובות השופטים בסרט – האם עדיף היה שבית המשפט העליון יימנע לגמרי מלהפעיל ביקורת שיפוטית על הנעשה בשטחים, מאשר הביקורת השיפוטית המוגבלת אותה הוא הפעיל? אולי באמת מי שאומרים שבתי המשפט בשטחים ובג"צ, אינם עושים צדק מתלוננים רק מפני שהם אינם שבעי רצון מן התוצאה? אולי באמת מהלך ההיסטוריה חזק יותר מכוחו של המשפט, וגם אילו כל שופטי הארץ היו פוסקים נגד עוולות הכיבוש מראשיתו, היו תולדות שליטת ישראל בשטחים מתגלגלים פחות או יותר כפי שהתרחשו? ואולי באמת ביטחוננו וחירותנו במדינת ישראל אכן אינם אפשריים בלא שלילת החירות והביטחון מהאוכלוסייה בשטחים?

חוק המואזין: על טקסט וקונטקסט

2011-12-11T13:56:00.001+02:00

הצעת החוק של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) להגביל את עוצמת קול הקריאה לתפילה במסגדים נתנה עוד הזדמנות ליוני הליכוד לצקצק בלשונם ולהציג עצמם כמתונים ולנציגי הציבור הערבים להלין, שוב, על גזענותה של ישראל. כרגיל, הדיון הענייני בתוכן החוק נפל קורבן למשחק הפוליטי המוכר ולעמדות שכל צד, באופן רובוטי, חייב להשמיע.

החוק של מיכאלי הוא תיקון לחוק למניעת מפגעים משנת 1961. התיקון מבקש לקבוע כי שימוש במערכת כריזה בבתי תפילה יוגדר כמפגע רעש וייאסר. ברור שהחוק מכוון למסגדים ולא לבתי כנסת או כנסיות, שאינם נוטים להשתמש במערכת הגברה כדי לקרוא למאמינים לתפילה.

אבל מחקר משווה שערך לאחרונה מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבקשתה של מיכאלי מגלה שישראל היא לא המקום היחיד בעולם בו מנסים להלחם בווליום הגבוה הבוקע מהמסגד. באירופה, ההתנגדות למסגדים נשמעת עוד בשלב הניראוּת; בשוויץ למשל נאסרה בניית צריחים למסגדים בעקבות משאל עם. ברוב מדינות אירופה הקהילות המוסלמיות המקומיות אינן מנסות אפילו לבקש אישור להשמעת הקריאה לתפילה. הולנד היא החריגה במקרה זה, שם הושווה בחוק קול המואזין לקול פעמוני הכנסייה, אבל גם באמסטרדם הוטלו מגבלות על העוצמה והקריאה לתפילה נשמעת רק ביום שישי. בעיר מרסיי נבנה בימים אלה המסגד הגדול, אך השמעת הקריאה לתפילה אסורה בצרפת. אלטרנטיבה יצירתית שעלתה שם לדיון היא הקרנת אלומות אור סגולות למשך שתי דקות כתחליף לקריאת המואזין.

גם בעולם הערבי עוצמת המסגדים וריבוי הקריאות החופפות לתפילה עוררו פולמוס. פסק הלכה של המופתי של מצרים שיח' עלי גומעה איפשר סנכרון של הקריאות לתפילה ב-4,000 המסגדים בקהיר. בסעודיה האולטרה-אסלאמית הוטלו מגבלות על עוצמת הקול במסגדים, הוסרו מגברים, ונקבע כי הרמקולים ישמשו לקריאה לתפילה בלבד, ולא למטרות אחרות.

אפילו בישראל הקטנה שלנו נאכפו חוקי הסביבה על מסגד בשיח' ג'ראח בשנת 1992, אז הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המואזין וליד דיטי בחריגה מעוצמת הרעש המותרת בשעות הלילה. השופט קבע בהחלטתו כי "הבטחת קיום סדר ציבורי ושמירה עליו הינו עקרון עליון ועל השלטון להבטיחם גם במקומות הקדושים. הקריאה לתפילה יכולה להתקיים ולהתבצע בצורה תקינה ומסודרת גם ללא רמקול או עם רמקול, ברמת רעש המותרת בחוק." פסק דין דומה של בית המשפט העליון בהודו משנת 2005 קבע שהגבלת הקול הבוקע ממסגדים אינה פוגעת בחופש הביטוי או בחופש הדת במדינה.

אז למה הצעת החוק של מיכאלי מכה גלים? משום שכמו בתחומים רבים בחיינו, הקונטקסט חשוב יותר מהטקסט. בימים בהם חוק מתריס רודף חוק מתגרה, במיוחד מבית היוצר של מפלגת ישראל ביתנו, גם חוק שיש בבסיסו הגיון אזרחי ואף דאגה לאיכות הסביבה לא יוכל להתפרש אלא כפרובוקציה ובריונות. מיכאלי עצמה תרמה לרושם הזה כאשר בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה ש"בבתי תפילה ייאסר השימוש במערכות כריזה על מנת לקרוא למתפללים או על מנת להעביר מסרים דתיים או לאומיים." העניין, אם כן, הוא לא בעוצמת הרמקול אלא בתוכן שהוא משדר. וכאן, למעשה, טמון הנזק הגדול בגל החוקים האגרסיביים העובר על ישראל. החוקים הללו מעוררים טינה, מרעילים את האווירה הציבורית, ומונעים דיון פתוח וכן בבעיות העומדות על הפרק.

אז עוד הצעת חוק מתלהמת של הימין תופל. הליכוד יוכל להתהדר בליברליות, ישראל ביתנו תזכה בכמה נקודות בקרב בוחריה, ושום דבר לא ישתנה. ערבים ויהודים ימשיכו לסבול ממטרד רעש בלתי סביר בכל שעות היממה, וכל זאת משום שמעשיה של מיכאלי אולי רצויים, אבל כוונתה אינה רצויה.

פרשת וישלח: על אונס, התבוללות ומה שביניהם

2011-12-09T15:51:00.001+02:00

הבוקר ארחתי בביתי חוג קטן של חברים לדיון על פרשת שבוע. כמארח, לקחתי על עצמי לקרוא את הפרשה מבעוד מועד ולהנחות את הדיון. אולי בגלל המאסר של משה קצב, הסיפור שמשך אותי היה הפרשיה המפורסמת על "אונס דינה" (המילה אונס כמובן לא מופיעה בתורה בהקשר זה).

תקציר הסיפור: שכם בן חמור פוגש את דינה בת יעקב אבינו, שוכב איתה ומענה אותה. לאחר מכן הוא מתאהב בה ורוצה למסד את היחסים. בניסיון לתקן את שעשה הוא פונה לאביו, וזה ניגש למשפחת יעקב ומבקש את ידה של דינה – שום מחיר לא יהיה גבוה מדי. בני יעקב מחליטים להציב תנאי כבד: על אנשי שכם למול את ערלתם, כדי להיות "עם אחד" עם משפחת יעקב. אך זהו תכסיס. שלושה ימים לאחר המילה הקולקטיבית באים שמעון ולוי בני יעקב והורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים, ובוזזים את הרכוש. יעקב חושש מפני העדיפות המספרית של אויביו שתביא להשמדת משפחתו כנקמה, אך בניו חמומי המוח משיבים רק "הכזונה יעשה את אחותנו" ובכך נגמרת הפרשה.

אני רוצה לטעון שהתגובה של שמעון ולוי, יותר מאשר תגובה ספונטנית לאונס דינה, היא תוצר של הפנמת ערך משפחתי שנוצר עוד בימי אברהם: לא מתחתנים עם עמי כנען.

את האינדיקציה הראשונה לרתיעה מנישואין עם בני הארץ מבטא אברהם בפרשת חיי שרה. הוא מזמן אליו את עבדו ומבקש ממנו לקחת אשה לבנו מארץ מולדתו ולא מבנות הכנעני שבקרבו ישב. אברהם לא מסביר מדוע רעים בעיניו בני הארץ, ואף מוסיף אזהרה נוספת לעבדו לא להחזיר את בנו לארץ מוצאו. אז אברהם רוצה לשבת בארץ כנען, אבל לא רוצה שבנו יתחתן עם המקומיות. למה בעצם? בשלב זה, לא לגמרי ברור.

שני פרקים מאוחר יותר מתחתן עשו עם שתי נשים כנעניות. הוריו, יצחק ורבקה אינם מזהירים אותו נגד הצעד, אך נאמר שם "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה". מה הרגיז אותם? המפרשים מסבירים שיהודית ובשמת, נשיו של עשיו, עבדו עבודה זרה. במקום אחר נאמר שכנען, בנו של חם והאב המיתולוגי של עמי כנען, קולל להיות עבד. בכל מקרה, הם לא נותנים ליעקב לחזור על הטעות של עשו. רבקה, שמגלה העדפה ברורה ליעקב על פני עשו, ושמוכיחה שאמא פולניה לא צריכה לבוא דווקא מפולין, אומרת לבעלה: "קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים?" יעקב מבין את הרמז ומצווה על בנו לנסוע לדודו לבן, בפדן ארם. עשו, שמעולם לא אמרו לו מה רע בנשים שבחר, רואה את האח המועדף נוסע להשתדך ומחליט גם הוא לקחת אשה מהמשפחה, את בתו של דוד ישמעאל, מחלת.

בפרשתנו סכנת ההיטמעות עולה שוב. דינה יוצאת "לראות בבנות הארץ" – אותו ביטוי בזוי בו השתמשה רבקה. הצעד הקיצוני של שמעון ולוי, דרישת המילה, אינו רק תכסיס להחליש פיזית את אויביהם; הם כאילו אומרים לאנשי שכם: "אתם חושבים שבאמצעות צעד סמלי תוכלו להיות כמונו? טעות בידכם. לעולם לא ניטמע בכם, כנענים!" גם הביקורת של יעקב נגד בניו אינה מכוונת למניע שלהם, אלא לקיצוניות הרבה של המעשה שעשו, שיכול היה להביא כלייה על המשפחה.

לאחר ההבדלות מהעמים שמסביב, הגיע הזמן לתת למשפחת יעקב, שבעוד זמן קצר יהפוך ל"עם ישראל", תוכן חיובי. האל מצווה את יעקב לבנות לו מזבח בבית אל, שיוקדש לאל שנגלה אליו והציל אותו מפני עשו אחיו. יעקב מורה לבני משפחתו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם", וקובר באופן טקסי את הנזמים והפסלים שלהם מתחת לעץ בשכם. כמו במעמד הר סיני בו קיבלו בני ישראל את התורה, משפחת יעקב נטהרים ומחליפים את בגדיהם. המשפחה מצהירה על נאמנות לאל אחד.

בפוסט הקודם כתבתי על הכעס של יהודים אמריקאים כלפי מה שנתפס בעיניהם כהטפה ישראלית נגד התבוללות. אבל לאינסטינקט ההישרדות של בני ישראל, ולהתבדלות התרבותית מהעמים שמסביב, יש מסורת עתיקת יומין.

למה לחזור ארצה?

2011-12-01T16:02:00.007+02:00

קמפיין חדש של המשרד לקליטת עלייה הצליח לעצבן רבים מחבריי היהודיים בחו"ל. המשרד הפיק לאחרונה שני סרטונים קצרים שהופצו ביוטיוב ומטרתם לעודד חזרה לארץ של יורדים ישראלים. בסרטון הראשון נראית בחורה עצובה חוזרת הביתה עם חברה האמריקאי. הוא חושב שהיא סרבה ללכת למסיבה בגלל שרצתה לבלות איתו ערב רומנטי בבית, עם נרות ומוזיקה, אך היא מתיישבת מול מסך המחשב ועליו הכיתוב בעברית "יום הזכרון". הסרטון מסתיים בדברי הקריין: "הם תמיד יישארו ישראלים. בני הזוג שלהם לא תמיד יבינו מה זה אומר." הסרטון השני מציג שיחת וידיאו בין זוג מבוגר לנכדתם. כאשר הם שואלים את הילדה, חנוכיה דולקת מאחוריהם, איזה חג היום, הילדה עונה "כריסמס", מול מבטיהם ההמומים של סבא וסבתא והנבוכים של אבא ואמא.

הקמפיין הזה הגיע לידיעת חבריי בחו"ל, עד כמה שאני מבין מפייסבוק, בעקבות כתבה של ג'פרי גולדברג בעיתון the Atlantic תחת הכותרת הסנצסציונית "ממשלת נתניהו מציעה לישראלים להמנע מנישואים עם יהודים אמריקאים". עם כותרת כזו, איך לא ייעלבו חבריי היהודים האמריקאים? אבל הכותב טעה לחלוטין בהבנת המסר של הקמפיין. ראשית, מפני שהוא לא מיועד ל"יהודים" אלא ל"ישראלים" – וההבדל גדול; ושנית, מפני שהוא לא מתעסק בשאלה עם מי ראוי לאותם ישראלים להתחתן אלא איפה ראוי להם לחיות. על האבחנות הללו ראוי להקדיש כמה מילים.

אני טוען שהקמפיין מיועד לישראלים ולא ליהודים מפני שסכנת ההתבוללות התרבותית בחו"ל מאיימת בעיקר על היורד הישראלי הטיפוסי, החילוני, לא הדתי. אדם דתי שעוזב לאמריקה ימצא את מוסדות החינוך המתאימים לחנך את ילדיו לגבי ההבדל בין חנוכה וכריסמס, וישקיע את הכסף הרב הכרוך בכך. היורד החילוני, כנראה שלא, ולכן סכנת ההתבוללות שעליה הסרט מצביע אמיתית. בצדק העיר אחד מחבריי האמריקאיים, מחנך בבית ספר יהודי בסן-פרנסיסקו, שגר בארץ כמה שנים: "איפה הקמפיין המקביל של הארגונים היהודיים בארה"ב? כי כמה מחברי הדתיים הפכו חילונים כשהגיעו לארץ." אבל כאן בדיוק טמונה חוסר ההבנה. כי "חנוכה" של הסרטון של משרד העלייה הוא לא חנוכה יהודי אלא חנוכה ישראלי, חנוכה שמבוסס אולי על היהדות אך איבד מזמן כל מימד דתי. חנוכה ששווה בערכו ליום הזכרון. ה"חנוכה" שהסרט מקדם הוא חנוכה של נרות , מסיבות וסופגניות, לא של "על הניסים". "למה מעודדים את הישראלים לחזור לארץ? הלא הם יכולים לחיות כיהודים טובים גם כאן!" שואלים, נעלבים, חבריי האמריקאים. התשובה היא שמשרד הקליטה אינו מעוניין ביהודים טובים, אלא בישראלים טובים, או בלשון הקמפיין עצמו: "לפני ש'אבא' יהפוך ל'Daddy' זה הזמן לחזור ארצה."

ג'פרי גולדברג מלין על כך שהקמפיין הוא שלילי במהותו. במקום לציין את היתרונות שבחיים בישראל, הוא טוען, הסרטונים מתמקדים ב"סכנות" בחיים בחו"ל. לכך יש לי שתי תשובות: ראשית, חוץ מהמצב הכלכלי השפיר בישראל יחסית לזה של ארה"ב (כרגע), ישראל היא לא מקום אטרקטיבי במיוחד עבור יהודות העולם, ולכן הפחדה היא כלי יעיל. שנית, יש הרבה מה לומר בזכות מאפיינים תרבותיים שאינם דתיים כמו שפה או מנהגים חילוניים (יום הזכרון). הישראליות החדשה הפכה למשהו מוחשי עם הזמן, והיום יש לה כוח. מעבר להיותה של העברית כלי שאין שני לו בהנגשת המורשת היהודית לעם ישראל, היא הפכה כבר למאפיין תרבותי של לאומיות ישראלית, לאומיות שאני מאמין – יש ערך בשימורה. אבל גולדברג, שמזלזל בחשש מפני התבוללות (לא דתית, תרבותית!), ממקד את הדיון בשאלה עם איזה יהודי ראוי לישראלי להתחתן, כאשר כל מטרת הקמפיין היא לשמר את התרבות הישראלית ולהחזיר ישראלים ארצה.

מדינת ישראל הוקמה כמפלט לעם היהודי, כמקום בו יוכלו יהודים שרוצים בכך לממש את מורשתם הדתית והתרבותית באופן חופשי ומלא. היא השיגה את המטרה הזו. האם ראוי שגם כיום תמשיך המדינה לרדוף אחרי אנשים שבחרו במודע לוותר על הדברים הללו ותשקיע הון עתק (כ-3 מיליון ש"ח, לפי הפרסום האמריקאי) בהחזרתם ארצה? מסופקני. אבל יש מקום לדיון נוסף.

סרט ערבי

2011-11-25T15:25:00.003+02:00

אתמול צפיתי בסינמטק בהקרנת הבכורה של סרטו החדש של הבמאי תופיק אבו-ואיל תנאת'ר (התפוררות). אבו-ואיל, יליד אם אלפחם, התפרסם בזכות סרטו הקודם עטש (צמאון), שלא ראיתי אבל אמור להיות מצויין. הסרט החדש, מה לעשות, הוא בינוני אם לא פחות מזה. זהו סיפורם של זוג מזרח ירושלמי לא מתפקד. נור, שחקנית כושלת, נשואה לאיאד, מנתח מצליח אך לחוץ. השניים מתכננים להגר לפריז אבל בדרך לשדה התעופה תאונת דרכים מחזירה את איאד לחדר הניתוח ואת נור לחייה המשעממים וחסרי התוחלת. הסרט משוטט בעצלתיים בין בגידותיה של נור ובין התמוטטותו הנפשית של בעלה. עד כאן התקציר. אם בכך היה נגמר הערב, הייתי הולך הביתה עייף אך מאוכזב. אבל אז קרה משהו מעניין.

אבו-ואיל עלה לבמה והתחיל לענות על שאלות הקהל. וכאן אולי המקום לומר משהו על הקהל. הסינמטק נמצא אמנם במרחק יריקה מהעיר העתיקה ושכונות מזרח ירושלים, אבל ערבים הם מצרך נדיר בקרב הקהל הקבוע שלו. כאן, הם היו לפתע רוב. נשים רעולות לצד שמאלנים עם עיגולדים. ומשהו בסרט של אבו-ואיל הטריד מאוד את הקהל הערבי הירושלמי. הבנאליות שלו. ערבים פלסטינים רגילים אולי לסרטים רעים, אבל לא לסרטים בנאלים. הם לא רגילים לראות על המסך חיילים במחסום שהם סתם מילואימניקים משועממים שאומרים גם סליחה ותודה, הם לא רגילים לראות ערבים שותים אלכוהול על הבר, הם לא רגילים לראות אשה ערבייה מבוגרת (אמה של נור) בגופיה, גרה בוילה עצומה בשיח' ג'ראח ומארחת גברים זרים בבית.

"הסרט לא משקף את המציאות הירושלמית," קבל מישהו, "לכל השחקנים יש מבטא צפוני". אבו-ואיל לא התנצל ורק אמר שאם הסרט משקף את המציאות של זוג אחד בירושלים, מבחינתו הסרט מציאותי. "אבל יש הרבה יותר מסיפור אחד כזה," הוסיף. החברה הפלסטינית חולה, הוא אמר בערבית הכפרית שלו, שאותה תרגם לסירוגין לעברית. הבורגנות הירושלמית כמעט ואינה קיימת, ירושלים מלאה בוילות שעומדות ריקות כי בעליהם בחו"ל (מזכיר לכם משהו?). הוא טען שחברה ללא בורגנות לא יכולה להתקיים, והוסיף שקשה לחיות בירושלים כי האנשים בה לחוצים ואלימים. בזמן הצילומים בשועפאט כמעט דקרו אותם בגלל שהם עצרו את התנועה. וגם המצב הפוליטי בלתי אפשרי. אז כן, "צפונים" ערבים כמו נור ואיאד שרוצים להגר מכאן כי לא טוב להם קיימים במציאות. הקהל רטן.

אבו-ואיל הזכיר לי מאוד ערבי ישראלי אחר ששמעתי לפני שנתיים בסמינר ההכנה לשליחות בחו"ל, סייד קשוע. תקראו את גוף שני יחיד ותבינו משהו על המתיחות בין הערבים הצפונים, "ערביי 48", שמגיעים ללמוד בירושלים ואז לוקחים את כל העבודות השוות ובין הירושלמים שמרוויחים הרבה פחות ונעצרים במחסום. גם אבו-ואיל וגם קשוע מנסים לומר שלערבים קשה כאן מהרבה סיבות, ולא כולן קשורות ל"כיבוש". כן, מודה אבו-ואיל, אין שום דבר "פלסטיני" בסבל של גיבוריו.

אנשים כמו אבו-ואיל וקשוע מציבים את האתגר הרעיוני הגדול ביותר לא רק ללאומן (או הפנאט הדתי) הפלסטיני, אלא גם לישראלי החילוני הממוצע. כי הם לא לאומנים, ולא דתיים, וכל מה שהם דורשים זה שוויון זכויות וחיים בכבוד בחברה לא-גזענית. ולמה בעצם שלא יקבלו את זה?

סגירת הישיבה ביצהר: משרד החינוך כזרוע הארוכה של מערכת הביטחון

2011-11-02T22:22:00.005+02:00

משרד החינוך החליט בצעד תקדימי לסגור את ישיבת "דורשי יחודיך" ביצהר בעקבות המלצת שב"כ שדיווחה על מעורבות רבני הישיבה ותלמידיה בפעילות אלימה נגד פלסטינים. הישיבה התיכונית היא חלק ממוסדות "עוד יוסף חי" ביצהר הכוללים גם ישיבה גבוהה, שהתקצוב הממשלתי שלה הופסק לפני כשנה בעקבות חיבור הספר "תורת המלך" של הרב יצחק שפירא, שעסק בהיתרים הלכתיים להרג גויים.

רבים בתקשורת הישראלית ברכו על ההחלטה לסגור את הישיבה. כך למשל, שיבח העיתונאי ירון דקל בתוכניתו "הכל דיבורים" את מנכ"ל משרד החינוך היוצא ד"ר שמשון שושני ואת שר החינוך גדעון סער על ההחלטה. מעטים ניתחו את ההחלטה יוצאת הדופן ואת הסיבות שהובילו לה.

האם פעולות "תג המחיר" הנואלות בשומרון הן בעיה חינוכית או שמא בעיה פלילית/בטחונית? נראה שגלגלי הצדק טוחנים מהר יותר במשרד החינוך מאשר במשרד המשפטים או במשרד לבטחון פנים. המנכ"ל שושני נשמע כמעט כדובר הפרקליטות או כאיש שב"כ כאשר הוא מציין את הסיבות לסגירת הישיבה:

"בנסיבות הקיצוניות הנלמדות מהמידע הגלוי והחסוי בתיק זה, המלמדות על המעורבות הרבה של התלמידים והרבנים בפעולות אלימות, ברי כי התראה לא הייתה מביאה לתיקון המצב".

מהירות התגובה של משרד החינוך מפתיעה לנוכח אוזלת היד המתמשכת של מערכת החוק הישראלית בהבאת האחראים לפעולות "תג מחיר" לדין. על פי מחקר מקיף של ארגון "יש דין", מתוך 127 חקירות שנפתחו במחוז ש"י של המשטרה בשנים 2005-2011 במקרים של פגיעה בעצי פלסטינים בשטחים, רק כתב אישום אחד הוגש נגד המזיק, וגם זאת לאחר למעלה מארבע שנים. גם בפעולת "תג מחיר" שזכו לאחרונה לחשיפה תקשורתית גבוהה כמו שריפת המסגד בטובא זנגריא או השחתת המצבות ביפו בערב יום כיפור, טרם הוגשו כתבי אישום.

קשה ליישב בין הראיות הברורות למעשים פליליים שמייחס שושני למורים ותלמידים בישיבה ולעובדה שאף כתב אישום לא הוגש במקרים הללו. החשד המתגנב ללב הוא שהפעולה הנחרצת של משרד החינוך היא דווקא פועל יוצא של חוסר היכולת (או הרצון) של רשויות אכיפת החוק בשטחים לפעול נגד הפורעים במישור המשפטי.

אולם מעבר לשאלת הצדק בדבר סגירה מיידית של מוסד חינוכי בהתבסס על ראיות חסויות, עומדת בעינה השאלה הפרקטית: האם יש תועלת בסגירת המוסד? האם הדבר יביא להפחתה במקרי פגיעה בפלסטינים וברכושם? כנראה שלא. במקרה הטוב, יעברו התלמידים לישיבה תיכונית אחרת, כנראה בעלת קו אידיאולוגי דומה. במקרה הגרוע, ינשרו נערי הגבעות הללו ממערכת החינוך ולא יסורו עוד למרותו של איש.

אך ישנה אפשרות שלישית, והיא שבית הספר ימשיך להתקיים מכוח תקצוב פרטי (כמו חלק ממוסדות החינוך החרדיים), תחת שם חדש כמו - נניח - "אנא בכח", וכך גם הפיקוח המינימלי של משרד החינוך על התכנים הנלמדים בבית הספר יוסר. כך הבטיחו מנהלי הישיבה, כאשר אמרו לעיתון הארץ: "ישיבות בהן עסקו בתורה היו בעם ישראל לפני משרד החינוך, וגם יתקיימו בעזרת ה' בהמשך; וודאי שישיבות לא זקוקות להסכמה מאנשים שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. למרות ההתנכלויות – הלימודים בישיבה נמשכים כסדרם, ובעזרת ה' ימשיכו לאורך ימים ושנים".

סגירת ישיבת "דורשי יחודיך" מבטאת הסרת אחריות מצד מערכת החינוך הישראלית לתופעה החברתית והפוליטית ששמה "תג מחיר". למרבה הצער, מקבלי ההחלטות בישראל מעדיפים, כנראה, את גישת "הראינו להם" מאשר למצוא פתרונות שורש לאלימות בשומרון.

בין אוקספורד סטריט לשדרות רוטשילד

2011-08-09T21:01:00.002+03:00

כבר שלושה ימים משתוללות בבריטניה מהומות רחוב, ביזה, ואלימות. סביר להניח שלא שמעתם מעודכם על המקומות האלה: Ealing, Clapham, Hackney. בעת כתיבת שורות אלה כבר התפשטה האלימות מהפריפריה הענייה אל מרכז לונדון.

הממשלה הבריטית הניאו-ליברלית קיצצה בהוצאותיה, בתשלומי הרווחה ובמשרות במגזר הציבורי בסכום שצפוי להגיע ל-130 מיליארד דולר עד 2015. חלק מטענות הפורעים מזכירות במידה רבה את הטענות שמשמיעים מפגיני יוקר המחיה בארץ: "אנחנו לוקחים בחזרה את המיסים שלנו," אמר בוזז אחד לכתב רשת סקיי.

הכיסוי התקשורתי בבריטניה מתמקד כולו במשטרה ובאזלת ידה, וכמעט כל רשתות החדשות שדיווחו על האירועים ראיינו שוטרים בכירים. אבל הרס בקנה מידה כזה לא נובע רק מהעדר שיטור, אלא מסיבות חברתיות עמוקות שמאפשרות אנרכיה מסוג הזה. מדוע בישראל, שבה הפערים בין עשירים לעניים גדולים מאלה של בריטניה, לא הדרדרו הפגנות הענק למהומות כאלה? מדוע לונדון בוערת ולא ירושלים? הנה כמה הסברים אפשריים.

ראשית, הפערים המעמדיים. באנגליה קיים שסע מעמדי עמוק והיסטורי שלא קיים בישראל. למרות שלבני המעמד הנמוך בבריטניה יש קרוב לוודאי יותר כסף מלמקביליהם בישראל, תודעת העושק והניצול שלהם עמוקה וחריפה. כבר דורות הם חיים בתחושה שבני המעמד הגבוה נהנים לא רק מכסף אלא מאפשרויות שלעולם לא תהיינה מנת חלקם. זה לא רק עוני, זו תחושה עמוקה של עלבון. בישראל, לעומת זאת, העשירון הכלכלי העליון אינו קשור למבנה החברה. לב לבייב ויצחק תשובה הם לא בני העלייה הראשונה או לוחמי פלמ"ח יפי בלורית ותואר. הם גם לא לורדים שסביהם התחנכו באוקספורד וששלטו על אחוזות ענק בכפר. לכן טענות המפגינים בישראל מכוונות לעבר מספר משפחות וכלפי "השיטה" – מושג מעורפל למדי – ולא כלפי מעמד חברתי שלם.

שנית, הרב-תרבותיוּת. בריטניה היא חברת מהגרים רב-תרבותית, ולא בכדי פרצו המהומות בטוטנהאם, אזור מהגרים בצפון לונדון: ניכור דתי, לשוני, אתני ותרבותי מקל על הצתת רכושו של השכן. בזמן האחרון החלו להשמע באנגליה טענות נגד הגישה הרב-תרבותית והסכנות הטמונות בה. בתחילת כהונתו כראש ממשלה ביקר דייויד קמרון את ה"רב-תרבותיות הממלכתית" בהקשר של קבוצות אסלאמיות קיצוניות בתוך הממלכה. אולם השרה לבטחון פנים, תרזה מיי, הגיבה בעקבות המהומות האחרונות באמירה כי המשטרה תטפל בהן "לא באמצעות זרנוקי מים אלא באמצעות הסכמה עם הקהילות". נותר לראות כיצד תגדיר המדינה את גבולות ההסכמה הבין-קהילתית בעקבות המהומות. מכל מקום, בישראל כל זה לא רלוונטי: הזרם המרכזי בישראל (ואני בכוונה מוציא כאן את החרדים והערבים, בהם אעסוק בהמשך) הוא חד-תרבותי למדי: לשונית, אתנית, וחברתית.

שלישית, המשמעת. בישראל מְתַפקדים הצבא, ובמידה פחותה השירות הלאומי, כמנגנונים אפקטיביים להנחלת משמעת וסולידריות חברתית. ישנה גישה רווחת בישראל הטוענת שאת אזלת ידה של מערכת החינוך בהנחלת ערכים ומשמעת כבר יתקן הצבא. זו גישה פגומה, אך לא לגמרי משוללת בסיס. בבריטניה לא קיים מנגנון שכזה, ולכן אין כל "רשת בטחון" שתמנע אנוכיות קיצונית המהולה בהתנהגות עבריינית. יש רגליים לסברה כי חייל ששרת את מדינתו שלוש שנים ייטה פחות לבזוז חנות, גם אם הוא עני וגם אם אין שוטר בסביבה.

מההסברים לעיל נעדרות שתי אוכלוסיות חשובות בישראל, ההולכות וגדלות: ערבים וחרדים. אלה האוכלוסיות העניות בישראל, הן השונות ביותר מ"הזרם המרכזי" מבחינה תרבותית, והן אינן נוטלות חלק בצבא ובשירות הלאומי. לכן הסולידריות הלאומית שלהם נמוכה משמעותית מהקבוצות האחרות. לא בכדי המהומות האלימות ביותר בעשור האחרון הגיעו מקרב החברות הללו: מהומות אוקטובר 2000 בואדי עארה, למשל, והפגנות החרדים ברחבי הארץ ביוני 2010 בעקבות פסיקת בג"ץ בפרשת בית הספר בעמנואל.

אם ישראל לא תלמד את הלקח מבריטניה ולא תפעל במהירות להגברת הסולידריות החברתית והשוויון כערך, תבערה בנוסח הבריטי עלולה להתרחש גם כאן, ומוקדם מהצפוי.

מדינת ישראל, החברה הערבית, וסוגיית השירות הלאומי

2011-07-29T15:37:00.002+03:00

מאבק שרובו סמוי מן העין מתנהל כיום בישראל בין המדינה ובין חלקים בציבור הערבי והנהגתו סביב סוגיית השירות הלאומי. בחבל מושכים מן העבר האחד מוסדות המדינה, המגולמים במנהלת השירות הלאומי-אזרחי, ומן העבר השני פוליטיקאים וארגוני חברה אזרחית ערביים.

לפני כשבועיים הופיעה חברת הכנסת חנין זועבי בפני קבוצה של תיכוניסטים בכפר הערבי מוסמוס שבגליל. זועבי נענתה להזמנה של צעירי מפלגתה, בל"ד, שאירגנו כנס שמטרתו לשכנע את הנוער להמנע מהצטרפות לשירות הלאומי.

"יסוד קיומנו כאן הוא שאנחנו פלסטינים במדינה שמגדירה עצמה כיהודית. כאן מתחיל הסיפור. כשאני חיה במדינה יהודית, משמעות הדבר שאני לא יכולה לשלוט על גורלי ... שהמדינה אינה מייצגת אותי," אמרה למאזיניה הצעירים. זועבי, כמו רוב ההנהגה הערבית בישראל, נאבקת לטפח דור חדש של נוער ערבי בעל תודעה לאומית פלסטינית מפותחת, שהתנגדותו לסמכות "המדינה היהודית" לקבוע את חובותיו היא אחד מאבני היסוד שלו.

מנהלת השירות הלאומי-אזרחי, מצידה, דווקא מציגה נתונים מעודדים לגבי אחוזי ההצטרפות של ערבים לשירות הלאומי. מאז 2006 כמות המתנדבים גדלה כמעט פי שבע, מ-240 מתנדבים לכ-1,550 כיום. 75% מהם משרתים בקהילותיהם; רובם בחינוך, מיעוטם ברווחה ובריאות. כדי לעודד ערבים להתנדב, מנהלת השירות הוסיפה זה מכבר את המילה "אזרחי" לצד המילה "לאומי" והיא מעניקה למתנדבים מלגות נדיבות ושנת לימודים חינם באוניברסיטה. גם כיום, כמות המתנדבים הערבים היא רק טיפה בים, אבל את בלדנא, ארגון חיפאי שמוביל את המאבק נגד השירות הלאומי בקרב הנוער, כל זה לא משכנע.

באתר האינטרנט שלו, העלה הארגון לאחרונה שלושה סרטוני יו-טיוב שמטרתם לתקוף את השירות הלאומי משלושה כיוונים שונים. הסרטון הראשון טוען שהשירות הלאומי הוא שלב ראשון בדרכה של המדינה לגייס את הערבים לצה"ל. השני מציג חשבון מתמטי פשוט לפיו שירות לאומי רווחי הרבה פחות מעבודה בשכר מינימום, ואילו הסרטון השלישי שולל את הטענה לפיה ערבים יזכו לזכויות מהמדינה לאחר שימלאו את חובותיהם כלפיה.

"עבודה היא הרבה יותר רווחית," אומרת נערה אחת לחברתה בסרטון אשליות השירות הלאומי. "וגם הרבה יותר מכובדת ונקייה מלהיות משרתת אצל ליברמן ודומיו."

למרות הגידול במספרי המתנדבים, בלדנא מנצחת את מדינת ישראל בקרב על לבבות הנוער הערבי, והסיבה לכך אינה נעוצה רק בקליפים הצעירים והמגניבים שהיא מעלה לרשת. מאחורי המאבק נגד השרות הלאומי עומדים גורמים פוליטיים חזקים. כך, ראשי מועצות השולטים על החינוך התיכוני בתחומם מונעים כניסה של עמותות שירות לאומי ערביות לבתי הספר אך מעודדים כניסה של גופים כמו בלדנא, שהגיעה עד כה ל-4,000 בני נוער, רבים מהם בין כותלי בית הספר. לועדת המעקב העליונה יש גוף מיוחד שתפקידו "להלחם בשירות הלאומי ובכל סוגי הגיוס", בראשות אימן עודה, מזכיר מפלגת חד"ש.

"אל בני ובנות עמי המתנגדים לקונספירציית 'השרות הלאומי' ופיתוייו," פותח עודה מכתב לנוער שהתפרסם באתר של בלדנא ב-24 ביולי, ובו הוא מסביר מדוע השירות הלאומי הוא בעצם מזימה סודית של המדינה לגייס ערבים לצה"ל.

מול המאמצים הפוליטיים הכבירים למנוע התנדבות ערבים לשירות הלאומי, עומדת המדינה חסרת אונים. אולי היא אינה יודעת מה מתרחש שם (כל הקליפים והאתר הם בערבית בלבד), ואולי אינה רוצה לדעת. אך כמו בכישלונה להנחיל לימודי ליבה בחינוך החרדי, הרימה המדינה ידיים והפקירה את הנוער הערבי לידי הנהגה פוליטית לאומנית שפועלת לבידודו מהציבור היהודי בישראל.

בניגוד לחברה החרדית, שהקריאה לשילובו בצה"ל לגיטמית וכנראה גם אפשרית בטווח הארוך, השרות הלאומי הוא לעתים קרובות ההזדמנות היחידה של צעירים ערביים לתרום לחברה הישראלית, ולהשתלב בה. זהו אינטרס מובהק של המדינה ליצור חברה אזרחית ישראלית חוצת לאומים, המתחלקת באופן שוויוני ככל האפשר בזכויות ובחובות. חששה של המדינה להתערב בסדר יומם של קבוצות המיעוט שבה מוביל להקצנה גוברת והולכת של קבוצות אלה, ובידודם ללא תקנה מהזרם המרכזי של הציבור בישראל, לאסוננו.

חוק "העדפת מוצרי ההתנחלויות" אושר; חבר הכנסת כבל: יום שחור לדמוקרטיה הישראלית

2011-07-14T00:31:00.004+03:00

ברוב של 54 מול 21 אישרה הכנסת את החוק השנוי במחלוקת המורה למדינה להעדיף מוצרי התנחלויות על פני מוצרים מתוך תחומי הקו הירוק. ראש הממשלה נתניהו: נצחון היסטורי של ישראל על אויביה
ynet
עדכון אחרון: 13.07.12, 00:12

לאחר דיון סוער אישרה היום הכנסת בקריאה שניה ושלישית את התיקון לחוק חובת המכרזים, שזכה לכינוי "חוק העדפת מוצרי ההתנחלויות". החוק, שאותו הגישו חברי הכנסת יריב לוין מהליכוד וניסים זאב מש"ס, קובע שעל מוסדות המדינה, כולל צה"ל ומשרדי הממשלה, להעדיף רכישת מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק על פני מוצרים שיוצרו בתוכו, כל עוד הפער במחירים אינו עולה על 50%.

בשנה שעברה עבר בכנסת התיקון לחוק חובת המכרזים התשנ"ב-1992 שהגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לפיה על צה"ל, המשטרה ושירות בתי הסוהר להעדיף במכרזים מוצרי טקסטיל ישראלים על פני מוצרים מיובאים. חברת הכנסת פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אחת מיוזמות התיקון החדש, אמרה שהוא התבקש לאור בידודה הגובר של ישראל בעולם.

"התיקון לחוק המכרזים הוא המשך טבעי לחוק של יחימוביץ'," הוסיפה קירשנבאום.

לפני כחודשיים החליטו בלגיה, הולנד וספרד לאסור על מכירת מוצרים ישראלים ברשתות השיווק לאחר שהמדינה סרבה לסמן מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק. יוזמה כלל-אירופית להחרמת מוצרים ישראלים צפויה לעלות להצבעה בפרלמנט האירופי בשטרסבורג כבר בחודש ספטמבר הקרוב.

"האנטישמים באירופה החליטו להפלות בין דם יהודי לדם יהודי," אמר חבר הכנסת יעקב כץ (כצל'ה) ממפלגת האיחוד הלאומי. "היום הוכחנו להם שמבחינתנו דין עפרה כדין תל-אביב."

האגודה לזכויות האזרח, מצידה, אמרה שתעתור לבג"צ נגד החוק משום שלטענתה הוא מפלה באופן בלתי חוקתי בין תעשיינים בתוך תחומי ישראל ובין תעשיינים מעבר לקו הירוק.

"אני מתנגד לחוק, אבל אין מה לעשות – הוא עבר בהליך דמוקרטי תקין," אמר שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שלום שמחון (עצמאות), שנעדר מהמליאה. "הייתי בוודאי מצביע נגד, אבל נאלצתי לפגוש את שר החקלאות של מיקרונזיה בעת ההצבעה."

חבר הכנסת אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל) אמר בתגובה ש"מדינת ישראל הוכיחה שוב שהפשיזם הגזעני אכל בה כל חלקה טובה. הגיע הזמן לסגור את הבסטה."

בשבוע הבא יגיע לועדת השרים לענייני חקיקה "חוק השמות" של חברת הכנסת ציפי חוטובלי (ליכוד). על פי החוק, יחויבו אזרחי ישראל הערבים לתת לילדיהם שמות יהודיים.

"אנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית," אמרה חוטובלי.

המשט לעזה: הגבול החשוב שבין עיתונות ואקטיביזם

2011-07-07T18:45:00.002+03:00

די ברור שחדשות לא שוות הרבה אם הציבור שקורא אותן לא מאמין באובייקטיביות שלהן. כולנו יודעים שלכל עיתון, או אמצעי תקשורת אחר, יש קו פוליטי מסויים, ובכל זאת אנחנו מאמינים שהידיעה שאנחנו קוראים נכונה עובדתית. אחרת לא היינו טורחים לקרוא אותה.

לא כך מדורי הדעות והפרשנות. אותם אנחנו קוראים כדי להתענג על דעתו של כותב שעמו אנחנו מסכימים, או להתעצבן מדעתו של אחר שעליו אנחנו חולקים. כל עיתון סביר יוצר אבחנה ברורה בין מדור החדשות ומדור הפרשנות, למרות שחלק מהעיתונים מאפשרים לכתבי החדשות שלהם לכתוב גם מאמרי דעה. ובכל זאת, אבחנה ברורה בין דעה ועובדה היא קריטית עבור אמינות העיתון.

בדיוק משום כך, טעה עיתון הארץ טעות חמורה כאשר שלח את עמירה הס לסקר את המשט לעזה. לא ברור לי אם הס התכוונה לצאת למשט כאקטיביסטית והעיתון "התלבש" על כוונה זו וקיבל ממנה דיווחי חדשות מהשטח, או שהעיתון החליט לשלוח אותה ללא קשר לדעותיה. מה שברור הוא שהס, שהתגוררה בעבר בעזה, מעורבת רגשית באופן עמוק בגורל המקום.

לא קשה היה להבחין באהדתה של הס למשט בכתבות ששיגרה הישר מהספינה תחריר, אבל הם עדיין היו בגדר חדשות. אבל במאמר מערכת מטריד שפורסם היום ב"הארץ" תחת הכותרת "המשט והסטריאוטיפ היהודי", חצתה הס במופגן את הקו החשוב בין עיתונות ואקטיביזם.

"כמו בקריקטורה אנטישמית פרשה ישראל את הזרועות הארוכות שלה על פני הגלובוס כדי למנוע מעשר ספינות בנות כמה עשרות שנים להפליג לעזה," פתחה הס. "ההיגיון אומר, שממשלה שמדיניותה מאשררת סטריאוטיפים אנטישמיים היתה צריכה לעורר דאגה וסלידה בקרב אזרחי ישראל ויהודי העולם, אבל ממשלת ישראל מבצעת את מה שבוחריה רוצים ומאמינים בו. כי יש סטריאוטיפ אחד שלא ממוחזר פה - זה של היהודי החכם."

ממשלת ישראל, טוענת הס, צריכה היתה לאפשר למשט להפליג לעזה כדי שלא לאשרר סטריאוטיפים אנטישמיים ביוון. אבל די ברור שהס עצמה כבר הפנימה סטריאוטיפ כזה, בהנחתה חסרת הבסיס העובדתי שישראל שילמה כסף ליוונים עבור תמיכתם. במאמר הדעה, היא ממקמת עצמה כמשתתפת פעילה במשט ולא כעיתונאית שמונתה על ידי עיתון מכובד לסקר אותו.

עולם התקשורת בארץ ובחו"ל סער בסוף יוני, ובצדק, כאשר ראש לשכת העיתונות הממשלתית אורן הלמן הכריז שכל עיתונאי זר שמשתתף במשט יורחק מישראל לעשר שנים וציודו יוחרם. התאחדות העיתונאים הזרים בישראל שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה ובו טענה, בין השאר, כי "יש להבדיל בין סיקור האירוע שהוא לגיטימי, ובין השתתפות פעילה במשט עצמו." הם צודקים. לעיתונות תפקיד קריטי בסיקור אירוע חדשותי, והמשט לעזה הוא בהחלט אירוע כזה. בסוף גם ביבי הסכים, וביטל את הסנקציות נגד העיתונאים.

אבל בהחלטה לשלוח את עמירה הס לסקר את המשט, תרם עיתון הארץ לטשטוש הגבול בין סיקור והשתתפות, ובכך עודד את המדיניות הרעה של הממשלה להצר את צעדיהם של עיתונאים בעתיד.

חודש אחרי הסכם הפיוס הפלסטיני, הפיוס רחוק מתמיד

2011-06-07T16:38:00.002+03:00

חמאס ופתח נדחפו להסכם הפיוס בתחילת מאי בעקבות לחץ מסיבי מהרחוב, הן בגדה והן בעזה. הרחוב היה צריך לתעל את האנרגיה המהפכנית שזורמת היום בעולם הערבי, והוא החליט לעשות את זה בכיוון של פיוס ואיחוד השורות - הסיסמא שנישאה בפי כל היתה "העם רוצה בסיום הפילוג" ולא "העם רוצה בהפלת השלטון/הנשיא" כמו במצרים ותוניסיה. למרות שרוב הפרשנים הפלסטינים סברו טרם הפיוס שלא פתח ולא חמאס מעוניינים, היה בכך הישג טקטי לשני הצדדים: פתח ואבו-מאזן מעוניינים בשקט תעשייתי לקראת הפניה לאו"ם בספטמבר ואילו החמאס מעוניין להרגיע את הביקורת ברחוב העזתי גם לאור היחלשות הפטרון בסוריה.

אבל גם בעקבות החתימה בקהיר ב-4 במאי, רב הנסתר בהסכם על הנגלה. ממשלה פלסטינית של טכנוקרטים טרם הוקמה (הם הציבו מעין דד-ליין עד ה-10 ביוני). עדיין אין הסכמה על מועמד פשרה לראשות הממשלה, ודיווחים מלמדים שחמאס מסרבים בכל תוקף להמשך הכהונה של סלאם פיאד.

בימים האחרונים התגברו ההתבטאויות הספקניות (בעיקר מצד חמאס) לגבי עתיד הפיוס. שני הנושאים המרכזיים שעשויים להכשיל את העניין הם:

1. היחס לישראל ולמו"מ עמה (קרי מדיניות חוץ).
2. נושא האסירים הפוליטיים (יחסים פנים-פלסטיניים).

היוזמה הצרפתית לאירוח שיחות שלום התקבלה בברכה על ידי אבו-מאזן, אבל חמאס מיהרו לגנות זאת ואמרו שהבחירה האסטרטגית שלהם היא בהמשך ההתנגדות ושלעולם לא יהיה מו"מ עם ישראל.

בנושא האסירים, הבעיה חמורה אף יותר. אנשי חמאס טוענים שהרשות מעולם לא הפסיקה להטריד ולעצור אנשי חמאס בגדה, ושמנגנוני הבטחון של הרשות ממשיכים לשתף פעולה עם ישראל, בעיקר נגד חמאס. כיום יש כ-300 אסירים "פוליטיים" של החמאס בבתי הכלא של הרשות בגדה. פקידים רבים המזוהים עם חמאס מוטרדים ומפוטרים. שחרור מסיבי של אסירי חמאס היה אמור להתבצע אתמול, ה-6.6, אך איני יודע אם זה קרה. ברצועת עזה, פתח טוענת שישנם 17 אסירים פוליטיים אבל איש זכויות אדם שאיתו דיברתי בעזה אמר לי שמדובר באנשים שמואשמים ברצח, ולכן קשה לקרוא לזה אסירים פוליטיים. בקיצור, חמאס כועסת מאוד ומאיימת בפירוק השותפות עם פתח. בינתיים חמאס ממשיכה לעצור ולהוציא להורג חשודים בריגול עם ישראל. אבו-מאזן מנסה להפסיק את תופעת ההוצאה להורג, אך ללא הועיל.

נכון להיום, עזה והגדה הן עדיין שתי ישויות פוליטיות נפרדות לחלוטין, ושום שינוי לא חל בכך מאז הסכם הפיוס לפני חודש.

על שתי יוזמות שמאל ישראליות שונות במהותן

2011-05-27T12:59:00.001+03:00

שתי יוזמות שמאל באו לאחרונה לאוויר העולם בישראל. האחת מבקשת להשיב לישראל את היוזמה המדינית והשנייה מבקשת ליטול אותה ממנה.

למרות שאני שותף לתוצאה הפוליטית לה הם מייחלים, ואולי דווקא משום כך, אני מוטרד מהמכתב ששלחו קבוצה בכירה של אנשי שמאל למנהיגי אירופה להכיר במדינה פלסטינית. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע.

מיואשים מהקיפאון המדיני, מהשחיקה בדמוקרטיה הישראלית, ומהגזענות הגואה, מבקשים אנשי השמאל מאירופה להציל את ישראל מעצמה. כיצד הם רואים בעיני רוחם את היום שאחרי הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם? הרי ההכרזה לא תהפוך את חזון המדינה למציאות. אחמד עדיין יעמוד במחסום. מה שהם מייחלים לו, אך לא אומרים זאת במפורש, הוא לחץ בינלאומי גובר על ישראל, בחרמות או בתביעות משפטיות, שיכריחו את ישראל לברוח מהשטחים. במובן זה, יוזמתם דומה מאוד ליוזמת החרם על מוצרים ישראלים (BDS) שמנסים לקדם פעילי שמאל בארה"ב ובאירופה. יותר מכל, מבטא מכתבם ייאוש מיכולתה של המערכת הפוליטית הדמוקרטית בישראל להביא לסיום הכיבוש בשטחים ולחתימה על הסכם שלום.

"כישלונה של הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב לחדש את המשא ומתן המדיני אינם מאפשרים עוד להתכחש למציאות העגומה - השלום נפל בשבי תהליך השלום," הם כותבים, ומבקשים לדלג על התהליך ולקפוץ ישר ל"שלום". אבל זה לא יעבוד, הן מסיבות עקרוניות והן מסיבות פרקטיות.

עקרונית, אתה לא יכול לדרוש מדינה "יהודית ודמוקרטית" על ידי מעשה שהוא במהותו אנטי דמוקרטי, ונועד לעקוף את החלטת העם בישראל. למרבה הצער, בנימין נתניהו הוא המנהיג הנבחר בישראל ולכן הדרך הדמוקרטית היחידה להחליף אותו (או את מדיניותו) היא על ידי שכנוע הציבור הישראלי שהמדיניות המדוברת מובילה לאסון. יש דרכים רבות לעשות זאת: הפגנות, מאמרי מערכת, קמפיינים ציבוריים ושימוש במדיה וברשתות חברתיות להפצת המסר. ארגונים כמו "בצלם", "יש דין" או "שוברים שתיקה" המתעדים את עוולות השהייה בשטחים עושים את העבודה הזאת יפה.

פרקטית, ברור שפינוי מסיבי של יישובים ביהודה ושומרון, שהוא המפתח להקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא, יצטרך להיעשות מתוך קונצנזוס ציבורי רחב. מבחינה זו, נתניהו הוא המנהיג הנכון שכן הוא מייצג את הצד הימני ביותר של המפה הפוליטית וכידוע רק מנהיגי ימין מובהקים הצליחו בהיסטוריה הישראלית לסגת משטחים, מסיבות מובנות. אבל המהלך לא יכול להתפס על ידי הציבור כנכפה מבחוץ, אלא כתוצאה של אותם שיקולים ביטחוניים ואסטרטגיים שעליהם נתניהו כל כך אוהב לדבר. כמו שבגין יצא מסיני וכמו ששרון יצא מעזה. משום כך, מהלך כפוי לא יעבוד ואם יעבוד – יביא לקרע עמוק ואולי בלתי ניתן לאיחוי בחברה הישראלית, לאסוננו.

הכותבים גם מתעלמים בצורה בלתי אחראית מהשינויים במפה הפוליטית הפלסטינית. עדיין לא ידוע אם הסכם הפיוס בין פתח לחמאס יחזיק מעמד, ממשלה פלסטינית טרם הורכבה, אך ברור שיחס הרשות הפלסטינית לישראל עשוי להשתנות לרעה באופן דרמטי. התעלמות מופגנת מכך היא טמינת הראש בחול.

המודל השני, והוא החיובי יותר בעיניי, הוא זה של "ישראל יוזמת". באחד הפוסטרים שלהם, כתבו חברי היוזמה, שרובם מגיעים מהצד הבטחוני של השמאל הישראלי המתון: "אדוני ראש הממשלה ... לפני שיהיה מאוחר, עבור מנאומים למעשים. תחליט קח יוזמה. תנהיג." היוזמה המפורטת מציגה עצמה כתשובה הישראלית ליוזמת השלום הערבית משנת 2002, שישראל הרשמית מעולם לא דנה בה. חשיבותה בכך שהיא פונה לציבור הישראלי ולהנהגה הישראלית. משקלה של היוזמה נובע לא רק מהרקע הבטחוניסטי של מנסחיה, אלא מהעובדה שהיא שמה את מבטחה בשיקול הדעת של הציבור הישראלי, ולא של קובעי המדיניות בבריסל ושטרסבורג. "ישראל צריכה להחליט על עתידה מתוך עוצמה ולא להיגרר אחרי הארועים," הם כותבים בהצהרת הכוונות. הם גם מבינים ששלום, כמו חמין, הוא תהליך עדין והדרגתי, לא הפופקורן למיקרוגל שמציעים חותמי המכתב.

אני מניח שחותמי המכתב הראשון מקבלים את הפתרון הפוליטי שמציעה היוזמה השנייה. אבל לפעמים הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.

ישראל, סעודיה והצניעות החולנית

2011-05-24T16:45:00.006+03:00

הרב יוסף שלום אלישיב, המנהיג הרוחני של החרדים הליטאים, פסק לאחרונה כי מותר לבזות אישה שאינה מכבדת את הכללים הבלתי כתובים של קווי האוטובוס הנפרדים המונהגים בישראל. פסק ההלכה המזעזע הזכיר לי דיון דומה שהולך וצובר תאוצה בימים אלה בסעודיה; בעניין זכותן של הנשים לנהוג במכונית.

בסעודיה נשים אינן נוהגות ברכב. רק היום דיווח היומון ריאד על אשה בשנות הארבעים לחייה שנעצרה בידי שוטרי תנועה ורכבה הוחרם רק משום שהעזה לנהוג לסופרמרקט לקניות. אבל ההתנגדות לנוהג המפלה, שקיים רק בסעודיה, הולכת וצוברת תאוצה. בצעד מחאה, החליטה בשבוע שעבר אשה צעירה בשם מנאל אלשריף לנהוג במכונית כשלצדה פעילת זכויות אדם שצילמה אותה עושה זאת, והעלתה את הסרט ליו-טיוב. קבוצת פייסבוק שהקימה אלשריף למען זכותן של הנשים לנהוג קיבלה 12,000 אוהדים, לפני שנסגרה. מאמר נהדר שהתפרסם אתמול בניו-יורק טיימז ציין כי המהפכות בעולם הערבי נתנו לנשים הסעודיות את התעוזה לצאת בפומבי, ואת האמצעים הטכנולוגיים להפיץ את המסר.

מה שמדהים הוא שכמו בישראל, אפליית הנשים בנהיגה אינה מעוגנת בחוק הסעודי. היא מוסכמה חברתית שנשענת על פסקי הלכה של חכמי הדת המחמירים ביותר, עד כדי כך שמשטרת התנועה ומשטרת הצניעות הסעודית (כן, קיים גוף כזה – שתפקידו לאכוף צניעות והפרדת מינים במרחב הציבורי) משתפות פעולה. אלשריף וחברותיה החליטו לעשות מעשה והכריזו על ה-17 ביוני כיום של מרי אזרחי שבו תנהגנה נשים במכוניות באופן הפגנתי. צעד דומה ננקט על ידי פעילת זכויות הנשים נהא אלסלימאן שמנסה לעודד נשים להירשם בפנקס הבוחרים הסעודי לקראת הבחירות המוניציפאליות הקרובות, למרות האיסור החל על נשים להצביע בבחירות.

אבל גם לחלק מהגברים בסעודיה נמאס מהעיסוק הפתולוגי בנושא צניעות. הטענה של בעל הטור הליברלי ח'לף אלחרבי במאמר מערכת ביומון עוכאז היום, היא העתק כמעט מושלם של הטענות בישראל כנגד העמדה המחמירה של החרדים בעניין "קווי המהדרין".

"האם קבוצות נערים המתפוצצות מתשוקה קיימות באמת בחברה המוסלמית השמרנית שלנו, או שהן תוצר של הדמיון?" שואל אלחרבי רטורית. "אם קבוצות כאלה קיימות באמת, משמעות הדבר היא שהפרויקטים העצומים שלנו ליצור חברה צנועה נחלו כישלון חרוץ."

אך אלחרבי לא באמת מאמין שהסעודים הצעירים הם חבורה של חרמנים חסרי רסן.

"איני מפקפק בכך שהמחנק החברתי ממנו סובלים נערינו יכול להוביל לעתים להתנהגות סוטה, אך איני סבור שהנוער הסעודי חייתי עד כדי כך. הם בני אדם כמו האחרים – יש בהם טוב ורע."

לקוראים שלא השתכנעו שאין כל הצדקה מוסרית או חברתית למנוע מאישה לנהוג ברכב, מסכם אלחרבי את דבריו במילים הבאות:

"אם אכן ההתנפלות על נשים היא התנהגות טבעית בחברה שלנו, הרי שכולנו צריכים ללכת לפסיכיאטר!"

אולי כדאי שיתד נאמן יתחילו להעסיק מתרגמי ערבית...

הבחירה של אבו-מאזן מול הבחירה של נתניהו

2011-04-27T23:55:00.007+03:00

היום התפרסם שפתח וחמאס חתמו בראשי פרקים על הסכם פיוס שיסיים תקופת איבה של כמעט ארבע שנים. אני מודה שהמהלך תפס אותי בהפתעה. היו אינדיקציות לכך שהרשות הפלסטינית מעוניינת בפיוס, אבל חמאס תמיד התעקש לתקוע מקלות בגלגלים. ייתכן שאיבוד השליטה של הפטרון של חמאס בסוריה עשה את העבודה. כך או כך, הדרישה המרכזית של רוב רובו של העם הפלסטיני, כפי שהושמעה בהפגנות רחוב רבות בעזה ובגדה, נענתה היום.

נתניהו שלנו שוב נתגלה כמגיב כרוני, אף פעם לא יוזם. לחוץ ומגמגם הוא הופיע בוידאו ששוחרר לאחר ההכרזה הפלסטינית. "על הרשות הפלסטינית להחליט אם היא מעוניינת בשלום או בממשלת אחדות עם החמאס." אולי שכחו לעדכן אותו שבמעשה החתימה הרשות כבר החליטה. אבו-מאזן בחר בזקן של אסמאעיל הנייה וחאלד משעל על פני לחיצת היד החלקלקה של נתניהו. מעניין למה.

דוברו של אבו-מאזן נביל אבו-רדינה השיב לנתניהו באותה מטבע. "על ישראל לבחור בין שלום עם העם הפלסטיני המאוחד ובין ההתנחלויות." זו הטענה הפלסטינית הקבועה בתקופה האחרונה. אבל האם גם ישראל כבר בחרה? ה"לא" המוחלט של נתניהו נתן אמינות רבה לטענת דובר החמאס בעזה טאהר אל-נונו ש"ישראל לא היתה מעוניינת בפיוס הפלסטיני והיוותה מכשול להשגת פיוס זה בעבר."
כעת נותר להמתין ולראות איזו משוואה העולם יקנה- את זו של נתניהו או את זו של אבו-מאזן.

אינדיקציה לכך קיבלנו די מהר. בניגוד לפאניקה של נתניהו, הממשל בארה"ב ברך על ההסכם כל עוד חמאס יעמוד בשלושה תנאים: הכרה בישראל, הכרה בהסכמים קודמים שנחתמו בין אש"ף לישראל (הסכמי אוסלו) והפסקת האלימות. והלא אלה התנאים הידועים והישנים שהציבה הרביעיה הבינלאומית. לאור הפער הברור בין עמדת ישראל לעמדת ארה"ב לגבי האחדות הפלסטינית, מעניין מי יהיו בעלי בריתנו בעולם. מה שלום מיקרונזיה בימים אלה?

אילו נתניהו היה חכם, הוא היה מגיב כמו ארה"ב. הוא היה אומר שישראל תקבל את האחדות הפלסטינית, אולי אפילו תברך עליה, אם חמאס יעמוד בתנאים הבינלאומיים. הרי אחדות פלסטינית יכולה למתן את חמאס באותה מידה שהיא יכולה להקצין את הרשות. אחדות פלסטינית יכולה ליצור פריצת דרך בעניין גלעד שליט. אבל כנראה שנתניהו לא חכם.

"ישראל למדה גזענות מהערבים"

2011-03-31T19:53:00.003+02:00

טרם גיבשתי דעה סופית על שני חוקים מעוררי מחלוקת שעברו השבוע בכנסת: חוק האזרחות וחוק הנכבה. השני בוודאי בעייתי יותר מהראשון, אך בשניהם יש טיעונים לכאן ולכאן. אך הדיון במה שהשמאל מכנה "חוקי גזע" הזכיר לי מאמר מערכת שהתפרסם לפני מספר חודשים ביומון הכויתי אלקבס.

תחת הכותרת "כוית היא מודל לישראל" תיאר הכותב אחמד אלבע'לי את הסערה המתחוללת בישראל סביב התיקונים לחוק האזרחות: הדרישה לשבועת אמונים ליהדותה של ישראל ושלילת אזרחות ממחבלים.

אלבע'לי מציין כי התיקונים המוצעים על ידי נתניהו וליברמן כבר קיימים בכל החוקות של מדינות ערב, "ובראשן כוית", הקובעות את האסלאם כדת המדינה ואת השריעה [ההלכה האסלאמית] כמקור ראשי לחקיקה.

"אף אחד לא אומר שהסעיפים הללו בחוקה הופכים את כוית למדינה גזענית," כותב אלבע'לי, "חלק אף גאים בהם ורוצים להפוך את השריעה למקור ראשי לחקיקה, כדי שכוית תדמה למדינת טאליבאן או רפובליקת איראן האסלאמית."

גם שלילת אזרחות אינה דבר זר בכוית, מזכיר אלבע'לי. החוקה מאפשרת זאת ואף שללה את אזרחותו של יאסר אלחביב, איש דת שיעי קיצוני שאזרחותו הכויתית נלקחה ממנו ב-2010 לאחר שקילל את עאישה, אשת הנביא מוחמד, ביום השנה לפטירתה, כמנהג השיעים.

"נראה שישראל שמעה על הויכוח המתנהל בכוית סביב הנושא והחליטה להפוך את כוית למודל עבורה ליישום חוקי האזרחות והעונשים על מי שמאיים על בטחונה," מסכם הכותב.

תמיד נחמד להיתקל בביקורת עצמית בעולם הערבי, אבל האם זה באמת המודל שישראל צריכה לאמץ?

למי מיועדות תמונות הזוועה?

2011-03-14T23:56:00.001+02:00

ב-26 במרץ, 2001, כיוון צלף פלסטיני רובה לעבר התינוקת שלהבת פס בחברון, ולחץ על ההדק. הרצח זעזע את הציבור בישראל ובעולם, אך תמונות זוועה של התינוקת הירויה לא פורסמו בתקשורת הישראלית הרשמית, למרות הסכמת המשפחה. ב-21 ביוני, 2002 נורו רחל שבו ושלושת ילדיה נריה (15), צבי (12) ואבישי (5), וכן קב"ט היישוב בפיגוע חדירה ביישוב איתמר. תמונות זוועה לא פורסמו. ב-2 במאי, 2004 נורו בפיגוע ירי בגוש קטיף טלי חטואל, אשה בחודש השמיני להריונה, וארבע בנותיה, הילה (11), הדר (9), רוני (7) ומירב (2). שוב, תמונות זוועה של הפיגוע המחריד לא פורסמו.

אבל משהו השתנה, מסתבר, בין שיאה המדמם של האינתיפאדה השנייה ובין ישראל של שנת 2011. ביום ראשון, הודיע שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין כי בכוונתו לפרסם את התמונות הקשות של משפחת פוגל לכלי התקשורת בארץ ובעולם בטענה ש"רק תמונות זוועתיות כאלה יכולות להמחיש לעולם עם מי ועם מה נאלצת מדינת ישראל להתמודד." אך השאלה נותרת בעינה: מדוע ההחלטה נפלה דווקא עכשיו ולא לפני עשר שנים?

השאלה מתחדדת לאור העובדה שהפיגוע באיתמר הגיע לא בשיאו של גל אלימות, כאשר העצבים של הציבור חשופים, אלא באמצע תקופת רגיעה, שבה הטרור הפלסטיני בגדה ירד כמעט לאפס ושיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל למנגנוני הביטחון הפלסטיני בשיאו. אבו-מאזן גינה את הפיגוע במילים חריפות ואמר לקול ישראל ביום שני ש"הפיגוע באיתמר בזוי, לא מוסרי ולא אנושי". ערפאת אף פעם לא דיבר כך, בטח לא לכלי תקשורת ישראלי. אבל בתקופתו מעולם לא פרסמנו תמונות זוועה של הרוגינו. אז מה השתנה?

התשובה היא שהפצת התמונות לא נועדה לעיני העולם אלא לצרכים פוליטיים פנים-ישראליים.

ספק רב אם אמצעי תקשורת מרכזיים כמו BBC או CNN שהתייחסו לטבח כסתם "הרג" ייאותו לפרסם תמונות זוועה שיזעזעו את צרכניהם. שאר הרשתות עסוקות מדי עם הצונאמי ביפן שגבה עשרות אלפי קורבנות.

אבל לפרסום התמונות כן תהיה השפעה על הציבור הישראלי, שזקוק היום יותר מתמיד להסבר מניח את הדעת לקיפאון המדיני מול השותף הפלסטיני המתון ביותר בהיסטוריה. וזה עובד. את הדברים ביטא השבוע יפה בידיעות אחרונות גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, שהתפקד לאחרונה ל"קדימה":

"אפשר לקחת את חיית הטרף הפלסטינית ולהרכיב לה מסכה, בדמות איזה דובר אנגלית שוטפת. אפשר להלביש לה חליפת שלושה חלקים ועניבת משי. אבל פעם בכמה זמן – כשנולד הירח, כשעורב מפריש לשלשת על ראשו של תן מיילל או כשהפיתה עם הזעתר לא עלתה יפה – או אז חשה החיה שזהו הלילה שלה, ומתוך אינסטינקט קדום היא יוצאת לשחר לטרפה".

אבל כנראה שהסתה קיימת רק בצד הפלסטיני, ורק להסתה שלהם יש תוצאות, למרות שבשיח הישראלי המושג "תג מחיר" כבר מזמן לא שייך לחנויות הבגדים.

מי יגנה את ישראל על בנייה בהתנחלויות כשאלה חיות האדם שאנחנו מתמודדים מולם? שואל את עצמו ראש הממשלה. אה, אופס, ארה"ב. כנראה שהקשר הלוגי העמוק בין רצח משפחת פוגל לבניית דירות במעלה אדומים נעלם מעיניהם של האמריקאים, האנטישמים האלה. "הרצח באיתמר כל-כך מזעזע, כל-כך נורא, שהוא הופך את הוויכוח על ההתנחלויות ללא רלבנטי," כתב נחום ברנע בידיעות, האלטר-אגו של בנימין נתניהו. העולם, למצער, לא הולך להשתנות. אבל עלינו תמונות כאלה ורטוריקה כזאת ישפיעו גם ישפיעו. לא בכדי כתב שרון את מאמר השטנה שלו בעברית ולא באנגלית.

לסיום, כדאי להזכיר צירוף מקרים מוזר והוא שבאינתיפאדה השנייה לא היה לנו "שר הסברה". למשרדי ממשלה מיותרים יש כנראה נטייה להצדיק את קיומם. מעניין שככל שיש לנו יותר יוזמות הסברה העולם פחות מקשיב לנו. לא נורא, בינתיים נמשיך לשכנע את עצמנו.

איך ישראל תגיב על שר המשפטים הירדני הסורר?

2011-02-15T17:01:00.006+02:00

היום זימן משרד החוץ את הממונה הזמני בשגרירות ירדן בישראל לשיחת נזיפה בעקבות התבטאותו של שר המשפטים החדש של ירדן, חוסין מג'לי, שתמך בשחרורו מן הכלא של רוצח הנערות בנהריים אחמד דקאמסה, הכלוא מאז 1997. דקאמסה, למי שלא זוכר, היה חייל בצבא ירדן שפתח באש לעבר קבוצת ילדות מבית שמש שטיילו באזור. הוא רוקן עליהן שתי מחסניות עד שמעצור בנשק הפסיק אותו.

השר מג'לי הצטרף אתמול במפתיע לקבוצת מפגינים מול משרדו שדרשה לשחרר אותו. אבל הבעיה, כמדומני, אינה בהתבטאותו של השר אתמול אלא בהיסטוריה שלו. עצם מינויו של מג'לי לשר היתה צריכה להסעיר את המערכת שלנו, ולא ההתבטאות מאתמול.

מג'לי, מסתבר, קשר את גורלו עם גורל הרוצח דקאמסה. מכתבה בעיתון הירדני אלערב אליום עולה שמג'לי, שהיה עורך דינו של דקאמסה, אמר למפגינים שהגן עליו מתוך אמונה שלמה בצדקתו ושהנושא הוא הראשון על סדר יומו כשר המשפטים של ירדן. מג'לי דרש לשחרר את האסיר במסגרת חנינה מיוחדת, ואמר למפגינים "מהי הריבונות הירדנית שעליה מדברים אם לא החופש לשחרר גיבור?"

להזכירכם, בצעד חריג המלך חוסין ביקר את משפחות ההרוגות בבית שמש וניחם אותן במהלך השבעה. המינוי של מג'לי לשר היא סתירת לחי לא רק לישראל ולמשפחות ההרוגות, אלא לזכרו של המלך המנוח.

התגובות בירדן ובישראל לפרשייה ראויות לציון. ירדן, בגינוי רפה, אמרה שעמדתו של מג'לי אינה מייצגת את עמדת הממשלה וכי הנושא לא נדון מאז נכנס דקאמסה לכלא (תגובה מוכרת לשרים סוררים במחוזותינו). ישראל נזפה בממלא מקום השגריר. מה יהיה הצעד הבא? פיטורי השר נראים בלתי אפשריים בעת הזאת, בה משטרים ערביים מואשמים בשיתוף פעולה עם ישראל, וניסיונות קדחתניים לרצות את "העם" מתבצעים בכל מקום. צעד של המלך עבדאללה שייתפס ככניעה ירדנית לתכתיבים חיצוניים, נקודה שהמלך רגיש לה בלאו הכי. מצד שני, המשך כהונתו של מג'לי הוא כתם בל-יימחה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, שלא לדבר על פעילות ממשית לשחרור מוקדם של הרוצח.

"למרבה הצער, ישראל ראויה לכבוד"

2011-01-26T16:32:00.003+02:00

הכותרת הזו אינה שלי, אלא של פהד עאמר אלאחמדי, בעל טור סעודי, שפרסם לפני כשבוע מאמר דיעה מפתיע בחיוביותו בעיתון הממסדי "אלריאד". בתקופה שבה תדמיתה של ישראל בעולם אינו מזהיר, אם להתנסח בזהירות, ויוזמת השלום הסעודית (שאושררה על ידי מדינות ערב והפכה ליוזמה פאן-ערבית) זוכה לצפצפוף ארוך מצד ממשלות ישראל, הבעת התמיכה הזאת מפתיעה במיוחד.

אמת, עיקר התרשמותו של אלאחמדי נובעת מההישגים הטכנולוגים של ישראל: בניית תוכנית גרעין, פיתוח לוויינים, ייצור ויצוא נשק, מזל"טים. הביטויים הציוריים שבהם הוא משתמש די מדהימים: "בזמן שעמי ערב סבלו מבערות, ישראל היתה שקועה בבניית הכור הגרעיני בדימונה והקמת סוכנות חלל בשנת 1959 [...] ובזמן שנכשלו מאמצינו להרים את העבאיה [בגד ערבי מסורתי] של האשה מן הכתף לראש, הצליחה ישראל להרים את הטילים 'אופק' ו'עמוס' מעל האטמוספירה."

קינה ערבית מלווה בביקורת עצמית אינה חדשה בעולם הערבי, אך היא די מפתיעה בסעודיה השמרנית, הסגורה והאולטרה-אסלאמית. מפתיעה במיוחד התפעלותו של אלאחמדי מהעובדה שישראל הציעה לאלברט איינשטיין לעמוד בראשה "למרות שהיה חילוני והתנגד לעקרון המדינה הדתית!"

למאמר זה קדם מאמר אחר ביומון הסעודי המרכזי "אלוטן". תחת הכותרת "ראש ממשלה המשלם על מכונית בתשלומים", כותב תורכי אלדח'יל כי למרות היותה של ישראל אויב מר, אסור ומסוכן לזלזל בה. אלדח'יל מתלונן שבעוד ישראל השקיעה 10 מיליארד ש"ח במחקר מדעי, חלקו הגדול מוקדש ללימוד האויב, הרי שהערבים הסתפקו "בתקיפת ישראל מעל בימות הדרשן". הצמיחה המהירה של ישראל נובעת מהשלטון הנקי שלה, הבאה חשבון עם אהוד אולמרט שקיבל תרומות אסורות מטלנסקי. העובדה שנתניהו פרסם את תלוש המשכורת (הנמוך) שלו באינטרנט היא הוכחה נוספת לניקיון כפיים שלטוני, טוען אלדח'יל.

קשה להעריך את משמעות שני המאמרים הללו בתזמון הנוכחי, אך ברור ששום מאמר לא מתפרסם שם ללא אישור השלטונות. אולי התקשורת הפנים-סעודית פתוחה יותר משחשבנו, אולי יש כאן ניסיון התקרבות לישראל. אבל למה?

"לו רק היינו יודעים ולומדים את 'האויב' שלנו, במקום לקלל אותו" חותם אלדח'יל.

האם לא ניתן להחיל את המשאלה הזאת גם עלינו?

כשליבני פגשה את ליברמן

2011-01-25T01:37:00.005+02:00

מסמכי אלג'זירה החדשים מעלים על פני השטח את הרגישה שבסוגיות - הנאמנות הלאומית של ערביי ישראל

מסמכים חדשים שנחשפו היום מעלים שציפי ליבני, שרת החוץ לשעבר, השתעשעה ברעיון לספח מספר יישובים ערביים השוכנים על הקו הירוק לידי ריבונות פלסטינית במסגרת "חילופי השטחים", עקרון שהפך למקובל במסגרת סבבי המשא ומתן האחרונים בין ישראל לפלסטינים.

ההגיון ברור - והוא ההגיון שהוביל את תוכנית החלוקה של 1947 - שתי מדינות לאום לשני עמים - כאשר כל מדינה שואפת לכלול בשטחה מספר מקסימלי של בני הלאום שלה , ולהשאיר בחוץ את בני הלאום השני. על פי הגיון זה, גם על פי מתווי השלום ה"שמאלניים" ביותר, גושי ההתנחלויות והשכונות החדשות סביב ירושלים יסופחו לישראל ותמורתם יקבלו הפלסטינים שטחים בעלי ערך קרקע שווה בשיעור דומה. הגיון זה, נדמה, הוביל את ציפי לבני להציע לספח יישובים בעלי אוכלוסיה פלסטינית (ושוב, מדובר במספר מוגבל של 4 יישובים) למדינה הפלסטינית.

היו בישראל ששמחו לאידם של אבו מאזן והרשות הפלסטינית שהובכו לאחר פרסום ראשוני המסמכים. עכשיו נראה כיצד תגיב המערכת הישראלית כאשר הדיס-אינפורמציה המדהימה של אל-ג'זירה עובדת לרעת ישראל.

כי תראו איך הציג הערוץ את דבריה של לבני. כ"גירוש" של ערביי ישראל. זהו כמובן סילוף מכוון ובוטה של הצעתה של לבני, שמעולם לא הציעה להעביר את האוכלוסיה ממקומה אלא רק להכיל עליה ריבונות פלסטינית. עכשיו, אני מסכים ששלילה כפויה של אזרחות אחת והחלפתה באחרת אינה דמוקרטית. לא היה נכון בעיני, למשל, לשלול את אזרחותו האמריקאית של יהודי ניו-יורקי ולהחליפה באזרחות ישראלית. אבל זה עדיין לא גירוש. מדוע אם כן הערוץ בוחר לסלף את הדברים? משום שהאמת המרה קשה לתיאור.

האמת המרה היא, על פי מחקרים אקדמיים רבים מספור (שחלקם אכן מוצגים בסוף הכתבה של אלג'זירה) שלאומיות פלסטינית מדברת פחות לערביי ישראל ותנאים סוציאליים/אפשרויות תעסוקה מדברות אליהם יותר. למרות הקיפוח, ובניגוד גמור לרטוריקה של מרבית חברי הכנסת הערבים, ערביי ישראל מכירים ומוקירים את הדמוקרטיה הישראלית וסולדים מהדיקטטורה הפלסטינית.
אחת הטענות הצבועות והמקוממות ביותר בכתבה של אלג'זירה היא שליבני מתעקשת לקרוא לתושבי באקה אלע'רביה "פלסטינים" בעוד הם רואים עצמם כישראלים. והרי ההפך הוא הנכון. רוב האוכלוסיה הערבית בישראל מתעקשת לקרוא לעצמה פלסטינית בהדגישה את קשרי הדם והמשפחה עם אחיהם מעבר לקו הירוק. הם סולדים מהביטוי "ערביי ישראל" אותו הם רואים כהמצאה יהודית-ישראלית שתפקידה לגרום לניתוק בין שני עברי הקו. היפוך הטענה בכתבה עוצרת נשימה בחוצפתה.

לסיכום. שלילת אזרחות חד-צדדית (או בהתנייה לא הוגנת, כפי שדורש ליברמן) פסולה ובזויה בעיני. אבל ליבני לא הגיעה לשם - היא העלתה בעיה של יישובים ספציפים, והציעה לפתור אותה על בסיס הגיון המדינה הדו-לאומית שאליו התחייבו, לכאורה, הנושאים ונותנים בצד הפלסטיני. הפרדוקס בין דמוניזציה של ישראל כמדינה הנוראית ביותר בעולם ובין הרצון העז להישאר בה נשאר לא פתור. הטענה המופרכת של אלג'זירה בדבר "גירוש" נועדה להתחמק מאמת לא נעימה לאזניים ערביות. הפלסטינים הישראלים מעדיפים את ישראל על פני פלסטין.

אחרי תוניסיה, שימו לב למצרים

2011-01-20T14:52:00.006+02:00

אחרי שמהפיכת תוניסיה הושלמה, המבט העולמי הופנה למדינות ערב אחרות בשאלה "מי הבאה בתור?" תופעה מעניינת של צעירים מתוסכלים ששורפים את עצמם בניסיון נואש לחקות את מוחמד בועזיזי, התוניסאי שהצית בגופו את אש המרד, התרחשה בימים האחרונים באלג'יריה ובמצרים. גם הפגנות מקומיות בלוב גרמו בתחילה לאנשים לחשוב שקדאפי הוא הבא בתור.

למעשה, כמעט כל מדינה ערבית בה נביט מכילה פוטנציאל למהפיכה עממית. סוריה עם המיעוט העלוי השליט המדכא את הממסד הדתי והסגור לעולם, ירדן עם השלטון המלוכני האימפריאליסטי והפרו מערבי, ובוודאי לבנון שיכולה להתפוצץ בכל רגע. אין ספק שהתוניסאים שיצאו לרחובות העניקו השראה ל-300 מיליון אחיהם הערבים הנאנקים תחת משטרים דיקטטורים והראו להם שאם תרצו אין זו אגדה. אמת, המזרח התיכון יכול ליפול כמו שרשרת דומינו, אבל האינדיקציה הטרייה ביותר לשינוי מתקרב (חוץ מבלבנון, כמובן) מגיעה היום ממצרים.

האחים המוסלמים במצרים רוסקו בבחירות האחרונות בנובמבר בעזות מצח מדהימה של השלטון, שבאמצעות זיוף קולות מחק לחלוטין את קיומם מהמפה הפרלמנטרית. בפרלמנט הקודם היו 88 צירים המשוייכים לתנועה, בפרלמנט הנוכחי- 0. מכאן התסכול; את המוטיבציה העניקו השבוע התוניסאים. התוצאה היא תנועת המונים שחשה שגבה אל הקיר, כאשר פעילות בדרכי שלום וקריאה חוזרת ונשנית לממשלה לתקן את החוקה נענים בבוז קר וביד קשה של מנגנוני הבטחון. מדינות עשירות כמו כוית וסעודיה מיהרו להעניק לתושביהם סובסידיות וכסף בניסיון להרגיע את ההמון הבוער. ממצרים לא שמעתי על ג'סטה דומה.

אתמול האחים המוסלמים פרסמו כרוז ובו איום יותר ממרומז למובארק לחולל שינויים פוליטים מרחיקי לכת או לשאת בתוצאות. ההשוואה לגורלו של נשיא תוניסיה אפילו לא טושטשה. האחים פרסמו עשר דרישות, שכולן כבר הושמעו בעבר, אך כיום הטון המאיים מקבל משמעות אחרת. הנה עיקרי הדרישות:

1. ביטול מצב החירום שהוכרז במצרים לפני 30 שנה ומעניק לממשלה זכויות מעצר מרחיקות לכת.
2. פיזור הפרלמנט "המזויף" ועריכת בחירות פרלמנטריות חדשות ונקיות משחיתות.
3. ביצוע תיקונים בחוקה שיאפשרו למועמדים להתמודד נגד מבארכ בבחירות הנשיאותיות בסוף השנה.
4. קטיעת הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל, ביטול חוזי ייצוא הגז לישראל ותמיכה ב"ג'האד" הפלסטיני נגד ישראל.

הסבירות שדרישות אלה ואחרות יתקבלו על ידי מבארכ, אפילו חלקית, שואפות לאפס. השאלה היא רק כיצד יגיבו האחים המוסלמים. אם יחושו שבידיהם הכוח להפיל את המשטר, ייתכן שהדבר יקרה מהר יותר ממה שחושבים.

אנקדוטה לסיום - בשיחה שקיים נשיא תוניסיה בן עלי עם עוזר מזכירת המדינה האמריקאית מייקל וולש ב-2008, ושנחשפה בויקיליקס, הוא טען שהמצב במצרים "נפיץ" וכי האחים המוסלמים ישתלטו על המדינה במוקדם או במאוחר. צוחק מי שצוחק אחרון.

קינתו של ערבי מקופח

2011-01-10T15:25:00.006+02:00

מאמר מערכת יוצא דופן בחריפותו פורסם אתמול ביומון הלונדוני "אלקדס אלערבי" על ידי העורך מעורר המחלוקת עבד אלבארי עטואן.

תחת הכותרת הפרובוקטיבית "מדוע שונאים את הערבים?" משתלח עטואן במשטרים הערביים ולא משאיר אבן על אבן. שורה של מאורעות זעזעו ומזעזעים את העולם הערבי בתקופה האחרונה, ומכניסים את פרשניו למצב רוח קודר במיוחד, על גבול ההיסטרי. מתקפות הטרור נגד נוצרים בעראק ובמצרים ומהומות עממיות רחבות היקף באלג'יריה ותוניסיה בשל עליית מחירים ואבטלה גואה מערערים משהו חבוי ומשחררים כעסים עמוקים. התזה של עטואן: העולם שונא אותנו כי המשטרים שלנו פשוט גרועים. האזרח הערבי חסר אונים, תקוע בין הפטיש- משטרים ערביים מושחתים, לסדן- קונספירציה של מדינות מערב צבועות המבקשות לשלוט בעולם הערבי באמצעות החלשתו, תוך חיזוק ישראל.

עטואן מביט בתקווה בתוניסאים המתפרעים ברחובות ומקווה שהמערכת הרקובה תקרוס.

"המשטרים הערביים מתאחדים בהשפלת האזרח והלקאתו בשוט השחיתות שלהם," הוא כותב. "הם משתלטים עליו באמצעות מנגנוני בטחון דכאניים, מענים ומשפילים במפלצתיות תוך קיפוח הבסיסיות שבזכויות האדם שלו. הם מתייחסים אליו כזר על אדמתו." לאחר מכן המשטרים סותמים את הפה ומונעים ממנו להתלונן.

עטואן תוקף את מנהיגיהן של שתי המדינות המשפיעות ביותר במזרח התיכון, מצרים וסעודה, שניהם בני למעלה משמונים ש"גבם נשבר מרוב ישיבה על כס השלטון" והם נוסעים לקבל טיפול בבתי חולים בחו"ל, ללא יורש.

"כולנו יכולים לחלות, ולעבור לחבר הגדול בשמים, אבל באיזור בוער כמו שלנו המנהיגים חייבים להיות חזקים, חדי-שכל וזכרון, מוקפים ביועצים מומחים מכל תחומי המדע, ולא בקרדיולוגים ורופאי לחץ דם, וסוכרת, וכאבי גב ואלצהיימר." אאוצ', זה כבר ממש מתחת לחגורה.

עטואן לא פוסח גם על המיעוטים האתניים והדתיים המשתדלים לברוח משלטון העל הערבי כל עוד נפשם בם. דרום סודאן אתמול והכורדים בעראק היום ואולי המורדים בתימן מחר. אותם מיעוטים נלחמו לצד הרוב הערבי במשך מאות שנים נגד אויבים חיצוניים משותפים, והיום ממהרים לכרות עמם בריתות. אותם משטרים ערביים מושתחים הם הסיבה לשנאת הערבים, הפנימית והחיצונית, מסכם עטואן. "מלחמת העולם הראשונה פרצה בשל התנקשות בדוכס אוסטרי ואולי צונמי השינוי באזור הערבי יחל בזכות אותו צעיר תוניסאי מהעיר סידי בוזיד שהצית עצמו מול בניין המחוז במחאה על החרמת סחורתו."

"האומה הערבית מתאזרת בסבלנות, אך סבלנותה דומה לזו של הגמל. כאשר הגמל מתנער, הוא אינו עוצר עד שהוא מתנקם בכל משעבדיו. נראה שהגמל הזה נמלט מהרסן." כך מסתיים המאמר. מה דעתך על משל הגמל, אדוארד סעיד?

***

התגובה לדיקטטורה הערבית אינה רק הפגנות רחוב ומשאלי עם של מיעוטים מתוסכלים. תופעת עבד אלבארי עטואן היא תוצר מובהק שלה גם כן. שיח מתלהם, קיצוני, מהפכני. תסכול גולמי, ללא פתרונות של ממש. העולם הערבי עובר עכשיו תקופה סוערת במיוחד שלא ברור איך יצא ממנו. מנסיון העבר, לא בטוח שהתוצאה תבשר טוב למערב או לערבים עצמם.

על פוליגמיה והתמוססות המדינה

2010-12-24T12:47:00.005+02:00

בשבועות האחרונים, הפך נושא הפוליגמיה, או ריבוי הנשים, לנושא החם בחברה הבדווית בדרום. זה אינו נושא חדש, כמובן, אך העיסוק בו גבר בעקבות קמפיין חדש שהשיק בסוף נובמבר ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות, ארגון גג של קבוצות נשים ערביות, תחת הכותרת "אין הצדקה לריבוי נשים". הקמפיין היה תקשורתי בעיקרו, ונועד להביא לתודעת הציבור הערבי את סבלן של הנשים הפוליגמיות דרך פוסטרים ועדויות אישיות.

כצפוי, הקמפיין לא התקבל בברכה בנגב, שם על פי ההערכות 40% מהמשפחות הבדוויות הן פוליגמיות. בסוף דרשת יום השישי בשבוע שעבר במסגד ברהט, הזהיר הדרשן את הציבור "לשמור על נשיו ובנותיו מפני ארגוני הנשים." בעידודם של ראשי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ואפילו של ראשי מועצות, הושק ברהט קמפיין נגדי בהובלת תנועה קיקיונית בשם "הועדה לשוויון זכויות האשה בנגב". הקמפיין הנגדי גנב את הלוגו והגרפיקה מהקמפיין המקורי, והתמקד בתופעת הרווקות המאוחרת (לא רק בביצה בקטמון, מסתבר):

"מהו הפתרון ל-7,513 נשים מעל גיל 30 בנגב ללא בעל?" שאלה מודעה בעיתון אלחדת' רטורית. "פוליגמיה – הפתרון השרעי!"

השיח' חמאד אבו-דעאבס, ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, הצטרף לחגיגה והאשים את תנועות הנשים בקבלת מימון מהממסד הציוני במטרה להלחם בריבוי הדמוגרפי הערבי. בראיון לשבועון הישראלי כּל אלערב הוא אמר שארגוני הנשים הורסות את האפשרות של רווקות מבוגרות להגיע לאושר שבחיי נישואין, ושלוּ הדבר תלוי בו היה גם אוסר על נישואין בין גברים ערבים לנשים ישראליות לא-ערביות.

עד כאן העובדות. עכשיו קצת חומר רקע להבנת התופעה.

בישראל פוליגמיה אסורה על פי החוק, ועונשה עד חמש שנות מאסר.

באסלאם מותר לגבר לשאת עד ארבע נשים, בתנאי שהוא מתייחס אליהן באופן שוויוני כלכלית ורגשית. פוסקי הדורות האחרונים הבינו את הבעייתיות בדרישה זו (פתחו ספר בראשית, קראו על אבותינו אברהם ויעקב, ותבינו במה מדובר) ואת הקטסטרופה החברתית שמשפחה פוליגמית יוצרת (שוב, נא לפתוח ספר בראשית), ופעלו לצמצום התופעה. כיום, התופעה מצומצמת למדיי בחברות הערביות, ובתוניסיה – החילונית שבמדינות ערב – פוליגמיה היא אף בניגוד לחוק.

בנוהג הבדווי המצב שונה. שם, זוכה האשה למעמד הקרוב יותר לזה של חפץ מאשר לזה של בן אדם. היא אינה נחשבת לישות משפטית, חסרת עצמאות כלכלית (אין לה בעלות על רכוש) ואינה יכולה לקבל החלטות הנוגעות למעמדה האישי. במשפט הבדווי אשה לעולם תהיה תחת חסותו של אפוטרופוס גבר: אביה או אחיה כאשר היא רווקה, ובעלה כאשר היא נשואה. לא פלא שמתוך תפיסה של האשה כחפץ העובר לסוחר, שבה הגבר הוא הכל והאשה היא לא כלום, קל יותר לממש ולהצדיק פוליגמיה.
כאן אולי המקום לציין שבחברה הבדווית, המונה כיום 200,000 איש בקירוב, קצב הריבוי הטבעי הוא 5.5% - מהגבוהים בעולם. משמע, הבעיה הזאת לא הולכת להיעלם בקרוב.

ישראל אינה המדינה היחידה בעולם המתמודדת עם התנגשות בין סולם הערכים של חברות מיעוט בתוכה ובין ערכי הדמוקרטיה והליברליות של הרוב. צרפת סערה וגעשה מוקדם יותר השנה כאשר התברר שגבר פוליגמי בעיר נאנט רשם את שלוש נשותיו כאמהות חד הוריות ודרש עבורן כספי ביטוח לאומי. בישראל, עשרות אלפי בדוויות עושות זאת תחת עיני החוק ואין פוצה פה ומצפצף.

ישראל התייאשה מזמן מיכולתה לאכוף את ערכיה על כלל הציבור. בעיקר, היא מפחדת מ"דת" (או הצורה שבה אנשים בוחרים להציג "דת") וחוששת להתעמת מולה ערכית. בשם פלורליזם מעוות היא מממנת מוסדות לימוד ללא תוכנית ליבה שיגדלו דור חדש של בורים. היא נמנעת באופן שערורייתי מלהגיב על מכתב רבנים-פקידים גזעני שפוגע בזכויות יסוד של 20% מתושבי המדינה. היא מתירה הפקרות חוקית בנגב ובשטחים בנושאי בנייה בלתי חוקית (שגם היא מוצדקת בנימוקים תרבותיים/דתיים).

פלורליזם הוא עיקרון חשוב, כל עוד הוא מתקיים במסגרת חוקי משחק ברורים ומוגדרים היטב על ידי השלטון המרכזי. אכיפת החוק, תוך דיאלוג מתמיד עם קבוצות המיעוט הוא הכרחי. אבל חוסר יכולתה של המדינה להתמודד עם קבוצות מיעוט הקוראות עליה תגר בשם ערכי דת או תרבות מוביל כבר היום לאנרכיה, וזו אולי התופעה המסוכנת ביותר לדמוקרטיה הישראלית.

הדיאלקט המצרי אינו מתאים לגירושין

2010-12-21T00:18:00.001+02:00

פסק הלכה חדש של המופתי של מצרים, השיח' עלי גומעה, מעורר הדים במצרים.

במחקר שערך גומעה, הוא גילה שההגייה המצרית של המילה "מגורשת", שאותה אומר הבעל לאישה בעת הגירושין, אינה מועילה מבחינה הלכתית והגירושין אינם חלים על הזוג. מדוע? במצרים האות "ק" במילה טאלק (מגורשת) שהבעל צריך להגיד שלוש פעמים, נהגית כמו "א" עיצורית (כמו במילה העברית "אמת"), וכך המילה נשמעת שונה מאשר בערבית הספרותית.

הפתוה של גומעה עוררה הדים סוערים ברחבי מצרים. הבלוגים המצרים דיווחו על העניין בטירוף, ואפילו עיתון מכובד יחסית כמו אלקודס אלערבי המתפרסם בלונדון חרג מהאובייקטיביות הדיווחית ותקף את גומעה אישית:

"ידוע שהגירושין חלים כאשר הם נאמרים בעל פה עם כוונה. אז מדוע ד"ר עלי גומעה סתר את פסיקת חכמי הדת ופנה לפסק הלכה עתיק כדי להוציא את הפתוה שלו בזמן זה?"

בינתיים לא ברור מה מעמד פסק ההלכה של גומעה. דוברו אמר שהנושא נמצא בבדיקה הלכתית של חכמי דת ב דאר אלאפתאא', המוסד הממשלתי האמון על הנפקת הלכות. אבל אם הפסק יאושרר, יכולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת על החברה המצרית. עם 40% גירושין, מצרים היא המדינה המתגרשת ביותר בעולם הערבי.

לפי עזה סלימאן, יו"ר המרכז המצרי לתמיכה משפטית בנשים, בכל שש דקות מתבצעים גירושין במצרים, ו-250 אלף נשים פונות בכל שנה לבתי המשפט בבקשת גירושין (לפי אסכולות הלכה מסויימות, ובתנאים מסויימים, אשה יכולה ליזום גירושין - מה שאין כן אצלנו. אבל על כך בפוסט אחר).

האם כל זה קשור אלינו? אני חושב שכן.

באופן אידיאלי, ההלכה שואפת לעצב מציאות. אבל לעתים תכופות המציאות חזקה בהרבה מההלכה, וזו האחרונה נאלצת להתאים את עצמה. קשה להאמין שפסק ההלכה של עלי גומעה, שמשמעותו המעשית ביטול של מאות אלפי ואולי מיליוני גירושים במצרים ויצירת מאות מיליוני ממזרים יקבל תוקף ממשי. התוצאה האפשרית היחידה היא זלזול ציבורי במוסד פסיקת ההלכה במצרים, וכן בעצם ההלכה עצמה.

כך גם אצלנו, בישראל. פסיקות הלכה שמנסות לנהל קרב אבוד (ולעתים גזעני) נגד מציאות החיים סופן להיכשל ולגרור זלזול ברבנים ובמוסד ההלכה. לא יעזור לרבנים - אלפי חיילים מתגיירים לא יחזרו למעמד של גויים בעיני החברה הישראלית. לא יעזור לרבנים - אנשים ימשיכו להשכיר דירות לערבים. הדבר היחיד שיקרה הוא שנאה נוספת להלכה, מוסד מפואר שנבנה על פני אלפי שנים משום שהשכיל, כמו ששמו מעיד, ללכת עם הזמן. חבל שכך.

לאן נעלם עזמי בשארה?

2010-11-11T00:48:00.002+02:00

אתמול אישרה ועדת הכספים של הכנסת לשלול את הפנסיה של יו"ר בל"ד לשעבר, עזמי בשארה. מסתבר שמאז עזב את הארץ והתפטר מהכנסת בשנת 2007, קיבל בשארה יותר מ-500 אלף שקלים בהטבות ובפנסיה חודשית.

איך בשארה מעסיק את עצמו מאז עזב את חיינו הציבוריים? הוא חי בעמאן, ומרבה להתראיין באלג'זירה כפרשן של ישראל והמזרח התיכון.

ב-30 באוקטובר השתתף בשארה בכנס של עיתון א-שרוק באלג'יריה. ההרצאה שנתן הועלתה ליו-טיוב, והיא חושפת את בשארה כאחד ממבקריה הרהוטים, המבריקים והחריפים ביותר של מדינת ישראל. לאלה מכם שאינם דוברי ערבית, אני מביא כאן את עיקרי הדברים.

1. ישראל כישות קולוניאליסטית. בפתח דבריו פונה בשארה לקהל האלג'יראי ואומר שהוא חש כתלמיד יותר מאשר מורה, שכן אלג'יריה יכולה ללמד את העולם שיעור במאבק בכיבוש קולוניאליסטי. עם זאת, לדברי בשארה, האלג'יראים סבלו מתנאי כיבוש קשים יותר מאשר הפלסטינים תחת ידי ישראל.

2. הסוגיה הפלסטינית כמראה של העולם הערבי. החברה הערבית עומדת בפני שלב היסטורי חדש, שפרטיו טרם התבהרו. בשלב הקודם, העולם הערבי קיבל את ההנחה שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא עניינו של העם הפלסטיני והסכסוך הערבי-ציוני היה מפולג ומפוצל בין אינטרסים ערביים שונים. הישראלים, טוען בשארה, יצרו קונספציה לאחר מלחמת ששת הימים לפיה מה שמעניין את הערבים הוא "שטחים תמורת שלום". אותה קונספציה, אותה מכנה בשארה בשם "קונספציית קמפ דייויד" הופצה והוטמעה בעולם הערבי לאחר קריסת המחנה הסוציאליסטי הערבי. הגורם היחיד שמנע הטמעה מלאה של הקונספציה הזו הוא מחנה סוציאליסטי קטן בעולם הערבי שהתנגד לאותו "שלום אמריקאי" (pax Americana).

3. הפלסטינים נכנעים לקונספציה הישראלית. בעקבות העולם הערבי, הפלסטינים קיבלו את הקונספציה הישראלית, אך בצורה מעוותת, שהרי נוסחת "שטחים תמורת שלום" עובדת רק כאשר מדובר בשתי מדינות, לא במדינה (ישראל) ובתנועה לשחרור לאומי (אש"ף). נכון להיום הפלסטינים נמצאים בשטח הדמדומים, באשר הם יצאו ממציאות של תנועה לשחרור לאומי ועדיין לא הפכו למדינה. תפקידה היחיד של הרשות הפלסטינית כיום, אליבא דבשארה, הוא ביצוע משימות בטחוניות המוטלות עליה לפי הסכמי אוסלו.

4. הפלסטינים עוברים ממצב של "תנועה לשחרור לאומי" למצב של "התנגדות" (מקאומה). הפוליטיקה הפלסטינית ויתרה על קלף המאבק, והמאבק צמח כמסלול נפרד ללא אידיאולוגיה פוליטית. ה"התנגדות" קיימת היום בעולם הערבי רק באזורים בהם אין מדינה מתפקדת: עראק, הרשות הפלסטינית, לבנון. כל המדינות המתפקדות מדברות בשבח השלום (עם ישראל), גם אלה שלא חתמו על הסכם כזה עדיין. בעבר, מתאונן בשארה, כל מדינות ערב כולל המלוכניות התנגדו לכיבוש זר, ואילו היום כולן (כולל הרפובליקות הסוציאליסטיות) משתפות פעולה עם הרשות הפלסטינית הכבושה.

וכאן מגיע בשארה לשורה התחתונה.

בתנאים אלה, של מדינות ערב בוגדניות, אין ברירה אלא לתמוך ב"התנגדות" (החמושה). זו אינה שאלה של הזדהות אידיאולוגית עם התנועות הללו, טוען בשארה, אלא מצב של אין ברירה.

***

לסיכום, אכן בשארה שונא את ישראל שנאה עמוקה. אך שנאה זו היא חלק מהחשדנות והאיבה שהוא רוחש לכל המשטרים באיזור. עקבי עם גישתו הלאומית, בשארה תומך ב"עמים" נגד המשטרים הבוגדניים השולטים בהם. מבלי לחרוץ את דינו בחשדות לשיתוף פעולה עם חזבאללה בהן הוא מואשם בישראל, ניכר שבשארה מזדהה פילוסופית עם גישת ההתנגדות של חמאס וחזבאללה.

על גרוסמן, בן-גביר, חרמות, ועוד

2010-11-08T22:27:00.004+02:00

אתמול היה לי קצת זמן לשרוף אחרי העבודה, ורגליי הובילו אותי לחנות סטימצקי במדרחוב בן יהודה. בכניסה לחנות עמד איתמר בן-גביר, סביבו קבוצת תומכים שצילמו והקליטו אותו מפציר בבאי החנות "לקנות כל דבר רק לא דויד גרוסמן". הסיבה ברורה- גרוסמן, יחד עם אמנים נוספים, קרא להחרים את היכל התרבות החדש שנפתח באריאל.

התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה להכנס לחנות ולקנות את הספר הראשון של דויד גרוסמן שנקרה בדרכי. קניתי את ספר הדקדוק הפנימי, יחד עם החדש של אתגר קרת והחדש של סייד קשוע (היה מבצע של שלושה במחיר אחד).

האירוע הרתיח את מוכרות החנות, אבל מהרגע הראשון הבנתי שמעשהו של בן-גביר לגיטימי כתגובה, ואף מתבקש. הבנתי שחרם מוביל לחרם. פשוט העדפתי את גרוסמן על פני בן-גביר; בדיעבד, כנראה שנסחפתי כמעט בעל כורחי למשחק סכום אפס שבו הייתי חייב לבחור באחד על פני השני.

אבל הארוע גרם לי לחשוב על החרם ככלי לביטוי פוליטי. אני חושב שגרוסמן וחבריו טעו במכתב האמנים שלהם, וכעת אנסה להסביר מדוע (לפי זרם תודעה, לאו דווקא סדר חשיבות).

1. המכתב מנוסח בצורה פחדנית. האמנים מצהירים ש"אריאל אינה חלק ממדינת ישראל ועל כן חוזה המחייב שחקן להופיע בכל חלקי ישראל אינו כולל, מבחינה משפטית, התחייבות להופיע באריאל". נכון, אבל גם איטליה אינה חלק ממדינת ישראל ולא ראיתי את אוהד נהרין, אחד מחותמי המכתב, מונע מלהקת המחול שלו להופיע שם. העניין האמיתי הוא בחירה להעניש תושבי אזור גיאוגרפי מסויים כדי להעביר מסר פוליטי. זו המהות ובכך צריך לדון, לא בסעיפים חוזיים מטופשים.

2. "צו המצפון". האמנים פונים אל "צו המצפון" וה"אחריות הציבורית" של עמיתיהם. לדידם, המרחק הגיאוגרפי הקטן של אריאל ממחנות הפליטים בגדה מטיל על תושביה אחריות גדולה יותר כלפיהם. אבל המצפון של האמנים החתומים הוא סלקטיבי.

אריאל נמצאת 35 ק"מ מזרחית לתל אביב. היכן נגמרת אחריותם הפלילית של תושבי תל אביב ומתחילה אחריותם של תושבי אריאל? אריאל נוסדה על ידי קבוצה שנקראה "גרעין תל אביב". היא הוקמה על אדמות שנרכשו בהחלטתם של המפא"יניקים ישראל גלילי, שמעון פרס, ואהרון אוזן בשנת 1977. נכון אמנם שהיא הוקמה בלב השומרון במטרה למנוע חלוקה של הארץ, אבל האם ישובי חומה ומגדל לא הוקמו במטרה לקבוע גבולות עתידיים? הטענה המוסרית נשמעת מגוחכת כשהיא באה מפיהם של שוכני הבתים הערבים בקטמון ובקעה, או תושבי רמת אביב הבנוייה על חורבות שיח' מוניס.

העניין בעיקרון מוסרי הוא שהוא לא נמחק עם חלוף השנים. ייתכן שחותמי המכתב שכחו היכן הם חיים, אבל אני בטוח שפליטי טלביה ושיח' מוניס לא שכחו. אם אריאל תפונה ביום מן הימים, יהיה זה מתוך שיקול פוליטי קר, מתוך התנערות ישראלית מגורל הפלסטינים ודאגה לאופיה המוסרי בטווח הארוך, ולא כענישה לתושבי אריאל על עוול קהילתי.

3. "אחריות ציבורית". האחריות הציבורית של חותמי המכתב מתחילה ונגמרת, כנראה, בהצהרות נבובות במקום בשינוי אקטיבי של המציאות בשטח. במקום לשכנע, להפגין, להצביע, להתראיין, לערוך חוגי בית, ללמוד ערבית, מעדיפים החתומים מדיניות של "שב ואל תעשה". כאילו שהחרם שלהם ישכנע מישהו שהם צודקים. כל מה שהוא יעשה (ועשה) הוא לדחוק את אנשי המרכז ימינה ולעורר חרם נגדי. חרם הוא נשקו של המיואש, הוא צעד המביע חוסר אמון עמוק במוסדות המדינה הדמוקרטיים- החל בכנסת וכלה בבית המשפט. החרם אינו קונסטרוקטיבי אלא הרסני במובן זה שהוא שואף לשבור את כללי המשחק. אם יש אשמה באריאל, הרי היא אשמתם של ממשלות ישראל לדורותיהם ואשמת אזרחי ישראל שנתנו ונותנים לפתרון שתי המדינות לחמוק לנו בין הידיים כבר ארבעים שנה. תושבי אריאל נושאים באשמה הזו יחד עם כולנו.

ועוד דבר- האם החוק הישראלי מלבין את העוול המוסרי? אני גדלתי ברמות, גבעה עליה הוצבו קני ארטילריה ירדניים במלחמת ששת הימים, שכונה שנמצאת ברובה מעבר לקו הירוק. האם העובדה שישראל החילה על רמות את ריבונותה יחד עם שאר השכונות החדשות של ירושלים עושה אותה "כשרה יותר"? או שמא, כפי שאני טוען, הקו המוסרי אינו מקביל לקו הירוק...?

נקודה נוספת לסיכום- נשק החרם הוא מסוכן לישראל מבחינה בינלאומית. הוא משמש דלק בידי אמנים ברחבי העולם שאינם מקבלים את האבחנה המזוייפת בין מדינת ישראל ובין השטחים שהיא שולטת בהם כבר ארבעים שנה, ומדירים את רגליהם כליל מישראל. האמנים הישראלים צריכים לענות לעצמם ולנו בכנות- האם הם תומכים בחרם על ישראל? או שהצעד הזה הוא רק בגדר מירוק מצפון אישי בבחינת "אני את נפשי הצלתי"?

הערב, בסימפוזיון על ישעיהו ליבוביץ בספריה הלאומית שמעתי שליבוביץ, אחד ממתנגדיה הגדולים של תנועת גוש אמונים, נהג להרצות בהתנחלויות. הוא היה צועק על הקהל, והם היו צועקים בחזרה, ובסוף היו לוחצים ידיים וליבוביץ היה שב לביתו. אני לא יודע אם ליבוביץ הצליח לשכנע מישהו, אבל ברור לי שחרם לא ישכנע את תושבי אריאל לחזור למדינת ישראל.

למה ללמוד ערבית?

2010-10-24T23:02:00.005+02:00

בזכות עבודת התזה של חברתי אילנה, הגיע לידי ספרון מרתק שחיבר שלמה דב גויטיין בשנת 1946 וכותרתו "על הוראת השפה הערבית".

גויטיין (1900-1985), ראשון מורי האסלאם באוניברסיטה העברית, נחשב לאחד מגדולי המזרחנים בדורו. בשנים שלפני קום המדינה היה המפקח על הוראת הערבית, ומתוקף תפקידו נדרש לשאלה מדוע יש ללמד ערבית, וכיצד ניתן לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. הסיבות שנותן גויטיין בשנת 1946 לחשיבות השפה הערבית מאלפות, בייחוד לאור הסיבות הניתנות לתלמידי ישראל היהודיים היום.

תחת הכותרת "על ערך לימוד הערבית בכלל" נותן גויטיין שלוש סיבות לחשיבותה של השפה הערבית עבור יהודי ארץ ישראל המנדטורית. הסיבה הראשונה במעלה עבורו היא השתלבות במרחב והכרת תרבות האזור. וכך הוא כותב:

"לימוד הערבית הוא חלק מן הציונות, חלק מן השיבה אל השפה העברית ואל המזרח השמי, שהוא כיום כולו דובר ערבית. אנחנו חפצים שילדינו, לכשיצאו לזירת החיים, יוכלו להרגיש את עצמם בני-בית במזרח זה ויהיו מוכשרים לפעול בו, כשם שאנו שואפים לכך, שהם לא יאבדו את הירושה היקרה של הרוחניות האירופית שהבאנו עימנו. ולמען יוכלו צעירנו להרגיש את עצמם בני-בית במזרח הערבי ולפעול בו, מסתבר, שהם צריכים לדעת את השפה הערבית במידה מסוימת ולהכיר משהו מן החיים והמוסדות ומן העולם הרוחני של המזרח התיכון בזמננו."

הסיבה השניה שנותן גויטיין היא הקרבה בין הערבית והעברית, והאפשרות להעשיר את הידע התאורטי והמעשי של התלמידים בשפת אמם.

הסיבה השלישית, והיא אולי המאלפת ביותר כשהיא באה מפיו של יקה יליד דרום גרמניה, היא ההכרה בכך שערבית (לצד האנגלית) היא שפת אמם של רוב יהודי העולם בשנים שלאחר השואה. וכך כותב גויטיין:

"כיום, אחרי חורבן היהדות הנאמנה במזרח אירופה, נשאר רק גוש יציב אחד (כלומר, שלא הורק מכלי אל כלי זה מאות בשנים) של יהדות מקורית, והוא הציבור היהודי הדובר ערבית, כוונתי בעיקר ליהודי תימן ואפריקה הצפונית. מתוך הסתבכות מוזרה של גורל עמנו יצא, שאותן שתי השפות הזרות, שאנו מלמדים אותן בבית-ספרנו לפי המציאות הארץ-ישראלית, הן גם השפות הראשיות של גלויות ישראל המגובשות."

עתה, הבא נראה כיצד משכנעים היום את תלמידי ישראל ללמוד ערבית. התוצאה היא תמונת ראי עצובה של 62 שנות סכסוך מזויין עם שכנינו הערבים, ושינוי היחס של היהודים כלפיהם. באתר חיל המודיעין מציע מדור טל"מ (טיפוח לימודי מזרחנות) פוסטר חינם לכיתות הערבית בבתי הספר התיכון ובו 10 סיבות ללימוד הערבית. בין הסיבות שמונה הצבא (לאחר ציון העובדה שישראל ממוקמת במזרח התיכון, ושהשפה היא כלי להבנת התרבות, הפולקלור והמנהגים של שכנינו) ניתן למצוא את "דע את השכן" (פראפרזה מעניינת לביטוי "דע את האויב"); מציאת עבודה בתחום "העסקים, התקשורת, הבטחון, הפרסום, התיירות, היי-טק, ועוד"; "לימודי הערבית בתיכון מלווים בפעילות של חיל המודיעין"; ולסיום- "עבור מועמדים מתאימים: תפקיד מאתגר וחוויתי בחיל המודיעין".

קריירה צבאית או אזרחית לא עניינה את גויטיין; האקדמאי הירושלמי סבר שילדי ישראל יתעניינו יותר בהיסטוריה של עמם ובאתנוגרפיה של עמי האזור. אך כבר אז, באמצע שנות הארבעים, היה גויטיין מודע לכך שילדים יהודים וערבים אינם באים במגע זה עם זה. לכן, הוא המליץ לצמצם עד למינימום את שינון אוצר המילים המקצועי הנהוג בבתי הספר לשפות ולהתמקד ב"אותן מליצות, מלות-קישור ומשפטים הדרושים לאדם כדי להכנס לשיחה עם ערבי וגם להבין את מפני הדברים בשיחה שהוא מאזין לה."

לסיום, ניתן למצוא בספרון של גויטיין טענה מוחצת נגד התאוריה של אדוארד סעיד, כפי שהביע אותה בספרו "אוריינטליזם". סעיד האשים את המזרחנים הקלאסיים (וגויטיין בהחלט היה כזה) בתפיסה של מזרח תיכון פרימיטיבי, דתי, ובלתי משתנה. אך גויטיין התחבט בשאלה כיצד ניתן ללמד את "המזרח" לתלמיד היהודי המודרני. ואלה דבריו המאלפים:

"לבסוף, אין להתעלם מן הקושי הנובע מן האופי המורכב של חיי החברה והרוח במזרח הערבי [...] אך המזרח הערבי נמצא בתוך מהפכה רוחנית חמורה מאוד, והמחנך צריך לשאול את עצמו- לאיזה הווי, לאיזו חברה הוא מתכוון. אלה שטיפלו בשאלה זו עד עתה נטו יותר מדי לזהות את "הערבי" בפלח המוסלמי השמרני והנחשל וכיוונו לכך את מאמציהם. אך עם כל ההתגברות של הקנאות הלאומנית והדתית בשנים האחרונות, רוצה לפי שעה הצעיר הערבי הממוצע להתרחק מטיפוס זה ככל האפשר, ועל כן אין טעם להעמידו במרכז הלימוד על חיי הערבים."

וכאן, חברים, מגיע משפט המחץ:

"כלום היה רוב הישוב שלנו מרוצה, אילו הזדהה הלימוד של ההווי היהודי בארץ ישראל, אצל עם שכן, בידיעת החיים הרוחניים והחברתיים של שוק 'מאה שערים' בירושלים?"

מדארפור לירושלים: מסעו של ג'ק בעקבות ההשכלה

2010-10-08T11:44:00.002+02:00

כשהגיע ג'ק טיגיטיגי קונור לגיל שלושה חודשים, נתנו לו הוריו שם ערבי: מועאויה.

"בסודאן אומרים שאם אין לך שם ערבי, בעולם הבא לא יהיה לך שם בכלל," הוא אמר לי.

פגשתי את ג'ק בדירה מרופטת במרכז ירושלים, אליה הוא מגיע פעם בשבוע אחרי העבודה לתרגל את האנגלית שלו עם חבורה של סטודנטים מתנדבים. ג'ק הוא בחור חייכן וחברותי שמתחרט על האנגלית המדרדרת שלו מאז שעזב את סודאן.

כששאלתי אותו בן כמה הוא, ענה ג'ק שהוא בין הגילאים 24-28.

"אנשים באזור הכפר בסודאן יודעים את תאריך הלידה שלהם לפי ארוע חשוב שהתרחש באותו זמן. כשאני נולדתי סללו את הכביש בין ניאלה לזארינג'ה. זו היתה הדרך הסלולה היחידה בדארפור, אבל לקח יותר מחמש שנים לסלול אותה, אז אני לא יודע את תאריך הלידה המדוייק שלי."

ג'ק נולד בכפר סאנה, הנמצא בהרי המארה. הוא משתייך לשבט "פור" שעל שמו קרוי אזור דארפור (מילולית: בית ה"פור"). אביו נטש את המשפחה כשג'ק היה צעיר, ואמו נאלצה לגדל את ג'ק ואת שלושת אחיו לבדה.

לאחר ששני אחיו הגדולים עזבו את הבית, נותר ג'ק המפרנס היחיד. בשנת 1999 הוא נשלח לכפר מרוחק ללמוד קוראן במסגד.

"בסתיו הייתי עובד בשדות למשך שלושה חודשים, ובשאר השנה הייתי לומד במסגד."

במסגד למד ג'ק רק לקרוא ולשנן את מילות הקוראן, שאותן לא הבין. עם זאת, תוכנית הלימודים החלקית במסגד היתה הדרך היחידה עבורו לפרנס את המשפחה.

"החלטתי לבזבז את הזמן שלי כדי שאחי הקטן יוכל ללמוד באוניברסיטה," הוא אומר.

יום אחד בסוף שנת 2002, ג'ק היה בשוק שם פגש קרובי משפחה רחוקים והתלווה אליהם לביתם.

"באותו יום התרחשה התקפה גדולה במסגד. הג'נג'ויד [מיליציות ערביות] שרפו את כל מה שהיה ברשותי, אפילו את הבגדים שלי," הוא אומר. "הג'נג'ויד לא חיים בכפרים משלהם, אלא נודדים ממקום למקום. הממשלה מבטיחה להם את האדמה והכסף של אנשי דארפור. היא אומרת להם: 'תהרגו אותם וקחו את הדברים שלהם, הם שלכם."

בני משפחתו של ג'ק ברכו אותו על מזלו הטוב משום ששרד, והסיעו אותו בחזרה לכפרו. הוא עבר ללמוד במסגד אחר, הפעם בכפר גולול שבהרי המארה, קרוב יותר לביתו. חודשיים לאחר מכן, גם המסגד הזה הותקף. אחד מחבריו של ג'ק נהרג והשני איבד את עינו בהתקפה, בזמן שנמלטו מהמסגד. ג'ק נשאר בפנים וניצל.

"הג'נג'ויד הגיעו מכיוון אחד ומורדי הטורה בורה [קבוצת מורדים דארפוריים] הגיעה מהכיוון השני. עד שעה חמש הם הביסו את הג'נג'ויד, אך אלה שברחו מהמסגד נהרגו."

לאחר המתקפה החליטה אמו של ג'ק להחזיר אותו לכפרו, שם ילמד קוראן עם שכן מלומד. לא חלפו שלושה שבועות וכפרו של ג'ק הותקף. ג'ק מספר שעשרים אנשים נהרגו בו ביום.

"בשעה חמש בבוקר הג'נג'ויד הקיפו את הכפר, רכובים על סוסים וגמלים. חברו אליהם חיילי ממשלה בכלי רכב."

התוקפים התעמתו עם כוחות המורדים בזמן שג'ק ומשפחתו נמלטו לעבר הרי המארה. התוקפים הצליחו להשמיד שישה כפרים שכנים, בנוסף לכפרו של ג'ק. אמו של ג'ק חשה כי האזור הפך מסוכן מדי, ושלחה אותו לעיר ניאלה, שם עבד במשך שלושה חודשים. לאחר מכן המשיך לבירה, ח'רטום.

"תכננתי לעבוד וללמוד, אבל המצב בח'רטום היה גרוע ביותר באותה תקופה. הייתי מבולבל ומאוכזב מכך שלא סיימתי את בית הספר או את לימודי הדת במסגד. פשוט לא ידעתי מה לעשות."

בעצת חבר, נרשם ג'ק ללימודי אנגלית בי.מ.ק.א בח'רטום, שם למד שלוש שנים והגיע לרמת המתקדמים.

"כל המורים היו כל כך מרוצים ממני," הוא אומר. "המטרה שלי היתה ללמוד באוניברסיטת ג'ובה בח'רטום, שם ניתנים קורסים רבים באנגלית. בינתיים, למדתי ערבית ברחובות ח'רטום."

לאחר מתפקה של מורדים דארפוריים על העיר אם-דרמאן הסמוכה לבירה במאי 2008, החלה הממשלה לעצור ולהרוג דארפוריים שחיו בבירה, אומר ג'ק.

"אנשים משבטי הזח'אוה והפור, שהם השבטים הגדולים בדארפור, נתפסו על ידי המשטרה, הוצאו להורג, וגופותיהם הושלכו לנילוס. אנחנו [הדארפורים] הפכנו למעין אסירים במחנה מאסר."

ג'ק מספר שהממשלה התמקדה בעיקר בשתי קבוצות של דארפורים: כאלה שהביעו רעיונות מהפכניים וכאלה שהגיעו לבירה מדארפור לאחרונה, משום שנחשדו כמורדים.

ככל שח'רטום הפכה מסוכנת מדי עבור ג'ק, הוא החל לשקול את האפשרות לברוח מסודאן. הוא נסע לקהיר, שם פגש חבר סודאני שחי שם כבר חמש שנים. יחד הם בחנו את אפשרויות העזיבה של ג'ק.

"קניה היתה במצב גרוע ביותר; אם הייתי מגיש בקשה רשמית לאמריקה או לאירופה הדבר היה יכול לקחת עד חמש שנים. במצרים לא היה כסף או אוכל, והיחס לסודאנים היה רע. אז האפשרות היחידה היתה ישראל. עד אז, לא שמעתי עליה בכלל."

"חבר שלי אמר לי: 'או שתיהרג על ידי משטרת הגבול [המצרית], או שתצליח להכנס."

ג'ק אומר שהמניע המרכזי שלו במסע לישראל היה האפשרות ללמוד, לא רצון לעבוד.

"הרגשתי שאני חייב לרכוש השכלה, וחבר שלי אמר לי שאוכל ללמוד אם אסע לישראל."

באוקטובר 2008 ג'ק הוסע לגבול הישראלי על ידי בדואי מצרי, יחד עם חמישה סודאנים נוספים שאת רובם לא הכיר.

"היה לילה, והמשטרה המצרית החלה לירות עלינו לפני שהגענו לגדר," הוא אומר. ובכל זאת, ג'ק הצליח להכנס לישראל.

היום, שנתיים מאוחר יותר, ג'ק חי בנחלאות עם שלושה סודאנים נוספים ועובד כאיש ניקיון בקופת חולים בבית"ר עילית. הוא עדיין לא ויתר על החלום לרכוש השכלה פורמלית.

"הבעיה היא שאני לא מרוויח מספיק כסף כדי לממן אפילו שנת לימודים אחת," הוא אומר. "אני לא מרוצה. אם שיגרת החיים שלי תמשיך להיות רק עבודה ושינה, אני אעדיף לעזוב. בעזרת האל, אם יהיה שלום בסודאן אחזור לדרום סודאן ללמוד."

ג'ק רוצה ללמוד סיוע הומניטרי באוניברסיטה.

"יש כל כך הרבה עבודה לעשות בסודאן ובשאר אפריקה," הוא אומר.

האיום הדמוגרפי

2010-10-03T21:09:00.008+02:00

מסתבר שאיווט ליברמן הוא לא היחיד במזרח התיכון המוטרד מ"האיום הדמוגרפי". ישנה מדינה קטנטנה נוספת בשכונה שלנו שחרדה מהאיום הזה לא פחות, מדינה ושמה בחריין.

בחריין היא ארכיפלג קטן של 33 איים במפרץ הפרסי; ים רדוד מפריד בינה ובין קטר וסעודיה. כמו ישראל, גם בחריין היתה נתונה למנדט בריטי ממנו השתחררה רק בשנת 1971, אלא שלא כמו ישראל בבחריין גילו נפט בשנת 1932 והמדינה עלתה על המסלול המהיר לפיתוח מואץ. אבל מספיק עם ההיסטוריה, בואו נדבר על ההווה. כיום, בחריין היא המדינה המתפתחת ביותר בעולם הערבי עם פרלמנט מתפקד ונשכני, מערכת משפט עצמאית, תקשורת חופשית למדיי, ורפורמות פוליטיות תמידיות. נשמע כמו חלום? זהו, שלא ממש- בזמן האחרון בחריין דומה יותר לסיוט.

לבחריין יש בעיה דמוגרפית. השליטים שלה, משפחת אל ח'ליפה, הם מוסלמים סונים. אולם רובם המוחלט של אזרחי המדינה הזעירה שנמצאה היסטורית תחת מעגל ההשפעה האיראני, כ-70%, הם מוסלמים שיעים. מבלי להיכנס להבדלים הדוקטרינריים בין הכתות, נוכל לומר שסונים ושיעים לא מחבבים אלה את אלה יתר על המידה.

כיצד אם כן נלחמת משפחת אל ח'ליפה באיום הדמוגרפי על בחריין? היא מייבאת סונים מהעולם הערבי ומאזרחת אותם. כן, כן. באמצעות הטבות בדיור, מתן ג'ובים בצבא ובמשרד הפנים וכמובן הענקת תעודת זהות בחריינית חדשה ובוהקת המדינה מתמרצת סונים להגיע למדינה ולשנות את המאזן הדמוגרפי, למורת רוחם של השיעים.

נושא האזרוח, המכונה בשיח הפוליטי הבחריני תג'ניס, הפך לנושא החם של הבחירות הפרלמנטריות הקרובות, הצפויות להיערך לקראת סוף החודש.

"מגיעים למדינה מהגרים ממקומות כמו ירדן, סוריה ותימן, חלקם הגדול בעלי מאפיינים שבטיים ורבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב," אמרה ד"ר מנירה פח'רו, האשה היחידה המתמודדת לפרלמנט מטעם האופוזיציה. "הם נוחתים וישר מקבלים דיור, בעוד אזרחי המדינה הותיקים נאלצים לחכות שנים."

נשמע מוכר? לא?! תחשבו שוב...

בתקופה האחרונה בחריין הפכה למדינת משטרה היסטרית, השוללת אזרחות מאנשי דת שיעים ואוסרת בלוגרים על ימין ועל שמאל משום שהעזו להביע את דעתם נגד הממשלה.

אז מה אנחנו בישראל יכולים ללמוד מהנסיון הבחרייני?

לפני כשבוע שמעתי ברדיו את דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים. היא טענה שבקרוב יגיעו לישראל מיליוני יהודים שיאכלסו את יהודה ושומרון, כך ששאלת הדמוקרטיה והדמוגרפיה שבהמשך החזקת השטחים הללו כלל לא תעמוד על הפרק. אולי היא צודקת? אם רועה עיזים אנאלפבית מהמדבר הסורי מוכן להגר לממלכת נפט מתועשת שבה התל"ג עומד על קרוב ל-28 אלף דולר לנפש, מדוע שרופא מניו-ג'רזי או איש הייטק מעמק הסיליקון לא ירצו להגר לישראל, שבה עתידם הכלכלי והבטחוני מובטח? סליחה על הציניות, אבל התשובה בגוף השאלה.

המציאות הדמוגרפית בבחריין היא "פצצת זמן מתקתקת", כדברי הדימוי החביב עלינו. כל ההטבות בעולם לא יהפכו את בחריין לסונית, ואין תמריץ שישראל יכולה להציע כדי להביא מיליוני יהודים מחו"ל לגור בשטחים כחזונה של דניאלה וייס. בעולם דמוקרטי, מיעוט קטן לא יכול להמשיך לנצח לשלוט על רוב מדוכא שדורש זכויות. טוב יעשו מנהיגינו אם יסתכלו סביב ויפיקו את המסקנות המתבקשות, ויפה שעה אחת קודם.

***
ועוד מילה על ילדי העובדים הזרים-
האם זה מוגזם לבקש מאלי ישי לחדול לרגע מרצח האופי לאהוד ברק ולתת תשובה אינטליגנטית לשאלה מדוע יש לגרש 400 ילדי עובדים זרים בעוד מדיניות הדלת המסתובבת של ישראל מכניסה מאות עובדים זרים למדינה מדי שנה? כן, זה כנראה מוגזם.

אחרי החגים יתחדש הכל

2010-10-01T14:53:00.002+02:00

שלום קוראים יקרים!

היום נפתחה רשמית התקופה הישראלית הידועה כ"אחרי החגים". כנראה שאין זמן טוב מזה לחזור לבלוג הישן והאהוב, שמתקשה להתאושש מאז החזרה שלי מפריז. העבודה החדשה שלי כעיתונאי מותירה בי כוחות מעטים לכתוב גם בשעות הפנאי, וכך גם החיים האישיים שהתמלאו לאחרונה, ובכל זאת - קוראים יקרים -זכרתי לכם חסד נעוריכים, לכתכם אחריי בארץ הבלוגים הלא זרועה...

***

מעולם לא ראיתי את עצמי כמבקר חתונות, אבל הבוקר השתתפתי בחתונה מיוחדת במינה ששווה לפחות כמה מילים.

לכאורה, תיאור יבש של הנסיבות לא היה מותיר רושם מיוחד: הזוג, בשנות השלושים לחייו, חי ביחד כבר עשר שנים והחליט באחרונה למסד את הקשר. החתונה היתה מצומצמת בהיקפה, ומספר האורחים עמד על כמאה. כניסה למתחם תיאטרון החאן, פתקאות קטנות המסמנות את מקום הישיבה, משמאל כספת הצ'קים ומימין המלצרית עם מגש המתאבנים. אבל כשהקהל התיישב, ואבי ונדב נכנסו ונעמדו מולו שלובי ידיים, משהו מחשמל עבר באוויר והיתה תחושה שמשהו גדול ומשמעותי עומד להתרחש.

מי שמכיר את הזוג הזה יודע שהם לא אנשים פורמליים במיוחד, ואכן הטקס היה קצר וקולע, אבל כמה קצר - כך מרגש. את הטקס הנחתה חגית עופרן, ועלו לברך צביה גרינפלד ושמואל, אחיו של נדב. מעניין שכל המברכים הם דתיים (בעבר או בהווה), אבל זה כבר נושא לבלוג אחר. אבי ונדב הקריאו מכתבים אישיים שכתבו זה לזה והחליפו טבעות. שמואל ברך על הגפן ושהחיינו והקהל הרים כוסית. תם הטקס, והחלה הסעודה. זו היתה חתונת בוקר ירושלמית צנועה ואלגנטית - עם קהל מגוון של צעירים וזקנים, דתיים וחילונים, רווקים ונשואים, הומואים והטרוסקסואלים, כיאה לחוג החברים של הזוג. כשצעדתי הביתה, מוסיקת הריקודים נשמעה היטב בפאתי גן הפעמון בואכה עמק רפאים.

***

מחר אנחנו פותחים את מחזור הקריאה החדש בתורה, עם פרשת בראשית. מבלי להתכוון לכך, אולי, האירוע של אבי ונדב נפל בזמן הולם ביותר בלוח השנה שלנו. בסוף תהליך בריאת העולם, האל בורא את האדם ואת האשה. האיחוד בין האדם והאשה הפך עד ימינו לאב הטיפוס לאיחוד בין גבר ואשתו, ובברכות החתונה אנחנו אומרים "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" כשהכוונה היא כמובן לזוג הראשון עלי אדמות. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו," אומרת התורה בפרק ב' של ספר בראשית, "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד."

מהי משמעות המילים "והיו לבשר אחד"? על כך חלוקים שניים מגדולי פרשני התורה, רש"י והרמב"ן. רש"י טוען שמדובר בצאצאיהם של הזוג: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד." מה פתאום, מפטיר כנגדו הרמב"ן, גם חיות מזדווגות ומביאות ילדים לעולם ובכל זאת "הבהמה והחיה אין להן דבקות בנקבותיהן". מה שמבדיל, לדעת הרמב"ן, בין אדם וחיה הוא מושג הנאמנות.

לפי התיאור המקראי האשה היתה חלק מבשרו של אדם, "ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו". האדם עוזב את בני משפחתו ומתאחד עם אשתו, "ורואין את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד". ה"בשר האחד" אינו חיצוני לבני הזוג, כפי שטוען רש"י, אלא בני הזוג עצמם.

חבריהם של אבי ונדב יודעים שהם כבר מזמן "בשר אחד". הם לימדו את חבריהם מהי אהבה ומהי נאמנות ומהי זוגיות ארוכת שנים. מי יתן וידעו רק שמחה רבה בהמשך חייהם המשותפים.

***

אדם נוסף שמתחיל השבוע דרך חדשה הוא חברי הטוב שמעון. שמעון בחר זה מכבר להצטרף לסגל משרד החוץ וביום ראשון הוא מתחיל תקופה חדשה כדיפלומט צעיר בהודו הרחוקה. מי שמכיר את שמעון- שהוא גם פילוסוף, איש ספר, תלמיד חכם, בלוגר מחונן והכי חשוב- קורא של הבלוג הזה, יודע שהתמזל מזלו של משרד החוץ לזכות באדם בשיעור קומתו. שמעון, תביא כבוד למדינת ישראל ושמור על קשר!

תשעה באב בירושלים

2010-07-22T14:01:00.008+03:00

אין ספק, ירושלים היא המקום להיות בו בתשעה באב. שוטטות קצרה במרכז העיר מזכירה טעם של חורבן. טוב, מספיק עם הציניות- זה פוסט רציני. אני חושב שתשעה באב הזה היה המעניין ביותר שחוויתי.

פתחתי אותו באוהל של משפחת שליט ליד בית ראש הממשלה, שם קראו מגילת איכה. אני חושב שבעבר מתחתי כאן ביקורת על עיסקת שליט "המתגבשת" ועל גישת "בכל מחיר"; אבל ברגע ששמעתי שיש קריאת מגילה באוהל לא היססתי ללכת. תשעה באב הוא זמן של סולידריות ואהבת חינם. משפחת שליט במצוקה כבר 4 שנים וביקורי תמיכה מהסוג הזה רק יעשו להם טוב. מצאתי את עצמי יושב על המדרכה ממש מאחורי נעם שליט והרב הראשי מצגר שהגיע גם הוא וישב על שרפרף נמוך. ממצמץ מול הבזקי מצלמות התקשורת חשבתי כמה הולם לקרוא את המגילה כך, "ברחובה של עיר" כפי שתענית ציבור אמורה להיות על פי מקורות ההלכה. חשבתי גם כמה מוזרה וייחודית החוויה הזאת בטח מרגישה עבור נעם ואביבה שליט, שמצאו את עצמם בעל כורחם מנותקים מהבית הגלילי שלהם, כיפה מקומטת על הראש, בתוך ים של דוסים (וגם מאיר שלו) על מדרכה ירושלמית. מי ייתן ולא יסבלו עוד זמן רב.

התחנה הבאה שלי היתה בית גשר, ברחוב המלך דוד. הוקרן שם סרט תיעודי מתוך הסדרה "אז הרצל אמר" על עזיבה של צעירים (חילונים) את ירושלים, תוך התמקדות באיום הדמוגרפי הערבי והחרדי. כמו צפיה בפרק של "סרוגים" אין כמו קצת רפלקציה עגמומית לתשעה באב, כאילו שלא ידענו את כל זה מהחיים שלנו. מה שחמם את הלב היתה קבוצת הדיון אחרי הסרט. מעגל קטן של צעירים ירושלמים, חלקם מלידה וחלקם סטודנטים, שלמרות היותם זרים זה לזה קיימו דיון על עברה ועתידה של העיר. החומר מבאס, אבל בשום מקום בעולם לא ניתקלתי בחדוות דפי המקורות והעיסוק האובססיבי, הכמעט פתולוגי, באקטואליה ובערכים כמו בירושלים. זה מקום שבו לאנשים באמת אכפת ממה שקורה בחייהם ובסביבתם הפוליטית. נדמה לי שללא אותה אכפתיות וללא אותו קשר נפשי עמוק, החיים כאן היו קשים מנשוא עבור רובנו.

ביום תשעה באב הלכתי לפאנל במכון "פרדס", שוב על ירושלים. הוא התקיים באנגלית, והקהל שגדש את האולם עד אפס מקום הורכב ברובו מעולים אנגלוסקסים בגיל העמידה, בני דמותם של הוריי. יש המון אנשים כאלה בירושלים, וגם הם הביעו צימאון לעכשווי, למציק. לאן העיר הזאת הולכת מכאן? אולי אחד הרבנים בפאנל יוכל לתת תשובה? ראש קהילת "קול הנשמה" הרפורמית אמר שלמרות כל הקשיים בעיר הזאת הוא חש בר מזל בכל בוקר שהוא מתעורר בעיר ומגשים את חלומות הדורות הקודמים, והקהל הנהן בהסכמה.

את הצום חתמתי בבית אביחי, עם הקרנת פרק בסדרה החדשה "נבלות". הסדרה מבוססת על שני ספרים של יורם קניוק ועוסק בנקמה של זקני הפלמ"ח בדור הצעיר וחסר הגבולות שאינו מכבד את דור המייסדים. (זהירות: ספוילר!) בפרק הראשון, זה שהוקרן, זוג הזקנים האשכנזים מכה למוות ערס חצוף בחוף תל-אביב עם מקל הליכה ובקבוק שבור. יורם קניוק, שהשתתף בדיון על הסדרה לאחר הקרנתה הודה במובלע שזה חלומו הנסתר. הוא דיבר בתסכול רב על האלימות הפושה נגד זקנים ועל חוסר היכולת שלו לחצות את הכביש בתל-אביב ללא סכנת דריסה. אחרי הדיון יצאתי לחצר הפנימית ושברתי את הצום עם כוס מים קרים ורוגלך. בכל מקום בו הייתי בתשעה באב פגשתי אנשים מוכרים. ירושלים היא למעשה כפר קטן מאוד, ניגוד בולט לפריז שבה אתה אנונימי לחלוטין. האם לא ברחתי אל האנונימיות לפני שמונה חודשים?

זהו, חזרתי לירושלים. יקח לי זמן להתרגל לאינטנסיביות שלה, עיר שבה הכל מתנגן בווליום הרבה יותר גבוה מאשר במקומות האחרים שאני מכיר. אבל מבלי להשמע דביק מדי, זה באמת המקום היחיד שמרגיש כמו בית.

למעלה: הפגנה למען שחרור גלעד שליט בפריז, לפני כשלושה שבועות.
למטה: תשעה באב באוהל משפחת שליט, הרב הראשי מצגר ונעם שליט.

פריז - הסוף

2010-07-12T13:15:00.002+03:00

זמן רב עבר מאז הפוסט האחרון, זמן רב מדי. בתקופה הזאת הספקתי לבקר בבלגיה ובטורונטו, וגם כמובן להמשיך לאגור חוויות כאן בפריז. אבל מה לעשות- עייפות החומר. הזמן טס, והנה אני מוצא את עצמי בסוף השליחות. היום אני שולח ארבעה ארגזים ארצה וביום חמישי אני עולה על מטוס משארל דה-גול לבן גוריון.

מה אני לוקח איתי משמונת החודשים בפריז? המון. אוסף החוויות והרשמים שאדם אוסף במדינה זרה הוא אינסופי, גדול הרבה יותר מכדי לסכם בפוסט קצר בבלוג. אפשר לדבר על הדברים הכמיתים: רכישת שפה, חברים חדשים שאתה מקווה לשמור איתם על קשר אבל יודע שעם רובם הקשר ידעך ויאבד. מיליוני הרגעים שמרכיבים את השליחות הזאת הם זמן בעל איכות אחרת מאשר הזמן ב"חיים הרגילים" ועל הזמן הזה אני שמח ואסיר תודה.

אחד הדברים החזקים שאפיינו את השליחות הזאת הוא הזמן לבד. לא רק שלראשונה בחיי חייתי לבד, אלא שגם בתחום המקצועי לא ממש היה לי בוס והייתי אדון לעצמי. האחריות במצב הזה גדולה: אתה ממלא את הזמן שלך, ואיכותו תלויה אך ורק בהחלטתך ובמעשיך. בתחום המקצועי, אני זה שהחלטתי על תכני השיעורים שהעברתי בכיתה (מעבר לנושא השיעור הפורמלי) והצלחתו או כשלונו של השיעור היו תלויים אך ורק בי. במקרים רבים אני חושב שהצלחתי, באחרים נכשלתי.

סוף השליחות הוא גם זמן החרטות- המוזיאון בו לא ביקרתי, המסעדה המומלצת בה לא אכלתי, הספר שלא הספקתי לקרוא, הציור שלא הספקתי לצייר (כן עקיבא, אני מתנצל, אבל הקנבסים חוזרים איתי ריקים לארץ). כנראה שחרטה היא חלק אינטגרלי מזמן משמעותי, וכמו שאומרים "צריך להשאיר משהו לפעם הבאה." עם כל הביקורת, התרגלתי לפריז. אני מרגיש נוח בעיר, כמעט בן בית. מעניין להיווכח איך מקום זר ומנוכר, עם פערי שפה ותרבות משמעותיים, גדל עליך והופך עם חלוף הזמן למרחב ביתי.

עניין נוסף הוא החשש לקראת הנחיתה בארץ. לא נעים להודות, אבל קצת מפחיד לעזוב מקום אלגנטי, מפונק, סנובי, מודע לעצמו, עם תחבורה ציבורית מצויינת, אוכל טוב (גם אם יקר), שבו רוב ההוצאות שלי הן על משלם המיסים הישראלי (לא באמת, יותר נכון על חשבון תורמים אמריקאים שבטח יסגרו את הברז אם חוק הגיור יעבור) למקום צרוב שמש, סחבקי, לא מתפקד, יהודי מאוד, שבו כל החשבונות והמיסים עליי, קרוע מפרוייקטי בנייה מושחתים ו/או בלתי-נגמרים, אבל מקום שבעיקר מרגיש שלי.

לפני שנסעתי לשליחות קניתי מחזיק מפתחות עליו כתוב בעברית "אין כמו בבית" עם תמונה של צב. חלק גדול ממה שהופך מקום לבית הוא החברים. אני חוזר אליכם חבר'ה, ולא דקה מוקדם מדיי.

השאלה האחרונה הנשאלת היא מה קורה עם הבלוג הזה. הוא נוצר כדי לדווח על חיי בנכר, אך מילא את ייעודו באופן חלקי בלבד; גם בגלל שכתבתי בו לעתים נדירות מדי, וגם בגלל שחלק מהפוסטים לא עסקו בכלל בצרפת אלא במה שקורה בארץ. אבל זה אולי מה שיעניק לו זכות קיום בירושלים. מה אתם אומרים?

להתראות בקרוב,

אלחנן

ציון במשפט תיפדה

2010-06-17T01:54:00.007+03:00

אני עוקב בעצב ובחשש אחרי ההתפתחויות בעקבות פסיקת בג"צ בפרשיית בית הספר בעמנואל. מחר ימלאו את הרחובות שבהם חלפתי בדרכי מהאוניברסיטה לבית הוריי אלפי חרדים שיפגינו נגד מוסדות המדינה וזכותן לקבל הכרעות. כבר חשתי בעבר את הבושה החמוצה של נסיעה בקווי אגד נפרדים באותם רחובות, עומד או ישוב בקידמת אוטובוס שבו נשים נדחפות מאחור; אבל נראה שהפעם נפל דבר בישראל. עד כה העימותים בין החרדים למדינה התמקדו באירועים נקודתיים: פה נתיחת גופה, שם קברים עתיקים. דומה שכאן לראשונה העימות החזיתי הוא סביב זכותה של המדינה לקבוע עקרונות מוסריים וערכיים עבור כלל האזרחים, ולאכוף את מרותה על אי העמידה בהם. את האמת הפשוטה הזאת הבין הרב אלישיב כשהצהיר ש"המאבק הזה הוא המאבק של הדור, והמלחמה של הדור" וטען כנגד השופטים ש"הם לא רוצים לאבד את הגוף, אלא את הנפש."

את ההפגנה מחר ניתן לראות בשני אופנים, ואיני יודע איזה מהם חמור יותר. ייתכן שהחרדים מפגינים משום שהם אכן מאמינים שאפליה על רקע עדתי היא עיקר הלכתי או אמוני; שישנן עדות מסויימות בעם ישראל שרמתן הדתית נמוכה מזו של "העדה שלנו" בהגדרה. מצד שני ייתכן שההפגנה היא קריאת תגר על המדינה ועל עצם זכותה של נציגיה המוסמכים להחליט החלטות שיחייבו את הציבור החרדי. כנראה ששתי התשובות נכונות, ושתיהן מחרידות.

אבל את האפשרות השנייה שהעליתי אי אפשר שלא לראות בהקשר הרחב יותר של התנהגות של קבוצות בחברה הישראלית. לא סוד הוא שישנם תחומים בארץ ישראל - חברתיים וגיאוגרפיים - שמהם המדינה הסירה את ידיה זה מכבר ושבהם איש הישר בעיניו יעשה. אני מדבר לא רק על מערכת החינוך שכבר מאז קום המדינה מקבעת, באמצעות מימון, את האוטונומיה הכיתתית כברירת המחדל ה"טבעית" על חשבון הסולידריות הכללית. אני מדבר גם על יישובים הומוגנים, חלקם עם ועדות קבלה, שתושביהם אינם מכירים את השונה (לא רק בן עם אחר, אלא גם בן עמם שלהם!) ואינם מכירים בו. ואני מדבר על התנחלויות שמבחינת הקיצוניים שבתושביהם פסיקת בית משפט היא בבחינת המלצה בלבד, או אולי עצה רעה, ושעבורם שליחי בית המשפט בדמות חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל הם קלגסים.

"הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". את האנרכיה שמפניה הזהיר ר' חנינא סגן הכוהנים במסכת אבות אנו רואים כעת לנגד עינינו בדמות הפגנה (שאני מקווה שלא תידרדר לאינתיפאדה אלימה) תוך פריסה של אלפי שוטרים והצמדת מאבטחים לשופטי ישראל. המדינה הפריטה לדעת את מוסדותיה ואת ערכיה, ועכשיו היא משלמת את המחיר. כולנו משלמים את המחיר. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית אינה בהפגנת החרדים מחר, אלא בשתיקה הרועמת של הציבור הרחב ומנהיגיו שעומדים מנגד ואינם יוצאים באלפים לרחובות בהפגנת נגד.

קחו למשל את תגובתו של ראש הממשלה, הנציג הבכיר של המדינה והממסד, תגובה רפה ומגומגמת כצפוי. במקום לעמוד כסלע איתן מאחורי החלטת בג"צ ולהעמיד במקומם את כל הגזענים והרדיקלים החופשיים שמטרידים אותנו ומהלכים עלינו אימים, הוא קרא "לכל הצדדים הנוגעים בדבר לגלות איפוק [...] ולפתור את הבעיה בדרכי שלום ונועם". אפשר לשאול מי הם בדיוק "כל הצדדים הנוגעים בדבר?" ואם אני צד- איך ולמה אני אמור לנהוג איפוק? יש מחלוקות שחייבות להסתיים בהכרעה, ואסור שתסתיימנה בפשרה. המחלוקת שלפנינו היא אחת המובהקות שבהן.

בעוד פחות מחודש אני חוזר לעירי האהובה ירושלים ששמה שלום, עיר הצדק, קריה נאמנה, אך כל ישותה רקובה משנאת חינם, פירוד, פילוג, ריב ומדון.

מקרה קל של מחלת ים

2010-06-02T18:40:00.014+03:00

לפני שסיפור המשט יהפוך לאטריות קרות שאני מקווה שלא יתחממו מחדש, כמה הערות:

תמונת הוידאו הקפואה של חייל הקומנדו הימי מושלך מסיפון האונייה בידי המון פורעים תורכים נועד באופן מתוחכם להזכיר, ואכן הזכיר, תמונה דומה מהעבר הלא רחוק.

ב-12 באוקטובר 2000, שבועיים אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה, נקלעו בטעות שני חיילי המילואים יוסי אברהמי וודים נורז'יץ' לראמאללה. המון מוסת ביצע בשניים לינץ' אכזרי והשליך את גופותיהם מחלון תחנת המשטרה. אני עדיין מצטמרר כשאני נזכר בתמונות האלה.

המילה "לינץ'" ומערכת הדימויים מאז שבים ועולים במקרה דנן, אבל רק מדגישים כמה השתנינו כחברה, עשר שנים אחרי.

כאשר חיילי קומנדו משתלשלים באישון לילה ממסוק קרב עם נשק חם, גם אם לא התכוונו לעשות בו שימוש, ואז זוכים להתנגדות אלימה, זה לא לינץ'. כי הם חיילים וכי הם לא הגיעו במשימת שלום, במילים אחרות - הם לא שני מילואימניקים שהלכו לאיבוד. יתרה מזאת, השימוש במושג "לינץ'" מראה בדיוק את ליקוי המאורות שלנו, את הטשטוש המוחלט שחל בתודעה הישראלית בין אזרחים לחיילים, במשמעות הפגיעה באזרחים (גם אלימים) אל מול משמעות הפגיעה בחיילים, ואת חוסר האבחנה שלנו בין פעולה התקפית לפעולה הגנתית.

הפעולה הזאת, והכיסוי התקשורתי שלה, חידדו מאוד את ההבדלים העמוקים בין תודעת הישראלים ותודעת שאר העולם. הישראלים מתעסקים ללא הרף בשאלה מי היה יותר אלים על האונייה, או במילים אחרות "מי התחיל". רוב העולם מקבל אלימות מוגבלת של אקטיביסטים כאשר מדובר בהתנגדות לעוולות - תשאלו כל אדם ברחוב את מי הוא אוהד יותר: את ספינות גרינפיס או את ציידי הלוויתנים היפנים. את אף אחד בעולם לא מעניין כמה אלות בייסבול או כמה סכינים קפיציות היו על הספינה. כהרגלנו בקודש, אנחנו ממשיכים לשכנע בעיקר את עצמנו. ניסינו בהסברה הישראלית לרקוד על שתי החתונות- מצד אחד לטעון שחשבנו שמדובר בפעילי שלום ולכן לא באנו מוכנים לעימות (כדי לתרץ בדיעבד את מחיר הדמים הגבוה) ומנגד להסביר שלמעשה עצרנו שלוחה של אלקאעדה, חמושה עד צוואר. ניסינו ונכשלנו. בעולם, לעומת זאת, שואלים את השאלה הגדולה: איזו תכלית נועד לשרת המצור על עזה? אבל אם את המצור על עזה (שהוא מזמן לא הרמטי- ישראל עצמה איפשרה לא מזמן לספינות להגיע לעזה בלי בדיקה, וכולם יודעים זאת) איננו יכולים להצדיק בפנינו ובפני העולם, כיצד נוכל להצדיק את השמירה עליו "בכל מחיר?"

ישנן כמה אקסיומות שהציבור מקבל בשמחה וללא שאלות, כמו היו תורה למשה מסיני:
1. רטוב זה נקי (כלל צבאי ידוע)
2. אם הפלסטינים סובלים זה בוודאי 'טוב ליהודים'. לגלעד שליט, לתושבי שדרות, למישהו. מכיוון שאנחנו (לא רק העולם, אלא גם אנחנו) רואים את הסגר על רצועת עזה בעיקר כעונש קולקטיבי שמבטא תיסכול על בחירת חמאס ועל חוסר היכולת לסיים את סוגיית שליט, הרי שהתגובה ההכרחית שלנו לפיאסקו של אתמול אינה התנצלות בסגנון "סליחה, טעינו, אבל היינו מוכרחים" אלא הטענה הבלתי משכנעת "הם תקפו אותנו בסכינים". כפי שכתבתי כאן בעבר, כשאין מדיניות ואף אחד בארץ לא דורש הסברים על המדיניות, שום הסברה לא תעבוד. התגובה לואקום הזה היא פאניקה, פאניקה ואלימות- שבאים לידי ביטוי הן בלב ים והן במליאת הכנסת.

הנה שיר משעשע ואקטואלי לסיום:
http://www.youtube.com/watch?v=2M30ttmuW08&feature=related

***

לפני שבוע וחצי ביליתי שבת במחיצת מדריכים יהודים רפורמים בגרמניה, במסגרת סמינר. זאת היתה חוויה די ייחודית, כמעט מטלטלת. החשיפה לאנשים דתיים, חלקם באופן עמוק, שאינם אורתודוכסים היא די זרה ומוזרה לאדם שגדל בישראל, דתי או חילוני. גיטרות בזמן התפילה, שליחי ציבור- גברים ונשים, עטויי טליתות שעומדים כשפניהם לציבור ומדברים לתוך מיקרופון, נוסח תפילה שונה מאוד. העובדה שכל זה התרחש בגרמניה רק הוסיפה למבוכה.

כשסיפרתי לכמה תלמידים כאן בבית הספר על הביקור המתוכנן שלי לגרמניה, התגובות היו שליליות ביותר- הרפורמים (שנקראים בצרפת 'ליברלים') הם האויב מספר אחת של הממסד האורתודוכסי, די דומה לארץ. האורתודוכסים על פי רוב מעדיפים מחלל שבת, בועל נידות ואוכל שפנים שמגיע מדי פעם לבית הכנסת שלו ונותן ח"י אירו בעת העלייה לתורה על פני אדם משכיל ומחוייב ליהדותו, אך המעניק לה פרשנות שונה באופן רדיקלי. שלא תהיה טעות- אני מתנגד באופן עמוק לרפורמה, אבל אני חייב לשאול את עצמי מה עדיף- אדם שלא אכפת לו או אדם שאכפת לו מאוד, אבל באופן אחר ממני. האם הייתי מעדיף שאותם פליטי ברית המועצות לשעבר שחיים בעיר שכוחת האל בילפלד יבלו את השבת בבית או בבית הכנסת הרפורמי? שאלה קשה שאין לי עליה תשובה חד משמעית, אבל אני נוטה לעבר האפשרות השנייה.

לסיום, שתי תפילות שמשכו את תשומת לבי מתוך סידור התפילה שבו משתמשים החניכים, הראשונה בגלל הקונטקסט הגרמני והשנייה בגלל ההבדלים הבולטים לעומת התפילה המסורתית:

תפילת המחנה (בגרמנית במקור)
אנו מודים לך ה' על כך שאנו יכולים לעמוד כאן היום עם כל החברים שלנו.
אנו מודים לך ה' על כך שאנו יכולים לחוות כאן הנאה וידידות.
אנו מודים לך ה' על כך שמצאנו כאן מקום, שבו אנו יכולים לממש את יהדותנו בשלום.
אנו מודים לך ה' על כך שקיבלו אותנו (wilkommen sind) בארץ זו. אנו מבקשים ממך, ה', שתביא לנו ימים יפים רבים עד המחנה הבא, ותנחה אותנו בדרכנו.

תפילה למען מדינת ישראל (בעברית במקור)
אלוקינו ואלוקי אבותינו שלח נא ברכתך על מדינת ישראל ועל כל יושביה. שלח נא אורך ואמיתתך למנהיגי העם והדריכם בחכמה ובתבונה כדי שישרור שלום בגבולותיה ושלוה בבתיה. רוח אחוה והבנה הדדית תרפא כל פצע וחבורה. תקות-עמה ועבודת-בניה תגשמנה את חזון הנביאים. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, אמן.

על זהות לאומית פוסט-יום העצמאות

2010-04-27T00:39:00.005+03:00

זו תחושה מוזרה לחגוג חגים לאומיים בארץ זרה, בייחוד כאשר ההורים שלך נמצאים לצדך לאחר שמטוסם קורקע בעקבות אפר וולקני מהר געש רחוק. בכל אופן, זכיתי לחוות את יום העצמאות כפי שיהודים בצרפת חווים אותו, והיה מעניין.

בערב הלכתי לטקס המרכזי שארגנו הסוכנות היהודית ותנועות הנוער בבית הכנסת המרכזי של פריז, La Victoire ברובע התשיעי. זהו בית כנסת ענק ומרשים, דמוי קתדרלה, שקושט בדגלי ישראל ומסכים שטוחים שעליהם הוקרנו טנקים דוהרים ולאחר מכן עולים חדשים צעירים במדי חאקי שהגיעו לארץ כדי להתגייס לצה"ל. הפטריוטיות הישראלית חגגה: נאום אחר נאום של בכירי הקהילה היהודית הפליגו בציונות קלאסית מהדור הישן; כזו שנשמעת היום במחוזותינו רק אצל הדרוזים וכמה ליכודניקים ותיקים. לאחר הנאומים צעדו פנימה בגאון חניכי תנועות הנוער ורקדו במעגלים במשך כחצי שעה. להפתעתי, תפילת ערבית שהיא מבחינתי מוקד ערב החג וכוללת בארץ את "שיר המעלות" במנגינה של התקווה ותפילת הלל, נדחקה לשוליים והתקיימה בקושי במניין גברים שהתכנסו בפינה עם תום הארוע בעוד הצלמים ואנשי הסאונד מקפלים את הציוד.

בבוקר התקיים בחצר בית הספר הארוע המרכזי שמארגנים תלמידי השמינית שעומדים בקרוב לסיים. חציו הראשון הוא טקס יום זיכרון בסגנון הישראלי (כן, באמצע יום העצמאות) וחציו השני עליז וכולל חיקויים של מורים וריקודים מוזרים. האווירה מחשמלת וגם עבור ציניקן כמוני היא מחממת את הלב ומעוררת געגועים עזים לארץ.

עבור רבים מיהודי צרפת, יום העצאמות הוא חלק אינטגרלי מהזהות היהודית. עם זאת, היהדות הספרדית המסורתית מתנגשת עם מנהגי יום העצמאות שהשתרשו זה מכבר בבתי הכנסת הציוניים (אני מודה- האשכנזים, אותם אני מכיר) בארץ. למשל, השאלה "הלל עם ברכה או בלי ברכה?" נתפסת בעיניי הישראליות כשיא האייטיז, אבל בפריז היא מככבת. כאן, הרוב מוותרים על הברכה ונשארים עם התהילים: כך נוהג בית הספר. רבים מהם הופתעו מאוד לגלות שגילחתי את זיפי ספירת העומר לכבוד יום העצמאות, וראו בכך כמעט משבר אמוני וצעד של כפירה. אבל הם נורא ציוניים.

עם סיכום הארועים נותרתי מופתע נוכח העוצמה וההתלהבות סביב הלאומיות הישראלית לעומת העדר מוחלט של גאווה ואף של נוכחות של לאומיות צרפתית בחלל האוויר. כן, בטקס המרכזי אמנם הונפו דגלי צרפת (לצד דגל האיחוד האירופי) אך בזמן שירת ההמנון הצרפתי אנשים הסתובבו, פטפטו, וחשבתי שאפילו ראיתי מישהו לועג למילות המרסייז. בטקס בבית הספר ההימנון הצרפתי כלל לא הושר ודגל צרפת לא נראה באופק.

היום, בזמן שיעור אנגלית, העליתי את הסוגיה בפני תלמידי השמינית. שאלתי אותם למה צרפת נעדרת כל כך מהנוף היהודי בפריז, ולעומת זאת ישראל כל כך נוכחת. התשובות שקיבלתי היו מגוונות. חלקם אמרו לי שמושג הלאומיות גווע באופן כללי באירופה והיהודים בצרפת הם רק חלק מהתופעה הגדולה. אחרים אמרו שמדובר בתופעה צרפתית: שהיום רק זקנים בצרפת הם פטריוטים והם, כצעירים, אינם צריכים להיות כאלה. אבל התגובה המפתיעה ביותר הייתה עויינת ממש. היא דיברה על תחושת בגידה של צרפת ביהודים שלה; בחוסר הנוחות לבטא את התרבות הייחודית (היהודית, אבל גם כל תרבות פרטיקולרית אחרת) ברחוב; בעובדה שצרפת מצדדת באויביה של ישראל ולכן אם הבחירה היא בין תמיכה בלאומיות הצרפתית לזו הישראלית- ישראל מנצחת. כישראלי הרגשתי סוג של גאווה, אבל בו בזמן מבוכה ודאגה מסויימת: אדם נורמלי אמור להזדהות עם המדינה שבה הוא חי, והילדים האלה גילו מעט מאוד עניין בנעשה בארצם. בארה"ב, אמרתי להם, יהודים שרים את ההמנון האמריקאי בגאווה ובדום מתוח ואינם רואים סתירה בין נאמנותם לאמריקה ואהדתם לישראל. "צרפת היא לא אמריקה," הם ענו לי, "אנחנו לא אוהבים את צרפת" הוסיפו אחדים בלי להתבלבל.

"כמה מכם מתכננים לבלות את השנה הבאה בישראל?" שאלתי את השמיניסטים בסוף השיעור. אצבע אחת הורמה, מתוך 18. השאר נשארים בצרפת.

באנגליה לא מרחמים על ישראל

2010-04-15T11:17:00.007+03:00

שלום!

בסוף השבוע האחרון נסעתי לאנגליה להשתתף בכנס שכותרתו "שפה, בטחון וקונפליקט במזרח התיכון" באוניברסיטת קיימברידג'. אני עצמי נתתי הרצאה קצרה בנושא המעורבות של חיל המודיעין בגיוס תלמידי תיכון ללמוד ערבית. אם להודות על האמת, ההרצאה היתה יותר ביוגרפית מאשר אקדמית (עם כמה נתונים שליקטתי מהאינטרנט) אבל מסתבר שמצגת פאוור-פוינט משדרגת כל דבר וגורמת לו להיראות יותר רציני ממה שהוא. חוץ מזה, היו שם שלושה גנרלים אמריקאים שעשו אותו דבר.

מדהים להיווכח שרק שעתיים ורבע ברכבת מפרידות בין מרכז פריז ומרכז לונדון. התמזל מזלי וזכיתי לימי השמש האביביים המעטים בהם התברכה אנגליה בשנה. הדבר אפשר לי לטייל להנאתי בCamden Market - שוק אומנים מקסים וכן לבקר במוזיאון היהודי שנפתח בחודש שעבר וכולל הסברים בסיסיים על היהדות וכן אגף על ההיסטוריה של יהודי בריטניה. מסתבר שהגישה החדשה במוזיאונים היא אינטראקטיבית למדיי - על קולב היו תלויים טלית וכיפה ולצידם שלט שהזמין את המבקרים - try me on

התחנה הבאה, כמה שעות לפני שבת, היתה קיימברידג'. העיירה האוניברסיטאית הקטנה והמקסימה הזאת עונה על ההגדרה של הרמב"ם לימות המשיח, זמן שבו- לטענתו- יוכלו היהודים לנוח מאויביהם וללמוד תורה ופילוסופיה כל היום ללא דאגות. קיימברידג' היא עיר של מדשאות מטופחות, קולג'ים מרשימים ועתירי צריחים ורוכבי אופניים לרוב. באמצעה, כמו בגן עדן, עובר נהר ובו תיירים שטים בנחת על סירות עץ נהוגות בידי סטודנטים שמסבירים להם על נושאי הלימוד שלהם. תפילת שבת בבוקר ושיטוט בעיר גרמו לי לפספס את ההרצאות הראשונות של הכנס, אבל זה לא היה נורא כי הגעתי בזמן לפאנל Israel, Palestine, Language and Terminology. למרות שמו, הפאנל הזה לא ממש עסק בפלסטיין; ארבעת דובריו, בהם ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, פרופסור לאנגלית מאוניברסיטת חברון, אנתרופולוגית יהודייה מטורונטו ומשפטנית צעירה מסקוטלנד ניצלו את הבמה איש איש בתחומו להכנס באם-אמא של ישראל.

פרופ' חבר מהאוניברסיטה העברית טען ששירתו של אלתרמן, למרות הביקורתיות שבה, נוצלה בידי הממסד הציוני כדי להצדיק את עוולות הציונות. חבר קרא למעשיה של ישראל ג'נוסייד ודגל במדינה דו-לאומית. פרופ' עטאונה מחברון הציג רשימה אקראית של ציטוטים גזענים של ישראלים ואז רשימה אקראית של ציטוטים שוחרי שלום של פלסטינים. הוא הסיק מכאן שהישראלים הם גזענים והפלסטינים שוחרי שלום. הדוקטורית מטורונטו תפסה פעם טרמפ עם ישראלית מבוגרת שלמדה ערבית והתלוננה שאין לה איפה לדבר אותה, ומכאן הסיקה שהערבים אינם קיימים בתודעת היהודים בישראל. המשפטנית מסקוטלנד ניתחה את פסק הדין של בג"צ בנושא הגדר וקבעה שהאפשרות הניתנת לפלסטינים לפנות לבית המשפט העליון הישראלי רק מנציחה את הכיבוש ונותנת לה לגיטימציה ומראית עין של הוגנות.

מהיום הראשון של הכנס יצאתי, אם כן, די בשוק וחשבתי טוב איך להעביר למחרת את ההרצאה שלי מבלי שתתפרש כמתקפה נוספת על ישראל. אני מקווה שהצלחתי. בסבב השאלות אחרי ההרצאה שלי נשאלתי שאלה פרובוקטיבית מעט לגבי הקשר בין הוראת השפה הערבית בארץ ובין כוח (במשתמע, שישראל משתמשת בשפה כאמצעי שליטה ודיכוי). עניתי שאכן ידע הוא כוח, אבל האלטרנטיבה לכך היא בורות - וזו חלופה בלתי מתקבלת על הדעת. הדרך היחידה לאזן את התמונה, טענתי, היא שהצד השני ילמד גם הוא על ישראל ועל תרבותה ובכך יציב כוח מול כוח. למרבה הצער, לאורך הכנס כולו הקו האנטי-ישראלי בלט במיוחד בהרצאותיהם של דוברים ישראלים. מעבר לכך הכנס היה מרתק- דוברת מדנמרק דיברה על התגובה של הדנים לפרשת הקריקטורות של מוחמד, דוקטורנטית מאוקספורד דיברה על הוראת פרסית בסוריה ועוד כהנה וכהנה נושאים מרתקים (אותי, לפחות).

אז לסיכום, מה למדתי מהחוויה? ראשית, שכנס על המזרח התיכון בקיימברידג' נראה מאוד שונה מכנס דומה בירושלים. שנית, אם וכאשר אחליט על עוד תואר בחו"ל, אצטרך לחפש בנרות אוניברסיטה שתסכים לקבל קו שונה מהקו העוין נגד ישראל, האופנתי מאוד בעולם האקדמי כרגע.

מנהיגות וחוסר מנהיגות

2010-03-22T21:13:00.011+02:00

קשה להיות רחוק מהארץ בתקופות פוליטיות מעניינות. בארץ תקופות פוליטיות מעניינות פירושן תקופות פוליטיות רעות. מאחר שאין לי כאן חברים ישראלים שבפניהם אני יכול לשפוך את הלב ושיבינו אותי, אני נאלץ להסתפק בבלוג הזה- עמכם הסליחה. אנא הגיבו כדי שתהיה לי תחושה שאני מדבר עם מישהו.

שני אירועים פוליטיים התרחשו ביומיים האחרונים בשתי נקודות מרוחקות על הגלובוס. האחד התרחש בישראל, עת החליטה ממשלת ישראל לתמוך בהצעת סגן שר הבריאות להעביר את מבנה חדר המיון של בית החולים ברזילי למיקום מרוחק מחשש לפגיעה בקברים שמהותן אינה ידועה. עלות ההחלטה כך וכך מאות מיליוני שקלים ודחייה של חודשים או שנים בבניית חדר המיון. ההחלטה עברה כמובן בגיבוי ראש הממשלה, שחזר בו כעבר יום בעיקבות הסערה הציבורית שכללה את התפטרות מנכ"ל משרד הבריאות והפגנה מסיבית של רופאים.

האירוע השני הוא הצלחתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה להעביר בקונגרס את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי. בהוצאה כספית אדירה הנשיא החליט להעניק כיסוי רפואי לכל אזרחי ארה"ב, כולל ל-30 מיליון אנשים שאינם מבוטחים כעת. הוא הבטיח את זה בבחירות ועכשיו קיים.

הנה כמה הרהורים שעולים במוחי מהשוואת שני הארועים הללו, הנוגעים בבריאות הציבור בכל אחת מהמדינות:
1. אחריותיות. זהו התרגום העברי של המושג האנגלי accountability. הסיבה שהמונח כמעט לא מוכר לדוברי עברית היא שבניגוד למדינות מתוקנות רבות, המושג כמעט לא קיים בארץ. כוונתי היא לתהליך שבו מנהיג מבטיח דברים מסויימים לבוחריו, נבחר לתפקידו על בסיס הבטחות אלה, ואז מקיים את ההבטחה. אין לי כלים לבחון אם חוק הבריאות האמריקאי הוא נבון מבחינה כלכלית. מבחינה ערכית הוא נראה לי ראוי ואמיץ- יש לזכור שחוק מקביל עבר בארץ בשנת 1995 ביוזמת חיים רמון והוא עובד לא רע עד היום. אבל זה לא העניין. מה שחשוב הוא שאובמה הבטיח, עבד וקיים. אצלנו בארץ אין ציפיות מהמנהיג ולכן אין הבטחות וממילא אין קיום. מוות פוליטי שבתוכו יום בחירות אחת לכמה שנים.
2. אידיאולוגיה. בארה"ב התקיים ויכוח אידיאולוגי סביב חוק הבריאות, שנגע למהות תפיסות העולם הדמוקרטיות והרפובליקניות, למהות הפילוסופיה הסוציאליסטית לעומת זו הקפיטליסטית. בישראל מזה כמה שנים (יש הרואים ברצח רבין את תחילת התהליך) אין ויכוח אידיאולוגי של ממש. יש מרכז פוליטי ענק שבתוך כל אחת ממפלגותיו פוליטיקאים בעלי חזונות מדיניים וכלכליים שונים בתכלית, כאשר הם מואילים בטובם לחשוף אותם לציבור. אין ויכוח אידיאולוגי, אין התנגשות ערכים הבאה לידי ביטוי במפה הפוליטית. כאשר אין אידיאולוגיה ואין כיוון ממילא התוצאה היא זיגזוג מתמיד של בנייה והקפאה (בין אם מדובר בשכונות או בחדרי מיון), פעולה והתנצלות עליה.
3. מנהיגות. אובמה העביר את החוק גם לנוכח התנגדות עזה בתוך מפלגתו שלו ובציבור האמריקאי בכלל. החוק עבר בפער קטן ביותר של 219 מול 212. הסיבה לכך היא שאובמה הוא מנהיג: הוא החליט על דרך והוביל אותה עד הסוף. יתרה מזאת, ושוב- מבלי לנקוט עמדה לגבי התבונה הכלכלית של החוק, אובמה החליט להגן על האנשים החלשים ביותר בחברה האמריקאית, ולא על בעלי ההון ועל המקורבים ללוביים החזקים. נתניהו, לעומת זאת, שם פס על החלשים בחברה שלו. נסחף לכל רוח ונכנע לכל לחץ קואליציוני, מטורף ובלתי מוסרי ככל שיהיה. מחר ייפגש אובמה עם נתניהו. נשיא מנצח ובעל חזון מול ראש ממשלה עלוב וחסר כיוון.

אוי לו לדור שאלה מנהיגיו.

נ.ב. - להתראות בארץ ביום חמישי!

על ארכיאולוגיה והעתיד

2010-03-15T22:59:00.009+02:00

כרגיל, ירושלים שוב עומדת במרכזה של סערה בינלאומית. כמו בסיבובים הקודמים, האש מלובה על ידי המנהיגות הערבית (בעיקר הדתית, אבל לא בהכרח) במסע של דה-לגיטימציה נגד הנוכחות היהודית בירושלים. רק היום הכריז אחד מראשי התנועה האסלאמית בישראל שליהודים אין גרגר של אחיזה היסטורית בירושלים.

הסיפור הזה לא חדש, אבל הוא תמיד מפתיע אותי שוב. ישנן שתי גרסאות של ההיסטוריה- זו המדעית שמקבל העולם, שמסכימה שנוכחות יהודית קיימת בירושלים לפחות 2,500 שנה וכנראה שקרוב יותר ל-3,000; וזו הקונספירטיבית של העולם המוסלמי שטוען בעקשנות שהכל פוברק מטעם הקולוניאליזם כדי לפגוע בערבים ולתת למערב דריסת רגל במזרח התיכון. אם להסביר על רגל אחת למה זה קורה, הרי שמדובר בתפיסה ילדותית ומטופשת שסבורה שאם עם אחד טוען לזיקה דתית והיסטורית על מקום, הרי שבלתי אפשרי שלעם אחר תהיה זיקה דומה. מן ההכרח, גורסת השיטה, שאחד הצדדים משקר. התפיסה הזאת נפוצה מאוד בעולם הערבי והמוסלמי, אבל קיימת גם אצלנו - ראו ערך מרדכי קידר ודומיו. אז זהו, שלא. אין מקום שבו הדבר יותר שגוי מאשר בירושלים.

עם זאת, הבדלי המנטליות בין ישראל לעולם הערבי בולטים במיוחד לאור ידיעה קטנה שהתפרסמה היום במדור המדע ב-Ynet. בכתבה נאמר שארכיאולוגים ישראלים גילו שמבנה שנחשב עד לאחרונה לבית כנסת בבית ירח שעל שפת הכנרת הוא למעשה ארמון מוסלמי של שושלת אומיה מהמאה השביעית. בצל המתקפה ההיסטרית של שכנינו על זכותנו להיות כאן מסתבר שבישראל הארכיאולוגיה היא מדע עצמאי שאומר אמת גם כשהיא קצת לא נוחה מבחינה דתית. במקומות אחרים ההיסטוריה והארכיאולוגיה מתגמשות כמסטיק כדי לשרת מטרות פוליטיות עכשויות.

אילו היה מדובר רק בהיסטוריה, החרשתי. "אללי פאת - מאת" - העבר מת. אבל ברור שלהכחשת ההיסטוריה יש השלכות מרחיקות לכת על ההווה ועל העתיד. הכחשת הזיקה העמוקה של היהודים לארץ ישראל לא תאפשר לעולם הערבי לקבל את מדינת ישראל כחלק מהמזרח התיכון בטווח הארוך. משמעות הדבר היא שגם כאשר נפרד משטחים בגדה המערבית ומהאוכלוסיה הפלסטינית שיושבת עליהם (במהרה בימינו, אמן), נורמליזציה לא תהיה כאן. לצד הדרישה הפוליטית הישראלית על "הפסקת ההסתה" עלינו לתת את הדעת גם לנרטיב העומק של הצד שכנגד.

שכנתנו ממערב

2010-03-12T17:33:00.007+02:00

לפני כשבוע אושפז נשיא מצרים חוסני מבארכ בבית החולים ונותח, במהלך ביקור בגרמניה. האישפוז של הנשיא בן ה-81 הזכיר לכל המעוניין שבעוד שנים לא רבות, ואולי אף פחות מכך, תעמוד מצרים בפני צומת דרכים היסטורי. מבארכ עלה לשלטון לאחר שקודמו בתפקיד, אנור סאדאת, נרצח בידי מתנקש פונדמנטליסטי שכינה אותו "פרעה" וביקש להעניש אותו על הסכמי השלום שחתם עם ישראל ועל הפתיחות שגילה כלפי המערב. בשנה הבאה יסגור מבארכ 30 שנה בתפקיד.

בניגוד לסאדאת, שמותו תפס אותו בהפתעה, נראה שמבארכ התחיל כבר להכין את השטח ליום שאחרי: הוא רוצה שבנו ג'מאל (ג'ימי) הקרוי על שמו של עבד אלנאצר יהיה הנשיא הבא. אולם לאחרונה הצטרף לרשימת הטוענים לכתר יו"ר הסוכנות לאנרגיה אטומית לשעבר, מחמד אלבראדעי. אלבראדעי טען בראיון לטלויזיה המצרית שיתמודד למשרת הנשיא באם יוכל להתמודד לצד מועמדים אחרים בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, דבר הדורש שינויים מהותיים ומבניים בחוקה המצרית. מצרים היא מפלצת של קרוב ל-80 מיליון תושבים הדחוסים בצפיפות ובעוני לאורך עמק הנילוס. עוני ובערות שולטים שם בכיפה. אלבראדעי דיבר בראיון גבוהה-גבוהה על דמוקרטיזציה, חינוך, פיתוח אנושי, ועל הצורך לעבור מהתנהגות וחשיבה של ימי הביניים אל התמודדות עם המאה ה-21.

לכאורה, הכל טוב ויפה. מועמד ליברלי שבא להביא ישועה לכוחות הפרוגרסיביים והדמוקרטיים במצרים. אבל מועמדותו של בראדעי דווקא התקבלה באופן צונן למדי בקרב מי שהיו אמורים להיות תומכיו. דוגמא מצויינת לכך מצאתי בבלוג של צעירה מצרית ליברלית בשם דאליה זיאדה. במאמר שכותרתו "אלבראדעי: החלום או האשלייה של מצרים" קוטלת זיאדה את בראדעי ומועמדותו. הטיעונים שבה היא משתמשת מעניינים במיוחד, ומלמדים הרבה על אקטיביזם במצרים שכמעט לא שומעים עליו אצלנו.

ראשית, זיאדה לועגת לבקשתו של אלבראדעי מהציבור המצרי לשנות את החוקה בעוד הוא ממתין בצד בשקט. מנהיגים אמיתיים, כדוגמת מרטין לותר קינג וגאנדי הנהיגו את עמם לקראת שינוי ולא עמדו מנגד וביקשו מהעם לעשות את העבודה. "אם המצרים יצליחו לשנות את החוקה, למה יזדקקו אחר כך לבראדעי?" היא מציינת שאינטלקטואלים רבים במצרים קראו לקבל את פניו של בראדעי בשדה התעופה בעת חזרתו, תוך ציפייה שאלפים ייענו לקריאה. "אני בספק," כותבת זיאדה, "אם לשדה התעופה יגיעו עשרות וזאת במידה שבראדעי בכלל יופיע. יש לי תחושה חזקה שהוא יחליף את הטיסה שלו או ידחה אותה [...] כדי ליישם את התאוריה האהובה עליו של 'תגובה נייטרלית של שתיקה'". זיאדה בזה לבראדעי שהוא 'אזרח מצרי כמו כל אחד מאיתנו' ששרת רוב חייו מחוץ למדינה ועכשיו מגיע 'לבלות קצת זמן בבית. מה הוא נתן למצרים שמצדיק את קבלת הפנים המיוחדת בשדה התעופה?'. "יש לי תחושה," היא מוסיפה, "שהוא רק צל חיוור של תקוותה האבודה של מצרים."

זיאדה צודקת. לא צריך אפילו להבין ערבית, מספיק לראות את ההבדל ביכולת הביטוי ושפת הגוף של מבארכ ובראדעי. מבארכ: גנרל ופוליטיקאי מצחיק, בטוח בעצמו, מגלגל ערבית מדוברת בקול בס מעורר כבוד. בראדעי: אקדמאי ממושקף, מגמגם ולחלוטין חסר כריזמה, שניכר שעשה את רוב שעותיו במשרד ממוזג בוינה ולא בחום המחניק של קהיר. אני אומר לכם, אין מצב בעולם שהנחנח הזה ינהל את מצרים. אז מי כן? קשה לדעת. מהדהדת בראשי שיחה שניהלתי לפני 4 שנים בצרפת עם סטודנט מצרי בשם אחמד עבד אלח'אלק. אחמד אמר לי שאלולא מנגנון המודיעין הכללי היה כה חזק במצרים, האחים המוסלמים כבר מזמן היו משתלטים על המדינה. והאמת היא שהאפשרות הזאת לא הטרידה אותו במיוחד. מה שבטוח הוא שבשנים הקרובות יהיה מעניין אצל שכנתנו ממערב, ויכול מאוד להיות שגם אנחנו נושפע. אז אל תגידו שלא אמרתי לכם.

שבת שלום!

דרוש: יושר אינטלקטואלי

2010-03-07T13:31:00.006+02:00

בשבוע שעבר הגיע לעיר חיים יבין במסגרת סיבוב אירופאי שבו הוא מקרין את סרטו "תעודה כחולה - יומן מסע". זוהי סדרה של סרטים בני שעה על אחד הנושאים הרגישים ביותר בישראל, מעמדם של ערביי ישראל. ההקרנה בפריז התקיימה בחסות "שלום עכשיו" בצרפת והגעתי אליה יחד עם חברה ישראלית החיה בצרפת, ימנא מצארוה. ימנא גדלה בטיבה ולמדה אסלאם ומזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון. את הדוקטורט שלה עשתה בפרינסטון וכרגע היא מלמדת בשתי מכללות המיועדות לסטודנטים אמריקאים ובינלאומיים הרוצים לבלות סמסטר בפריז. ימנא התרגשה לקראת ההקרנה, לדבריה, משום ש"גדלה על מבט" והיא אף הצליחה לשכנע את בעלה סלים, אלג'יראי צרפתי, להגיע להקרנה למרות שאינו דובר עברית. הסרט של יבין למעשה עסק בימנא ובדילמות הקיומיות שלה.

כשהגעתי לאולם ההקרנה גיליתי שוב את הקהילה היהודית "השנייה" של פריז, זו שאינה מיוצגת בבית הספר שבו אני מלמד. אשכנזים בני שישים ושבעים שנראים בדיוק כמו מקביליהם בתל אביב. גם אלה, נזכרתי, חיים כאן בעיר- אבל אני כמעט ואיני רואה אותם, למעט בכנסים ואירועים אינטלקטואלים אחרים המיועדים ליהודים, שאליהם אני מזדמן. ילדיהם ונכדיהם, על פי רוב, אינם לומדים במערכת החינוך היהודית המסועפת של העיר, שבה אני מעביר את ימיי.

אין ספק, הסדרה של יבין מציגה את הבעיה של ערביי ישראל (או ערביי 48, או פלסטינים, או מה שתרצו) במלוא חריפותה. הסרט אמנם חד-צדדי, אך האמת שעולה ממנו נוקבת ומעוררת מחשבה. יבין מצהיר שמטרתו לתת קול לערביי ישראל שקולם לא נשמע במרחב הציבורי והוא עומד בכך; אני לא חושב שכל סרט חייב להציג באופן שווה את שני צדי הויכוח.

לאחר הסרט התקיים דיון, ובו השיב יבין על שאלות הקהל. "אני ציוני גאה" הכריז יבין בפתח הדברים, אך מאוחר יותר הכריז ש"מבחינה אובייקטיבית הציונות אינה טובה יותר מקולוניאליזם". הדבר היחיד המבדיל בין הציונות לקולוניאליזם, טען יבין, הוא שהמהגרים היהודים הגיעו לארץ על רקע השואה, ושהאדמות נקנו כדין מהערבים "משום שהיהודים היו חכמים מספיק כדי לקנות אותם והערבים טפשים מספיק כדי למכור אותם". הרגשתי מובך בשביל ימנא.
יבין טען שהוא בעד אפלייה מתקנת וחלוקה מחדש של משאבי הקרקע במדינה: הוא אפילו דיבר על "החזרת אדמות" תוך שהוא מדגיש כל העת שסרטו, וכך הדיון כולו, עוסק בערביי ישראל ולא בערביי השטחים. אז האם הוא בעד הקמה מחדש של יישובים שחרבו\ננטשו במלחמת העצמאות? הדבר נותר עמום. "אני מתנחל" הצהיר יבין ולא הסביר מדוע, אך טען שהוא בעד "ציונות ליברלית" ולא בעד "הציונות החזירית" המיוצגת כיום במפעל ההתנחלויות. מתנחל או לא מתנחל?
לאחר הסרט אמר לי סלים שמעולם לא נתקל באדם כל כך מלא בפרדוקסים פנימיים ואני נאלצתי להסכים.

העניין הוא שאני חושב שחיים יבין מייצג נאמנה את השמאל הציוני בישראל היום. זהו שמאל מבולבל, מלא סתירות והכחשות, ובעיקר סובל ממחסור ביושר אינטלקטואלי (פחות מהימין הציוני האידיאולוגי, אבל על כך בפעם אחרת). דווקא בגלל שהסכמתי עם חלק גדול ממה שיבין אמר בדיון, הייתי רוצה לשרטט כמה קווי יסוד להשקפתי בנושא:
1. החזקה שלנו על הארץ אינה נובעת מהשואה והאמפתיה הבינלאומית שבאה בעקבותיה, שאותם הדגיש יבין שוב ושוב, אלא מהזיקה ההיסטורית והדתית העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל. ברור מאליו שהיחלשות הגורמים הדתיים וחשיבות ההיסטוריה בנפש הציבור הישראלי היהודי מחלישה את הציונות ואת הלגיטימציה הבסיסית שלה להמשיך ולהתקיים.
2. הקטסטרופה ההיסטורית המשמעותית שנגרמה לפלסטינים בידי הציונות התרחשה בשנת 1948 ולא 1967. לכן, לא ניתן לומר שתושבי הקיבוצים בפרוזדור ירושלים שנבנו על חורבות כפרים פלסטינים או יושבי הבתים הערביים היקרים בטלביה ובבקעה צחים יותר מבחינה מוסרית מתושבי ההתנחלות רמות בה גדלתי, שנבנתה בשנות השבעים על גבעה שוממה שעליה הוצבו תותחי הלגיון הירדני. ההבדל היחיד בין "התנחלויות" 48 ו"התנחלויות" 67 הוא היכולת של מדינת ישראל להחזיק בהן ולהמשיך לשמור על אופיה היהודי והדמוקרטי. העולם השלים עם תוצאות מלחמת העצמאות ועם העובדות שקבעה ישראל בשטח בעקבותיהן (בעיקר משום שהאוכלוסיה הפלסטינית כבר לא הייתה במקומות האלה) אך לא עם תוצאות מלחמת 67 והעובדות בשטח שקבעה ישראל. לכן ההבדל העיקרי בין אלון מורה לתל-אביב הוא לא מוסרי אלא פרקטי: במה יכולה ישראל להמשיך ולהחזיק מבלי לאבד את אופיה.
3. השמאל הציוני חייב להכיר בעובדה שגם לאחר יציאת ישראל מהשטחים שבהן לא תוכל להחזיק לאורך זמן, קשה לדעת אם השלום יבוא. הוא בוודאי לא יבוא מייד. השאלה תלויה במידה מסויימת באיך ישראל תנהל את היציאה מהשטחים, אבל ישנם משתנים פוליטיים, דתיים ואחרים בצד הפלסטיני שישראל אינה אחראית עליהם ולא יכולה לשלוט עליהם. ייתכן מאוד שהדברים האלה הם דווקא המכריעים.

פורים

2010-03-01T00:40:00.005+02:00

פורים בפריז לא משתווה לירושלים. מצד שני מעולם לא הייתי אוהד גדול של פורים בירושלים. יותר מדי רעש, ילדים בתחפושות גרועות ואנשים שיכורים. בפריז יש מספיק שיכורים גם ככה, והבגדים הרגילים הם לעתים קרובות תחפושות.

השמאלנות הפתולוגית שלי מעולם לא איפשרה לי להתחבר לפורים כי ראיתי בחג הזה מין אנומליה מוזרה בלוח השנה היהודי. חג שמתחיל ומסתיים בנקמה- כמו הבדיחה המפורסמת "הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, בואו נאכל!" העובדה שהעם היהודי ניצל מכליון, וניצל את ההזדמנות להשמיד עשרות אלפים מאויביו ועוד לבקש עוד לא נראתה לי כמו סיבה למסיבה. גם עכשיו אני מתקשה להתחבר לפילוסופיה של החג שרואה את העולם כמשחק סכום אפס: או שאתה הורג או שאתה נהרג. אבל השנה, פורים ראשון בחיי בגלות, הבנתי משהו חדש על החג הזה. יש בו משהו חתרני ומיסתורי ואפילו סימפטי.

פורים הוא חג הגלות. זהו הספר היחיד בתנ"ך (אולי חוץ מדניאל, אבל מי מכיר את דניאל) שמתרחש כל כולו בחו"ל, במצב בו יהודים חיים את חייהם שבשגרה כמיעוט לאומי ודתי. בכלל, המילה יהודי מופיעה כאן לראשונה - "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי..." וזה לא שמרדכי היה משבט יהודה, שהרי כתוב איש ימיני המעיד כנראה על שבט בנימין, אלא כפי שמעיר רש"י יש כאן עדות ראשונה לעובדה שאדם השייך לקולקטיב של עם ישראל בגלות, ושגלה עם שבט יהודה, מכונה "יהודי".

ההתנהגות של מרדכי ואסתר היא מאוד יהודית. כאשר אסתר נבחרת להכנס לארמונו של אחשוורוש אומר לה מרדכי לא להגיד את עמה ואת מולדתה. למה לא? המגילה לא מסבירה, אבל איכשהוא היום (בין אם בארץ או בחו"ל) זה נשמע לנו מאוד נורמלי. להסתתר. זה מעניין, כי מרדכי שיושב כל היום בשער המלך מעולם לא מסתיר את יהדותו: עד היום הוא נודע בכינויו מרדכי היהודי.

מנגד, מופיעה דמות מאוד מוכרת לנפש היהודית. בתחילת המגילה, טיפוס בשם ממוכן מסית את אחשוורוש להעיף את אשתו ושתי מהארמון בטענה שאם יעבור על חטאה בשתיקה כל הנשים בממלכה תמרודנה בבעליהן. מאוחר יותר, אדם בשם המן מנצל סכסוך פרטי עם מרדכי כדי לחולל משבר בין-לאומי: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי; ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי." המן מצליח לשכנע את אחשוורוש שהיהודים, בכל מקום בו הם נמצאים, מהווים סכנה ליציבות הממלכה משום ש"דתיהם שונות, את דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם." נשמע מוכר? גם האמונה של זרש אשתו בכוחם המאגי של היהודים נשמעת מאוד רלוונטית גם היום. חז"ל בגמרא מסכת מגילה זיהו בין ממוכן מתחילת המגילה להמן בהמשכה. לא קשה להבין מדוע - השניים מייצגים דמות שבאופן מניפולטיבי לוקחת מקרה פרטי ומשליכה אותו על הכלל. במילים אחרות, חז"ל רואים את הסקסיזם השוביניסטי של ממוכן כצידו השני של המטבע האנטישמי של המן.

אבל אם נהיה רגע כנים נבין שחששו של המן לא היה חסר בסיס. הסכסוך הכאילו-אישי בין המן למרדכי לא נראה לי אישי כלל, כי אם אידיאולוגי-אמוני. המן שנא את מרדכי מהרגע הראשון שזה סרב להשתחוות לו. הסיבה לכך, או לפחות כך לימדו אותי בגן, היא לא שהמן היה רשע אלא שפשוט לא ראוי ליהודי להשתחוות לבן אנוש. את הפער האידיאולוגי העמוק בין הנהוג בממלכה לבין מנהגיו של אותו יהודי הבין המן מהרגע הראשון. המגילה מנסה להוסיף כאן מניע אישי מצד המן, אבל גם היא יודעת היטב שגם אם לא היה בזוי בעיני המן "לשלוח יד במרדכי לבדו" הרי שמחר היה קם יהודי אחר שהיה מסרב להשתחוות לו. הבעיה לא היתה נפתרת.

המעניין הוא שהתסבוכת נפתרת לא על ידי המשך ההסתרה של אסתר, שעליה כזכור הורה מרדכי, כי אם על ידי אקט של גילוי וחשיפה. אף אחד לא מחייב את אסתר לחשוף את עמה ואת מולדתה בפני אחשוורוש. כפי שמצטיירת דמותו, אסתר יכולה היתה לחשוב על מניפולציה שתבטל את הגזירה מבלי לחשוף את שורשיה. אבל היא החליטה לעשות זאת בכל מקרה, ומבלי להתייעץ עם מרדכי.

הקושי הנפשי של חיים יהודיים בגלות, מלאי הסתרה וכפיפות ראש, הוא קושי שאין לזלזל בו. פורים, חג המסכות והתחפושות הוא החג בו גיבורי המגילה נגאלו דווקא בזכות חשיפת זהותם האמיתית. האפשרות להביע את הזהות באופן מלא היא זכות שנשללה מיהודים לאורך שנות דור, והאפשרות שלנו לעשות זאת היום (בעיקר בישראל, אבל לא רק) היא לא פחות ממדהימה.

חג שמח (לירושלמים!)

נ.ב. - פוסט זה נכתב תחת השפעת אלכוהול אז אנא גלו סלחנות לטעויות טכניות ותוכניות.

הבטלה מביאה לידי שיעמום...

2010-02-12T01:03:00.015+02:00

אני יודע, עבר כמעט חודש מאז הפוסט האחרון. השגרה והעבודה השתלטו על חיי, אבל זה לא תירוץ. החורף, ששב מהפוגה קלה, חזר לתקוף במלוא עוזו וכיסה את פריז בשכבת שלג דקה. שלשום הקרנתי בבית הספר לתלמידי השמינית את הסרט הישראלי "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" ופיתיתי אותם להשאר אחרי הלימודים באמצעות פיצה ושתייה קלה. זה עבד (חלקית) ולארוע הגיעו 13 תלמידים! השבח לאל על הצלחות קטנות...

בשבוע הבא יוצאים לחופשת פברואר בת שבועיים ועקיבא בא לבקר אותי, זמן טוב לנוח ולאגור כוחות. בינתיים, הנה לכם סיפור מקאברי נוסף של הסופר הלבנוני הדגול מיח'איל נעימה, בתרגום שלי.

שבת שלום!

שובר החצץ

מיח'איל נעימה

שבועיים תמימים שמעתי את קול הפטיש שלו מכה בסלע כדי לפרקו לחצץ שאיתו יסללו את הדרך שתעבור סמוך לביתי. מאחר שמכת הפטיש שלו מרטה את עבציי וריסקה את מחשבותיי יותר מאשר את האבן בה הלמה, החלטתי לחסות בה - ולמקד את תשומת לבי בקול האבן הנפגעת, אולי אשמע בה סוג של מוסיקה. הצלחתי בכך במידה לא מבוטלת, ולא חלפה שעה קלה וכבר התרגלה אוזני לצליל ההלמות הקצרה והארוכה, הגבוהה והנמוכה, הארוכה והקצרה. חשתי כמי שמאזין לסימפוניה מסוג משונה.

טבעי היה שקול הפטיש יעורר את סקרנותי לפגוש את המכה בו. מפעם לפעם הייתי מביט מן החלון וצופה בו ארוכות. הוא, לעומת זאת, לא חש בקיומי ולא הרים את מבטו מן האבן שלפניו ומהפטיש שבידו. למעשה, איני חושב שחש בקיומו של איש. ראיתי דמויות חולפות על פניו ושמעתי אותן מברכות אותו לשלום או מאחלות לו בריאות טובה, אך הוא לא ענה ולו בהרמת גבה או במלמול שפתיים - כממתיק סוד ברומו של עולם, ואינו מרפה ממנו אף לא לרגע.

הוא החל את עמל יומו עם צאת החמה ולא חדל ממנו עד שקיעתה, אלא לדקות אחדות בהן גמע את ארוחתו הצנועה - פעמיים ביום. ממשיך היה את עבודתו במקום בו פסק אמש; יושב על ערימת החצץ כשרגליו פשוטות קדימה, מניח אבן בין שוקיו ומסתער עליה במכות פטיש עד שהתפוררה; לוקח אחרת תחתיה וחוזר חלילה עד אשר נחה השמש במערב. ערימת החצץ תפחה והלכה מאחוריו עד שהגיעה לאורך של עשרים מטרים ויותר ביום אחד. ניסיתי לא פעם להביט בפניו אך הכאפיה הצהובה שבה התעטף מנעה זאת ממני. רק פעם אחת ראיתיו מניח את הפטיש בצד ונעמד מלוא גובהו, מסיר את הכאפיה מראשו ומוחה עמה את זיעתו. הוא סובב את פניו לעברי אך מבטו לא נפל על עיניי. ענק היה, וארשת פניו הגברית והחסונה שידרה יהירות ובטחון. סבור הייתי שתחת ידיו של פסל מיומן היתה דמותו נדמית כאחד מאותם אלים אגדיים.

לבסוף הובילה אותי אליו סקרנותי. ברכתי אותו לשלום אך הוא לא השיב לי. ניסיתי לקשור עמו שיחה אך הוא לא הניד עפעף, והמשיך לשקוד על האבן שלפניו בחבטות פטיש קצובות, וזו התרסקה תחת ידיו כמו היתה אגוז. התרחקתי ממנו מאוכזב, והלכתי לחפש את המנהל האחראי על עבודות הסלילה. כאשר מצאתי אותו, שאלתי:

- מה אתה יודע על שובר החצץ? דיברתי איתו והוא לא השיב לי מילה. האם הוא חרש-אילם?

- לא, הוא לא חרש ולא אילם. הוא איש מוזר, ויש לו סיפור.

- ומה הסיפור שלו?

- הוא נכנס לכלא בגיל שלושים ושבע והשתחרר בגיל חמישים וחמש. אלמלא זכה בחנינה מיוחדת הודות להתערבות מהחלונות הגבוהים, לא היה יוצא מהצינוק אלא על אלונקה; הרי נגזר עליו מאסר עולם עם עבודות פרך.

- הוא נראה כאילו הוא עדיין בן שלושים וחמש.

- נכון. אלה שהכירו אותו לפני הכלא ואחריו מעידים עליו שלא השתנה כלל. תוארו מעורר התפעלות, ושריריו כאילו עשויים ברזל. האינך רואה שאינו חדל לעבוד מבוקר ועד ערב?

- ומתי השתחרר מהכלא?

- לפני שלושה שבועות.

- האם הוא ותיק בתפקיד שובר חצץ?

- הוא החל לעבוד במקצוע כשהיה בן חמש עשרה ולא חדל עד עתה. תפוקתו ביום אחד עולה בחמישים אחוזים על זו של איש המקצוע הטוב ביותר.

- ומה הפשע שבגינו נגזר עליו מאסר עולם?

- הוא רצח את בתו היחידה כשהיתה בת שש-עשרה.

- רצח אותה?!

- כן, בעזרת הפטיש שאיתו היה שובר את האבנים. חיסל אותה במכה אחת על הראש.

- זה פשוט נורא...ולמה הרג אותה?

- אומרים שאהב אותה עד טירוף, במיוחד לאחר שמתה אמה והשאירה את הקטנה לבד. הוא היה לה אב ואם, ולא נתן לאחרים לדאוג לצרכיה או לצרכי הבית. כאשר בגרה והיתה לנערה החל מתחקה אחריה על כל צעד ושעל, חושש שתסטה כמלוא הנימה מדרך הישר; פן יפתה ליבה או יפגע בה שטן.

- והיא סטתה מדרך הישר?

- איש אינו יודע את האמת לאמיתה. אומרים שבאותו יום, שלא כהרגלו, עזב את העבודה לפני הצהריים ויצא לביתו כשהפטיש בידו. כאשר חצה את סף הדלת מצא את בתו ועמה נער מבני השכנים הידוע ברוע מעלליו. על פרק ידה הבחין בשעון מוזהב ובאוזניה עגילי יהלום. מייד הלם בראשה בפטיש וחיסל אותה. נשא את רגליו וחש למשטרה, הוא והכלי המגואל בדם, ושם הסגיר עצמו והודה בפשע. לאחר מכן חדל לדבר, עד עצם היום הזה.

- האם לא ניסה להגן על עצמו בבית המשפט?

- כלל לא.

- ולא חשף בפני איש את המניע לרצח בתו?

- כלל לא.

-מוזר!

- יש כמה נשים שנשבעות שהבת היתה בהריון.

- והשלטונות לא רצו לנתח את הגופה?

- באותה תקופה לא היה הדבר בגדר חובה.

- משונה מאוד. האם הכרת אותו לפני שביצע את הפשע?

- כן, הכרתי אותו. שנינו מאותו הכפר וקורות חיינו כמעט זהים.

- האם התנהגותו השתנתה לאחר שהשתחרר מן הכלא?

- בוודאי. גם בצעירותו לא ברבר, אך היה אדם עליז למדיי וגם שר נהדר.

- האם היה דתי?

- הוא הרבה להזכיר את שם האל, אך מעולם לא ראיתיו בבית תפילה. את לשונו נהג לנצור, ומעולם לא עלתה נבלה על פיו.

- וכיצד הוא חי כעת?

- בעבר היה לו בית וסביבו חלקת אדמה קטנה שבה שני עצי תאנה גדולים וכמה גפנים. כאשר שב מן המאסר גילה שביתו נהרס ולא ניסה להקימו מחדש. הוא ישן תחת התאנה, אך מה יעשה בחורף? זאת איני יודע.

- האם אתה סבור שהוא מתחרט על מעשהו?

- ואיך אדע? הוא אינו מדבר על דבר מלבד עבודתו. עם זאת, גיליתי בפניו דברים שלא ראיתי בהם בעבר.

- מה למשל?

- נפשו פזורה. הוא מסתכל ואינך יודע לאן. הוא מביט בך וכאילו מבטו נודד למרחקים. בשפתיו רעד תמידי, כאילו עומד עליהם זבוב טורדני שאינו נאות לסור. לעתים אני שומע אותו מלהג ומאיים. הוא לא היה עושה זאת קודם; אני חושש שהשתגע.

הודיתי לאיש על המידע שמסר לי אודות שובר החצץ והסתלקתי. בערב, לפני רדת החשכה, נשמעה על דלתי דפיקה עזה. כאשר פתחתי אותה, קפאתי על עומדי והמילים נעתקו מפי. מולי עמד לא אחר מאשר שובר החצץ. הוא הגיע אליי כשבידו האחת פטיש ובשנייה דלי ברזל. מבלי לומר שלום פתח:

- האם תוכל למלא את הדלי הזה מים חמים? אני רוצה לשטוף את הדם מן הפטיש שלי, מפני ומידיי.

התבוננתי בו בעינים פעורות ואמרתי בתדהמה:

- אבל איני רואה כל סימן לדם על פניך, ידיך או על הפטיש שלך!

הוא השיב בקוצר רוח:

- בוודאי שיש! גם החצץ ששברתי לסלילת הכביש מלא בדם. הפטיש שלי נוטף דם, וכך גם ידיי ולבי. הדם כמעט מעוור אותי. אנא- מעט מים חמים...

מילאתי את הדלי כפי שביקש, והוא נשא אותו והלך. שובר החצץ נבלע בחשיכה ולא ידעתי לאן פנה. חלפו הימים ולא ראיתי סימן לאיש ולא פגעתי באדם שימסור לי מידע אודותיו. הסתיימה עבודת הסלילה, ושאלתי את המנהל על בן הכפר שלו. הוא השיב לי במשיכת כתף, שלאחריה הפטיר:

- חבל! הוא הלך לטבול בים ולא שב. פועל מצויין היה, ולעולם לא אוכל למצוא עוד שובר חצץ כמוהו...חבל!

שבת ב- Choisy-le-Roi

2010-01-16T23:58:00.013+02:00

את השבת העברתי ב-Choisy-le-Roi, פרבר הנמצא כ-10 ק"מ מדרום-מזרח לפריז. מדי שבוע אני מעביר שיעור עברית לקבוצה של 9 מבוגרים במרכז הקהילה היהודית בעיר, והפעם הוזמנתי לשבת על ידי זקן התלמידים שלי, דוד, בן 68. דוד; יהודי תוניסאי שעבד כל חייו כמנעולן בפריז ויצא זה מכבר לפנסיה; חי בקוטג' צנוע עם אשתו מדי, אלג'יראית חמה וצחקנית. לזוג שלושה ילדים: שתי בנות שעלו ארצה עם משפחותיהם (לשכונת בית וגן בירושלים ולהתנחלות כוכב השחר) ובן העובד כרופא פנימאי בפריז. דוד ומדי מבקרים בישראל 4-5 פעמים בשנה. אני מביא את סיפור השבת הזאת לא בגלל שקרה בה משהו מיוחד או מפתיע, אלא משום שהיא שופכת אור על חייהם והשקפתם של ציבור גדול בקרב יהודי צרפת, אני חושב.

ערב שבת מתחיל בבית הכנסת המרכזי של הקהילה. רב הקהילה, הרב אפריאט, מרוקאי חם-מזג וכריזמטי בגיל העמידה הנוהג להעיר תדירות למתפלליו (מבוגרים וילדים כאחד) מעביר שיעור הלכה בן 50 דקות (!) בין קבלת שבת לערבית. השורה התחתונה: מותר להתפלל שמונה עשרה בכל שפה חוץ מארמית, משום שהמלאכים לא אוהבים את השפה הזאת. גווע מרעב והמום מכמות השאלות של הציבור למרות השעה המתאחרת, אנחנו פונים הביתה. היה שווה לחכות. בתפריט: מגוון צלוחיות סלטים כאפריטיף (גזר, צנון, כרובית, פלפל ירוק, גרגירי חומוס, סלק) ולמנה עיקרית קוסקוס מהביל עם רוטב/מרק בשר. סליחה אמא, אבל עם כל הכבוד לגפילטע פיש ומרק עוף, יש משהו הרבה יותר משובב נפש ומעורר תאבון בתפריט החגיגי הצפון אפריקאי. במהלך הארוחה דוד סיפר שכואב לו הלב כשהוא הולך לאורך הטיילת בתל-אביב בערב שבת ורואה המוני יהודים מבלים בחוף ואף עושים מנגל. הוא הודה בפניי עם זאת שכזוג צעיר, לפני שנולדו הילדים, גם הוא ומדי נהגו ללכת לשופינג בשבת בצהריים, אחרי התפילה והקידוש. הארוחה עברה בנעימים אך נגדעה באיבה בגלל כיבוי שעון השבת בשעה עשר. לא התלוננתי, שינה בשבת תענוג.

תפילת שחרית נמשכת כשלוש ורבע שעות. לכך אני כבר רגיל ומוכן נפשית. לפני קריאת התורה: מכירה פומבית של העליות. למי שמתעניין, מפטיר שבת ראש חודש נמכר ב-80 יורו.

לארוחת הצהריים הוזמנו תלמידות אחרות שלי (שתי נשים בגיל העמידה) ובני זוגן. נושאי השיחה היו מגוונים: ברית המילה הצפויה השבוע לנכדו היהודי של סרקוזי; סלידת האורחים מהומוסקסואלים (נושא שיחה שהטריד במיוחד את מדי, שהעדיפה לשיר שירי שבת); והלגיטימיות של שלילת זכות הצבעה ממהגרים מוסלמים (רוב הנוכחים היו בעד, למעט אחד שטען בתוקף שהדבר אינו לגיטימי - אין שום בעיה שמוסלמי יהיה אפילו נשיא הרפובליקה ויש לפתוח את הגבולות, אך לאחר זעזוע ראשוני כולם הבינו שהוא צוחק כשאמר "הערבים הם אחינו" והניחו לו לנפשו). בעלה של אחת מתלמידותיי שישב לצדי לא הפסיק לפזם שירי פלמ"ח שלמד בילדותו בשומר הצעיר בתוניס ובשלוש השנים שחי בארץ בתחילת שנות השבעים. הזכרונות החמים לא מאפשרים לו לשכוח, הסביר לי. כולם התלהבו מהחיקוי שעשיתי לקריין חדשות מרוקאי ודוד ביקש ממני שוב ושוב לדבר ערבית, אך היה ברור שהדיאלקט שאני מכיר שונה לחלוטין מהערבית שהוא למד "מהרחוב" בתוניס - בביתו תמיד דיברו צרפתית. הארוחה הסתיימה בהערכה לקונדיטוריות הצרפתיות החדשות שצצו לאחרונה בירושלים. ארוחת הצהריים היתה אפילו יותר מפוארת מארוחת הערב מבחינה קולינרית. לסלטים של אמש נוספו המעדנים התוניסאים הבאים: בוח'ה (Bukha)- שיכר תאנים; אדם חוט (Adam Hut) - מעין עיסת קוויאר יבשה המצופה בשעווה שיש לקלף ונאכלת באצבעות או על קרקרים (מחיר: 75 יורו לקילו) והשיא: פקילה (Fqaila) - מרק קוסקוס שרכיביו העיקריים הם תרד ובשר. מממממ.

Lost In Translation

במוצאי שבת שלחה לי מדי כתבה שהתפרסמה בניו-יורק טיימס ותורגמה לצרפתית. הכתבה של דייויד ברוקס, שכולה שבח והלל למוח היהודי ולכלכלה הישראלית נקראת באנגלית "The Tel Aviv Cluster" אך תורגמה בצרפתית: "היהודים, ישראל והכלכלה". השוואה מהירה בין המקור האנגלי לתרגום הצרפתי העלתה שהתרגום לא רע בכלל, חוץ מפסקה שלמה שהושמטה לחלוטין מהתרגום הצרפתי ונוגעת לאנשי ההיי-טק הישראלים. הנה היא לפניכם:

The tech boom also creates a new vulnerability. As Jeffrey Goldberg of The Atlantic has argued, these innovators are the most mobile people on earth. To destroy Israel’s economy, Iran doesn’t actually have to lob a nuclear weapon into the country. It just has to foment enough instability so the entrepreneurs decide they had better move to Palo Alto, where many of them already have contacts and homes. American Jews used to keep a foothold in Israel in case things got bad here. Now Israelis keep a foothold in the U.S

לפעמים שתיקה שווה אלף מילים. שבוע טוב!!

נ.ב. - השבוע פתחתי דף פייסבוק חדש כדי לשלוח הודעות לתלמידים שלי בתיכון. 50 חברים שמיניסטים רק ביום הראשון!!!

חורף בפריז

2010-01-08T01:44:00.008+02:00

בניגוד לארץ, בפריז מורגש הבדל בין העונה הקרויה "סתיו" והעונה הקרויה "חורף". הסתיו הוא הזמן בו עלי השלכת מכסים את הרחובות ואילו החורף הוא הזמן בו הטמפרטורות צונחות, השמים מאפירים עוד יותר, וגשם ושלג ניתכים ארצה. מאז שחזרתי לפני שבוע מהחופשה בארץ, החורף האירופאי הגיע לפריז. שכבה דקה של שלג מכסה כעת את הרחוב וכבר כמה ימים הטמפרטורות לא עולות מעל מינוס שלוש מעלות. בתנאים האלה לא מפתיע שהצרפתים מחפשים מקומות להתחמם בהם. אחד המקומות המוצלחים ביותר בימים אלה הוא חנויות הבגדים. התקופה שבה אנחנו נמצאים היא תקופת המבצעים שאחרי חג המולד, או בצרפתית Les Soldes. בצרפת חנויות לא עושות מבצעים על דעת עצמן אלא יוצאות בהן באופן מתוזמן כמה ימים לאחר חג המולד, למשך כמה שבועות קצרים (או עד גמר המלאי).

אתמול שוטטתי ב- rue de Rivoli, אחד הרחובות האופנתיים במרכז פריז ביום הראשון של המבצעים. היה די מטורף. המון אדם גדש את החנויות ומוכרים חסרי אונים ניסו נואשות לקפל בגדים שנזרקו לכל עבר. פריז אינה עיר זולה. כרטיס קולנוע עולה כאן בממוצע 10 יורו; כוס קפה עולה 4-5 יורו; כך שגם בגדים במבצע בדרך כלל אינם זולים במיוחד. אבל הם יפים יותר מהבגדים בארץ ואיכותם גבוהה. חבל שאני לא מרוויח מספיק יורואים כדי לקנות אותם...

ב- H&M פתאום קלטתי שני תלמידים שלי מבית הספר. ניסיתי להסתתר מהם. למה? האם יש משהו מביך בהדחקות עם המוני צרפתים (ושאר מיעוטים) בתור לקופה? כנראה שכן. בחנויות כאלה מבינים פתאום שהצרכנות היא מחלה ממארת של העולם המערבי. אנשים (ובהם גם אני, מה לעשות) קונים בגדים לא בגלל הצורך בביגוד אלא מתוך פתולוגיה כפייתית שמכריחה אותנו להשתנות ולהתחדש כל הזמן, תוך בזבוז עצום של כסף. האין זו דרך מלאכותית למדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו?

מקום נוסף להתחמם בו הוא תחנת המטרו. המוני הומלסים גודשים את הספסלים בתחנות מסויימות שנפתחות עבורם כל הלילה כדי שלא יקפאו למוות בחוץ. לא ממש נעים להמתין על הרציף עם 20 הומלסים מקבצי נדבות ומצד שני לא נעים שלא נעים.

הערת אופנה:
משום מה התלמידים בבית הספר אוהבים ללבוש שחור - מעילים, סוודרים, חולצות, כיפות. אל תתבלבלו עם השחור של החרדים או לחילופין שחור של פאנקיסטים/אנרכיסטים, הבגדים של הילדים האלה הרבה יותר יקרים והרבה יותר אופנתיים. הבנות עושות פן, והבנים מגדלים בלורית אותה הם מסרקים מתחת לכיפה גדולה עליה כתוב "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". מצחיק אותי לראות כמה אכפת לילדים האלה מאיך שהם נראים (חוץ מהכיפות שלהם, ואם גם זה מכוון, זה עצוב מאוד), בניגוד גמור לאיך שאני זוכר את שנות התיכון שלי בארץ. מצד שני, אצלנו לא ממש היה את מי להרשים.

חורף נעים!

השמיניסטים שלי בארץ. וגם אני!

2009-12-24T01:59:00.004+02:00

דבר ידוע הוא שיהדות צרפת היא ציונית מאוד, אבל היה צריך להיות בארץ בשבוע שעבר כדי לראות באמת במה מדובר. במסגרת התוכנית "בגרות בכחול לבן" (בצרפתית Bac Bleu Blanc) הגיעו לארץ 800 שמיניסטים יהודים מכל רחבי צרפת להשתתף בתוכנית אינטנסיבית בת שבוע ימים. התמזל מזלי, וזכיתי להצטרף ל-100 השמיניסטים של בית הספר "יבנה" שבו אני מלמד בימים האחרונים שלהם בארץ. לא היה קל לשכנע את מנהל בית הספר (שטס איתי באותה טיסה) לוותר על נוכחותי בפריז רק חודש וקצת אחרי שהגעתי, אבל בזכות דחיפה מצוות היחידה ומנציגות הסוכנות בפריז זה הצליח. הגעתי לירושלים.

אז מהי התוכנית הזאת בעצם? "בגרות בכחול לבן" התחילה כתוכנית מצומצמת בכמה בתי ספר יהודיים בצרפת לפני 7 שנים. השמיניסטים נשלחים לשבוע בארץ במהלכו הם מסיירים בין אוניברסיטאות, מכללות וישיבות ומשלבים גם טיולים וביקורים באתרי תיירות. מטרת התוכנית היא לחשוף את התלמידים לאפשרויות הלימוד בארץ לשנה אחת, לפחות. בניגוד לקהילות אחרות בעולם, המילה "עלייה" נמצאת תמיד על השולחן, ואינה נחשבת למילה גסה. עם השנים הלכה התוכנית והתרחבה וכללה השנה כאמור 800 תלמידים, כולל כאלה שאינם לומדים בבתי ספר יהודיים ומאותרים על בסיס אישי. התוכנית מסובסדת חלקית על ידי הסוכנות היהודית, ומדריכים אותה בארץ אנשי "החוויה הישראלית". עם זאת, ההשתתפות העצמית של התלמידים לא קטנה- בין 650-750 יורו לתלמיד; והעובדה שכל התלמידים ללא יוצא מן הכלל רוצים להגיע מעידה לא מעט על מידת הקשר הרגשי שלהם לארץ.

אני הצטרפתי לתוכנית לקראת השיא שלה- ערב גאלה בבנייני האומה שאיחד את כל התלמידים בהפקה ציונית אדירה (ומה לעשות, גם דביקה למדי בסטנדרטים שלנו). בהופעה שלא היתה מביישת את איירוויזיון 1979 (ושקצת הזכירה אותו) עשו הרבה כבוד לילדים האלה- יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי וראש העיר ניר ברקת (שהגיע כמחליפו של שמעון פרס, ששהה בקופנהגן) הגיעו לברך; להקת גאיה, מופע פירוטכניקה ורקדנים, דגל ישראל ענק ובלונים כחולים ולבנים שנפלו מהתיקרה. מדהים לראות כמה הציונות של יהודי צרפת קשורה לתרבות היהודית המסורתית שלהם. שיר הנושא של המסע היה "רק תפילה אשא" בביצועו המחודש של אברהם פריד, והתלמידים רקדו ופיזזו לשירים כמו "משיח משיח". רבים מהם ציינו בשיחות הסיכום את הברכה של הרב הראשי שלמה עמאר למרגלות הכותל ערב הטיסה חזרה כארוע המשמעותי ביותר במסע. האבחנות המקובלות בארץ בין "דתיים ל"חילוניים" או בארה"ב בין "רפורמים", "קונסרבטיבים" ו"אורתודוקסים" לגמרי לא רלוונטיות ליהדות צרפת (הספרדית) שרובה ככולה מצוייה לאורך הספקטרום המסורתי. ניסיתי ולא הצלחתי לדמיין נוער אמריקאי יהודי בסיטואציות דומות. מדובר בסיפור אחר לגמרי.

ישראל היא מקום חשוב וכמעט מובן מאליו עבור הנוער הצרפתי. מבין 17 השמיניסטים שאני מלמד בבית הספר רק אחד מעולם לא ביקר בארץ קודם. לרבים מהם בני משפחה בארץ. השאלה היחידה שמטרידה אותי עכשיו אחרי שהכל נגמר היא האם הפקות ענק כאלה ממשות את החזון הציוני? האם הן מצליחות לעודד עלייה או רק יוצרות דימוי של ישראל כלונה-פארק יהודי ענק שכיף לבקר בו מדי פעם? האם בכלל רצוי שהם יעלו? מה שבטוח הוא שהילדים נהנו כאן, וזה לא מעט.

עסקת שליט המתגבשת, או- הפוליטיקאים הקטנים שלנו

2009-11-25T01:34:00.008+02:00

המערכת הפוליטית בארץ נדרכת בימים האחרונים לקראת עסקת חילופי אסירים שמטרתה להחזיר את גלעד שליט. כעת נשמעות קריאות רמות, בעיקר מצד משפחות שכולות נפגעות טרור, לפוגג את ערפל הצנזורה מעל העסקה המתגבשת ולאפשר דיון ציבורי נוקב. להפתעתי, נראה שהעמדות של הפוליטיקאים שלנו כלפי העסקה נקבעות לפי השתייכותם הפוליטית. מפלגת 'האיחוד הלאומי', הסמן הימני של הפוליטיקה הישראלית, היא היחידה שהשמיעה קול ברור נגד העסקה במסיבת עיתונאים אתמול. כמעט כל שאר חברי הכנסת (הציוניים) תומכים בעסקה או לכל היותר מתנדנדים בתמיכתם בה.

התפלגות העמדות לפי קווים פוליטיים קלאסיים (שמאל-ימין) אינה ברורה לי, והיא מסמנת לדעתי יותר מכל את הרדידות של המערכת הפוליטית בארץ. אני לא מצליח להבין למה התנגדות לעסקה צריכה להיות נחלתו של הימין האידיאולוגי. קשה לומר את זה, אבל יש להציג את השאלה במלוא חריפותה: מדוע שחרור סיטונאי של מחבלי האינתפאדה השנייה הוא מהלך ליברלי או הומני יותר מאשר לתת לגלעד שליט להמשיך להנמק בשבי? מדוע, לפי פרסומי התקשורת, קיים (כמעט) קונצנזוס פוליטי לפיו העסקה הזאת חייבת לצאת לפועל? במילים אחרות- למה דמו של גלעד שליט סמוק יותר מדמם של כל הקורבנות והחטופים הפוטנציאלים שכנראה יפלו כתוצאה מהעסקה? ההבנה של המושג 'זכויות אדם' כזכות לחופש של האדם הפרטי, שעומד מול עינינו כרגע, על פני הזכות לחיים ולחופש של הציבור (כמושג מופשט, אבל אמיתי) היא פשטנית ומסוכנת. ישנם טעמים הומניטריים טובים מאוד להתנגד לעסקה הזאת, ולא רק טעמי נקמנות או שנאת ערבים המאפיינים חלקים מהימין הישראלי.

לכן כל כך מתבקש שהעמדות בעד ונגד העסקה יחצו מפלגות. אני הייתי מצפה שלצד כצ'לה ואריה אלדד ישבו במסיבת העיתונאים בכנסת ח"כים כמו חיים אורון ממר"צ או אופיר פינס ממפלגת העבודה שעדיין מאמינים שיש פרטנר פלסטיני מתון שאיתו אפשר לדבר. העסקה הצפויה מחלישה עוד יותר את הפת"ח (החלש גם כך), ונותנת פרס עצום לחמאס- תמריץ אדיר לחטוף חיילים נוספים בעתיד. אחד מבני משפחות האסירים הפלסטינים אמר אתמול בחדשות ערוץ 2 כי חמאס עושה הרבה יותר עבור האסירים מאשר פת"ח. והוא צודק; את החשבון הפשוט הזה יכול לעשות כל פלסטיני מהשורה. המסר שישראל שולחת לחברה הפלסטינית הוא חד-משמעי: חטיפות משתלמות, כי ישראל תמיד תשלם את מלוא המחיר עבור חייל חטוף. הדרך האלטרניטבית, של נטישת האלימות וחתירה למשא ומתן השיגה עד כה עבור הפלסטינים תוצאות מוגבלות ביותר. אמנם חל שיפור במצב הכלכלי בגדה המערבית ומחסומים הוסרו, אבל משא ומתן אמיתי טרם החל בקדנציה של נתניהו. הפלסטינים יצטרכו לחכות עוד זמן רב כדי לראות שינוי אמיתי בחייהם בעקבות משא ומתן.

מערך הכוחות בחברה הפלסטינית הוא משחק סכום אפס. אם חמאס מנצחת- פת"ח מפסידה, ולהפך. חיזוק החמאס משמעותו בהכרח החלשת הפת"ח. ישראל תימרצה בעבר את הגורמים הקיצוניים בחברה הפלסטינית- היא הנחיתה בכך מכת מחץ על הגורמים המתונים; ושילמה מחיר כבד. מעניין איך תגיב ישראל אם בפעם הבאה שחמאס תחטוף חייל היא תדרוש בתמורה את הפסקת הבנייה בהתנחלויות. ישראל חייבת לחשוב על דרך לשנות את שיטת התמריצים שלה מול הפלסטינים, ויפה שעת אחת קודם.

פריז, כעיר שחוברה לה יחדיו

2009-11-17T01:09:00.003+02:00

בפוסט הקודם כתבתי על בית הספר שבו אני מלמד ועל מערכת החינוך בצרפת. הפעם אני רוצה להתמקד במה שנמצא מחוץ לכותלי בית הספר: העיר פריז עצמה, מהמעט (יחסית) שהספקתי לראות ממנה. למען הנוחות אני מחלק את הדברים לכמה סעיפים, בסדר אקראי למדי:

1. טופוגרפיה גיאוגרפיה ודמוגרפיה או כנסיות ריקות ומסגדים מלאים. קצת כמו ירושלים, פריז מחולקת באופן מובהק לשכונות. בתוך השטח המוניציפלי של העיר קיימים 20 רבעים (arrondissement) הפרוסים כמו שבלול ממרכז העיר עם כיוון השעון. חלוקה נוספת של העיר היא לשניים: הגדה הימנית של הנהר סיין הוא למעשה צפון העיר והגדה השמאלית הוא דרומה. אני גר ברובע ה-13, בפינה הדרום-מזרחית של העיר. העיר שטוחה, מה שעושה אותה נוחה מאוד לג'וגינג ולרכיבה על אופניים (נראה מה מזה אצליח לגרום לעצמי לעשות). פריז מורכבת רובה ככולה מבנייני דירות, לא בתים או קוטג'ים כמו בלונדון או מקומות אחרים בעולם. משמעות הדבר היא שלאנשים כאן אין חצר אחורית ואת האוויר הצח שלהם הם שואפים בגנים ציבוריים הפזורים ברחבי העיר. הגנים הללו מטופחים מאוד, וחלקים גדולים ביותר, אבל הם ננעלים על בריח בשעת ערב מוקדמת, לרוב חמש. אני מניח שהדבר נועד למנוע מגורים של הומלסים (שנקראים כאן בשפה תקינה פוליטית 'חסרי מגורי קבע') או התקהלות של ערסים. משמעות הדבר היא שלא ניתן לבקר בגנים האלה אחרי שעות העבודה, אבל זה בכל מקרה פחות נעים כי כבר חשוך. הזריחה, אגב, הולכת ומתאחרת בצעדי ענק: השעון המוערר שלי מכוון לשבע בבוקר אז עדיין חושך מצרים בחוץ. בשעה 7:45 כשאני יוצא מהבית לתפילה בבית הספר מנצנץ לו אור בהיר באופק.

החלוקה הדמוגרפית מאוד מורגשת בשכונות העיר. יש רבעים אופנתיים ועשירים שבהם רואים הרבה לבנים, ומנגד שכונות שלמות שבהם לא תראה אדם לבן ובקושי תשמע צרפתית, וגם אז במבטא כבד. את השוק של חיי קיבלתי ביום שישי האחרון בזמן שוטטות ברובע ה-18 בצפון העיר, סמוך לרובע מונמרטר, רובע האומנים המפורסם. פתאום באמצע השדרה מצאתי את עצמי באמצע התקהלות של מאות מוסלמים לתפילת יום השישי – על המדרכה! שמתי את נפשי בכפי וצילמתי אותם. לא ציפיתי להדגמה כל כך מוחשית לאיסלאמיזציה של אירופה עליה שמעתי ולמדתי כל כך הרבה.

2. תחבורה. התחבורה כאן ממש מעולה. האמצעי המפורסם ביותר הוא המטרו, המרשת את העיר כולה- יש תחנת מטרו בערך בכל 100 מטר. אבל זה לא הכל- הרכבת קלה (tramway) שאנחנו כל כך משתוקקים לה בירושלים היא כסף קטן כאן, לצד רכבת הפרברים (RER) ומערכת האוטובוסים. בנוסף לכך, כמו בערים אחרות בעולם, יש כאן מערכת מפותחת של תחנות השכרת אופניים השייכות רשמית למערכת התחבורה הציבורית של העיר (כרטיס חופשי חודשי במטרו מזכה אותך גם בהשכרת אופניים) וכל כביש שעברתי בו כולל מסלול אופניים. פשוט לקנא.

3. סופרמרקט. חווית הקנייה בסופרמרקט פריזאי שונה מזו שבארץ. אני לא מדבר רק על המבחר העצום של הגבינות הקשות, של הנקניקים ושל הטורטים מעוררי התאווה. כשומר כשרות, אין לי אלא להתעלם בצער מכל אלה. מה שאותי מרגש זה המבחר העצום של הירקות המשומרים והקפואים. עכשיו כאן יש יתרון וחיסרון. ירקות טריים הם מעבר להישג ידו של אדם עם הכנסה מינימלית כמו שלי. עגבניות עולות כ-3 יורו לקילו. אבוקדו אחד עולה יורו, ונמכר כמו ירקות רבים בבודד ולא במשקל. מצד שני, אפשר לקנות כאן כל מיני דברים מענינים בתוך קופסת שימורים- כמו למשל תרד (שגם בצורתו הקפואה מאוד זול ונפוץ כאן. מממממ) או גבעולי סלרי. הדבר המדהים בסופר השכונתי שלי הוא שאת קופת האקספרס המיועדת לפחות מעשרה מוצרים אפשר להפעיל לבד! כן כן, העברתי את המוצרים שלי בעצמי, הכנסתי את הכסף לחריץ, והלכתי לדרכי. סוף עידן הקופאיות? אבל הגילוי המרעיש ביותר בסופר נוגע לנייר טואלט. הצרפתים מאוד מחבבים נייר טואלט מבושם- זה שבחדר השירותים שלי מכיל אלו-וורה והוא מפיץ את ניחוחו בכל חדר השירותים. בסופר הענק שליד הבית שלי, לא ניתן למצוא בתוך ההיצע הענק חבילת נייר טואלט המכילה יותר מ-12 גלילים. המסקנה ההגיונית היחידה- הצרפתים מחרבנים פחות. עד כאן להפעם (:

פוסט ראשון מפריז: על חינוך יהודי בצרפת

2009-11-11T23:01:00.012+02:00

ביום חמישי שעבר, אחרי בירוקרטיה שהתארכה עד אינסוף, נחתתי סוף סוף בפריז. קר עכשיו בעיר, בערך 10 מעלות בשעות היום, ואנשים מסתובבים ברחובות עם מעילים אופנתיים וצעיפים. אני מתגורר ברובע ה-13, בקצה הדרומי של פריז, בדירה קטנה השוכנת בתוך מתחם בית הספר שבו אני מלמד.

כמה מילים על מערכת החינוך הצרפתית ועל בית הספר "יבנה"

"יבנה" הוא אחד מבתי הספר היהודים הגדולים והמוערכים בפריז. הוא מתחיל בטרום חובה ומגיע עד כיתה י"ב. החלוקה לחטיבות כאן שונה מבארץ- היסודי עד כיתה ה', החטיבה היא ו'-ט' והתיכון הוא י'-י"ב. אני אלמד בעיקר את כיתות התיכון ואתן שיעורי תגבור בעברית. אני מתחיל בשבוע הבא, אחרי שהתלמידים יחזרו מחופשת אמצע הטרימסטר. מהי חופשת אמצע הטרימסטר אתם שואלים? ובכן, היום היה בצרפת חג אזרחי לרגל הפסקת האש של סוף מלחמת העולם הראשונה (11 בנובמבר). בצרפת אוהבים את החופשות שלהם ובית הספר ניצל את החופשה ויצר סוף שבוע ארוך במיוחד. הסיבה? מכיוון שחגי תשרי נפלו השנה ברובם על סוף השבוע יצא שהתלמידים למדו יותר מדי (!) ולכן עכשיו הם משלימים ימי חופש. אכן, חיים טובים.

בית הספר מוגדר כדתי, ולכן ההשוואה עם מערכת החינוך הדתי בארץ, שאני תוצר שלה, בלתי נמנעת. הנה כמה הבדלים, שרובם עובדים לטובת צרפת. יש לנו, אני חושב, מה ללמוד:

אפשר לעשות בית ספר דתי מעורב (בנים בנות). את כל המקצועות חוץ מלימודי קודש לומדים כאן ביחד, ואני לא רואה מיניות מתפרצת במסדרונות או הריונות בלתי רצויים. מצד שני, אני חדש כאן ואם אגלה בהמשך שטעיתי, אשמח לדווח. החינוך הדתי שמרני יותר מבתי הספר הממלכתיים דתיים בארץ, ורוב מורי הקודש הם תוצר של מערכת הישיבות והסמינרים החרדיים. אתמול נכחתי לראשונה בישיבת מורים של מקצועות הקודש. לתדהמתי המורים, בזקניהם המטופחים, ישבו בנפרד מהמורות בפיאותיהן היוקרתיות. דמיינו אותי, בג'ינס וסוודר, מציג את עצמי בפני 20 מורים בצרפתית מגומגמת; סרוגניק ישראלי בכינוס צרפתי של סיעת ש"ס. היה קטעים. מקצועות החול נלמדים לבגרות (בצרפתית Baccalaureat או בקיצור Bac) ברמה הגבוהה ביותר. הממשלה מממנת את כל שעות הלימוד למקצועות הבגרות, ולכן מחיר הלימודים לא מאמיר כמו בחינוך היהודי הפרטי בארה"ב. כאן, ההורים משלמים רק על השעות הנוספות, המוקדשות ללימודי הקודש. צרפת, המדינה הלאומית והממורכזת, מאמינה כמובן בלימודי ליבה. אין מימון ללא לימודי ליבה, בניגוד למגמה הרווחת בארץ שתוליד את האסון החברתי של הדור הבא. החינוך הציבורי בצרפת הוא חזק במיוחד, ובתי הספר הציבוריים נחשבים עדיין לאיכותיים יותר מאשר בתי הספר הפרטיים (שהם בעיקר קתוליים).
יום לימודים ארוך. גם לי היה יום לימודים ארוך בתיכון הימלפרב בירושלים, אבל אף אחד לא חשב שמגיע לי גם לאכול. היו הרבה דיבורים על ארוחה חמה, אני יודע, אבל בסופו של דבר אני זוכר בעיקר "מוקפץ" בבגט (עכשיו אני מבין שזה מעולם לא היה באמת בגט) במחיר מופקע בקיוסק הבית-ספרי או כיתות רגליים לרחוב הפסגה החרדי בחיפוש אחר מזון זול באיכות ירודה. ב"יבנה" כל התלמידים מקבלים כרטיס מגנטי שהעברתו מעל חיישן מזכה אותם בארוחה בשרית חמה, כולל תוספות. לכן בשעה שש בערב כשהם יוצאים מבית הספר הם לא נראים כמו סמרטוט, כפי שאני זוכר את עצמי בשעות האלה.
פיקוח. מערכת החינוך הצרפתית פיתחה שיטה גאונית למניעת הברזות ופיקוח הדוק על התלמידים. בית הספר מעסיק "משגיחים" (בצרפתית: surveillant, מילה שמשמעותה גם "סוהר"): לאחר שהמורה בכיתה בודק נוכחות בתחילת השיעור, הוא רושם את שמות התלמידים החסרים על הלוח. המשגיח, שהוא בדרך כלל סטודנט צעיר באוניברסיטה שרוצה להשלים הכנסה, מעתיק את שמות החסרים ומתקשר להורים שלהם לברר את פשר ההיעדרות. בנוסף לכך, כל משגיח אחראי על שכבה אחת ומוודא שהתלמידים לא מסתובבים במסדרונות. ואכן, השיטה מונעת הברזות ושוטטויות. מעניין כמה עוד הייתי לומד אם שיטה דומה הייתה מיושמת בתיכון שלי. מצד שני, החיים היו פחות כיפים.
כבוד. אתמול התנדבתי להכנס לשיעור אנגלית בכיתה ו' (הכיתה הראשונה בחטיבה) ולהחליף כמה מילים באנגלית עם התלמידים הצעירים. מי שלא ראה כיתה שלמה קמה על רגליה בכניסתי וביציאתי ושואלת במבטא צרפתי כבד ובחיוכים מבויישים שאלות כמו: "מהיכן אתה מגיע?" "האם אתה מנגן בגיטרה?" לא ראה דבר חמוד מימיו. אמנם אין כאן תלבושת אחידה כמו באנגליה או אוסטרליה, אבל כל התלמידים בבית הספר פונים למורים שלהם בתואר monsieur, ורבים מן המורים פונים כך לתלמידים. אני מת על זה.
בחירה במקום כפייה. התפילות בבית הספר יבנה הן רשות ולא חובה, וראו זה פלא- בית הכנסת גדוש בתלמידים בזמן תפילת שחרית עד שהמקום צר מלהכילם. זה נכון שבית הספר מתמרץ את התלמידים להגיע באמצעות קרואסון וקופסת מיץ בסיום התפילה, אבל אותי זה מאוד מרשים לראות תלמידים ותלמידות מתייצבים לתפילה מכל קצות פריז ב-7:45 בבוקר כשעלטה וקור כלבים שוררים בחוץ. בנוסף, בית הספר מעמיד מורים המעבירים שיעורים קצרים לתלמידים בתוך בית המדרש בהפסקה שאחרי ארוחת הצהריים ולפני השיעור. גם כאן, הגעה ללימוד פירושה הפסד דקות הפסקה יקרות והיא וולנטרית לחלוטין, ובכל זאת תלמידים מגיעים. כל הכבוד להם, אני בגילם כנראה לא הייתי בא.

בפוסט הבא, קצת על החיים בפריז: בסופרמרקט, ברחוב, במטרו.

על עיתונאים וחופש

2009-10-21T23:47:00.008+02:00

הארגון "עיתונאים לזכויות אדם" פרסם אתמול את מדד חופש העיתונות. בזכות מבצע "עופרת יצוקה" 'זכתה' ישראל למקום נכבד בדו"ח כמי שחוותה "נפילה חופשית"- ממקום 46 בעולם בשנת 2008 למקום 93 השנה. וזה רק בתוך גבולות המדינה. באופן מעניין, ישראל היא המדינה היחידה המופיעה בדו"ח פעמיים: פעם אחת תחת הכותרת "ישראל (שטחי ישראל)" ופעם אחת כ"ישראל (אקסטרה-טריטוריאלי)" כשהכוונה כמובן לפעילות ישראל בשטחים ובעיקר ברצועת עזה במהלך "עופרת יצוקה". במתכונתה השניה מדורגת ישראל במקום ה-150 המביך, בין שתי דמוקרטיות ידועות: בלארוס ואפגניסטאן.

http://www.rsf.org/en-classement1003-2009.html

התגובה הראשונה שלי היתה הלם. איך ייתכן שלבנון, איחוד האמירויות הערביות וכויות עקפו אותנו בסיבוב?! אחר כך, לפי הפרוטוקול של אירועי פוסט-טראומה, עברתי להכחשה. האנטישמים האלה! האמת היא שהקריטריונים לדירוג באמת מאוד לא ברורים: הארגון כותב שהשאלונים לפיהם מדרגים את המדינות נשלחו "לארגונים שותפים, ל-130 כתבי הארגון הפרוסים ברחבי העולם, לעיתונאים, חוקרים, משפטנים ופעילי זכויות אדם." בהקשר הישראלי, ברור שמידת האובייקטיביות הפוטנציאלית של חלק מהגורמים האלה מוטלת בספק. בכלל, לא ברור אם מדובר בעיתונאים מקומיים או במאות העיתונאים הזרים המשרתים בישראל. ברור שהתשובה לשאלה הזאת משפיעה דרמטית על הדרוג, בטח כשזה נוגע לשטחים. בכלל, איך אפשר לדרג את ישראל, או את ארה"ב, באותה סקאלה עם פפואה גינאה החדשה. יש שם בכלל עיתונאים?!

ובכל זאת, נפילה של 47 מקומות לא הולכת ברגל. אם מדובר בשנאת ישראל, איפה היא היתה בשנה שעברה? הרי הדו"ח הקודם ששם אותנו במקום ה-46 המחמיא נכתב אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהיתה גם היא אסון הסברתי למדינת ישראל. אחד ממשפטי המפתח המדאיגים של הדו"ח הוא ש"ישראל החלה להפעיל את אותם אמצעים כלפי פנים שהפעילה מחוץ לשטחה." הוא מגבה את הטענה הזאת בהזכירו מעצר של 5 עיתונאים, וצנזורה צבאית גוברת על כל אמצעי התקשורת.

ישראל היא עדיין דמוקרטיה חיה ותוססת, אך שחיקה בדמוקרטיה היא תהליך הדרגתי, לא מיידי. מידת הדמוקרטיה של מדינות היא לא דבר מובטח. פרסומים, כמו זה בשבוע שעבר על הקמת יחידת מסתערבים שתפעל בתוך תחומי מדינת ישראל, מגבירים את החשש לבריאותה הדמוקרטית של ישראל.

בשבוע הבא אני טס לפריז, צרפת, לתקופה של שמונה חודשים בערך. הבלוג הזה נועד, בין היתר, לעדכן אתכם בהרפתקאותיי בעיר האורות. היו שלום!

סיפור לסוף השבוע

2009-10-15T13:10:00.022+02:00

הפעם משהו קצת שונה. ניסוי. החלטתי לחזור למקצועי הצבאי ולתרגם קצת ערבית. לרגל יום הולדתו ה-120 שיחול בעוד יומיים, קורבן הניסוי הזה הוא מיח'איל נעימה (1889-1988, כן הוא חי כמעט מאה שנה!) אחד מגדולי הסופרים הלבנונים במאה ה-20. לנעימה היו חיים מעניינים- הוא בילה את רוב ילדותו בארה"ב, עד שהחליט לחזור למולדתו לבנון ב-1932, שם נפטר. בגלל שהתחנך בסמינר רוסי באוקראינה, הוא דיבר וכתב גם ברוסית, בנוסף לערבית ואנגלית. בזמן שהותו בארה"ב, נעימה היה אחד השותפים לתחיית הספרות הערבית וייסד אגודת כותבים ערבים (the New York Pen League) יחד עם אגדת ספרות לבנונית אחרת: ח'ליל ג'בראן, שאת הביוגרפיה שלו כתב נעימה ב-1934.

אני התוודעתי לאיש דרך אחד המורים שלי לערבית, פרופ' ישי פלד מאוניברסיטת תל אביב, שממש סגד לו בשל שפתו הגבוהה והציורית. בקהיר קניתי ספרון של סיפורים קצרים פרי עטו בשם "אכאבר" (=הגדולים ביותר, רבים של אכבר) משנת 1956. הסיפור הראשון, והמקאברי משהו, הנושא את אותו השם מוגש לכם כאן לראשונה בתרגום לעברית. תהנו.

***

"גדולים"

מיח'איל נעימה

עד שעה מאוחרת בלילה נשארו אבּוּ-רשיד ואֻם-רשיד עֵרים, דנים בנושא בעל חשיבות עליונה, ולכלל הסכמה לא באים. נמסר להם שהאדון יגיע למחרת לחלק את הגורן ועתה עליהם להכין סעודה מסורתית. מה יכינו לו? אביו המנוח של האדון היה בוּר כמותם; דיבורו המוני, בגדיו והליכותיו פשוטים. בכל פעם שהיה מגיע לחלק את הגורן בשלהי הקיץ התעקש לשבת על האדמה, תחת עץ האלון שלצד האסם, ולשם היתה אם-רשיד מביאה את ארוחתו על מגש עשוי קש. הארוחה, שאם-רשיד התגאתה בה עד בלי די, כללה רק כמה ביצים מטוגנות עם נתחי בשר ועליהם חלב מחובץ, מעט בצל ומלפפונים, כמות גדולה של רקיקי לחם ומעט דבש- אם היה דבש בנמצא.
אבל האב הלך לעולמו בחורף שעבר, ובהיאספו אל אבותיו עבר רכושו הרב לבנו. יחד עם הרכוש עברו השכירים, וביניהם אבו-רשיד, שהיה מאהוביו של האב וממקורביו.

האדון הוא עורך דין המתגורר בבירה וחי חיים של "גדולים", וגם רעייתו מה"גדולים". לזוג ילדה בוגרת שחגגה זה מכבר שבעה אביבים; בוודאי לא יגיע אליהם האדון לבדו אלא ילווה באשתו, בבתו, במשרתת, בנהג המכונית. איך ראוי להם, לאבו-רשיד ולאם-רשיד, לקבל את פני האורחים?
איפה יושיבו אותם, בבקתתם העשויה גזרי עץ וענפים? על הכרים? או שמא יפרסו להם את יצועם לשבת עליו? מה יציעו להם לאכול ולשתות? כיצד יגישו את האוכל? הרי ה"גדולים" לא אוכלים אלא בסכין ומזלג ובצלחות חרסינה. דבר מכל אלה לא היה לאבו-רשיד ולאם-רשיד. אפילו לא שולחן. כמה צלחות מתכת, קומקום חרס, מספר כפות עץ ושרפרף אוכל עגול היו כלי האוכל המפוארים ביותר שלהם.

***

אלה הבעיות שטרדו את מנוחתם של אבו-רשיד ואם-רשיד באותו הלילה, אך בכל פעם שהסכימו על פתרון צצו בו קשיים. תחילה הסכימו לשחוט את הגדי המפונק שטרם נגמל, אך בנם רשיד רק שמע זאת ומייד התפרע: הוא החל לבכות, לטפוח על פניו ולהתגולל בעפר כמי שכפאו שד. הגדי היה הדבר היקר לו בעולם, וכך ניצל הגדי והושם התרנגול כפרתו. לבני הזוג לא היה דבר זולת אותו תרנגול ושלוש תרנגולות מטילות. אך שוב תקף את רשיד פרץ של בכי אליו נלוו זעקות שבר, קריעת בגדים, חרחורים ושיעולים, עד שהוריו החלו לחשוש לחייו.
הוא אהב את התרנגול האדום שלו, שאותו היה מאכיל מכף ידו ומרכיבו על כתפיו, שביופיו וכוחו היה מתפאר ושקריאתו הרמה – שבסופה הד נעים – שִׂמחה אותו במיוחד. ההורים, אם כן, חזרו בהם מההחלטה להרוג את התרנגול. בנם נרדם לאחר שהספיג את הכר בדמעותיו והשניים החליטו לבסוף לשחוט את אחת משלוש התרנגולות. כאשר גמלה ההחלטה בליבם של ההורים, נאנחה אם-רשיד ואמרה בנימה חמורה:

- בני נרדם כשאנחה בגרונו, ואנחה זו תשוב כאשר יקום בבוקר ויגלה ששחטנו את אחת התרנגולות. הוא הרי אוהב את כולן.

אמר אבו-רשיד:

- הוא יבכה קצת ואז ישכח אותה, ואנחנו מה נעשה? ה"אדון" מגיע אלינו בפעם הראשונה ואנחנו לא נכבד אותו?
- עזוב אותו, באמת! כל דמעה מעיניו של בני שווה את כל רכושו! כבר שכחת שקברנו את שלושת אחיו ולא נותר לנו זולתו? אין לי תקווה בלעדיו. אתן את העולם כולו בשביל הציפורן הקטנה באצבעו...
- אל תשכחי שאנחנו שכירים וחייבים לבעל האדמה 3,000 גרוש. עלינו לקבלו בכבוד. לו רק בטחנו בידידותו, כאביו, היה הדבר קל יותר; אך איננו יודעים את אשר על ליבו.
- ירחם האל על נשמת אביו. אפילו ריבית לא היה דורש מאיתנו.
- כן, ירחם האל על עצמותיו. הוא היה טוב לב, אבל הזמנים משתנים מהר, ואיתם האנשים. איננו יודעים מה מזלנו עם הבן.
- ליבי אומר לי שמזלנו לא טוב.

***

השכם בבוקר נחפזה אם-רשיד להתקין את עצמה, לנקות את הצריף, ולהכין את הסעודה לאורחיה. לא קל היה לה להרגיע את רוחו של בנה כאשר גילה את דם התרנגולת ונוצותיה התלושות בסמוך לבית לאחר שקם משנתו. אבו-רשיד גילח את פניו, לבש את מכנסיו הטובות ביותר, והסתלק אל האסם לטאטא אותו במטאטא הקוצני. הוא ניפה את שארית החיטה שנותרה לצד הכברה והטיל אותה אל ראש הערימה שניצבה במרכז האסם. אחר, חג סביב הערימה והתעצב אל ליבו נוכח ההבנה שהיא עולה בקושי כדי מחצית הכמות שהכילה בעונה שעברה. השמים מנעו גשמים בעיתם, ונידבו אותם שלא בעיתם. היתה בצורת, והמוץ רב מן הבר. עבור אבו-רשיד, היתה זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שימיו עם האדון לא יהיו עוד נעימים כימיו עם אביו. הספר, כמו שאומרים, נקרא מתחילתו.

הוא חפן מן החיטה והחל סופר אותה גרגר גרגר. בליבו אמר: אם יהיה המספר זוג נשאר על אדמתנו, וה"אדון" לא ידרוש ממני ריבית. אם יהיה פֶּרֶט הוא ידרוש ממני ריבית, וכשלא אוכל לשלמהּ יגרש אותי מן האדמה ויביא שכיר אחר תחתיי. אבו-רשיד הזדעזע עד מאוד כשהמספר יצא פרט, אך מיד גער בעצמו על הזעזוע והתחמק כשהוא מהמהם לעצמו.

***

כששב אבו-רשיד אל הצריף מצא את אשתו שקועה בעריכת צלחות המתכת וכפות העץ על השרפרף העגול, לאחר שסידרה את הכרים סביבו בצורה נאה. הוא ראה את בנו משחק עם הגדי וקורא לו בחיבה "שד" ורץ אחריו ונושא אותו על כתפיו ואוחז בטלפיו וחג עמו במעגלים כאילו מדובר בריקוד קִצבּי במיוחד. אחר עזב הילד את הגדי וקרא לתרנגול, אותו כינה "סולטאן". סלטאן מיהר אליו מייד והילד הגיש לו מעט זרעונים שאותם היה התרנגול מלקט מתוך ידו ואף מבין שפתיו. הילד הגביה את התרנגול אל-על וזה נפנף בבהלה בכנפיו ומיהר לנחות על ראש בעליו או על כתפו כשהוא משחרר למרחקים קריאה רמה. הילד אחז אותו בין ידיו והטביע נשיקה על כל אחת מעיניו. אחר שילח את התרנגול לדרכו ופניו קורנים מאושר ותענוג.

קרבה השעה שתיים ובני הזוג כבר התייאשו מבואם של אורחיהם, כשלפתע שאון מכונית נשמע מרחוק. המכונית נעצרה על הכביש הראשי כמטחווי קשת מהצריף, וירדו ממנה איש ואישה ומשרתת וילדה קטנה שהחלו פוסעים לכיוון הצריף. אבו-רשיד ואם-רשיד מיהרו לקראתם כשהם צועקים מרחוק: "שלום וברכה! ברוך בואם של האדון ורעייתו ושל הכלה הצעירה!" כאשר הגיעו לאורחים התרפקו על ידיהם של האדון ואשתו והרעיפו עליהם נשיקות. הם ניסו לנשק גם את בתו הקטנה של האדון אך זו חמקה מהם בבהלה וחסתה בצל המשרתת. רשיד לא שת ליבו לאורחים והמשיך להשתעשע עם "שד" מזה ועם "סולטאן" מזה.
הקבוצה הגיעה לצריף; כשאשת האדון רוטנת וגונחת כל הדרך והמארחים מרעיפים עליה התנצלויות בלתי פוסקות. אם-רשיד עצרה בפתח הבית, פכרה ידיה במבוכה ואמרה בקול מגומגם:

- בבקשה, בבקשה, אני מתנצלת, אל תכעסו עלינו. אין כאן דבר שראוי לכם. ביתנו הדל פתוח לרווחה – בבקשה, היכנסו.
אשת האדון פנתה אליה ואמרה בבוז מופגן:
- לאן ניכנס? היכן הבית?

אם-רשיד השתנקה ואז מילמלה:

- הבית, גברתי? זהו הבית גברתי – הצריף הזה שאת רואה הוא בית הקיץ שלנו בהרים האלה.

בשלב זה פנה האדון לאשתו, ואמר לה בצרפתית:

- כך חיים הפלאחים האלה בהרים שלנו. הם גרים בצריפים הללו בקיץ, ואחרי שאוספים את התבואה וזורעים את השדות לעונה הבאה הם יורדים לכפרים שלהם, שם הם שוהים בחורף בבקתות פשוטות אבל נקיות וחמימות. הכפר של השכירים שלנו רחוק מכאן כשבעה מיל, וחלפנו על פניו בדרך.

השיבה האישה בצרפתית:

- הם חיים בקיץ כמו זאבים ובחורף כמו דובים. איפה הזקנה הזאת רוצה שנשב?
- בצריף.
- בצריף הזה?! על האדמה?! לא. אני, יקירי, לא הולכת לסכן את נעלי העקב שלי ואת השמלה. עשה מה שאתה רוצה, אבל אני בשום אופן לא נכנסת לתוך הצריף הזה.
- אבל הם הכינו לנו ארוחה, ואנחנו רעבים, ובמיוחד בתנו. אם לא נאכל ממנחתם הם יראו זאת כעלבון.
- שיראו זאת איך שהם רוצים. אני לא מוכנה לאכול אצלם וגם לא ארשה לביתנו הקטנה נוּנוּ לאכול מצלחות המתכת הללו, ובכפות עץ?! מה קרה לך, יצאת מדעתך?!
- לא יצאתי מדעתי, אבל איני יכול לפגוע בציפור נפשם של האנשים הללו.
- תגיד להם שאכלנו בדרך, ואל תשתהה. אני לא רואה אצלם כיסא לשבת עליו. בוא נסתלק מכאן כמה שיותר מהר.

וכך היה. האדון התנצל בפני אבו-רשיד ואם-רשיד, התנצלות שנחתה עליהם כרעם ביום בהיר. לשונם נעתקה ודיבורם נאלם. פניהם החווירו עד שנראה היה שהעדיפו למות מאשר לספוג מהלומה שכזאת. לבסוף לקח האדון את אבו-רשיד הצידה, נעמד לידו בפינה, והזכיר לו את חובו לאביו. האדון ביקש מאבו-רשיד לשלם את הריבית על חמש השנים האחרונות לפחות. לבו של אבו-רשיד נכמר בקרבו והוא פכר את ידיו בעצבנות ואמר מבלי משים:

- אני נשבע ברוחם של שלושת ילדיי ובנשמתו של אביך אדוני, יכהה האל את שתי עיני- לא שכחתי את החוב. אני אשלם

אותו אנשאללה בתוספת ריבית, אבל החלק שלי ביבול השנה לא מספיק לי ולמשפחתי. איני יודע מהיכן אביא את הכסף לקנות חיטה די הצורך.

- עשה מה שאתה מבין, אבו-רשיד, אבל זכותי לקבל את הכסף בחזרה.
- זכותך, נכון אדוני, זכותך. אבל האל יתברך לא נתן לי יבול מספיק. מה אעשה? אלחם בו? ארגום אותו באבנים?
- זה עניינך, אבו-רשיד, לא ענייני. אשלח לך מחר את הנהג שלי והוא יחלק את הגורן, אבל כעת אנחנו מוכרחים לשוב

לעיר משום שיש לנו פגישות רבות. אני מתנצל.

- חבל אדוני, חבל. ביקורכם הסב לנו כבוד רב. איננו ראויים להסתופף בצל קורתכם אדוני.

***

באותה שעה הייתה נונו שקועה במשחק עם רשיד, הגדי שלו, והתרנגול. היא ניסתה להתקרב לרשיד וחבריו, אך הוא גרש אותה בגערה. כאשר פנה אביה לעזוב את המקום הסתובבה הילדה אל אמהּ ופנתה אליה בצרפתית:

- אמא, אני רוצה את הגדי הזה ואת התרנגול הזה!

השיבה לה אמה:

- תקבלי כל מה שתרצי, נונו.

והיא הורתה לאבו-רשיד להעמיס את הגדי והתרנגול על המכונית. הוא עשה זאת בהכנעה, וליבו כמעט מתפקע מכעס. תחילה, לא הבין רשיד את כוונת אביו בנושאו את שני אהוביו אל המכונית שעל הכביש, וגם אם-רשיד לא הבינה. המכונית נהמה ויצאה לדרכה, גומאת את הדרך במהירות. אבו-רשיד שב כשידיו ריקות מגדי ומתרנגול. אז הבין רשיד את שארע, והתעורר כמי שהקיץ מתרדמת. הוא החל לרדוף בכל כוחו אחרי המכונית, כשהוא צועק כמטורף: "ששששדדדד!", "סלטאאאאן!"

השמים שמעו את הזעקה, והואדי החזיר את ההד.

אנטישמיות

2009-10-05T10:08:00.007+02:00

משפטו האלמותי של וודי אלן "זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אותי" מעולם לא הרגיש יותר רלוונטי מאשר בימים האחרונים.

אני רואה את עצמי כאדם די רציונלי, ובתור יהודי טוב מעדיף בדרך כלל הלקאה עצמית על פני האשמת הזולת. תיאוריות קונספירציה לא מדברות אליי. אבל האנטישמיות מרימה עכשיו את ראשה בעולם, וזה מטריד.

את ההתבטאויות של אחמדינג'אד בעניין היהודים כולם מכירים. גם כששר התרבות המצרי פארוק חֻסני חזר מפסיד מההתמודדות על ראשות אונסק"ו והאשים את "הלובי היהודי" בהפסדו לא הופתעתי. ישראל אכן היתה מאוד קולנית בהתנגדות שלה למועמדותו, למרות שלא שיחקה תפקיד אמיתי בהצבעה. המדינות פשוט לא רצו לבחור גזען שלא רק שלא עשה כלום לטובת התרבות בארצו במשך יותר מעשרים שנות כהונה, אלא פעל בעקביות לצנזר ולדכא אותה.

היום הוציאה הליגה נגד השמצה הצהרה נגד נשיא הונדורס המודח סלאיה שהאשים שכירי חרב ישראלים בתמיכה במועמד שהדיח אותו. עכשיו, אני לא מת על הליגה נגד השמצה - אני חושב שהם נוטים לפעמים לצעוק "זאב, זאב!" - אבל דבריו של סלאיה; שאמר לעיתון אמריקאי ששכירי חרב ישראלים מענים אותו באמצעות קרינה רדיו-אקטיבית; לא באמת יכולים להישאר בלי תגובה.

אם ההגיגים האלה היו נשארים בגדר דיבורים, ניחא. אבל בארגנטינה הוצאו צווי מעצר נגד הנשיא לשעבר קרלוס מנם (כיהן בשנים 1989-1999) ונגד 10 בכירים נוספים שלו, כולל ראש שירותי המודיעין ושופט פדרלי. כולם מואשמים בשיבוש החקירה של הפיגוע בבניין הקהילה היהודית אמי"ה ב-1994. הפיגוע בוצע כנראה על ידי חזבאללה בתכנון איראני ומנם הסתיר ושיבש מידע, ועזר לאחד הנאשמים להימלט מארגנטינה. זה מטורף! תארו לכם שראש ממשלת ישראל וראש השב"כ היו מנסים לשבש את החקירה של הפיגוע של עדן נתן-זאדה באוטובוס בשפרעם או עוזרים לחברי "מחתרת בת עין" להימלט מהארץ אחרי ניסיון הפיגוע במזרח ירושלים.

האנשים הללו הם לא דמויות סהרוריות מהרחוב אלא ראשי מדינות. המקרה של מנם רק ממחיש שהמרחק בין מילים למעשים קצר למדיי: עצוב ומדאיג להיווכח שחייהם של היהודים במדינות הללו, שחלקן נתפסות כמדינות עולם ראשון לכל דבר, מוגנים פחות מאלה של שאר האזרחים.

המאבק נגד אנטישמיות הוא סיזיפי. ההגדרה של "מהי אנטישמיות" נעשתה חמקמקה יותר מאז זכתה ישראל לעצמאות והיא נתונה בעימות פוליטי עם שכנותיה. אבל בפראפרזה על דברי השופט האמריקאי פוטר סטיוארט לגבי הגדרת הפורנוגרפיה, גם אנטישמיות אפשר "לזהות כאשר רואים אותה", ובדור שאחרי השואה אני חושב שצריך להילחם בה לא רק כצורך פרקטי אלא מתוך חובה מוסרית וערכית.

בין ישראל לעמים

2009-09-21T13:43:00.005+03:00

ימים אלה שבין כסה לעשור מתאימים, אני חושב, לעיסוק בנושאים קצת כבדים. היחס שבין יהודים לגויים, או בלשון נקייה מעט יותר- בין ישראל לעמים, הוא אחד הנושאים האלה. השורות הבאות הן בסימן חשבון נפש, לא לבעלי לב חלש.

***

פתחו את המחזור לראש השנה ותגלו את המתח המטריד הזה במלוא נוכחותו. בחג הזה, פרטיקולריות ואוניברסליות משמשים בערבוביה. את הנוסח המיוחד של תפילת שמונה עשרה אנחנו פותחים בראש השנה במילים הבאות:

"ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים".
אך מייד אחר כך:
"ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך. שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך."

ראש השנה הוא גם החג האוניברסלי של "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" (מתוך הפיוט המפורסם "ונתנה תוקף") אבל גם של ברית מיוחדת בין האל לעם ישראל: "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים". זהו חג אינקלוסיבי של "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" ואקסקלוסיבי "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה".

כל זה היה נשאר במישור התיאורטי וחולף לי לגמרי מעל הראש אלמלא התארח השנה בדירתנו בארוחת החג נזיר פרנציסקני נחמד בשם אוסקר. הוא עמד בשקט כאשר שרתי בנעימה את נוסח הקידוש החגיגי: "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקידשנו במצוותיו [...] כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים." והוא הבין עברית מצוין. בגלל שהחג נפל השנה על מוצאי שבת, הוא זכה לשמוע גם את נוסח ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים [...] הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך." ה"עמים" הם בצד של החול ושל החושך. קשה להתעלם מכך כאשר בן לאחד ה"עמים" עומד ממש לידך.

***

תמיד הסברתי לעצמי שאמנם אין לי דרך לדעת מדוע בחר ה' דווקא בנו היהודים, אבל אני כן מבין את מהותה של אותה בחירה. זו לא בחירה גזעית או אתנית, בחינת ה"פולק" הגרמני, אלא בחירה שהיא הטלת אחריות: משום מה, העם היהודי נבחר לשאת שק של חובות על הגב וכך לעבוד את בוראו. כך, בדרך פולנית משהו, גאוות הבחירה הופכת לנטל מעיק שאל לאחרים להתקנא בו. אם מישהו רוצה להצטרף לעם שלנו (ואנחנו לא ממש מבינים למה ירצה לעשות את זה), אהלן וסהלן. אם לא- לא ממש אכפת לנו.

אבל אני נוכח לגלות שפחות ופחות יהודים שותפים לפרשנותי. אולי אני טועה והיהדות היא דת גזענית חסרת תקנה? אולי כל חיי עסקתי באפולוגטיקה כדי לישון טוב יותר בלילה? האם האל "קידשנו במצוותיו וציוונו" או רק "קידשנו"? אנחנו יודעים מה הנצרות אמרה על כך, וממנה כל האנטישמיות המודרנית, אבל מה אנחנו אומרים לעצמנו?

***

הציונות הפכה את בעיית היחס האישי של היהודי לגוי מבעיה קיומית ודוחקת (תקראו הרצל) לבעיה תאורטית ורחוקה. בשביל היהודי הישראלי במאה ה-21, תוך פרק זמן היסטורי קצר ביותר, הפך ה"גוי" משכן עם פנים ושם (לטוב ולרע) לרעיון אמורפי, שבדרך כלל פועל נגדנו. אנחנו, היהודים בישראל, חיים בסביבה שהיא "גוי-ריין". לפעמים העולם הלא יהודי מתפקד כחור שחור שבולע יהודים, כמו בקמפיין הפרסום של תוכנית 'מסע' שהשווה אדם מתבולל לנעדר שלא נודעו עקבותיו. זאת, כמובן, מבלי לעסוק בתכנים החיוביים של היהדות שמהם יהנה בעתיד אותו יהודי בישראל. למה לעסוק בתכנים חיוביים? הרבה יותר קל ואפקיטיבי לעסוק בהפחדה.

קחו למשל את דו"ח גולדסטון. סרבנו לשתף פעולה עם הועדה מתוך הנחה שכולם נגדנו. אחרי שהתפרסם הדו"ח החמור צווחו הפוליטיקאים שלנו שהמטרה סומנה מראש ושכולם אנטישמים. שכחנו שאנחנו סימנו את האו"ם מראש ושגולדסטון עצמו הוא יהודי חם ואפילו ציוני, לדברי בתו. מישהו בכלל קרא את הדו"ח?

יש כמובן הנוסח המקומי של הגוי, הערבי. אבל מי מאיתנו מכיר ערבי באופן אישי? למי מאיתנו יש חבר ערבי? הערבי הוא במקרה הטוב איש השרות שממלא את הפיתה או את מיכל הדלק ובמקרה הרע האויב שנתקלים בו במחסום או דרך הכוונת. הוא שקוף. יותר צעירים ישראלים ניגשים לבגרות בצרפתית מאשר בערבית, משל היתה ישראל ממקומת בין לוקסמבורג לליכטנשטיין. זה עצוב אבל נכון: המשפט היחיד שכל צעיר יהודי-ישראלי יודע להגיד בערבית מדוברת זה "עצור או שאני יורה". מצד שני, אולי זו ההוכחה לכך שאנחנו הצבא המוסרי בעולם.

***

כשפוליטיקאים ישראלים מתחילים להיזכר ביהדותם אני מתחיל לחשוש.

פעם זה היה ביבי, עוטה כיפת בד שחורה מקופלת, שלחש על אוזנו של הרב כדורי ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי" כדי לגרד עוד כמה קולות מש"ס. לא מזמן אמר לשר החוץ הגרמני שלא יתן להפוך את הגדה המערבית לנקייה מיהודים: "יודן-ריין".

לאחרונה היה זה אהוד ברק שהחל לצטט אמרות חז"ל בדבר המחיר הראוי לפדיון שבויים, כאילו היה גלעד שליט יהודי שנחטף בתחום המושב וברק ראש הקהל שעומד לשאת ולתת עם הפריץ.

היום שמעתי הקלטה של שמעון פרס המשווה בפאתוס היידישאי האופייני לו את היטלר, סטאלין ואחמדינג'אד. "מדוע כל הצוררים פוגעים דווקא ביהודים?" שאל/היתמם פרס. היטלר, נכון. סטאלין, ניחא. אבל אחמדינג'אד? פרס, שכחת שקרה משהו באמצע? שכחת שהיום "היהודי" זה לא הרשל הסנדלר שמחכה רועד בשטעטל כשברקע דוהר לכיוונו הקוזאק עם הגרזן? היום ליהודי יש כור אטומי וצי של F-16. היום היהודי כבר לא יהודי. הוא ישראלי. אתה, מר פרס, עזרת לו להיות כזה. כך שאני בספק, מר פרס, אם יללת הקורבן הנצחי תמשיך לעבוד עוד הרבה זמן.

ונחני באורח מישור

2009-09-17T08:17:00.007+03:00

בלוג זה המתין זמן רב ללידתו. עכשיו, ערב ראש השנה התש"ע, בא סופסוף לעולם, בועט ומצווח.

ברוך בואך בלוג. שתהיה לראש ולא לזנב.

הימים ימי אלול וסליחות. אנו ובני דודינו המוסלמים חולקים לוח שנה ירחי והשנה נפל רמדאן על אלול. אנו משכימים והם משכימים. אנו מכים על חזה והם כורעים ומשתחווים. כמה מחשבות, ידידיי, לרגל החגים הקרבים ובאים עלינו ועל כל ישמעאל לטובה.

מלכויות

סורת אלפאתחה היא הפרק הפותח את הקוראן. זהו ה"שמע ישראל" של המוסלמים; תפילה הנאמרת על פה חמש פעמים ביום. כבר בתחילת הפרק הקצרצר מכונה האל בשם "מלך יום הדין". יום הדין אמרנו? שלא כמו אצלנו, באסלאם היום הזה לא מגיע כל שנה אלא פעם אחת בלבד, באחרית הימים. הקוראן אוהב מאוד את יום הדין ומקדיש פסוקים רבים לתיאור המתרחש בו. לפי המסורת, דברים נפלאים ומזעזעים קורים ביום הזה. הרים זזים, מתפוררים ונעלמים, המתים קמים לתחייה. בשלב זה תשובה כבר לא מועילה. ערומים, מפוחדים ורועדים נאספים המתים מול מאזניים שם נשקלים מעשיהם הטובים והרעים ומוגש להם ספר בו נכתב גזר דינם. אם הם מקבלים את הספר ביד ימין- הם יכולים להיות רגועים. אם יקבלו אותו ביד שמאל - הם ייצלו לנצח באש הגיהנום.

שופרות

תקיעה-שברים-תרועה? תשכחו מזה. ביום הדין יהיו שתי תרועות. האחת תהרוג את כל החי על פני האדמה והשנייה תקים הכל לתחייה. אגב, למלאך הממונה על הקמת המתים קוראים אסראפיל.

זכרונות

אין לי מושג. הגיגים יתקבלו בברכה.

ונחני באורח מישור

החל בראש חודש אלול ועד לשמיני עצרת נוהגים יהודים לומר בסוף התפילה את מזמור כ"ז בתהלים המכונה "לדוד ה' אורי וישעי". זהו מזמור אישי מאוד של דוד, מזמור הנאמר בשעת מצוקה קשה ומביע בטחון מוחלט בעזרתו של האל. המזמור נוגע ללב כי הוא עוסק באל מסתתר, שאינו נגלה בחיינו, ובכל זאת אנחנו מבקשים את קרבתו ומדברים אליו בגוף שני, כאילו הוא חבר העומד מולנו. לקראת סיומו של המזמור אומר דוד: "הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור". צליל תחינתו של דוד מהדהד בסורת אלפאתחה, פסוק 6: "נחנו באורח מישרים". מי ייתן.

בית כנסת האורפלים

לא הצלחתי להירדם הלילה אז בארבע וחצי קמתי, התלבשתי והלכתי לסליחות. ברחוב בצלאל משך אותי מבנה נישא בוהק בלובן פלורוסנט בלילה הירושלמי המתקרב לקיצו. זקן שפוף הודיע לי שאני העשירי. הגעתי לבית כנסת האורפלים. מה, לא ניכנס?

מסתבר שאורפלים הם יוצאי העיר אורפה בדרום מזרח תורכיה. לפי ויקיפדיה, נוסח התפילה שלהם לא כולל תפילות מתקופת בית שני ואילך, מה שמעיד על כך שאנשי הקהילה הם מצאצאי גולי בית ראשון. כבוד.

כאמור, אנשי אורפה הם חובבי פלורוסנט. בית הכנסת שלהם מעוטר בנורות פלורוסנט לרוב, ואפילו שמו של מלך מלכי המלכים מונצח מעל ארון הקודש בפלורוסנט. חוסר הטעם הוא כמעט מצחיק, אבל בכל זאת יש בזה משהו משובב נפש. במורד הרחוב נמצא בית הכנסת של שכניהם האנטולים של האורפלים, הג'רמוקלים. פעם הבאה.

שנה טובה ומתוקה!